תרומת הדשן/א/רמא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה רמא[עריכה]
חבורות אנשים ונשים והרבה נפשות הלכו מעיר לעיר לשמחת נישואין ועברו דרך עיר אחת של מושל רשע וכל משרתיו רשעים והעלילו עליהם לחייבם מיתה והריגה ותפשום כולם וחלקום העירונים בכל העיר בבתיהם כל איש וכל אשה לבד ויסרו אותם בתפיסות חמורות ובשאר יסורין וגם פתו בהן תמיד הכל כדי להמיר דתם ויהי אז פטורין גופם וממונם והיו בתוך התפיסה כמה זמן איש ואשתו ויהי כי ארכו להם צרה המירו מקצתם מי האנשים ומן הנשים יש עם בעליהן ויש בלא בעליהן ומקצתן נמלטו ביהדות מן התפיסה גם אותם שהמירו חזרו כולם לדת האמת אלא שמקצתם שהו לברוח והיו בהן נשים שכבר המירו פעם אחת וחזרו לדת האמת ונמסר הדבר והכירו בהן הנכרים הללו שתפשום והוסיפו עלילה על אותן נשים בשביל כך ורוב מן החבורה אנשים ונשים עמדו בנסיון ונהרגו על קה"ש ית' מה משפט הנשים הן כהנות הן נשי ישראל לבעליהן שנמלטו ביהדות או אותן שהמירו וחזרו:
תשובה יראה דצריך דקדוק יפה בדברים הללו דאיכא לפלוגי בהן טובא כמו שאבאר בפ"ב דכתובות תנן החשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה ופירשו שם התוספות וכן באשירי ומרדכי שם דהא ע"י נפשות אסורה היינו אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגנה ומקשו התוספות א"כ צנועות לישתרי דקמסרי נפשייהו כדאמרינן בריש מכילתא ונראה דהכא חיישינן על כל אחת שמא אינה צנועה ע"כ. ובסמ"ק כתב נמי דע"י נפשות אסורה אפי' לבעלה ישראל וכתב שם בהג"ה ונראה דדוקא ע"י נפשות כגון בגניבה אבל חבשה ע"י נפשות כגון קדושת השם מותרת לבעלה ישראל דודאי לא נתרצית ע"כ ובתשובת א"ז כתב ריבה שנאנסה בגזירת ורנקבור"ט והיא ארוס' והשיב א"א ז"ל דהיא אסורה דע"י נפשות אסור' לבעלה דשיערו חכמים דעתה של אשה ודאי נתרצית ואפילו בפה תובעתו עבור הצלת עצמה ועי"ל כיון שלא יוכלו להוציא עד חדש ימים יש לחוש שנתרצית לאחד מהן דסברא מינסיב קנסיב לה כבן נצר ואין אומרים יוכיח סופה על תחילתה שלבה היה לשמים דהא בבן נצר לא אמרינן הכי אפי' שלבסוף יצאו האיך שיצאו הילכך אין להתירה אלא בעדות ברורה עכ"ל. ואחד מהגדולים העתיק מתשובה אחת וז"ל בתולה ארוסה שנאנסה בגזירה והארוס נשא אשה אחרת וכתב הר"ף ידוע לי שאחד מחשובי העיר רצה לישאנה ואמרה אני מאורסת לעברי ונסתה הרבה פעמים לברוח ולא יכלה עד עתה ונראה דהא דנחבשת נתרצית היינו דוקא שחבשה בדין אבל שלא בדין מותרת כהנהו נשי דגנבי והאי כיון שתפשו בה להמיר לא נגעי בה דדתם להמית המאנס את הבתולה וכן הסכים הר' משולם והרבי דוד דאפילו לכהן מותרת אשה שהמירה בגזירה וכאשר מצאה יד לברוח ברחה מיד מותרת לבעלה ולא הפסידה את כתובתה. דעוברת על דת צריכה התראה וכתב רבינו שמחה כל מקום שסבורה להחזיר ע"י פדיון מותרת ע"כ. ובהגה"ה במיימון פ' י"ח דאיסורי ביאה כתב וז"ל נפלאתי בישראל שנשתמד הוא ואשתו וחזרו בהן היאך הוא מותר בה מכיון שהפקירה עצמה לעבור על כל מצות שבתורה ודאי זונה היא אישתמטיך ההיא דפרק אלו הן הנשרפין דכי אתא רבין אמר בב"ד של חשמונאים גזרו על הבא על נכרית משום נשג"ז ואידך כלומר רב דימי דלא חשיב זונה סבר נשייהו לא מפקרי אלמא רב דימי דלא חשיב זונה סבר הנכרי שומר אשתו ואפי' רבין לא קאמר אלא מכח גזירת חשמונאי וכיון דבעלי תשובה הן מסתמא לא עברו על כל התורה כיון שחזר ואין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה ואע"ג שנשתמדה בלא בעלה מודינא לך שהיא אסורה לחזור לו דההוא ודאי כמו עדים דמיא אבל נשתמדו שניהם מותרות ושלום שמשון ברבי אברהם ז"ל ע"כ. הנה כתבתי מה שמצאתי בפסקי הגאונים ובתשובת הקדמונים השייך להך מילתא ותו ידעינן עובדא מגולה ומפורסמת בעו"ה בתפיסה ובגזירת אושטריי"ך שהיתה ביום י' סיון שנת ק"ף לפרט עד קפ"א ט' ניסן נמצאו נשים שהיו שבויות יחידות כמה ימים כי חלקום בבתים אנה אנה והפרידום בשביל שיהיו נוחים להתפתות ולסור מן הדרך יש מהן בעו"ה סרו מן הדרך עם בעליהן יש בלא בעליהן כלל או קודם בעליהן כמו חדש או יותר או פחות יש מהן שחזרו מיד לדת האמת כאשר מצאו יד לברוח יש ששהו בלא בעליהן כמו תקופה ויותר ויש שברחו בלא המרה ואתא ההוא עובדא לפני כל גדולי הדור שהיו בימים ההם והותרו כולם קרוב בעיני דהא דהותרו כולם ולא חלקו בין שהו לחזור בין ללא שהו לא היה שהותרו ע"פ עיקרי הגדולים כמו נשי כהני שהמירו ידעינן בודאי שעיקרי הגדולים לא התירו ואעפ"כ אחד מהגדולים התירו ואפשר גם מקצת מורים הגדילו ההיתר כאשר יצא הדבר להתיר בסתם מפי עיקר הגדולים לא חלקו הן בדבר והוסיפו להן סברות מדעתם להקל. מעתה נבאר מה ראו הגדולים להתיר בכל אחת ואחת אותן שהיו שבויות ביחידי ויצאו בטהרה ע"י שברחו מתוך התפיסה לבעליהן ישראל ודאי מותר כדכתב סמ"ק לעיל דאין לך נתפש על קדושת השם גדול מזה עובדא שהיו מסיתים בהן יומם ולילה והרבה פעמים היו מייסרין אותם בייסורים כדי להסירם מן הדרך ונראה דמן התוספות נמי יש לדקדק דשרי כה"ג דמקשה צנועים לישתרו ומתרץ משום דלא ידעינן הי צנועות היו כדלעיל משמע הא ידענו שרי וכאן איכא הוכחה גמורה דצנועה היתה מדמסרה נפשה על קדוש השם ועמדה בנסיון ואע"ג דמחויבים בכך דיהרג ואל יעבור צותה תורה כאן ומסקנת פ"ק דנדה דמקיים דברי חכמים לא מיקרי צנועה וכ"ש דהמקיים ד"ת וי"ל דהיינו שמקיים שלא מתוך הדחק כה"ג לא מיקרי צנועה אבל העומד בנסיון ומוסר נפשו על קדושת השם קדוש איקרי וכ"ש צנוע ולפ"ז היה נראה דשרי אפי' לכהונה והא ליכא למיחש דשמא אנסוה דהא צנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה כדמוכח בההוא דולדרוש להו דאונס שרי ובסמ"ק דלעיל משמע דלא שרי אלא לבעלה ישראל דכתב בהדיא על ידי קידוש השם שרי לבעלה ישראל הא לבעלה כהן לא והוי דוחק לומר דפליג סמ"ק אדברי תוספות ומההיא דלעיל שהסכים מהר"ר משולם ומהר"ר דוד דמותרת אפילו לכהן משום דכיון דתפסוה להמיר לא נגעו בה כי דתם להמית את כל המאנס את הבתולה כו' מהא אין טעמא להתיר לכהן הנתפשת על קדוש השם דהתם הטעם הוא כדמפרש משום דדתם להמית המאנס את הבתולה אבל הבעולה והנשואה לא אמרינן דדתם להמית. ותו דדוקא לאחר שהמירה ונכנסה לדתם איכא למימר שדתם להמית המאנס אותה אבל המאנס אחת העומדת בנסיון נגד דתם אפשר דניחא להו ולא פגעו ביה במידי ובאידך טעמא דכתב הר"ם והר"ד דמשום דנחבשה שלא כדין לא אסרינן לה ההוא טעמא נמי לא מהני אלא לבעלה ישראל כדמוכח מלשונם שכתבו דהא נחבשה והורהנה נתרצית כו' משמע דדוקא להתרצות לא חיישינן אבל לאונס י"ל דחיישינן וכן משמע הראייה דמייתי מנשי דגנבוה גנבי והנהו איירי דוקא באשת ישראל כדמוכח בסמ"ק וכל שכן אם המירה וחזרה אפילו מיד בלא שהות ואותו מורה שהתיר אפשר שחילק וצידד להתיר מהנהו טעמא דפרישנא. אבל אין נראה כלל להתיר אם המירה אפי' חזרה מיד כשמצאת יד לברוח אבל אם עמדה בנסיון ולא המירה כלל צ"ע הטיב להתירה לכהן ואותם נשי ישראל שחזרו מיד שהתירו אותם הגדולים התרתם מבוארת כדלעיל בתשובת אשירי ותו דבהגה"ה במיימון דלעיל כתב כיון דבעלי תשובה הן מסתמא לא היו עוברים על כל התורה כולה כיון שחזרו בהן ואין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה ואע"ג דמסיק התם דהיכא דנשתמדה לבדה אסורה דהוי כמו עדים איכא למימר דהנ"מ כשנשתמדה ברצון והפקירה עצמה לעבור על כל עבירות שבתורה אי לא דבעלה משמרתה הוי ודאי זנויי זנאי אבל זאת שנאנסה ע"י נפשות וכאשר מצאה יד לברוח נמלטה ודאי כה"ג לאו כעדים דמי. וא"ת דאין ראיה להתיר בנ"ד לא מתשובת אשירי ולא מהגה"ה במיימון דהכי גרע דאיכא נחבשת יחידי וגם המירה אח"כ ונוכל לומר דההיא דאשירי איירי שלא היתה נחבשת כבר יחידי דמטעם שבויה ע"י נפשות אין לאוסרה וההיא דהגה"ה במיימון ודאי לא איירי כלל בנחבשה שהרי במזיד המירה וא"כ בנ"ד נהי נמי דאין לאוסרה משעת המרה ואילך דשום תשובה לא היתה צריכה להתרצות כדי למצוא חן שלא יהרגוה שהרי הניחוה פטורה ע"י התמורה אבל יש לאוסרו בשביל שהיתה נחבשה ע"י נפשות יחידית כמה ימים דהא דכתב סמ"ק דע"י קדוש השם שרי י"ל דהיינו כשעמדה בנסיון אמרינן דודאי לא נתרצית אבל זאת שלא עמדה בנסיון והמירה מדאגת מיתה או ייסורין איכא למימר דמתחילה נמי מתרצה כדי למצוא חן שלא יהרגוה וכ"ש שיש לחלק הכי על מה שדקדקנו לעיל מן התוספות פ"ב דכתובות מ"מ נראה דיש להתיר מההיא דכתב הרי"ך לעיל דנחבשה והורהנה לא אסרו חכמים וחשו שנתרצה אלא שנחבשה כדין אבל שלא כדין מותרת כהנהו נשי דגנבוה גנבי. ובנ"ד ודאי שלא כדין הוא שלא באו עליהם אלא בעלילה ומחמת רשע תפשום ואפילו מקצת נשים שהמירו כבר וחזרו ונמסר להם לנכרים שאילו הם לא חשיבי נחבשו כדין משום דבתחילה לא בשביל כך תפשום שהרי תפשו ג"כ אחרות שאינו כך ולכך אינם מתרצות דבוטחים מה שאירע לאחרות יארע גם להם ולכך אין לאוסרה מטעם נחבשה ולא מטעם שהמירה לפי שע"י אונס המירה וכאשר מצאתה יד ברחה אמרינן מסתמא לא עברה כלום אלא למה שהיתה אנוסה לכך ואע"ג דא"ז דלעיל אסר לה נראה דבשבויה יש לסמוך אגאונים דמקילי דבכמה דוכתא בתלמוד אמרינן בשבויה הקילו וטובא הקילו בה רבנן כדאמרינן אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות ומסיק אשירי דלהקל היה להם לחכמים בדבר זה י"ל דהך איתתא נמי הואיל ובאונס המירה וברחה מיד שייך נמי מנוולת נפשה הרי מצאנו להתיר לאותם שברחו תכף כאשר מצאו יד לברוח אפילו נשתמדו לבדהן בלא בעליהן ואותן שנשתמדו עם בעליהן או בעליהן קודם לכן ולא שהו אחר בעליהן אז נמצא עמהן התרתם מפורש בהדיא בתשובת הרשב"א דלעיל אפילו נשתמדו במזיד כ"ש ע"י אונס משום דבעלה משמרתה ולא אשכחן גאון דפליג עליה בהדיא אהך סברא אמנם אותם ששהו שבועות וחדשים אף לאחר שהיה להם יד לברוח וגם היו בלא בעליהן לא ידענא להן שריותא שפיר כיון דהיה לה יד לברוח ולא יצאתה מטומאתה לטהרתה הוי לה כמזידה ולא אשכחן גאון דשרי כה"ג אכן ידענא שהיו באותם נשים ששהו יותר מימי התקופה לאחר שברחו כמה וכמה נפשות שהיו כיוצא בהן ולפי הנראה היה להם יד לברוח גם בעליהן לא היו להן עמהן והיה דומה ששהו בשביל ממון ואעפ"כ הותרו על פי מורה הוראה אפשר נתנו הני נשי אמתלאות לדבריהם שלא היה להם יד לברוח מחמת הנכרים שהיו בשכונתם שהרגישו אחריהם יותר משאר נכרים אחר נשים אחרות והאמת כך שאשה אחת פיקחת וזריזה יותר לבקש תחבולות להמלט יותר מחברתה אך אין נראה להקל כולי האי כלל ומהך עובדא דנשי אושטריי"ך היאך הורה עליהן ואיך יצא משפטן וכמו שביארתי הדבר בטעמים וראיות וכאשר נשארתי במסקנא יתבארו משפטי שאלתינו יפה למבין: