תפארת ישראל על מעילה ד

משנה מעילה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

למעילה: דכשנהנה מב' מיני קרבנות בשוה פרוטה, מעל:

וטמא: דכשאכל כזית מהנך, מב' מיני קרבנות חייב:

קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה: לעניין מעילה. אבל פיגול נותר וטמא לא שייך בהן:

למעילה: מלת למעילה קא גם אבבא דקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה דתני מקמי הכי:

משנה ב

חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה: למעילה, אם נהנה מכולן יחד בשוה פרוטה. או באכל מהן פיגול נותר וטמא, מצטרפין יחד לכזית. ואע"ג דכבר תנא במשנה א' דכל קדשי מזבח מצטרפין לכל הנך. סד"א דהני מילי בששניהן מין א', ושניהן מין איסור אחד, אבל אם הן ב' מינין, כגון סולת בהדי יין או בשר, או אם הן ב' מינין אסורים, כגון פגול בהדי נותר או טמא, אימא דלא מצטרפי, קמ"ל דאע"ג דחלוקין במין וגם חלוקים בשם האיסור אפ"ה מצטרפי, מדרבייא קרא, לא יאכל כי קודש הוא [כש"ס די"ז ורמב"ם פי"א מקרבנות]. ואפילו יין דשיעוריה ברביעית, וסולת או בשר דשיעוריה בכזית שאין שיעורן שוה, אפ"ה כשהן דרך אכילה יחד, כגון ששרה פתו ביין, מצטרפי לכזית:

הבשר והחלב והסלת: של מנחה שבאה עם העולה:

והיין: של נסכי העולה. שצריך שיביא עם העולה מנחה ונסכים:

והשמן: שבא עם המנחה:

וששה בתודה: שהתודה טעונה לחם. ובזה מוסיף על ה' דברים שבעולה, דכולן מצטרפין לשיעור כזית מפגול נותר וטמא. אבל מעילה לא שייך בבשר התודה, דאין מעילה בקדשים קלין רק באימוריהן [כסוף פ"א].

התרומה: תרומה גדולה שנתנת ב' ממאה לכהן:

ותרומת מעשר: שהלוי נותן להכהן א' מעשרה מהמעשר שקבל מהישראל. וזה נקרא תרומת מעשר, מדנתרם מהמעשר, ואסור לזר כתרומה גדולה שנותן הישראל להכהן:

ותרומת מעשר של דמאי: דאף דדמאי מדרבנן הוא, אפ"ה החמירו בה שתצטרף עם תרומה דאורייתא, כדי שלא יזלזלו בה:

החלה והבכורים: שמשנכנסו לשער ירושלים דינן כתרומה לכל דבר, אלא שאסורים גם לכהן עד שהניחן בעזרה, ואח"כ הותרו לכהן, ואסורים לזר כתרומה [כמכות די"ח ודי"ט], רק שאסורים גם אז לכהן אונן [כפסחים דל"ו ב']:

מצטרפין זה עם זה לאסור: שכשנפל מכולן שאור לעיסת חולין, בשיעור כדי לחמץ, וחמצו יחד העיסה, נאסרה. וכ"כ בנפלו לקדירה, מצטרפין לאסור בס'. ולא הוו שמות איסור מחולקים. דהנך כולהו איקרי תרומה, ושם א' הוו:

ולחייב עליהם את החומש: באכל זר מכולן כזית ביחד בשוגג, משלם קרן וחומש:

משנה ג

כל הפיגולין: מכל הקרבנות, אף כשאינן שוין, כגון מקדשי קדשים עם קדשים קלין:

כל הנותרין מצטרפין זה עם זה: דבאכל כזית מכולן יחד, במזיד חייב כרת, ובשוגג חטאת. ואע"ג דכבר תני לה במשנה א', אפ"ה הדר ותני לה הכא אגב נבילות ושרצים. [ול"נ דקמ"ל תו הכא. מדנקט הכא פגולים לשון רבים, לאשמעינן דאף שיש כמה מיני פגול ונותר, דיש לב' ימים, ויש ליום א', ויש לליל א', כפסח, אפ"ה מצטרפי. והא דלא הדר נקט נמי טמאים דהרי יש בה נמי מינים חלוקים, כנטמא באהל, מגע ומשא, או בשנעשה ראשון או שני, וכו'. דסד"א דגם לעניין טומאה קאמר דמצטרפין והרי לא מצטרפי לעניין טומאה רק כקל שבשניהן [כלקמן מ"ד וכטהרות פ"א מ"ה]:

כל הנבלות: אפילו זבילת בהמה טמאה עם נבלת בהמה טהורה:

מצטרפות זו עם זו: שכזית מכולן מטמא במגע ובמשא, אבל ללקות על אכילתו, דוקא כשהנבילות כולן משם א', כגון נבילות בהמה וחיה ועוף הטהורים, שאף שחלוקים בטעמן, עכ"פ מדהם משם א' מצטרפים, והרי כולן אסירי משום נבילה, אבל נבילת מינים טהורים ונבילת בהמה טמאה, אינן מצטרפין למלקות, בשאכל כזית משניהן יחד, דהרי אין לוקה על נבילת בהמה טמאה משום נבילה, דאין איסור חל על איסור, והו"ל ב' שמות, נבילה, וטמאה, שאין מצטרפין למלקות [רמב"ם פ"ד ממ"א הי"ז]:

כל השרצים מצטרפין זה עם זה: באכל כזית מכולן יחד לוקה, מדהו"ל שם איסור א'. ובשמונה שרצים שבפרשת שמיני, מצטרפין לכעדשה לעניין טומאה, וגם לעניין מלקות כשאכל מכולן יחד כעדשה, דכטומאתן כך שיעורן כשאכלן, ורק שאר שרצים שאין בהן טומאה, שיעורן בכזית. [אב"י וה"ה שמצטרף פחות מכעדשה מח' שרצים להשלים כזית של שאר שרציסם, מדמצטרף כקל שבשניהן [וכמ"ד]:

דם השרץ: של שמונה שרצים הנ"ל:

ובשרו מצטרפין: לטמא במגע כששניהן יחד כעדשה, דאע"ג דדם נבילות טהור, דם שרץ שאני דרבייא קרא לדמו שיטמא כבשר. והיינו דוקא כשעודו מובלע בבשרו. אבל כשנפרד כבר מהשרץ, שוב אינו מצטרף להבשר [כרמב"ם פ"ד מאה"ט ה"ז]. ולעניין אכילה, אפילו בעודו מחובר בבשר אינו מצטרף להבשר, דהרי אין חייבים על אכילת דם שרצים ורמשים [כרמב"ם פ"ו ממאכלות ה"א]:

כל שטומאתו ושיעורו שוין: כגון מת ומת, נבילה ונבילה, שרץ ושרץ. [אב"י גם אפשר באינן ממין א', כגון שרץ ושכבת זרע, דשניהן שיעורן לטמא בכעדשה וטומאתן טומאת ערב [ועי' רתוי"ט כלים פ"א מ"ג ד"ה למעלה מהן זובו]:

טומאתו ולא שיעורו: כגוז נבילה ושרץ, דתרווייהו טומאתן שוה עד הערב. אבל אין שיעורן שוה, דנבילה שיעורה לטמא בכזית, ושרץ כשיש רק כעדשה ממנו מטמא:

שיעורו ולא טומאתו: כגון נבילה ומת, דשניהן שיעורן לטמא בכזית. אבל טומאת נבילה עד הערב, שכשיטבול אחר שנטמא והעריב שמשו, טהור בערב, משא"כ בשנטמא במת צריך הזאה ביום ג' וז', וכשטובל אח"כ ביום הז' נטהר כשהעריב שמשו:

לא טומאתו ולא שיעורו: כגון מת ושרץ, דמת טומאתו ז' ימים, ושיעורו בכזית, ושרץ טומאתו עד הערב, ושיעורו בכעדשה. מיהו זו ואצ"ל זו קתני, רק כולה גוונא בעי למנקט:

אין מצטרפין זה עם זה: אפילו החמור אינו משלים להקל.

משנה ד

הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה: כשיש כזית משניהן יחד, אין מצטרפין לטמא הידים. דמשום דטומאת ידים של פגול ונותר, הוא רק מדרבנן, דגזרו שיטמאו הידים משום חשדי כהונה, ועצלי כהונה, ר"ל דחשדינן להכהנים שפגלו הקרבן כדי להפסיד להבעלים מדשונאין את בעל הקרבן. ובנותר חיישינן שמא מחמת עצלות הכהנים, שלא אכלוהו בתוך זמן הראוי, נעשה נותר, להכי קנסו רבנן להכהנים שיתטמאו בהן ידיהם, ולא יפגלו ולא יותירו [כפסחים פ"ה א'. ובערוך ערך חשוד, פי' חשדי כהונה, דר"ל שלא יחשדו להכהן שנגע בהפגול כדי לאכלו. לא זכיתי להבין, דא"כ למה נקט ש"ס הנ"ל האי טעמא רק אפגול, הרי גם בנותר שייך האי טעמא]. ואי אמרת שיצטרפו פיגול ונותר לטמא הידים, הו"ל כעין גזירה לגזירה. מיהו לעניין אכילה מצטרפין, דאי איכא רוב פיגול, דינו כפיגול, ואי הרוב הוא מנותר, דינו ככולו נותר, ואי שוה בשוה, דינו כפיגול ודיני כנותר. שעל כל א' משניהן שהתרו בו כשאכל התערובות ההוא, לקי. ואע"ג שאין ב' שמות איסור מצטרפין, ופגול ונותר ב' שמות הן, אפ"ה רביינהו קרא לעניין אכילה שיהיה דינן כשם א':

מפני שהם שני שמות: ר"ל ב' לאוין חלוקין, להכי לא גזרו בכה"ג ב' גזירות יחד, שיטמאו הידים ושיצטרפו. דאילו היו משם אחד, אשכחן בכמה דוכתי דאמרינן דכל גזירה לגזירה דגזרינן, ה"ט משום דבבת אחת נגזר [כתוס' חולין ק"ד א']:

לטמא אפילו כקל שבשניהם: ר"ל דבשר שרץ דחמיר דשעורו בכעדשה, אינו מצטרף להשלים כזית דנבילה, וכ"ש איפכא, דנבילה הקל דשיעורו בכזית אינו מצטרף להשלים שיעור כעדשה דשרץ. וכן חצי זית ממת, דחמיר לטמא טומאת ז', אינו משלים לחצי זית דנבילה, לטמא עכ"פ טומאת ערב כנבילה:

האוכל שנטמא באב הטומאה: שנעשה עי"ז ראשון לטומאה:

ושנטמא בולד הטומאה: ר"ל כשנתחבר עם המאכל שנגע בראשון לטומאה, שנעשה עי"ז שני לטומאה:

מצטרפין זה עם זה: דביש משניהן יחד כביצה, מטמא לאחרים [אבל לקבל טומאה, שיעורו בכ"ש [כרש"י פסחים דל"ג ב'] ולתוס' שם גם לקבל טומאה צריך שיהיה כביצה ועי' רתוי"ט (טהרות פ"ב מ"א ד"ה אין בו) שכתב דמדאורייתא בין לטמא או לקבל טומאה צריך שיהיה בביצה, ורק מדרבנן מקט"ו בכ"ש [אב"י וכ"כ רש"י ותוס' שבת דצ"א א' ד"ה אי']. ועי' מ"ש ביבקש דעת אות נ"ב]:

לטמא כקל שבשניהם: ויהי המאכל שנגע בב' המצורפין הנ"ל, שלישי לטומאה, דדנינן ליה כאילו היה כולן שני לטומאה דהיינו כקל שבשניהן:

משנה ה

כל האוכלין: שנטמאו:

מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס: דהאוכל מאכלים טמאין כחצי פרס, דהיינו כביצה ומחצה לרמב"ם, או כב' ביצים לרש"י, נפסל הגוף של אדם האוכל מלאכל תרומה, ופוסל גם תרומה במגע, עד שיטבול:

במזון שתי סעודות לערוב: שהרוצה ללכת בשבת יותר מאלפיים אמה, מניח קודם שבת בסוף אלפיים, מזון ב' סעודות, שהן ו' ביצים לרמב"ם וח' ביצים לרש"י, והו"ל כאילו דר במקום שהניח ערובו, ולכן מותר לילך משם בשבת ב' אלפים אמה לכל צד [ועי' עירובין פ"ח מ"ב].

בכביצה לטמא טומאת אוכלין: שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה [כלעיל סי' ל"ג]. ואע"ג דקיי"ל חיבורי אדם אינו חיבור [רמב"ם אבות הטומאה פ"א הי"ב] היינו רק דבשמיעך כמה גושין יחד לא נטמא א' בשנטמא חבירו רק בשנדבקו יחד באחד מז' משקין [כרמב"ם פ"ו מאוכלין הי"ב והי"ג] אבל לטמא אחרים גם חיבורי אדם מחשב חיבור [כרמב"ם שם הי"ז] מיהו בנדבקו יחד לגוש אחד בבישול מעצמן לכל מילי הוה חיבור [שם הט"ו]:

בבגרוגרת להוצאת שבת: דבהוציא מאכל בשבת מר"ה לרה"י, או איפכא, אינו חייב עד שיהיה גדול כגרוגרת, שהוא שליש ביצה [עי' רמג"א שס"ח סק"ב]:

בככותבת ביום הכפורים: דבאכל ביו"כ אינו חייב עד שיהיה ככותבת הגסה, ושיעורו כב' זיתים [כריתות די"ד א'], והוא מעט פחות מכביצה [א"ח תרי"ב], דדוקא בכל האיסורין שיעור אכילתן בכזית, מדכתיב גבייהו לא תאכל, אבל ביו"כ כתיב תענו, ובבציר מכותבת לא מתיתבא דעת האדם האוכל:

ברביעית: דבשתה רביעית משקין טמאין, נטמא גופו מלאכול תרומה, ופוסל תרומה במגעו עד שיטבול:

ובמלא לוגמיו ביום הכפורים: דבשתה ביו"כ מלוא לוגמיו, דכשיסלקנו בפיו לצד א' יתראה כמלוא לוגמו, חייב. ומשערים בכל אדם לפי גודל מלוגמו, ובאדם בינוני שאיננו גדול או קטן ביותר, הוא פחות מרביעית [א"ח תרי"ב]. וקמ"ל דאף שיש בהמאכל או המשקה ב' מינים חלוקים, אפ"ה מצטרפי, דיו"כ שם א' הוא:

משנה ו

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה: מדקתני סתמא מצטרפים, משמע דמצטרפין גם למלקות, דומיא דכל הנך מצטרפין דלעיל [מ"א ב' וג'] דכולהו ר"ל דמצטרפין למלקות, ה"נ הכא. [כך נלע"ד דמדייק בש"ס. דאל"כ לא הוה מקשי הש"ס מידי, ע"ש], וא"כ צ"ל דמתניתין דהכא אתיא כמ"ד דגם ב' שמות מצטרפין למלקות כשטעמן ושיעור ביטולן שוה, ולא קיי"ל כן. [אב"י כך כ' רתוי"ט. ול"מ נ"ל לתרץ. דשאני ערלה וכ"כ דאתקשו להדדי [כתוס' תמורה ל"ג ב' ד"ה ואין], להכי מצטרפו אף שהן ב' שמות]. מיהו לכ"ע מצטרפין לאסור, בנתערבו יחד בהיתר מין במינן במאתיים, בין בלח בין ביבש, ובנתערבו בהיתר שהוא אינו מינן, אם לח בלח צריך ס' מדאורייתא, ואם יבש ביבש, צריך ס' מדרבנן ועמ"ש לעיל ספ"ז דחולין בכללי ביטול אסורים. והא דמצטרפין זה עם זה, דוקא כשהיו כבר מעורבין, ונפלו אח"כ לתוך ההיתר. אבל בנפלו להקדירה זה אחר זה, ובכל פעם לא היה בההיתר כדי לבטל האיסור, אם יש השתא בההיתר בצירוף כל א' מהאיסורים בכדי לבטל חבירו, אז איסורים מבטלין זה את זה. רק לדידן דקיי"ל חנ"נ בלח שנתערב ביבש אף באיסורים דלאו בו"ח, ורק ביבש ביבש אף בבו"ח אין חנ"נ, ורק בלח בלח רק בשאר איסורים ולצורך הפסד גדול אין חנ"נ. א"כ ב' מיני אסורים שנפלו לקדירה לח ביבש, אפילו נפלו זה אחר זה, עכ"פ מדלא היה אחר נפילה ראשונה בכדי לבטל האיסור, כבר נעשה כל התערובות נבילה, אפילו לא נודע בינתיים [כי"ד צ"ב]. ולפיכך לדידן, דוקא בנפלו מעורבין לתוך הקדירה ב' מיני איסורין שאין טעמן שוה, אז איסורים מבטלין זה את זה אפילו שלא במקום הפסד [י"ד צ"ט ס"ט]:

רבי שמעון אומר אינן מצטרפין: דלמלקות א"צ צירוף דס"ל לר"ש כ"ש למכות. ולאסור הקדירה אין מצטרף לר"ש אף שטעמן שוה, מדהן ב' מיני איסורים. [ומ"ש תוס' הכא, דלר"ש כ"ש למכות, היינו רק כשהאיסור בעין. ולא כי הכא שנתערבו האיסורים יחד, עכת"ד. זו היא סברת רבינו יקר שדחה אותה ר"ת [בע"ז דס"ח א' וע"ש]:

הבגד: הוא כל דבר הארוג מצמר או פשתים, קנבוס או משי, או משאר חוטין שנטוו מדבר הגדל מהארץ. ושיעורו לקבל טומאת מדרס כשהוא ג' טפחים על ג' טפחים. ולקבל שאר טומאות, שיעורו כשיהיה כג' אצבעות על ג' אצבעות [ועיין ביבקש דעת אות נ"א]:

והשק: הוא אריג משער. ושיעורו לקבל טומאה, בין לטומאת מדרס או שאר טומאות, כשהוא ד' טפחים על ד' טפחים.

השק והעור: ששיעורו לכל טומאות כשהוא ה' על ה' טפחים:

העור והמפץ: הוא ארוג מגומא, באסט בל"א. ושיעורו לכל טומאות, כשהוא ו' טפחים על ו' טפחים:

מצטרפין זה עם זה: ר"ל הבגד מצטרף לשק שקל מענו, לטמא רק כשהוא ד' על ד' טפחים. וכן כל א' מצטרף להקל ממנו, שישלים החמור שיעור טומאת הקל. אבל אין הקל מצטרף להחמור, שישלים הקל שיעור טומאת החמור:

מפני שהן ראוין ליטמא מושב: כלומר אע"ג דאמרן לעיל [במ"ג] דכל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין, אפ"ה הכא מצטרפין, מדשוין עכ"פ בטומאה א' מטומאת הזב, דהרי בשקצץ מכל מין מאלו בכוונה טפח על טפח, מקבל טומאת מושב, דדוקא בנקרעו מעצמן ולא חתכן בכוונה, הוו שיעורין של בגד, עור, שק, ומפץ, כלעיל [כרמב"ם פכ"ג מכלים]. להכי מדשוו שיעורייהו בטומאה א' מטומאות הזב, משו"ה גם בשאר טומאות הזב מצטרפין:

בועז

הלכתא גבירתא