תפארת ישראל על אהלות ט

משנה אהלות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על אהלות · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כוורת:    הוא כלי העשוי מקש. והרי כל כלי הנעשה מגדולי ארץ. דינו כשאר כלי עץ [כהר"ב פט"ו דכלים מ"א ורמב"ם ספ"א מכלים]. ולפיכך מק"ט. וגם בל"ז כל כלים אפי' כלי אבן וכדומה שאמק"ט. אפ"ה אינו חוצץ בפני הטומאה [כאהלות פ"ו מ"א]. אבל כוורת זו ששוליה פתוחים לרדות מתוכה הדבש. מיירי שמחזקת מ"ס. דאז דינו כאהל ומצלת על מה שבתוכה [כאהלות פ"ח מ"א] ומצלת ג"כ וחוצצת בין בית טמא לטהור [כמגילה כו"ב]. אבל בין מעלה למטה אינה חוצצת רק עם דפנות אהלים [כפ"ה סי' מ' מ"א]. והכא אין כאן דפנות אהלים. דמיירי שהכוורת מונחת בחלול הפתח מרוחקת טפח בכל צדיה מהמזוזה ומהמשקוף. ולפיכך אינה חוצצת בין מטה למעלה. ואע"ג דגם מחזקת מ"ס אינה מצלת על שבתוכה באהל המת רק בסתום צמ"פ בכל נקביו [ככלים פ"י מ"א]. והכא הרי הכוורת מנוקבת נקבים רבים בדפנותי' ליציאת הדבורים. ובכה"ג מיירי הכא וכדמסיק במשנה ג' דקאמר בד"א במחולחלת והיינו שמנוקבת [וכדאמרינן בעלמא [חגיגה כ"ח א'] ארעא חלחולי מחלחלא]. והרי ביש בהנקבים פותח טפח מיירי [וכמ"ש הר"ב כאן] ובל"ז הרי כל נקב שנעשה בכוונה אפי' אין בו טע"ט נכנס הטומאה דרך שם [כרתוי"ט פ"ח דכלים מ"ו ד"ה ואם]. וא"כ כיון דהנקבים הללו אינן סתומים בצמ"פ רק סתומים בקש איך יציל על מה שתוך הכוורת.י"ל כיון שדין הכוורת כאהל. מדמחזקת מ"ס. לפיכך דינן כנקבים שבאהל דא"צ לסתמן בצמ"פ. רק בסתימה בעלמא סגי להו. והא דקאמר ברפ"י דכלים דכלי עץ הטהורים מצילין בצמ"פ כבר כתב שם הרמב"ם. דהיינו כשפשוטי כלי עץ מונח על פה כ"ח או על פה כלי אבן דבוק בו בצמ"פ מציל. אבל כלי עץ שמחזיק מ"ס בסתימה בעלמא סגי לי' וככל נקב שבאהל [ועי' לעיל בפ"ח בהלכתא גבירתא מ"א. ותמוהין דברי הר"ב כאן שכתב דבכוורת ממ"ס מיירי משנתינו והוא בכבודו ובעצמו כתב ברפ"י דכלים. דכלי עץ הממ"ס צריך צמ"פ. והרי היא איו צמ"פ בנקביו ואיך יציל על שבתוכה כשהטומאה נגדה או בבית. וגם דברי הגאון רב"א תמוהין. דמוקי לה הכא בכוורת שאינה ממ"ס ואפ"ה אמק"ט מדמנוקבת הרבה ואין לה ב"ק. ומייתי ראיה מאבוב של קלאין [כלים פ"ב מ"ג]. ובמחכ"ר אי התם אמק"ט מדמנוקבת הרבה ק' מ"ש מטיטרוס שם מ"ו דג"כ מלא נקבים ואפ"ה מדנעשה מתחלה כך דרך תשמישו מק"ט [מ"ז] וה"נ הול"ל באבוב. ואי בטיטרוס דעשוי למשקה ונתנקב בכונס משקה. אפ"ה מדאינו מוציא רק מעט מעט לא מחשב כניקב בכונס משקה. מכ"ש אבוב וכוורת שעשויין לאוכלין. אף כשנתנקבו כשיעור כלי של אוכלין [כספ"ט דכלים]. אפ"ה מדאינן מוציאין כלל מתשמישו הול"ל דהו"ל כשאר ב"ק ומק"ט. אלא אבוב ה"ט דאמק"ט מדהוא פשוטי כ"ח שאינו מקבל שום טומאה [כשבת פד"א]. ורבינו דחה טעם זה. דא"כ היינו טבלא דחשיב התם. ובמחכ"ר אין בקו' זו כדאי לדחות קושיתינו הנ"ל דיגיד עליו ריעו [שם מ"ז] דנקט תנא נמי כמה מיני כלי ב"ק לדוגמא בעלמא. מלבד שאין אנו בקיאין בתמונת כלים ההם אולי היה האבוב כפוף באמצע כעין סריד [שם פ"ח מ"ג] כדי להניח לתוכו בשר לצלות. וק"ל דא"ה מדאינו מגופף סביב לא חשיב ב"ק. ואף שיש לישב קו' זו מטיטרוס לאבוב [ע"ש בועז סי' ז']. עכ"פ ק' הרי כוורת זו מדהוא גדולי קרקע דינו ככלי עץ וכמש"ל וכל כלי עץ אינו מתטהר כשניקב. רק בשניקב כמוציא רמון כרפי"ז דכלים ורמב"ם פ"ו מכלים וא"כ היאך יוצל הכא מה שבתוכה בשמונחת מקצתה באהל המת הרי עכ"פ צמ"פ בעי על הנקבים ההם [כרמב"ם פכ"ב מטו"מ]. אע"כ דהכא בממ"ס מיירי דדינו כאהל. דלא בעי בנקביו צמ"פ רק סתימה בעלמא(א')]:

שהיא בתוך הפתח:    ומונחת קצתה בחוץ:

ופיה לחוץ:    שמוטה על צדה ופיה פתוח כלפי חוץ. שאין אויר תוכה מעורב עם האוירים שבבית שלמעלה ושלמטה הימנה [עפ"ד מ"ג]:

או על גבה מבחוץ:    מלת בחוץ גם אתחתיה קאי שהטומאה רצוצה תחתיה בחוץ. או שהטומאה מונחת ע"ג בחוץ שלא תחת תקרת הבית:

טמא:    ר"ל כל טהרות שבאויר שתחת הכוורת או ע"ג. והן כנגד הזית טמא. דהטומאה בוקעת ועולה ויורדת לטמא כל שכנגדה. דכלי שמחזיק מ"ס אע"ג שאמק"ט. אינה חוצצת רק על מה שבתוכה. או בין הטומאה שמונח בצד הטהרה. ולא כשא' מהן למטה וא' למעלה [כרפ"י]:

תוכה:    ר"ל וכל שבתוכה אפי' נגד הטומאה:

טהור:    דכשלא כנגד הזית בכל מקום טהור דמדאין תחת הכוורת אויר גבוה טפח. לפיכך אפי' מונחת הטומאה תחתיה. לא התפשטה הטומאה כלל לצדדים אפי' כשרצוצה תחת הכוורת. וכ"ש כשהטומאה ע"ג ובקעה רק לתחתיה אין הבקוע ההוא מתפשט תחת הכוורת לצדדים וגם כל שבתוכה אפי' מה שכנגד הטומאה. הכל טהור דמדאמק"ט מצלת על כל מה שבתוכה. ולא דמי לביב הקמור [פ"ג מ"ז] דכשהטומאה רצוצה בביב בוקעת לתוך הבית וה"נ כשהטומאה רצוצה תחתיה נימא שתבקע הטומאה לתוכה [ועי' קרית ארבע בדין טומאה רצוצה]. י"ל דכיון דכותלי הכוורת נפרדים מהאויר שהטומאה רצוצה שם. לא דמי לביב [ועי' בבועז פ"ד סי' ב]:

בבית:    ר"ל ואם הטומאה בבית:

אין טמא אלא הבית:    דאף מה שבתוך הכוורת טהור. ולא דמי למגדל שבתוך הפתח וטומאה בבית. דתוך המגדל טמא [כפ"ד מ"ג] התם המגדל ממלא כל הפתח. סוף טומאה לצאת דרך שם. אבל הכא הרי ע"כ יש רווח הרבה בין עליונה של כוורת למשקוף הפתח. ודרך שם יוצא הטומאה. ולכן רק כל תחת תקרת הבית טמא. ואפי' מה שבבית תחת הכוורת רצוץ טמא אף שהטומאה בבית שלא תחת הכוורת. דלא דמי לטומאה בבית דאמרינן דטהרות שהן תחת המגדל שבבית טהורין [כפ"ד סוף מ"א]. י"ל דשאני הכא דהכוורת מונחת תוך הפתח וכיון דסוף טומאה לצאת דרך חלול טפח על טפח שממעל להכוורת תחת המשקוף. לפיכך כל סביבת מקום ההוא שייך להבית. וכחור שבכותל בית הטמא. דאף שאין בהחור טע"ט. אפ"ה כשהטומאה בבית. הטהרות שבחור טמאים. וכדאמרינן [פ"ז מ"ב] באהל ששופע ויורד עד כאצבע. דכשהטומאה באהל. טהרות שתחת השפוע טמאים. וכ"כ אמרינן [פרק ג משנה ז'] בביב קמור תחת הבית. דאע"ג דאין תוך הביב טע"ט. אפ"ה כשהטומאה בבית. טהרות שבביב טמאים. ה"נ חלול פחות מטע"ט שתחת הכוורת. מדשם מקום יציאה. שייך החלול ההוא להבית. וכל מה שבתוכו טמא. דאף דיש לחלק ולומר דביב שאני שהוא בקרקע הבית הטמא דטמא עד התהום [כהר"מ ור"ב שם]. היינו משום דהקרקע ההוא שייך להבית. וה"נ חלול שסביב מקום היציאה שייך להבית. משא"כ חלול פחות מטע"ט שתחת המגדל לא שייך להבית:

בתוכה הכל טמא:    דכיון דטומאה בתוכה. וחללה טע"ט הרי הכוורת כמליא טומאה דמי. ולפיכך אף שמונחת הטומאה בהחלק שבתוכה בחוץ. והכוורת פתוח שם לצד חוץ. אפ"ה מתפשטת הטומאה משם גם להחלק שבתוכה לפנים. וכיון דמלאה נקבים טע"ט יוצא משם הטומאה גם לתוך הבית. דאע"ג דהנקבים פקוקים בקש לא עדיף מסתימה דצמ"פ דמהני רק מלהכניס טומאה אבל לא מלהוציא טומאה [כלים פ"ח מ"ו]. ואע"ג דבאהל שיש בכתלו נקב טע"ט וסתמו מציל שלא תתפשט הטומאה דרך הנקב [וכמש"ל]. היינו באהל ממש. אבל הכא כלי המחזיק מ"ס. אין דינו ממש כאהל. דהרי גם אינו חוצץ בין מטה למעלה רק בצירוף דפנות אהלים. וה"נ לענין נקבים שבו די לן דסגי ליה סתימה בעלמא מלהכניס טומאה אבל לא מלהוציאה:

משנה ב

או על גבה:    אפילו בחוץ.

הכל טמא:    דכיון שיש תחתיה אויר טע"ט להכי בין שהטומאה שם או שבקעה לשם מלמעלה. או שהתפשטה לשם מהבית. שוב התפשטה משם לכל שתחת הכוורת. והיא כלי. שאע"ג שמחזקת מ"ס ומביאה אינה חוצצת בין מעלה למטה רק בצירוף דפנות אהלים. וכמש"ל. ולפיכך ע"ג ותחתיה אפילו שלא כנגד הטומאה. טמא. וגם התפשטה מתחתיה לתוך כל הבית:

אלא תוכה:    ר"ל רק תוכה טהור. דאשבתוכה מצלת מדאינה מק"ט. ואפי' בשהטומאה תוך הבית. הרי יש מקום לטומאה לצאת בטע"ט שתחתיה:

משנה ג

בזמן שהיא כלי מחולחלת:    כלומר בד"א שאינה מצלת רק על תוכה ולא על שחוצה לה. זהו רק כשכל חסרון שבכלי זה נגד כלי אחר שממ"ס. הוא שזו מנוקבת נקבים הרבה שכל נקב הוא טע"ט. והן סתומים בקש. אלא מפני שהנקבים הללו שייכים לכלי זה. וחזיא עם נקביה למלתיה דהיינו ליציאת הדבורים. להכי עדיין לא בטל שם כלי מינה. והו"ל כשאר כלי שמחזקת מ"ס. שאינה חוצצת בין טומאה לטהרה שחוצה לה זה למעלה מזה:

היתה פחותה:    שנפחת ונשבר קצת מכותליה. באופן דלא חזיא תו למושב הדבורים ועי"ז נתבטל שם כלי מינה. להכי חוצצת גם בין מעלה למטה. וגם על שבתוכה מצלת. ואפי' נפחתה בפ"ט אפ"ה אין הטומאה נכנסת לתוכה דרך הנקב טע"ט שבה. מדפקוק שם בקש. הו"ל שפיר סתימה [וערתוי"ט פ"ח דכלים מ"ו ד"ה ואם ודו"ק]:

ופקוקה בקש:    סתימה ודאי צריך שלא תכנס הטומאה. אלא להכי נקט שסתום בקש. דאע"ג שהוא ממין כוורת אפ"ה הך סתימה לא הדר משווי לה כלי. מדלא חזר ותקנה כראוי. א"ננ"ל דלרבותא נקט פקוקה בקש. מדמיירי שהיה הפחת טע"ט או יותר. וסתם הפחת ההוא בקש שבטלו שם. והרי קיי"ל דתבן ובטלו. סותם חלון שבין אהל לאהל הטמא [כאהלות פט"ו מ"ו] וסד"א דה"נ נימא הכא. קמ"ל דדוקא למעט הנקב מטע"ט שלא תבקע הטומאה דרך שם מהני הך ביטול. אבל שתחזור להחשב כלי צריך תקון ממש. אבל הכא אין כאן תיקון כלל:

או אפוצה:    ר"ל או שאינה פחותה. אבל נתבטל מהכוורת תורת כלי ע"י שהיא אפוצה. דהיינו שכסוי שעל פיה דבוק בה. ונמצא שחללה סגור מכל צד [וכחבית של שייטין הנזכר בכלים פ"ב מ"ג]. דהשתא אינו כלי כלל. מדלא חזי למלתיה. מדהוא סתום מכל צד. כך פי' הערוך. ולרמב"ם אפוצה היינו שמילא ואטם כל חללה בקש. ונ"ל דר"ל שביטל הקש שישאר תוך הכוורת לעולם וכלעיל סי' ט"ז. [ול"מ היה נ"ל. הכרעה כהרמב"ם. דהרי משנה א' ב' ג' ד' כולה בפיה לחוץ מיירי. וכמבואר במשנה א' ובריש מ"ה. ואי כרבינו בעל הערוך איזה פה יש לסתומה מכל צד. ותו שגם לישנא דמתניתין שאין לה טפח ממקום א' טפי משמע שאין לה רווח טפח]:

כל שאין לה טפח ממקום אחד:    לערוך הנ"ל ר"ל שאין לה טע"ט פתוח בכדי לרדות מתוכה הדבש דאז לא חזיא תו למלתה. ולרמב"ם הנ"ל ר"ל שאטומה כל כך עד שאין בתוך חללה נשאר רווח אויר טפח. ובין למר ובין למר קאמר הכא התנא. דאם הכוורת הפחותה או האפוצה מונחת בתוך הפתח ופיה לחוץ. אז אם מונח כזית וכו':

כדת מן המת נתון תחתיה:    והטומאה רצוצה:

טמא:    דמדאין רווח טפח על טפח תחתיה. אין הטומאה מתפשטת שם לצדדין. וגם לא משם לצדדין לתוך הבית. ומדנתבטלה מתורת כלי דהרי פחותה או אפוצה היא להכי דינה כנסר פשוט וחוצצת שלא תבקע טומאה לתוכה או לע"ג:

טמא:    ולא תוכה ותחתיה דהכוורת שאינה כלי חוצצת:

אין טמא אלא הבית:    דהרי יש מקום להטומאה לצאת בהפתח ממעל להכוורת. ועל מה שבתוכה הרי מצלת. ותחתיה הרי אין שם פ"ט שתתפשט הטומאה לשם חוץ להבית מהבית:

אין טמא אלא תוכה:    דהרי פיה לחוץ. ומדאינה כלי הרי שוליה חוצצין שלא תתפשט הטומאה מתוכה להבית. ומה"ט גם דפנותיה חוצצין שלא תתפשט הטומאה מתוכה למעלה או למטה מדפנותיה:

משנה ד

היתה:    הכוורת הנ"ל שאינה כלי:

טמא:    דהאויר שתחתיה והאויר שבבית מעורבין הן ברוחב טפח. לפיכך כאהל א' הוו ובאה טומאה מזה לזה:

תובה וגבה:    ר"ל מה שע"ג מבחוץ.

טהור:    דהרי פיה לחוץ ומדאינה כלי. דפנותיה חוצצין שלא תכנס הטומאה לתוכה מהחוץ. או מתוכה להחוץ. [ולכאורה ק' מהך דלקמן [פט"ו מ"ו] בבית שמלא תבן. דכשהטומאה תוך התבן. כלים שבחוץ טמאין. וכשהטומאה בחוץ יש חילוק אם הכלים שבפנים תוך התבן מונחים ברווח שיש בו טע"ט טהורים. ואם לאו טמאים. הרי עכ"פ חזינן התם שהתבן שאינו כלי אינו חוצץ והיאך נימא הכא דדופן האפוצה או פחותה יחוץ בין הטומא' להטהרה. הרי כמו התם אין התבן חוצץ משום דסתם תבן עתיד לפנותו [וכהרמב"ם פכ"ד מטו"מ ה"ג] ה"נ כוורת אפוצה זו הרי עתיד לפנותו. או נימא איפכא כמו דהכא מדאפוצה וממולאת בקש שביטל הקש תוך הכוורת כיון שאמק"ט. אע"ג שלא ביטל להכוורת במקום מעמדה חוצצת. כ"כ הו"ל התם. אע"ג שלא ביטל להקש במקומו. עכ"פ כיון שהקש אמק"ט מדאינו מאכל אדם [כרמב"ם פ"ב מאוכלין] הול"ל שיחוץ. י"ל דדוקא כשהטומאה והטהרה שניהן באהל א' אמרינן דאין שום דבר שאמק"ט מחשב חציצה ביניהן עד שיבטל הדבר שחוצץ שישאר שם לעולם. וה"ט דתבן התם. שהטומאה והטהרה שניהן בבית לא מחשב התבן חציצה עד שיבטלנו. אבל הכא שאין הטומאה והטהרה תחת אהל א'. אע"ג שלא ביטל הכוורת בהמקום שמפסיק אפ"ה מחשב חציצה. וכן מוכח מלקמן [רפי"ב] בנסר שע"ג תנור. דאע"ג דאין מבעל להנסר ע"ג תנור אפ"ה חוצץ]:

משנה ה

במה דברים אמורים:    עד השתא הוה מפרש תנא בכוורת ד' בבי בפיה לחוץ. והשתא הדר תו ותני ד' בבי בפיה לפנים. ומתחיל מבבא קמייתא. דהיינו דוגמת משנה א'. דמיירי בכוורת מחולחלת שמונחת בפתח. ואין תחתיה אויר טע"ט. רק דהכא מיירי שפיה לפנים:

היה פיה לפנים:    והרי מדפיה פתוח טפח פונה לפנים. עי"ז מעורבים אויר תוכה ואויר שבבית. להכניס טומאה מזה לזה דרך פיה:

וכזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ:    מלת מבחוץ גם אתחתיה קאי. שמונחת שם הטומאה רצוצה:

תחתיה וגבה ותוכה:    ל"ג ותוכה. דמ"ש ממשנה א' דג"כ אין תוכה טמא. והרי הכא והתם מדמחזקת מ"ס שאינה מק"ט להכי רק על שלמעלה ולמטה אינה מצלת. דכלי שאמק"ט אינה מצלת על מה שחוצה לה. אבל עכ"פ מדאין פיה פונה למעלה או למטה מצלת על מה שבתוכה [כסי' א]. וכי משום דהכא פיה פתוח לפנים. מגרע גרע לענין תוכה. ממשנה א' שפיה לחוץ:

בתוכה:    ר"ל ואם הטומאה מונחת בתוכה או וכו':

הכל טמא:    דב' האוירים שבבית ושתחתיה הרי מעורבין וטומאה נכנסת מזה לזה. וכיון שטומאה בתוכה אפי' רק ע"י שהתפשטה לשם מהבית דרך פה הכוורת כטומאה בתוכה דמיא והתפשטה הטומאה תוך כולה. והרי היא כלי שאינה חוצצת ולהכי גם ע"ג ותחתיה כל כנגד הכוורת טמא:

משנה ו

היתה גבוה מן הארץ טפח:    ופיה לפנים. וקתני הך בבא ב'. עד משנה ב' כשפיה לחוץ:

הכל טמא:    ויש בבבא זו חילוק נגד משנה ב' שהיא בת בוקתה דהתם שפיה לחוץ. לפיכך כשהטומאה בא' מג' המקומות. תחתיה או ע"ג או בבית. ניצל עכ"פ תוכה. משום דבכל ג' הצדדים הנ"ל מפסיק דופן של כלי שאמק"ט ויציל על שבתוכה. אבל הכא אע"ג דכשטומאה ע"ג מבחוץ. אין לו שום התחברות עם אויר תוכה. עכ"פ הרי בקעה מע"ג לתחת הכלי ומשם התפשטה גם להבית. ומהבית לתוכה ע"י פה הכלי שפונה לפנים להכי כשהטומאה בא' מכל ג' המקומות נטמאו כולן וגם למעלה ולמטה נגד כל הכלי:

משנה ז

בד"א:    זאת הבבא הג' של פיה לפנים נקט נגד בבא ג' של פיה לחוץ שמבואר דינו במשנה ג':

כנגדו עד הרקיע טמא:    וטעמא דכולהו דמדאינה כלי חוצצת:

טמאים:    משנה זו שוה בכל דיניה למשנה ג' דלעיל. ואעפ"כ יש חילוק. דלעיל שהשולים מפסיקין בין הבית לתוכה. להכי אין טומאה נכנסת מזל"ז. משא"כ הכא דפה הכלי פתוח להבית. להכי בנטמא א' נטמא חבירו. והא דאינה בוקעת למעלה ולמטה מתוכה לחוץ מהכוורת [וכלעיל מ"ה]. הכא שאני. דמדפחותה או אפוצה יצאה מתורת כלי וחוצץ דפנה [וכמ"ג]:

משנה ח

היתה גבוה מן הארץ טפח:    הך בבא ד' של פיה לפנים. נקט נגד בבא ד' של פיה לחוץ. דתני לה לעיל במשנה ד':

הכל טמא:    כל הג' מקומות דהרי כולם מעורבים. דמתחת לבית ע"י שיש תחתיה פ"ט. ומהבית לתוכה מדפיה לפנים:

אלא גבה:    ר"ל אבל ע"ג לצד חוץ. כולו טהור. דהכוורת שאינה כלי חוצצת:

משנה ט

היתה ממלאה את כל הבית:    ר"ל ואם הכוורת עומדת כולה תוך הבית ופיה פונה למעלה בין שהיא רק מחולחלת או פחותה. ובין שיש משוליה לארץ אויר גבוה טפח או לא. בכולן דינן שוה. ובלבד שתחזיק מ"ס. שאינה בת ק"ט דאל"כ אינה חוצצת:

ואין בינה לבין הקורות פותח טפח:    שאין שפת פיה הפתוח מרוחק מהתקרה טפח. דאף שאין פיה סתום בצמ"פ. חשבינן לה כמודבקת במעזיבה דמצלת כמו עם דפנות אהלים [כפ"י מ"ו] וכ"ש בכפויה על פיה א"צ שתתחבר בצמ"פ בקרקע [כרמב"ם פכ"א מט"מ ה"ג] וה"ה במרוחק פיה מהתקרה. אבל פיה סתום לגמרי. אפי' שלא בצמ"פ. מצלת על תוכה [כפ"ד מ"א]. אבל אם היה שפת פיה הפתוח מרוחק מהתקרה טפח. אז אם הטומאה בבית הרי נכנסת דרך שם להכוורת:

טומאה בתוכה הבית טמא:    מדאין להטומאה מקום לצאת רק דרך הבית. וה"ה בטומאה רצוצה תחתיה. ג"כ הבית טמא מה"ט:

מה שבתוכה טהור:    דשוה בכל דינה למגדל שעומד בבית [פ"ד מ"א]. דכמו דהתם אמק"ט מדמחזיק מ"ס. גם הכא אמק"ט. מדהיא מחזקת מ"ס:

בין מוטה על צדה:    ואין פיה מרוחק מהכותל טפח. דהרי בכה"ג ג"כ מצלת על שבתוכה ע"י דפנות אהלים [כפ"ה מ"ו]. וכ"ש בכפויה על פיה שאין רווח כלל בין פיה להקרקע:

בין שתים:    כגון שעומדות זו על גב זו. שולי עליונה על פה תחתונה. ואין בין פה תחתונה לשולי עליונה רווח טפח. וכן אין בין פה עליונה להתקרה רווח טפח. ופשוט שאם הב' שפתות הפיות של זה וזה פונים זל"ז. אז גם במרוחק שולי עליונה מהתקרה כמה טפחים מציל:

משנה י

היתה עומדת:    לשון עומדת משמע שהכוורת עומדת כדרכה ופיה למעלה. והיא מחזקת מ"ס. בין שהיא מחולחלת או שנפחתה שנתבטלה לגמרי מתורת כלי:

ואין בינה לבין המשקוף פותח טפח:    וא"צ לפרש דגם תחתיה אין פ"ט. דפשיטא דמדקתני עומדת משמע דיושבת על שוליה:

הבית טהור:    דהרי פיה שלמעלה שרחוק מהמשקוף פחות מטפח. הו"ל כסתום עם המשקוף. ואין הטומאה מתפשט משם להבית דאין דרך טומאה להכניס [וא"ת עכ"פ כיון שיש בחלול הכוורת טע"ט. והוא סתום מכל צד נהווי כקבר סתום שמטמא כל אהלים הסמוכים לו [כפ"ז מ"א] וה"נ היה ראוי שיטמא הבית. ואף דבכוורת מחולחלת מיירי וביש בכל נקב טע"ט. עכ"פ הרי על כרחך שכל הנקבים סתומים בקש. דאל"כ היתה הטומאה נכנסת ויוצאת משם לסביב לה וא"כ ע"י נקבים הללו שסתומים לא נתבטל מינה תורת קבר סתום. נ"ל דכל שאין החלול טע"ט סתום מכל צד בבנין. אין לו דין קבר סתום. וחילי ממת בבית שדלתותיה כולן רק הן טמאין ולא כל כתליו סביב כדין כל קבר סתום [כפ"ז מ"ג. ועי' מ"ש בס"ד פ"ג בקרית ארבע סי' ג']. א"נ י"ל דכל כלי מטולטל אף שממ"ס אין דין קבר סתום. אמנם ק' בטומאה בתוכה אמאי הבית טהור ומ"ש מסוף משנה א' דבטומאה בתוכה הכל טמא. ונהי דלא ק' משם להך דפ"ד מ"ג דבטומאה בתוך המגדל. הבית טהור. די"ל דהתם אין המגדל נקוב בכותליו לצאת דרך שם הטומאה לבית. אבל במשנה א' הרי בכוורת מחולחלת מיירי. דאע"ג שנקביו סתומים בקש. לא מהני סתימתן רק מלהכניס ולא מלהוציא טומאה. אבל מהכא שפיר קשה למשנה א' דמ"ש הכא מהתם. דהרי כולהו תרווייהו במחולחלת מיירי. ומה שכתב הר"ב דהכא באינה מחולחלת מיירי. וא"כ דמיא הכא למגדל ספ"ד. אבל במחכ"ר זה דחוק מאד. דהרי היתה היתה נקט תנא בכל ריש משנה. משמע דכולהו בחדא מחתא מחתינהו עם כוורת דריש פרקן דמיירי במחולחלת. ונ"ל דהכא שאני ממשנה א'. דמדהכא אין בינה להמשקוף טפח. הרי מחוברת עם דפנות אהלים. ובכה"ג דינה כאהל ממש דכשסתומין הנקבים שבדפנות האהל מצילין גם מלהוציא הטומאה:

מה שבתוכה טמא:    דמיירי שממלאת כל רווח הפתח. ולפיכך מדאין לטומאה מקום לצאת רק דרך שם. הו"ל כמגדל שעומד תוך הפתח [לעיל כ"ד מ"ג]:

ואין דרכה להכנס:    הא דלא נקט תנא בהנך ב' משניות ט' וי' היאך יהיה הרין כשהטומאה תחתיה או ע"ג. ה"ט משום דאין בין פיה למשקוף אויר טפח והו"ל שם כסתום. וא"כ בטומאה ע"ג באויר ההוא. פשיטא דהו"ל כטומאה בתוכה שהבית טהור וכ"כ בשהטומאה תחתיה. הרי מדעומדת על שוליה. על כרחך שהטומאה רצוצה תחתיה. פשיטא שבוקעת תחתיה עד התהום ורק אינה בוקעת למעלה. דמדאמק"ט לא גרע מכ"ח שטומאה רצוצה תחתיה וסתומה בצמ"פ. שאין הטומאה בוקעת לתוכה בין שיש טע"ט תחתיה או לא [כמחצצים סי' י"ב]. והרי ה"נ מדאין אויר טפח בין פיה למשקוף לפיכך כל האויר שלמעלה משוליה כסתום בצמ"פ דמי וניצל ועד. כאן לא ס"ל לרבנן [לעיל ספ"ה] דבקדירה רחוקה רק פחות מטפח מהקורה אינה מצלת על תוכה. היינו רק משום דקורה אינה נחשבת דפנות אהלים [וכמ"ש שם בש"ד בסוף הפרק]. אבל הכא שמחובר הכוורת לדפנות אהלים. גם רבנן מודו דמצלת על תוכה. [ולפי כל האמור צריך אעפ"כ לאוקמי סיפא בשממלאת הכוורת כל הפתח. וגם צריך לגרוס בטומאה בבית תוכה טמא. דאע"ג דהתם בטומאה תחת הקורה. תוך הקדירה טמא. אף שתחתית הקורה פתוח לכל צד וא"כ למה לי הכא שהכוורת ממלאת כל הפתח. בל"ז תכנס הטומאה מהבית להכוורת דרך אויר פחות מטפח שבין פה כוורת למשקוף. י"ל שאני הכא דאיכא דפנות אהלים]. מיהו בשהטומאה תחתיה. פשיטא ג"כ דאם אין תחתיה טע"ט דהבית טהור [וכפ"ו סמ"ו]:

משנה יא

היתה:    הכוורת שהוא כלי שאמק"ט. וכדמסיק:

מוטה על צדה באויר:    הרי דינה ממש כמשנה א' ומשנה ב'. רק דכאן לא שייך להזכיר בית. מדמיירי שמונחת תחת רקיע:

משנה יב

היתה גבוה מן הארץ טפח:    דינה ממש כמשנה ב' ומשנה ו' לעיל. רק דהכא לא נקט בית מטעם הנ"ל:

במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי:    ר"ל כלי שלם שאין מחולחלת. ואף שאין ממ"ס אפ"ה אמק"ט מדהיא מגללים וכדומה. והנה מריש פרקן עד משנה י"א. מדאיירי כולהו שהכוורת עומדת תחת אהל ונמצא דכשהטומאה באהל מתפשטת תחת כולו. ומקפת הטומאה את הכוורת. נקט נמי בכולם במד"א במחולחלת אע"ג דהוה מצי למנקט בכלי שלם שאמק"ט. וכגון כלי אבנים כלי גללים וכדומה. אפ"ה עדיפא ליה למנקט מחולחלת לרבותא. דאף שהיא מנוקבת אין הטומאה נכנסת רק יוצאת שם דרך הנקבים. משום דמחזקת מ"ס. והנקבים פקוקים בקש [וכמ"ש סי' א] להכי אין צריך צמ"פ על הנקבים הללו. אבל השתא דאיירי שעומדת בחוץ. וליכא רבותא כלל במה שהיא מנוקבת בדפנותיה. אשמעינן רבותא אפכא דאע"ג שהוא כלי שלם שאמק"ט. כגון כלי גללים וכו'. אפ"ה בשהטומאה תחתיה או ע"ג מצלת עכ"פ על תוכה:

או מחזקת ארבעים סאה:    ר"ל או שאינה פחותה רק שהיא כלי שלם מעץ או מתכת. אבל מחזקת מ"ס וטומאה רצוצה תחתיה:

כדברי חכמים:    נ"ל דר"ל לא מבעיא לר"א ור"ש דס"ל לקמן [משנה י"ד] דכלי שמחזיק מ"ס. אף שפיו פתוח למעלה אפ"ה דינו כאהל ממש. א"כ ודאי כ"ש הכא שפיה מונח מן הצד ודאי דינה כאהל. משום דדופן הכלי הוא לה כמו גג לחללה. אלא אפי' לחכמים דפליגי עלייהו שם. וס"ל דכשפיה למעלה אין דינה כאהל ממש. לא תימא דמה"ט גם כשפיה מהצד. אף דאין הטומאה בוקע לתוכה עכ"פ בוקע למעלה ממנה. וכמו בכוורת שלימה מחולחלת במשנה א'. קמ"ל דרק כשפיה פתוח למעלה ס"ל דאין דינה כאהל ובוקע אפי' לתוכה. אבל הכא דפיה מהצד לכ"ע אין הטומאה בוקעת כלל לעבור בה וחוצצת בין למעלה ולמטה אפי' בלי דפנות אהלים:

אין טמא אלא תוכה:    כולה כדין משנה ג' וז'. דמדאינה כלי חוצצת:

תחתיה טמא:    אפי' שלא כנגד הטומאה דמדאינה כלי. בין ע"י שנפחתה ובין ע"י שמחזקת מ"ס. נעשת אהל לטמא ולטהר:

תוכה טמא:    כולה כמשנה ד'. ואינה דומה למשנה ח'. דהתם מדהתפשטה הטומאה מתחתיה להבית. התפשטה שוב מהבית לתוכה מדפיה לפנים:

משנה יג

היתה יושבת על שוליה:    באויר ופיה למעלה. ובין שוליה להארץ אין טע"ט אויר:

והיא כלי:    ר"ל אע"ג שהיתה כלי שלם ואמק"ט כלעיל סי' נ"ו:

או על גבה:    היינו חוץ לאויר תוכה:

בוקעת ויורדת:    ואע"ג דלעיל משנה י"א במוטה על צדה וטומאה תחתיה או ע"ג ניצל תוכה. הכא שאני דפיה למעלה ואין הפסק בין אויר טמא שלמעלה לאויר תוכה:

או מכוסה:    ר"ל או שמכוסה בכלי אחר שאמק"ט ואין צמ"פ ביניהן. דאי במכוסה בנסר או בכסוי המחובר בהכלי עצמו. לא הוה גרע מכפוייה על צדה. שפיה פתוח רק מהצד. ואפ"ה כשהטומאה תחתיה או ע"ג. כל תוכה. וכן כל שלא כנגד הטומאה למעלה ולמטה טהור [וכמשנה י"א ועמ"ש במחצצים בס"ד בדיני חציצה בין מטה למעלה שם סי' ב אות ב]:

או על גבה:    נ"ל דמדאיירי הכא בכלי שלם וכן משמע פשוט דארישא קאי. א"כ ע"כ דמיירי נמי שאין שפת פה הכלי נוגע בהקרקע דאל"כ בטומאה ע"ג לא היתה בוקעת הטומאה לתוכה. דלא גרע מאילו היתה כפויה באהל המת. שכ' הרמב"ם [פכ"א מטו"מ] דכלי שאמק"ט שכפויה על פיה באהל המת מצלת אפי' אינה מרוחה בטיט בארץ. ודוחק לומר דרק התם מצלת. מדאין שם רק התפשטות הטומאה ע"ג באהל המת. ולא כי הכא שהטומאה ממש ע"ג אף בכפויה אינה חוצצת. ואפשר י"ל דלעולם בששפתותיה נוגעות בקרקע מיירי. ואפ"ה אין דינה כאהל לחוץ מדמיירי במחולחלת. ובכה"ג אינה מצלת בכפויה [ועמ"ש במחצצים הנ"ל סוף אות ב]:

דבין ששולי הכלי הם לצד מטה. ותחתיה יש אויר טע"ט ובקעה הטומאה מע"ג אל אויר שתחת הכלי. ובין שאין תחת הכלי אויר טע"ט. אבל הכלי מכוסה. או כפויה על פיה. ובקעה הטומאה רק לתוכה. הרי בין כך או כך בקעה הטומאה לתוך אויר טע"ט שיש עליו קרוי וע"י קרוי הזה התפשטה הטומאה תחת כל הקרוי ואפי' תחת כל שולי הכלי. דכלי נעשה אהל להביא טומאה תחתיו ולא לחצוץ. וחוזר ובוקע מכל תחתית הכלי נגד כל הקרוי למעלה [כרפ"ו]. להכי כל שכנגד הכלי בתחתיתה ותוכה וע"ג טמא:

משנה יד

או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים:    דכלי שמחזיק מ"ס שפיה פתוח למעלה אין דינה כאהל לחוץ בין מטה למעלה. רק במודבק בדפנות אהלים [כפ"ה מ"ז]. וטעמא דמלתא נ"ל. משום דדפנה של כלי רק לתשמיש פנים היא דעבידא. להכי במאהיל צד פנים שלה חוצץ. ולא במאהיל צד החיצון של כלי. ולפיכך דוקא בכפויה על פיה שצד פנים שלה מאהיל על שתחתיו. מחשב חציצה אף בלי דפנות אהלים. וכ"כ במוטה על צדה. נהי דדופן התחתון של הכלי אינו חוצץ ומטעמא דאמרן. עכ"פ צד פנימי של דופן העליון של הכלי. מדעשוי לתשמיש פנים. מחשב אהל וחוצץ. אבל ביושבת על שוליה. שרק צד החיצון של השולים מאהילין על שתחתם. והרי גם השולים רק לתשמיש פנים עשויין ולא מחשבו אהל לחוץ בין טומאה לטהרה. רק במדובק בדפנות אהלים. ומצינו דוגמתו [סוכה י"ז א']:

בוקעת ויורדת:    וכל שכנגד הטומאה בתחתיה תוכה ועל גבה טמא דאף שאינו כלי עכ"פ מדפתוחה למעלה ועומדת על שוליה אין אהל כלל לא בתחתיתה ולא בתוכה ולפיכך אין השוליים חוצצין:

ר' אליעזר ורבי שמעון אומרים אין טומאה עולה לה:    ס"ל דפחותה או מחזקת מ"ס חוצצת אפי' כשפיה למעלה. ולפיכך כשהטומאה תחתיה אז רק תחתיה כנגד הטומאה טמא עד התהום:

אף לא יורדת ממנה:    דכשהטומאה ע"ג או בתוכה. אין טמא רק למעלה כנגד הטומאה. אבל תחתיה טהור. הכל כדין כפויה על צדה לעיל במשנה י"ב. רק דהתם מדיש דופן הכלי מפסיק בין תוכה לאויר שלמעלה. לפיכך אין טומאה בוקעת מתוכה למעלה או מלמעלה לתוכה. משא"כ הכא שאין הפסק להכי ודאי שבוקעת מתוכה למעלה ומלמעלה לתוכה:

היתה גבוה מן הארץ טפח:    בבא זו היא לכ"ע דאף דפיה פתוח למעלה. עכ"פ כיון דיש תחתיה מקום להתפשט שם הטומאה למן הצד. וגם דבר שאינו כלי מאהיל על אויר ההוא. והו"ל אויר זה כשאר אהל שחוצץ בין שהטומאה בתוכו או ע"ג. דמ"ש אהל זה מאילו היה האהל תוך הכלי [כלעיל סוף משנה י"ב]:

משנה טו

ארון שהיא:    אף דארון בתנ"ך נזכר בל' זכר. לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד [כחולין קל"ז ב'] ובל"ז כבר יסוד מוסד בלה"ק דכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו [כרש"י בראשית ל"ב פ"ט]. ודע דכל קבר אע"ג שהמת בתוכו אין דינו כקבר סתום. לטמא גם צדדי כותלי הקבר מבחוץ והאהלים הסמוכים לכתליו [כרפ"ז] רק אם הוא בנין שבולט מהקרקע והמת תחתיו או תוך הבנין. ואויר טפח ממעל להמת תוך החלול שמונח שם. זה לבד נקרא קבר סתום לטמא כותליו שמן הצד [וכרמב"ם פ"י ה"ח ועמ"ש בס"ד לעיל בקרית ארבע סי' ג]. וכפי הנראה קברים שבמדינותינו שעושין גבשושית על הקבר. אם יש בתוך הארון למעלה מהמת. דהיינו בין המת לכסוי של הארון חלול טע"ט אויר. יש לו דין קבר סתום לטמא כל סביביו. אפי' מה שאינו כנגד המת שתחתיו. מיהו כל קבר אף שאין בליטה ע"ג כל זמן שהטומאה בתוך הקבר. כל שיש חלול טע"ט בין המת להכסוי שע"ג תוך הקבר. מטמא כל חללו ונגדו למעלה. אפי' נגד הריקן שבקבר. למעלה עד לרקיע. ולמטה עד התהום. ורק מדאינו קבר סתום. אינו מטמא בצדדי כתלי הקבר מבחוץ. וכל זה בשיש כסוי ע"ג חלול הקבר. אבל מת המונח בתוך גומת הקבר. והוא מגולה למעלה הרי הוא כמונח על קרקע שוה שאינו מטמא נגד כל חלול הגומא. רק נגד המת ממש למעלה או למטה עד הרקיע ועד התהום [וכמבואר בה"ד במקום הנ"ל סי' א]. אמנם כסוי שע"ג קבר נקרא גולל. וכשהעמיד ד' דפנות תחתיו הדפנות אלו נקראים דופק. ובין גולל ובין הדופקין. כל א' מהן מטמא ג"כ למעלה עד לרקיע ולמטה עד התהום. ומיירי הכא לא בארון שעשאו בתלוש אלא שחצבו בקרקע ולא היה שם גולל על הקבר. דאל"כ אפי' לא היה המת מונח בתוך הקבר היה הגולל מטמא למעלה ולמטה. אלא מיירי שחקק חור בשפוע של סלע. ולא שחפר ממעלה למטה אלא שחתר הקבר מן הצד בשפוע השן סלע באופן שב' שפועי ההר הן כותלי החור וראש ההר הוא עליונו של החור. והכניס המת לתוך החור. וסתם אח"כ החור מן הצד של החור:

רחבה מלמטן וצרה מלמעלן:    ר"ל שהחלול של החור שהמת מונח בתוכו הוא רחב למטהו צר למעלה כזה:

והמת בתוכה:    דאל"כ אין הקבר מטמא:

הנוגע בה מלמטן:    ר"ל אם נגע הטהור בשפוע ב' הצדדים מבחוץ ולמטה דהיינו במקום שאין הדפנות מאהילין על המת

ומלמעלן טמא:    דרק עליונו של שפוע ההוא שהוא למעלה ממקום המת דינו כעליונו של קבר. שמטמא בחוץ במגע ובאהל. דשפוע אהלים כאהל דמי [כפ"ז מ"ב]. אבל מה שלמטה בהצדדים המשופעים הנ"ל דהיינו למטה מהרווח שהוא ממעל להמת. ככתלי הקבר נחשבים שאינן מטמאין להנוגע בהן בחוץ. מיהו מתחתית ועליונו של הקבר בעצמו לא איירי תנא. דפשיטא דמטמא ככל תחתית ועליונו של כל קבר פשוט. מיהו כל זה כשחור הקבר מחודד כלפי מעלה. וכציור הנ"ל. אבל כשהחור רחב בראשו כזה בזה לא איירי תנא. אבל נראה שכך דינו. דאם מקום הרחב שבראש הקבר אינו רחב כרוחב המת שמונח תחתיו אז ג"כ דינו כלעיל. דכל שפוע הכותלי' שהן למעלה מהמת טמאין. ואם מקום הרחב שבראש הקבר רחב יותר מרוחב המת. הנוגע בכסוי טמא. ובכותלים טהור. וזהו הדין שנזכר בתוספתא:

רחבה מלמעלן:    שצדדי הקבר מתרחבים כלפי מעלה כזה:

הנוגע בה מכל מקום טמא:    דכשנוגע בהכסוי או בהכותלים שמשתפעים לתחתיו אפי' בכל מקום שבהן שאינו למעלה מהמת כיון שהוא תחת הכסוי טמא וכ"ש בנגע תחת המת ממש:

היתה שוה:    שכותלי הקבר עומדים שוה בזקיפה כזה:

הנוגע בה מבל מקום טמא:    ר"ל הנוגע בהקבר מבחוץ בכ"מ מהכותלים [וכ"ש בעליונו של קבר או בתחתיתו טמא] דס"ל דחשבינן להעליונו של קבר כאילו מתפשט להלן מחלל הקבר עד קצה החיצון של ראש הדפנות של הקבר. נמצא שהדפנות עומדין תחת עליונו של קבר. ונטמאו גם הם:

רבי יהושע אומר מטפח ולמטן:    ר"ל אם נגע הטהור בכותלי הקבר מבחוץ למטה מטפח העליון של הדופן ממקום חבור הדופן לעליונו של קבר:

טהור:    דבטל לקרקע עולם:

מטפח ולמעלן:    ר"ל אבל אם נגע בהטפח שסמוך לעליונו של קבר:

טמא:    דס"ל דדוקא כשהכותלים משתפעין לחוץ כלעיל סי' ע"ד אז כל השפוע שלמעלה מהמת נדון כעליונו של קבר וכולו טמא. אבל כשהכותלים עומדין בשוה. אז רק טפח העליון שסמוך לעליונו של קבר מחשב כעליונו משא"כ למטה ממנו. וטעם הדבר משום דהא דקיי"ל דכל קבר שהמת בתוכו מטמא בעליונו גם נגד הריקן שבתוך הקבר ולא דיינינן להמת כטומאה רצוצה. דמטמא רק נגד הטומאה. היינו רק בשיהיה אויר טע"ט תוך הקבר למעלה מהמת. ולפיכך גם בדפנות הקבר עד קצה טפח ההוא מבחוץ מחשב כעליונו של קבר. אבל מהטפח ולמטה כבר ניכר יפה שהם רק כותלי הקבר. ואמ"ט בנגע בהן בחוץ.

העשויה כמין קמטרא:    הוא תיבה שהכסוי והדפנות שלה עשויין בעיגול. קאפפער בל"א. ור"ל ואם חלול הקבר פשוט במושבו ועגול למעלה כזה:

טמא:    דמדאין שם שום זוית ניכר בין עליונו של קבר לכותליו להכי מחשב כל העיגול כעליונו של קבר ומטמא בכ"מ שנגע בו בחוץ:

כמין גלוסקוס:    שדפנותיו ג"כ עגולין אבל בראשו ובתחתיתו הוא שוה כזה:

טהור:    בעגלילותה שלא למעלה מהמת. אף שהוא למעלה מהחלול שבתוך הקבר למטה בצד המת:

חוץ ממקום פתיחתה:    דשם הוא שוה. ועי"ז ניכר יפה שהוא הוא עליונו של קבר. ואצ"ל תחתית הגלוסקוס כל שממנו נגד הפתיחה טמא:

משנה טז

חבית:    של חרס היא. ופיה צר למעלה ושוליה צרים למטה ובאמצע בולט בטן רחב ומיירי שלא נצרף בכבשן. דהו"ל כלי אדמה שאמק"ט וכדמסיק:

וכזית מן המת נתון תחתיה:    רצוצה:

או בתוכה כנגד קורקורותה:    ר"ל בתוכה על שוליה ונקט הכי לאפוקי בשמונחת הטומאה בתוכה תוך חלול הבטן שבולט סביב:

טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:    אבל כל שלא כנגד הזית טהור. דדינה ממש ככוורת משנה י"ג [סי' ס"ה]:

והחבית טמאה:    החבית זו הרי אמק"ט רק ר"ל שהכלים שבתוך החבית נגד מקום הטומא' שתחתיה אי שע"ג טמאים:

תחת דפנה מבחוץ:    ר"ל ואם הטומאה מונחת בחוץ תחת בליטת הבטן והיא רצוצה:

טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:    ומטמא כל שכנגד הטומא' למטה ולמעלה מהבטן:

והחבית טהורה:    ר"ל כל הכלים שבתוך החבית. ואפי' אותן כלים שמונחים תוך הבטן נגד הטומאה טהורים. דמדמופסק אויר שתוך הבטן מהאויר הטמא שלמעלה ושלמטה דמי בטן זה לכוורת מוטה על צדה. וטומאה תחתיה דתוכה טהור [כמשנה י"א]. ונ"ל דמה"ט ה"ה בשהטומאה למעלה מבטן החבית. דמ"ש ממוטה על צדה שם. אלא שקיצר התנא [וכמש"ל]:

בתוכה ותחת דפנה:    ר"ל ואם הטומאה מונחת בתוך החבית תחת דופנה דהיינו שהטומאה מונחת תוך חלול הבטן:

אם יש בדפנות פותח טפח:    דהיינו שיכול לרבע תוך חלול הבטן טע"ט ברום טפח:

הכל טמא:    ר"ל כל הכלים שמונחים תוך חלול הבטן סביב וגם כל הכלים שממעל ושמתחת הבטן סביב מבחוץ כולן טמאין. דע"י עליונו של בטן מתפשטת הטומאה תחת כל הבטן סביב. והו"ל כל תוך הבטן כמליא טומאה. וכלי אינו חוצץ. ולהכי כל שכנגד הבטן למעלה ולמטה טמא. ודמי ממש לכוורת מוטה על צדה וטומאה בתוכה [מי"א]:

וכנגד פיה:    ר"ל ומה שנגד פיה של חבית. אפי' הוא תוך החבית:

טהור:    מדאין אהל טמא ע"ג פיה:

ואם לאו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:    ורק נגד הזית טמא בתוכה ולמטה ולמעלה:

במה דברים אמורים:    ארישא קאי. דבאין אויר טע"ט תחת הבטן. והטומאה למטה או למעלה ממנה. אז בוקעת לתוכה רק נגד הטומאה:

בטהורה:    שהחבית אינה בת קבלת טומאה וכלעיל סי' צ"א. ולהכי כל שבתוכה שלא כנגד הטומאה טהור:

אבל אם היתה טמאה:    שהחבית היא בת ק"ט. וכגון שכבר נשרפה בכבשן. וא"כ כשבקעה הטומאה לתוכה. נטמא החבית עצמה. ונטמא נמי כל מה שבתוכה. אף כל מה שלא כנגד הטומאה. ככל הנתלה באויר כ"ח הטמא. ואפי' כלי שנתלה באוירה. אף דאין כלי נטמא באויר כ"ח [כשבת קל"ח ב'] אפ"ה בנתלה הכלי תוך החבית בשעה שהטומאה למטה או למעלה מהחבית. נטמא גם הכלי מטעם חבורין:

הכל טמא:    כלעיל משנה י"ג בבא ב'. מיהו אין דין כולן שוה. דאם החבית אינה בת קבלת טומאה. וגבוה טפח או מכוסה או כפויה על פיה אז כיון שהטומא' תחתיה. בתוכה או על גבה הטומאה היא באויר שהוא טע"ט או שבקעה לתחתיה בתוכה או על גבה. והרי כל כלי אף שאמק"ט נעשית אהל לטמא. אבל אינה חוצצת [כרפ"ו]. וכיון שהטומאה באויר טפח על טפח. או שבקעה לתוך אויר טע"ט נתפשטה הטומאה בכל אויר ההוא ומטמא כל האויר ההוא כנגדו למטה ולמעלה דהכלי אינו חוצץ [ושוה דינו לסיפא דמשנה י"ג]. אבל כשהחבית היא בת קבלת טומאה ויושבת על שוליה. ופיה פתוח למעלה. דאין כאן אהל בשום מקום. אז אם הטומאה למעלה מפיה או בתוכה נגד פיה בוקעת הטומאה למעלה ולמטה כנגד הטומאה ונטמא אפי' תחת שוליה. דאין כלי חוצץ. ומדבקעה לתוכה. נטמא גם החבית עצמה. ואפי' כשהטומאה למטה משוליה נמי בוקעת למעלה ולמטה ונטמא החבית ואע"ג דאין כ"ח מק"ט מגבו. ה"מ כשאין טומאה תחתיה אבל כשהטומאה תחת הכ"ח. בין כשהטומאה רצוצה תחתיה או שיש שם במקום הטומאה אויר טע"ט ואפי' הכלי מוקף צמ"פ נעשת הכלי אהל לטמא. ואפ"ה אינה חוצצת ונטמא האויר שלמעלה מהכלי. ולפיכך כשהטומאה רצוצה תחתיה הרי ע"ג רק נגד הטומאה טמא. וכשיש תחתיה במקום הטומאה טע"ט. אז ע"ג כל שכנגד שוליה טמא [ועי' תוספתא אהלות ספ"י]. וכל זה כשהכ"ח מוקף צמ"פ. אבל הכא שהחבית פתוח למעלה בין שהטומאה רצוצה תחתיה או שיש אויר טע"ט במקום הטומאה. הרי עכ"פ מדבקעה הטומאה להאויר שממעל לפה החבית ואותו אויר הטמא מעורב עם האויר שתוך החבית להכי נטמא החבית וגם כל הכלים שבתוכה אפילו אותן כלים שאינן נגד הטומאה שתחתיה. וגם לא נגעו בפנים בהחבית כולן טמאין: