תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ג

<< · תורת הבית הארוך · בית שביעי · שער ג · >>

השער השלישי

השר השלישי: הוסתות דבר תורה כל אשה בין יש לה וסת קבוע בין אין לה וסת קבוע אינה אסורה לבעלה עד שתראה או עד שתרגיש שיצא הדם לבית החיצון יצא לבית החיצון טמאה כאלו יצא לחוץ ממש שנאמר דם יהיה זבה בבשרה אפילו בבשרה מטמא חכמים עשו סייג לדבר ואסרו אותה עונה שהיא למודה לראות בה וסמכו אותו על המקרא שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם. ואמר רבי יאשיה מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה אמר רבא עונה וכמה עונה או יום או לילה. כיצד הרי שהיתה למודה לראות מר"ח לר"ח כשיגיע ר"ח אפילו אינה רואה אסורה כל אותו היום משום חשש הוסת שמא אורח בזמנו יבא ונמצא משמש עם הטמאה אפילו היתה למודה להיות רואה בסוף היום הרי זו אסורה אפילו מתחלת היום. ואם למודה לראות לעולם בתחלת היום ועברה אותה שעה ולא ראתה אפילו הכי אסורה כל היום. שמא נתעכב מעט האורח וביומו יבא. והוא הדין ברואה בלילה שהיא אסורה כל אותה הלילה על הדרך שאמרנו דתניא בשילהי פרק האשה שהיא עושה צרכיה היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ומשש שעות לו' שעות והגיע יום כ' ולא ראתה אסורה לשמש כל שש שעות דברי ר"י רבי יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת לשש שעות עברה ולא ראתה אסור לשמש כל אותו היום כולו דברי רבי יהודה ור' יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינו אסור אלא עם הנץ החמה רבי יהודה אומר כל היום כולו אסור. והתניא רבי יהודה אומר כל הלילה שלה כלומר כל הלילה שלפני אותו הנץ החמה אבל היום מותר. לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחלת יממא הא דרגילה למחזי בסוף ליליא. אמר רבא הלכתא כרבי יהודה. הפרש יש בדבר זה בין אשה שיש לה וסת קבוע לאשה שאין לה וסת קבוע. כיצד הוסת הקבוע אינו נקבע עד שתקבענו שלשה פעמים וכשם שאינו נקבע עד שלשה פעמים כך אינו נעקר עד שלשה פעמים דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים אעפ"י שאינו נקבע עד שלשה פעמים הרי היא חוששת לו ואסורה כל אותה עונה כדרך שאמר בוסת קבוע וכדאמרינן התם אמר ר"פ לא אמרן אלא למקבעי' אבל למיחש בחדא זמנא חייש ליה. ומיהו כיון שאינו נקבע הרי הוא נעקר ממנה בפעם אחת ואפילו ראתה בו שתי פעמים נעקר ממנה בפעם אחת דגרסינן התם אינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים אמר רב פפא לא אמרן אלא דקבעתיה תלתא זימני דצריכה תלתא זימני למעקריה אבל תרי זימני בחדא זימנא עקרה ליה מאי קא משמע לן תנינא שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים מהו דתימא חד לחד ותרי לתרי ותלתא לתלתא קמשמע לן. ודיני כל אחד ואחד מאלו יתבארו לפנינו בסייעתא דשמיא כל אחד ואחד במקומו. זמנים יש שאינן ראויין לקבוע בהן וסת ואפילו ראתה בהן כמה פעמים. ואלו הן ימי נדה. וימי זיבה שרואה בהן ממעין פתוח. וימי מיניקתה וימי עוברה. ויש זמנים שאין האשה חוששת בהן לוסתה ואף על פי שיש לה וסת קבוע ואלו הן ימי מיניקתה וימי עוברה. ויש נשים שיש להן וסת קבוע והוא נעקר מהן אפילו בפעם אחת ואילו הן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וזקנה שעברו עליה שלש עונות ושתי נשים אלו אינן חוששות לוסת שאינו קבוע כלל. ודינין אלו יתבארו בשער זה בעזרת השם. ותחלה נפרש הוסתות. הוסתות כיצד הן נקבעין ובכמה ראיות הן נקבעין לפי שיש וסתות דומין אלו לאלו ואין סדר קביעותן אחד. ואחר כך נבאר הזמנים שאינן ראויין לקבוע בהן וסת. ואחר כך נבאר הנשים שוסתן נעקר בפעם אחת ואעפ"י שיש להן וסת קבוע. ואחר כך נבאר דיני עיקרי הוסתות. וההפרש שיש בין וסת לוסת וכיצד קביעות כל אחד מהם ועקירתו. דין הוסתות כיצד הן נקבעין ובכמה ראיות הן נקבעין. וסתות יש שנקבעין בימים ידועים ויש שנקבעים בהרכבת ימים ומעשה ויש נקבעין במעשה לבד. ויש שנקבעין בהפלגות מכוונות כיצד יש למודה לראות ביום ידוע בחודש או בשבת כגון שלמודה לראות בראש חדש וראש חדש או בחמשה בחדש וכיוצא באלו או שלמודה לראות באחד בשבת או בשני בשבת וכיוצא כאלו. וזהו שנקרא וסת הימים. ויש שלמודה לראות בהרכבת ימים ומעשה כיצד כגון שקפצה באחד בשבת וראתה או שאכלה פלפלין באחד בשבת וראתה ואכלה פלפלין באחד בשבת וראתה וזהו שנקרא וסת מורכב. ויש וסת הנקבע במעשה לבד כיצד פהקה וראתה פהקה וראתה וכיוצא בזה כגון שקבעה לעטישות כגון שנתעטשה וראתה נתעטשה וראתה. או שאחזתה צמרמורות וכיוצא בזה וראתה וזהו הנקרא וסת דגופה. ומה הפרש יש בין וסת קפיצות לוסת פיהוקין שזה אינו נקבע אלא בהרכבת ימים וזה נקבע במעשה בלבד. וסת קפיצות וכיוצא בהן הוא נקבע מחמת אונס הקפיצה וכל שתקבענה מחמת אונס אינו וסת (לפיכך נקבע מחמת אונס אינו וסת) (הערה: כל הני תיבות נראין לי כמיותרין) לפיכך אינו נקבע לעצמו עד שיהא בו הרכבת הימים כמו שיתבאר. וסת פיהוקין וכיוצא בהן אינו מחמת האונס. אדרבה אונסין אלו באין מחמת הוסת ולפיכך נקבע לעצמו כמו שיתבאר. ויש למודה לראות בהפלגות מכוונות כיצד כגון שהיא למודה לראות מעשרים לעשרים או משלשים לשלשים וכיוצא בזה וזהו שנקרא וסת ההפלגות. ומאלה נפרדו כל שאר מיני הוסתות כמו שיתבאר בעזרת השם. וסת דגופה. וכן וסת הימים. וכן וסת מורכב הרי הן נקבעין בשלש ראיות שהרי הוחזקה זו להיות רואה כן שלשה פעמים אבל וסת ההפלגות אינו נקבע עד שתראה ארבע ראיות לפי ששתי ראיות כונות הפלגה אחת וכיון שכן עד שתראה ארבע ראיות לא קבעה ג' הפלגות. (דף קסט) וסת דגופא. כיצד שנינו בפרק האשה עושה צרכיה. כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואלו הן הוסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיוצא בהן וכל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת. אלמא בשלש ראיות לבד קובעת לה וסת. ואע"ג דגרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד. כלומר וסת הנקבע בימים בשני פעמים הוא נקבע ווסתה דגופא בפעם אחת. ההיא אוקימנא לה התם כחכמים דהיינו ר' דפליג עליה דרשב"ג אבל לרשב"ג לעולם אינו נקבע בפחות משלשה פעמים כסתמא דמתניתין דקתני התם בפרק האשה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר וכו'. שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר חמשה עשר וקבעה לה ליום עשרים. ומתניתין מני רשב"ג היא. וקיימא לן כוותיה בוסתות כדאיפסיקא הילכתא בהדיא ביבמות בשילהי פרק הבא על יבמתו. ואף שמואל נמי הרי אמרו קאמר וליה לא סבירא ליה אלא כרשב"ג. ותדע לך דהא התם בסמוך בוסת הדילוג אמרינן דשמואל כרשב"ג סבירא ליה ודאמר רב יהודה אמר שמואל גבי מתניתין דהיתה למודה לראות יום חמשה עשר זו דברי ר"ג ברבי שאמר משום רשב"ג זו וסבירא ליה קאמר דבוסת הימים על כרחין כוותיה סבירא ליה וכדקאמרו בהדיא בוסת הדילוג וכמו שכתבנו. ודוקא בשראתה שלשה פעמים בעטושין או שלשה פעמים בפיהוקין אבל עטשה פעם אחת וראתה ופהקה פעם אחת וראתה וחששה (פעם אחת) (הערה: מיותר) בפי כריסה פעם אחת וראתה לא קבעה לה וסת שאין מקרים אלו קובעין וסת כל אחד לחברו. וסתות אלו כיוצא בהן אם הן פשוטין כלומר שאירע לה כן פעמים בלא יום קבוע הרי זה וסת לעיטושין לבד או לפיהוקין לבד ובכל יום שאירע לה כן הרי הוא חוששת לו. אבל אם אירע לה ביום קבוע מן החדש או מן השבת כגון שפיהקה בראש חדש וראש חדש וראתה או באחד בשבת וראתה הרי זו וסת מורכב לפיהוקין וראשי חדשים וכיוצא בזה ולפיכך אינה חוששת לפיהוקין לבד ולא לראשי חדשים עד שתפהק בראשי חדשים ולפנינו יתבאר ההפרש שיש בין וסת דגופא המורכב לוסת דגופא הפשוט בעזרת השם. וסת הימים כיצד גרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה. ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש לדילוג. ואיכא למידק היכי דמי אי בחדשים כולן מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות משלשים ושנים לל' ושנים ואי בחדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר אין דילוג שוה כיצד הרי שהתחיל לראות בט"ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה בי"ו באייר ראייה זו להפלגת ל"ב ועוד חזרה וראתה לי"ז בסיון והרי ראיה זו לל"א שהרי אייר חסר. ואם כן נמצא שלא דילגה אדרבה קרבה ראיתה וכשחזרה וראתה לי"ח בתמוז חזרה להפלגת ל"ב ולפיכך פירוש הרב ר"א ז"ל זה לשונו: שכשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת בימי החדש כיצד ראתה ראש חדש ור"ח ור"ח קבעה לה וסת לראשי חדשים ואע"פ שאין הפלגותיה שוות שהאחר מלא והאחד חסר והילכך זו שדלגה כיון שאין בראיותיה צד השוה לא בדילוג שוה ולא בהפלגות שוות אומרין לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אלא בדילוג. ולדבריו אם ראתה ט"ו בחדש זה וט"ו בחדש זה קבעה לה וסת לחמשה עשר בין מלא בין חסר. ורבותינו הצרפתים ז"ל מוסיפין שאף שם היום גורם וסת כדאשכחן בשור המועד שבת ושבת ושבת נעשה מועד לשבתות והיינו דאמרינן בפרק קמא דנדה קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה וסת לימים ואוקמה רב אשי כגון דקפץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה. אלמא ימי השבוע קבעי וסת. ושמעינן מינה דוסת הימים הרי הוא נקבע בג' ראיות לבד. וכן וסת המורכב בימים ידועים ומעשה בקופצה בחד בשבא ובחד בשבא וכמו שמוכיח מההיא שמעתא דקפיצות כמו שכתבנו והוא הדין דהרכבת וסת דגופה וימים כמ"ש למעלה. ודינין אלו יתבארו לפנינו בעזרת השם. וסת ההפלגות לדברי הכל אינו נקבע אלא בארבע ראיות לפי שאין שלש הפלגות בנויות בפחות מארבע ראיות הראיה ראשונה לא בהפלגה ראתה אותה. וכן כתב הרב ר' אברהם ז"ל וכן הורו רבותינו הצרפתים ז"ל ואי קשיא לך הא דתניא בב"ק ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח מועד לסירוגין לשוורים ואע"ג דקמייתא לא לסירוגין הוה אפילו הכי מצטרפת לבתריאתא. יש לומר שאני הכא דכיון דאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות כדאמרן ארבע ראיות בעינן דהא אנן שלש הפלגות בעינן אבל התם הא איכא ג' נגיחות. וראיה יש מדקתני בפרק האשה שהיא (דף קע) עושה צרכיה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה לעשרים זה וזה אסורין פעמים ליום עשרים זה וזה אסורין שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר חמשה עשר וקבעה לה יום עשרים. אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים. ואם תאמר התם למודה שאני אם כן מאן דקא מותיב לרב התם בשמעתא דדילוג דכתבינן לעיל מברייתא דקתני היתה למודה לראות יום חמשה עשר ושינתה לששה עשר זה וזה אסורין שינתה לשבעה עשר הותר ששה עשר ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר שינתה לשמונה עשר הותרו כולן ואינה אסורה אלא משמונה עשר ואילך תיובתא דרב. ופריק אמר לך רב למודה שאני. ואם איתא דטעמא דמתניתין על כרחין משום דלמודה שאני דקארי ליה מברייתא מאי קארי לה הא מתניתין היא דעל כרחין למודה שאני. ועוד מביאין ראיה מדקתני בסיפא דההיא מתניתין שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אלמא אין הפרש בין קביעותה של זו לקביעות של אחרת שאינה למודה ופירושא דשמעתא דדילוק דפליגי בה רב ושמואל ופסקא דנפקא לן מינה יתבאר לקמן בסייעתא דשמיא. הנה בארנו דוסתות כולן בכמה ראיות הן נקבעין. ועוד אנו צריכין לבאר אם יש הפרש בראיות קביעות הוסת בין תינוקת והגיע זמנה לראות לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שנינו בפרק קמא דנדה. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם אחד ושניה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת. עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאת מעת לעת. ואיבעיא לן עלה עברו עליה שלש עונות וראתה הדר קא חזיא בעונות קטנות מאי כלומר אם חזרה וראתה בעונות בינוניות כמו שהיתה למודה לראות מתחלה מאי. אמר רב גדל פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית מטמא מעת לעת כלומר שאין הפרש בין ראתה בעונות קטנות לראתה בעונות גדולות דלעולם אינה חוזרת לחזקת דמים עד שתחזור ותראה עוד שלש ראיות. ופעם ראשונה קרי לאותה ראיה ראשונה שראתה לאחר שעברו עליה ג' עונות דעכשיו יוצאות ג' הפלגות שוות מביניהן. ושאלו עוד אם עוד עברו עליה ג' עונות וראתה דקתני בברייתא דדייה שעתה אם הדר קא חזיא השלישית בעונה מאי כלומר שקרבה הראיה השלישית אמר רב יהודה אמר רב פעם ראשונה דיה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. כלומר אין הפרש בין שחזרה וראתה אותן שלש ראיות אחרונות בעונות מרוחקות בין שראתה אותן בעונות בינוניות דלעולם עד שתראה עוד שלש ראיות אחר שהפסיקה אינה מוחזקת אלמא דינה כדמעיקרא וכאלו היא מתחלת עכשיו לראות. וברייתא זו דברי הכל היא ואפילו לרבי דאית ליה בתרי זימני הויא חזקה מדקתני סופא דההיא ברייתא הגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ואמרינן עלה בגמרא שניה מטמאה מעת לעת מני רבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה אימא סיפא עברו שלש עונות וראתה דייה שעתה אתאן לר' אלעזר כלומר דאמר במתניתין כל אשה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ואסיקנא כולה ר' אלעזר היא ובוסתות סבר לה כרבי. אלמא רישא נמי דקתני בשלא הגיע זמנה לראות פעם ראשונה ושניה דיה שעתה שלישית מטמאה מעת לעת ר' ור' אלעזר היא דאי לא תיקשי ליה נמי רישא דרישא רשב"ג ומציעתא וסופא ר' אלעזר. וטעמא דמילתא משום דכל שלא הגיע זמנה לראות אין לה דמים וראיה ראשונה שראתה אינה אלא כמקרה ואינה ראויה להצטרף עד שתתחזק בראיות אחרות הילכך ראיה שניה אינה אלא כאחת מהן ואין לה כח להחזיק את הראשונה אבל כשתראה עוד פעם שלישית עם שתי הראיות האחרונות תתחזק האחרונה ואלו השתים (מגדלות) (הערה: צ"ל מְגַלוֹת וכן הוא בב"י סי' קפ"ט ד"ה לשון וכן הוא במ"ה כאן) על הראשונה שראיה גמורה היתה ולא מקרה. ומעתה לפי הטעם הזה אפילו לרשב"ג נמי מוחזקת היא זו ובזו אין הפרש בין ר' לרשב"ג. ואע"פ שיש מגדולי המפרשים גם מן הפוסקים שפירשו דלר' דוקא אתיא לפי שאין הראשונה ראויה להצטרף לעולם והילכך לרשב"ג אינה מוחזקת עד שתראה ארבע ראיות. מסתבר לי שאי אפשר להעמידה שאם כן כל אותה סוגיא שיקלא וטריא דרב גדל ורב כהנא וחזקיה ורבי יוחנן ורבי שמעון בן יהוצדק וכל נחותיה אתאי כרבי ולא כהלכתא דאנן בוסתות כרשב"ג סבירא לן כדאיפסיקא הלכתא בפרק הבא על יבמתו ולפיכך נראה ליה הדרך (הראשון) (הערה: בב"י שם ליתא לתי' הראשון וכ"נ דלית כאן ראשון ושני וק"ל) שכתבתי נכון וברור. ולפי מה שכתבתי אין הפרש בין תינוקות שלא הגיע זמנה לראות לשאר כל הנשים והרי היא קובעת וסת במנין ראיות שקובעות בהן אשה אחרת דעלמא. ולפי דברי מקצת המפרשים אינה קובעת וסת עד שתראה עוד פעם אחרת יתרה על שאר נשים שאין ראשונה שלה ראויה להצטרף ואינו נכון בעיני כמו שכתבתי. עוד צריכין אנו לבאר זקנה כיצד היא קובעת וסת והיא האשה שעברו עליה שלש עונות ולא ראתה סמוך לזקנתה כמו שיתבאר לפנינו בעזרת השם תניא בפרק קמא דנדה זקנה שעברה עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ולא שכיונה אלא אפילו פחתה ואפילו הותירה. ואקשינן ואפילו פחתה ואפילו הותירה ולא מיבעיא כוונה אלא אדרבה כוונה קבעה לה וסת ודיה שעתה. וברייתא זו אתיא ככולי עלמא. וכענין שאמרנו למעלה גבי תינוקת שלא הגיע לראות לפי מה שכתבתי אני ולשאר המפרשים אתיא דוקא כרבי ודלא כרשב"ג עד שתראה ארבע ראיות. ולפי דברי כל שכיונה משלש עונות הראיה הראשונה שממנה התחילה לדלג מצטרפת לאלו האחרונות דאיגלי מילתא דלאו סילוק דמים היה אלא שנוי וסת ולפיכך בשלש ראיות של שלש שלש עונות מכוונות קבעה לה וסת שעם ראיה הראשונה שממנה התחילה לדלג הרי כאן ארבע ראיות ושלש הפלגות. אבל אם לא כיונה אלא שפחתה או הותירה לא אלא עד שתראה ארבע ראיות מכוונות או שתראה ראיות בימים קבועים. זקנה זו שעברו עליה שלש עונות וראתה לאחר מכאן בעונותיה שהיתה למודה לראות בהן בין של הפלגות בין של ימים מסתבר לי שהיא חוזרת לקביעותה הראשון כיצד אם היה וסתה בימים קבועים (דף קעא) אפילו בפעם הוחזקה זו ואם וסת של הפלגות בשתי ראיות כראשונה שהיתה למודה בהן שהרי נתגלה שהדילוג הראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה ועכשיו חזר הוסת למקומו ואינו נעקר ממנה עד שיעקר שלשה פעמים והראיה מדבעינן גבי תינוקות שלא הגיע זמנה לראות הדר קא חזיא בעונות מאי ולא בעיא לה נמי גבי זקנה אלמא בזקנה פשיטא להו דאי הדר חזיא בעונות הדרא לחזקתה. עתה נבאר הזמנים הראויין לקבוע בהן וסת וזמנים שאינן ראויין. דבר תורה הרואה דם טיפה כחרדל הרי זו נדה דאורייתא והרי זו מונה ו' והוא בין חזרה בין אינה. ואם פסקה אפילו ביום השביעי קודם בין השמשות הרי זו טובלת לערב וטהורה. ואלו ימים נקראים ימי נדה. יש אחר שבעת ימי נדה אלו אחד עשר יום שנקראין ימי זיבה וכל שרואה בהן יום או יומים שומרת יום כנגדן והיא הנקראת שומרת יום כנגד יום וטובלת ביום משתנץ החמה וטהורה לבעלה מיד ואם ראתה ג' ימים רצופים הרי זו זבה גדולה וצריכה שתשב שבעה ימים נקיים ואלו האחד עשר יום נקראין י"א יום שבין נדה לנדה ולמה נקראו שבין נדה לנדה לפי שאם חזרה וראתה לאחר אותן י"א יום הרי היא חוזרת לפתח נדתה שאם ראתה דם טיפה כחרדל תשב ששה והוא כבתחלה וחוזרת חלילה כן לעולם נמצא שיש בין פתח נדה לפתח נדה שמונה עשר יום. שמונה עשר יום אלו אין האשה קובעת בהן וסת כיצד ראתה בראש חדש ובחמשה בחדש שהוא לראיה ראשונה תוך ימי נדה וחזרה וראתה ראש חדש וחמשה בחדש ונהגה כן אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת לחמשה בחדש אלא לראש חדש בלבד. וכן הדין אם ראתה בראש חדש וחמשה עשר בחדש שעומדת לה ראיה שניה תוך ימי זיבה לא קבעה וסת לחמשה עשר בחדש אלא לראש חדש בלבד. דתנן בפרק בנות הכותיים כל אחד עשר יום בחזקת טהרה. פירוש כל אותן אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה. ופירשה רב הונא בר חייא משמיה דשמואל לומר שאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבה. והא דתנן בפרק האשה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין אוקמיה רב יהודה משמיה דשמואל ברואה מחמשה עשר לטבילה דקאי ליה ראיה שניה בעשרין ותרין לראיה הראשונה דהשתא קאי לה בימי פתח נדתה אבל חמשה עשר לראייתה דקאי לה בימי זיבתה לא קבעה. וכן אינה קובעת בתוך שבעת ימי נדה דתנן בפרקא קמא דנדה אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה. ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדתה לא בעיא בדיקה. הניחא לריש לקיש דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר אשה קובעת וסת בתוך ימי נדה תבדוק דדילמא קבעה לה אמר לך ר' יוחנן כי אמרי אנא היכא דחזיתיה ממעיין סתום אבל ממעיין פתוח לא אמרינן והיכי דמי מעיין סתום כגון שראתה שתי פעמים בריש ירחא בלחוד ובשלישית ראתה בעשרים וחמשה וריש ירחא דאע"ג דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה קבעה לה וסת לריש ירחא הואיל והשתים הראשונות הוחזקו ממעיין סתום וראיית עשרים וחמשה דמים יתירו הוא דאיתוספו בה כלומר מרוב קבוץ הדמים שנאספו בה מהרו דמיה לבוא ושפעו ביום חמשה ועשרים אבל מה שחזרה וראתה בראש חדש היא עיקר הראיה. ובכהאי גוונא נמי הוא דאמר ריש לקיש שהאשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ומשכחת לה כגון שראתה ריש ירחא וריש ירחא בשלישי ראתה בעשרין לירחא וריש ירחא דקאי לה ההוא ריש ירחא בימי זיבה לראיית העשרים בירחא אבל בענין אחר אין האשה קובעת וסת בתוך ימי זיבה כמו שאמרנו. והא דאמרינן בפרק קמא כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי. לא קשיא דהתם לאו בחד בשבא דסמיך לה לקמא קאמר. דההיא בימי זיבה קאי לה אלא בחד בשבא דרחיק קאמר וכגון דחזאי בחד בשבא תליתאה דהוא עשרין ותרתין לראיה קמייתא דהשתא קאי לה בימי נדה דפתח נדתה. וכתב ר"א ז"ל דמכל מקום אם ראתה שבע פעמים מחמשה עשר לחמשה עשר לראייתה קבעה לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה דאע"פ שאינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה דהיינו מט"ו לט"ו מכל מקום רואין את האמצעיים כאלו אינן והשאר קובעת וסת מכ"ט לכ"ט דקיימי אהדדי בימי נדה. ואינו מחוור דהאשה זו אינה למודה להיות רואה מכ"ט לכ"ט מעולם אלא מט"ו לט"ו והיאך תקבע וסת לכ"ט שאינה למודה בו. וכן אמרו הר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן נ"ר הנה שנתברר לנו שאין האשה קובעת וסת לא בימי נדה ולא בימי זיבה כשראתה אותו ממעיין פתוח. אבל עדיין צריכין אנו לברר אם חוששת לוסת שראתה בימי זיבה הואיל וחוששת אף לוסת שאינו קבוע כמו שבארנו בתחלת השער הזה. גרסינן בשילהי פרק בנות כותיים אמר רב פפא אמריתה לשמעתא קמיה דרב יהודה מדיסקרתא מיקבע הוא דלא קבעה כלומר בתוך אחד עשר יום מיחש מאי שתחוש לו אישתיק ולא אמר לי ולא מידי אמר רב פפא נחזי אנן תנן היתה למודה להיות רואה ליום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא חמשה עשר ליום טבילתה שהם עשרים ושנים לראיתה ושינתה לכ"ז דכי הדרי אתו עשרים ותרין קיימי לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסורה אלמא חיישינן וקסבר רב פפא עשרין ותרין מעשרין ותרין מנינן נדה ופתחה מעשרין ושבעה מנינן. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ממאי דילמא עשרין ותרין נמי מעשרין ושבעה מנינן דכי הדרו אתו כ"ב קיימי לה בתוך ימי נדתה כלומר בפתח נדה. ופסק הר"א ז"ל כרב פפא דאמר חוששת ונראה לי קצת ראיה לדבריו מדתנן בפרק תינוקת נדה שבדקה עצמה יום השביעי שחרית ומצאת טהור ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה. בדקה עצמה יום השביעי שחרית ומצאתה טמא ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. פירוש ואפילו בימי זיבה. ואם יש לה וסת כלומר בימי זיבה דיה שעתה. ואמרינן עלה בגמרא אם יש לה וסת לימא תהוי תיובתיה דרב הונא בר חייא אמר שמואל דאמר אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה. ופרקינן אמר לך שמואל כי אמרי אנא אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה דלא צריכא תלתא זימני למעיקריה מאי טעמא דמיה מסולקין אבל דייה שעתה אמרת דאמרינן אורח בזמנו בא אלמא מיחש מיהא חיישא ליה דאי לא הא ליתיה ההוא וסת כלל לא למיקבע ולא למיחש וכמאן דליתיה דמי והיאך הוא מציל על ידי מעת לעת ומפקידה לפקידה אבל שאר הפוסקים פסקו כרב הונא בריה דרב יהושע חדא דווסתות דרבנן והלכה בהן כדברי המיקל ואפילו בוסת הקבוע כל שכן בוסת שאינו קבוע. ועוד דאמרינן בשילהי פרק בנות כותיים כי אתא רבין וכל נחותיה אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע והילכך אפילו מיחש לא חיישא. וההיא דפרק תינוקת יש לי לומר דכיון שבתוך ימי זיבה מסולקת דמים היא כל שאתה יכול לתלות בדבר שלא ראתה אתה תולה אפילו יש לה וסת כל דהו אע"פ שאינו לא וסת קבוע ולא אפילו כוסת שאינו קבוע לחוש לו מכל מקום כל שהיא רגילה לראות בו אנו אומרין לא בא האורח קודם לזמן זה זהו הנראה מדין הגמרא אבל נראין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דבזמן הזה בכל עת קובעת וסת ואין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר לפי שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן כדי שלא תבאנה לכלל טעות ואם אתה מחלק להן בין ימי נדה לימי זיבה נמצאת אתה מצריכן ללמוד פתחי נדה וימי נדה וימי זיבה והילכך לכל ראיה שהיא רואה באי זה זמן שתראה בין בימי נדה בין בימי זבה חוששת לה. עוד יש זמנים אחרים שאין האשה קובעת בהן וסת ולא חוששת לו ואפילו בזמן הזה כגון בימי עבורה וימי מניקתה כמו שיתבאר בעזרת השם. תנן בפרק קמא דנדה אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה או היושבת על דם טהר. ואמרינן עלה בגמרא היושבת על דם טוהר קסלקא דעתך מתבקשת לישב על דם טהר. הניחא למאן דאמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו שפיר אלא למאן דאמר שתי מעינות הן תבדוק דילמא אכתי לא פסק ההוא מעיין טמא. מי קתני מבקשת יושבת קתני וכי יושבת מאי למימרא מהו דתימא תבדוק דילמא קבעה לה קמשמע לן דמעיין טהור למעיין טמא לא קבעה הניחא ללוי אלא לרב דאמר מעין אחד הוא תבדק דילמא קבעה ליה אפילו הכי מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. דקדק מכאן הרמב"ן דאשה קובעת וסת בימי מיניקתה דלא ממעטינן הכא אלא ימי טוהר דידה. אבל הר"א ז"ל כתב דאינה קובעת לא בימי עבורה ולא בימי מיניקתה וכן נראה לי כדבריו והראיה מדשמואל ור' יוחנן דאמרי מעוברת ומיניקת דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן וכר' מאיר. ואם איתא דקובעת וסת חדש בימי עבורן וימי מניקתן הרי הן ככל הנשים ולמה דיין שעתן כל שאתה אומר בכל ראיותיהן דיין שעתן אף אתה עושה ראיות כמקרה ואין ראיות המקרים ראויות להצטרף ולקבוע בהן וכעין שאמרו בראיה ראשונה של זקנה שעברו שלש עונות ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכדמוכח בהדיא בשמעתא דלעיל גבי ברייתא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות והא דקתני הכא חוץ מן היושבת על דם טוהר ולא קתני חוץ מן המיניקת משום דלא אפשר וטעמא משום דמתניתין כולי עלמא היא ואלו לר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון דאמרינן לא אמרו דיה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בראיה שניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה אלמא אף הן ככל הנשים וראיות לקבוע וסת בימי עבורן ובימי מניקתן ואנן לא קיימא לן בהא כוותייהו אלא כר"מ דאמר דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן דהא שמואל ור' יוחנן אמרי כוותיה ועוד דלרבי מאיר נמי לא מצי למיתני חוץ מן המיניקה דהא לר' מאיר נתנה בנה למיניקת גמלתו או מת הרי היא ככל הנשים ואי קתני מיניקה היה במשמע דוקא מיניקה הא בשאינה מיניקת צריכה בדיקה ואפילו יושבת על דם טוהר קמשמע לן יושבת על דם טוהר לעולם אינה צריכה בדיקה ואפילו אינה מינקת דמימי טהרה לימי טומאה לכולי עלמא לא קבעה אי נמי יש לי לומר דהכא היינו דוקא ללישנא דיושבת ממש על דם טהר ומשום דלא אשכחן למתניה צריכותא אחריתי אלא הא אבל ללישנא דמבקשת לישב לא צריכא מתניתין לאשמועינן הכי דפשיטא דאפילו בימי מניקתה נמי לא קבעה לה וסת. ותדע לך מדקא מתמה אי ביושבת פשיטא. ומאי קושיא דילמא לאשמועינן דאינה קובעת בהן וסת משא"כ בשאר ימי הנקתה ואנן דקיימא לן כרב דמעיין אחד הוא בין לקולא בין לחומרא כדאיפסיקא הלכה כוותיה בהדיא בגמרא בפרק בנות כותיים לא מוקמינן לה למתניתין ביושבת אלא במבקשת לישב. ותו לא איצטריכא למימר דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה אלא אפילו בכל ימי מיניקתה לא קבעה והא דאמר הכא בשלמא ללוי דאמר שני מעיינות הן אלא לרב דאמר מעין אחד הוא מאי איכא למימר דמשמע לכאורה דאפילו לרב דוקא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה הא בשאר ימי מיניקתה קבעה. הכי קאמר לכשתמצא לומר דמתניתין יושבת דוקא קאמר ולא איצטריכא אלא לאשמועינן דלא קבעה לה וסת לרב דאמר מעיין אחד הוא ואפילו הכי בשלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה אינה קובעת הא בשאר ימי הנקה קבעה מאי איכא למימר דמאי שנא. ומיהא נמי משמע דאפילו מיחש נמי לא חיישא משא"כ בשאר ימי מניקתה. אבל (דף קעב) הרב ר"א ז"ל כתב דמיקבע הוא דלא קבען הא מיחש חיישן דומיא דאחד עשר שבין נדה לנדה שחוששת לפי מה שפסק הוא כמו שכתבנו למעלה ואעפ"י שהראשון נראה לי עיקר. יש לחוש לדברי הרב ז"ל. ועתה נבאר הזמנים שאין האשה חוששת בהן לוסתה כלל ואע"פ שהיה לה וסת קבוע והן ימי מיניקתה וימי עוברה. מעוברת כיצד שנינו בפרק קמא דנדה ארבע נשים דיין שעתן. בתולה מעוברת ומניקה וזקנה מעוברת משיודע עוברה. ותניא כמה הכרת העובר סומכוס אומר משום ר"מ שלשה חדשים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי כמשלש חדשים. וטעמא דמילתא משום דהרי זו כחולה ודמיה מסתלקין דמשעה שהוכר העובר ראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה אבל קודם שהוכר העובר אין ראשה כבד עליה ואין איבריה כבדין עליה. ואע"פ שר' יוסי חלוק בדבר ולא חשיב לה מסולקת דמים אלא אם כן פסקה מדם ועברו עליה שלש עונות משעה שהוכר עליה. ואע"פ שר' יוסי חלוק בדבר ולא חשיב לה מסולקת דמים אלא אם כן פסקה מדם ועברו עליה שלש עונות משעה שהוכר העובר. וכדתנן רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו שלש עונות דיין שעתן מסתבר לי דלית הלכתא כוותיה אלא בסתם מתניתין דקתני מעוברת משיודע עוברה ואע"ג דשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה וכדגרסינן התם תני תנא קמיה דר' יוחנן מעוברת ומיניקת שעברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה. א"ל ר' יוחנן פתחת בתרתי וסיימת בחדא דילמא מעוברת והיא מינקה קאמרת ואגב אורחיך אשמעת לן ימי עוברה עולין לה לימי מיניקתה כדתניא ימי עוברה עולין לה לימי מיניקתה וימי מיניקתה עולין לה לימי עוברה וכו'. בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקיתה משכחת לה דקא מיניקה וקא מיעברה אלא ימי מיניקתה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה. אלמא מדשקלי וטרו אליביה הלכתא כותיה. לא היא אלא לפרושה למתניתין אליביה דהאי תנא דפתח בתרתי וסיים בחדא קאתי היכי משכחת לה כדתני לה בברייתא. ותדע לך דהא בעא מיניה ההיא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עיבורה מהו קא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר וסתות דאורייתא מאי כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה א"ל תניתוה ר' מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא דאלו למאן דאמר וסתות דרבנן אפילו כי ליכא חרדה והגיע עת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה אלא ודאי ר' מאיר וסתות דאורייתא סבירא ליה והכי אוקימנא לה נמי בפרק כל היד. אלמא דאורייתא חרדה מסלקת את הדמים ולא בעיא בדיקה הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה אלמא סבירא ליה לר' יוחנן דמעוברת משהוכר עוברה מסולקת דמים אפילו הגיע עת וסת אינה חוששת לו ואינה צריכה בדיקה. ואפילו לכתחילה נמי אינה צריכה בדיקה מדאמר לא בעיא בדיקה. והא דתני נמי במתניתין היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה לאו דוקא לא בדקה אלא מדתניא ישבה לה ולא בדקה שגגה ונאנסה והזידה ולא בדקה הרי זו טהורה הגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה תנא נמי ר' מאיר אם היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה. והוא הדין דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה. דהא טעמא דמסולקת דמים היא. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל אע"פ שהרב ר"א ז"ל חלוק בדבר אלא אם כן עברו עליה שלש עונות. ועוד נראה לי ראיה מדתניא מעוברת ומניקת שהיו שופעות דם ובאות דיין ימי עיבורן דיין ימי מיניקתן דר"מ ר"י ור' יוסי ור"ש אומר לא אמרו דייה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ושמואל ורבי יוחנן סבירא להו כרבי מאיר דתניא במתניתין במה אמרו דיה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואיפליגו בפירושה רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש דגרסינן התם במה אמרו דיה שעתה רב אמר אכולהו ושמואל אמר לא שנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקת דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן וכן אמר ריש לקיש אכולהו ור' יוחנן אמר לא שנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקת דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן. אלמא לרבי יוחנן ולשמואל מסולקת דמים חשבינן להו לגמרי כל ימי עיבורן וכל ימי מיניקתן ואפילו ראו כמה פעמים. ואי טעמא במעוברת ומניקה דוקא בשעברו עליה שלש עונות אם כן כשהן חוזרות ורואות שלשה פעמים מיהא תטמא מעת לעת דהא חזרו אלו לקדמותן שכל שהן תלויות בעברו עליה שלש עונות כשהן חוזרות ורואות חוזרות הן לחזקתן וכמו שאמרו בזקנה שעברו עליה שלש עונות. ותינוקת נמי שלא הגיע זמנה לראות וראתה שלשה פעמים הרי היא ככל הנשים ובעברו עליה שלש עונות דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה. ואם איתא דמעוברת נמי דוקא משעברו עליה שלש עונות אם כן כשהן חוזרות ורואות שלש פעמים מיהא יהיה ככל הנשים ואינהו קאמרי דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן. ועוד נראה לי דכל שכן היא דהשתא שופעות ורואות אמר דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן אלמא מסולקות דמים לגמרי חשבינן להו כל שכן דבתחלתן לא בעיא שלש עונות. ותדע לך דהא רבנן דפליגי עליה דר' מאיר במיניקה שנתנה בנה למיניקת היינו ר' יוסי ור' שמעון כדמוכח בהדיא בברייתא ובמעוברת ובמיניקה שעברו עליה שלש עונות שבקיה ר' יוסי לר' שמעון בר זוגיה שמע מינה דר' שמעון לא פליג בהא אתנא קמא ואפילו הכי פליג ר' שמעון אי בדיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן. אלמא שמואל ור' יוחנן דאית להו כר' מאיר דאמר דיין כל ימי עבורן וכל ימי מניקתן כל שכן דאית להו דמסולקת דמים הם לענין התחלתן דלא בעיא שיעברו עליהן שלש עונות. ועוד דלדברי ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון אף וסת יש להן לקבוע בימי עבורן ובימי מיניקתן. והרב ר' אברהם ז"ל מודה בזו שאינן קובעות וסת כל ימי מיניקתן ועבורן וכמו שאני עתיד לכתוב בעזרת השם. לפיכך נראה לי ודאי דכל ימי עבורן משהוכר העובר וכל ימי מיניקתן אינן חוששות לוסתן כלל ואינן צריכות בדיקה ואפילו לכתחילה. ור' יהודה ור' זירא נמי משמע דסבירא להו כתנא קמא מדבעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא ראתה ואחר כך הוכר עוברה מהו ואמר ליה מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה אלמא כתנא קמא סבירא להו דמשהוכר עוברה דראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה דמיה מסולקין והכין הלכתא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים בסוף אלו דברים גבי אשתו נדה בעל חייב יבמתו בעל פטור דפרכינן עלה מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי מצוה קא עביד. ומשני באשתו מעוברת ופריך והא איכא שמחת עונה ופריק סמוך לוסתה דאלמא אף מעוברת אסורה סמוך לוסתה וכל שכן בשעת וסתה ממש כבר תרצו רבותינו הצרפתים ז"ל דלהאי דמוקמי בסמוך לוסתה לא מוקמינן לה במעוברת. ולי נראה דאפילו אמעוברת קאי ובשלשה חדשים הראשונים שלא הוכר עוברה דחוששת לוסתה ולעונת וסתה. מיניקה כיצד. שנינו בפרק קמא דנדה מיניקה עד שתגמול את בנה נתנה בנה למיניקת גמלתו או מת ר' מאיר אומר מטמאה מעת לעת וחכמים אומרים דיה שעתה וקיימא לן כחכמים. ותנו רבנן מיניקת שמת בנה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת. ומפקידה לפקידה היתה מיניקתו והולכת ד' וה' שנים דייה שעתה דברי ר' מאיר ור"י ור' יוסי ורש"א דיה שעתה כל כ"ד חדש לפיכך היתה מיניקתו ד' וה' שנים מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואמרינן לפיכך דר' יוסי למה לי מהו דתימא ר' יוסי תרתי אית ליה כלומר כל כ"ד חדש אפילו נתנה בנה למיניקה ואם היתה מיניקתו אפילו ארבע וחמש שנים נמי דייה כל זמן שהיא מיניקתו קמשמע לן. וקיימא לן כר' יוסי ור"ש. ועתה נבאר כי יש נשים שיש להן וסת קבוע ועוקרת אותו אפילו בפעם אחת והן שתים. ואלו הן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וזקנה שעברו עליה שלש עונות ולא ראה. תינוקות שלא הגיע זמנה לראות כיצד. תניא בפרק קמא דנדה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שניה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה. עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה פעם שלישית הרי היא ככל הנשים. ואסקוה רב כהנא ורב גידל דהוא הדין אי חזיא בעונות קטנות אחר שעברו עליה שלש עונות ראשונות לפי שמסולקת דמים הוא וחזרה לקדמותה כאלו לא ראתה מתחלה דעכשיו נתגלה שאותן שלש ראיות שראתה מתחלה מקרה היה ודמים יתרים היו ולפיכך עד שתשוב ותראה עוד שלש ראיות לא הוחזקה זו ווסת ראשון שקבעה הרי הוא כמי שאינו ולפיכך אינה חוששת לוסתה הראשון ולא אפילו לראיה שתראה בנתיים עד שתראה עוד שלש ראיות אחרות כמו שכתבנו שהרי זו בחזקת טהרה לגמרי וכדתניא חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן כלומר ואפילו לטהרות משהגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טומאה ונשים בודקות אותן. זקנה כיצד. שנינו בפרק קמא דנדה איזו היא זקנה כל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה ואמרינן עלה בגמרא היכי דמי זקנה אמר ר"י כל שחברותיה אומרות עליה הזקינה ר"ל אמר כל שקוראין לה אימא בפניה ואינה בושה ור' זירא ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה (דף קעג) מקפדת. ותניא זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים. לומר דכיון שעברו עליה שלש עונות לאחר שהזקינה ולא ראתה איגלי מילתא דמסולקת דמים היא מעתה ולפיכך דיה שעתה עד שתשב עוד ותראה שלשה פעמים. והילכך אף היא אינה חוששת לוסתה ואינה צריכה בדיקה ואפילו ראתה לאחר מיכן פעם ושתים אינה חוששת לאותו וסת דמסולקת דמים היא עד שתשוב ותראה עוד שלשה פעמים. וצריכה היא לקבוע וסת כבתחילה כמו שכתבנו או שתשוב ותראה בוסת שהיתה רגילה לראות כמו שנתבאר למעלה בדין קביעות הוסתות. ועתה נבאר מעוברת ומניקה שעברו עליה ימי מניקתן וימי עבורן דיין כל ימי מניקתן דר"מ ורב יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומר לא אמרו דיה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת. אלמא בימי עבורן ומניקתן דוקא אמרו בראיה ראשונה דיין שעתן הא בשעברו ימי מניקתן אפילו בראיה ראשונה מטמאה מעת לעת ובהא ליכא מאן דפליג ועוד זיל בתר טעמא מידי טעמא הוא אלא מחמת הגורם דראשה כבר ואיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה הא כשנסתלק הגורם חזר האורח למקומו ואינה דומה לזקנה ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות דזקנה כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה מוכחא מילתא דההיא גופה מסולקת דמים לגמרי לעולם והילכך כשהיא חוזרת ורואה עד שתתחזק בשלש ראיות חשבינן ראיותיה למקרה ואינן ראויות לקבוע וסת והוא הדין והוא הטעם לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהיא אין לה דמים בנוהג וכשהפסיקה חזרה לקדמותה אבל אלו ראויות הן ואורח בזמנו הוא בא אלא שעכבו הגורם ועכשיו הרי אלו חוזרות לדמיהן ואורח לזמנו. וכן דעת הרב ר"א ז"ל. ועתה נשוב ונפרש דיני עיקרי הוסתות וההפרש שיש בין וסת לוסת ונפרש תחלת דין הוסת הנקבע מחמת אונס לבד או בזמן שהוא מורכב בימים ומעשה. גרסינן בפרק קמא דנדה אמר רב יהודה אמר רב הונא קפצה וראתה קבעה לה וסת למאי אילימא לימים והא כל אימת דלא קפיץ לא חזאי אלא לקפיצות. ופירש רש"י ז"ל בכל יום שתקפוץ מחזקיה לה רואה ואפילו בשאר ימות השבת. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל והביא ראיה לדבריו מדאקשינן והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו פעמים לא קבעה לה וסת מאי לאו לא קבעה לה כלל לא לא קבעה לה וסת אלא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו ומקשינן לימים לחודייהו פשיטא אלמא לקפיצות לחודייהו לא פשיטא דאינהו עיקר הגורם. ועוד הביא ראיה מדאמר ר"ה גופיה בפרק כל היד גבי הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה לא שנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפיץ ולא חזא אלמא יש קביעות וסת לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלחוד הדבר תלוי. והא דפרקינן לא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו תריצתא דברייתא הוא ולא הויא אוקמתא לשמעתיה דרב הונא דר"ה לא איירי בוסת מורכב לימים וקפיצות אלא בוסת פשוט של קפיצות בלבד בכל יום המזדמן. ואין הדברים מחוורין בעיני דמדאקשינן עליה דר"ה למאי אילימא לימים. אלמא בימים מסודרים הוא דמיירי רב הונא דאי לא פשיטא דלא לימים קאמר אלא רב הונא בוסת מורכב איירי כברייתא. ואפילו תאמר דאינהו ספוקי מסתפקי בעיקר מימריה דרב הונא אכתי קשיא דהא ודאי לסבריה דמקשה רב הונא וברייתא בחד גוונא נינהו ואם איתא דרב הונא לקפיצות לחודייהו קאמר ודלא כברייתא הוה ליה למתרץ לפרושי בהדיא ולמימר הכא במאי עסקינן בוסת מורכב בימים ובקפיצות והא קמשמע לן דלימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו לא קבעה לה וסת. ועוד דהא ללישנא אחרינא רב הונא ודאי בוסת המורכב איירי וכדאוקמה רב אשי כגון דקפץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה דהא איגלי מלתא דיומא הוא דקא גרים. ומינה שמעינן ללישנא קמא דבוסת המורכב קאמר והא דאקשינן לימים לחודייהו פשיטא ולא אקשינן לקפיצות לחודייהו פשיטא היינו טעמא משום דקפיצות לחודייהו לאו פשיטא אלא צריכא רבא דאי לאו אשמעינן ברייתא הוה אמינא כיון דכל אימת דקפיץ ראתה אימר תקבע לה וסת קמשמע לן. ועוד דהא דפריך לימים לחודייהו פשיטא לישנא יתירא הוא דקא דייקא כלומר אמאי איצטריך ליה למימר לא קבעה וסת לימים לחודייהו והא אנן בדידהו לא אסתפק לן ולא הוה ליה למימר אלא לאו לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו דהיא היא עיקר צריכותא דברייתא ואסיקנא דלימים לחודיה נמי איצטריך לאשמועינן והא דאייתי ראיה מיהא דריש פרק כל הידם אף היא אינה ראיה דהתם נמי דיש לה וסת לקפיצות וימים קאמר וכן פר"ח ז"ל ובההיא דפרק כל היד. ועתה נבאר וסתות דגופה כגון מתעטשת או מפהקת וכיוצא בהן אם נקבע בעיטושין ובפיהוקין לבד או דוקא בהרכבת ימים כוסת וקפיצות והדומין להן ומהו ההפרש שיש ביניהן. שנינו בפרק האשה. אלו הן הוסתות מפהקת ומתעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיוצא בהן וכל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת. ואמרינן עלה בגמרא כיוצא בהן לאיתויי מאי אמר רבה בר עולא לאיתויי ראשה כבד ואיבריה כבדין עליה ורותתת וגוסה פירוש גוסה מתעורר להקיא מלשון גס. ופירושו כל שתקבענה שלשה פעמים אם ראתה שלשה פעמים מתוך פיהוק או שלשה פעמים מתוך עיטוש אבל עיטשה פעם אחת וראתה ועוד חששה בפי כרסה פעם אחת וראתה אין זה וסת קבוע שאין המקרים קובעים וסת זה לזה. ומכל מקום אם פיהקה או עיטשה שלשה פעמים וראתה ואפילו שלא בימים ידועים הרי זה קבוע וחוששת לפיהוקין או לעיטושין לעולם באי זה יום שתתעטש או שתפהק. ומהו ההפרש שיש בן וסת זה קבוע וחוששת לפיהוקין או לעיטושין לעולם באי זה יום שתתעטש או שתפהק. ומהו ההפרש שיש בין וסת זה לוסת קפיצות שאינו נקבע אלא בהרכבת ימים וכמו שכתבנו למעלה. התם הוא שעיקרי הראיה אינה אלא מחמת האונס וכל שתקבענה מחמת אונס לא קבעה לה וסת אבל וסתות דגופה אדרבה האורח הוא שגורם למקרים הללו כמקרים המתילדים ממותרי הלחות והדמים והילכך אפילו בלא הרכבת ימים קבעו לה וסת. ואלא מיהו אם באו השלשה פיהוקין אלו או העיטושים בימים ידועין כגון שפיהקה שלשה פעמים באחד בשבת או בראשי חדשים וכיוצא בזה הרי קבעה זו וסת מורכב לפיהוקין וימים וכל שהגיע אותו יום ולא פיהקה או שפיהקה שלא באותו יום אינה חוששת לו ואפילו לא בדקה ולא ראתה הרי זו בחזקת טהורה וכדרך שאמרנו בוסת הקפיצות והפרש יש בין וסת פשוט לפיהוקין או לעיטושין לוסת המורכב לימים ופיהוקין שהוסת הפשוט נקבע בשלשה פיהוקין פשוטין באי זה יום שתפהק ותראה וכן בעקירתו כל שפיהקה שלשה פעמים ולא ראתה הרי זו עוקרתו אבל וסת המורכב אינו נקבע עד שתפהק שלשה פעמים בימים ידועים ותראה. וכן אינו נעקר ממנו עד שתפהק שלשה פעמים באותן הימים ולא ראתה. ועוד הפרש יש ביניהם שהוסת הפשוט כיון שאין לו יום ידוע אי אפשר לחוש לו עד שתפהק אבל אם הוסת מורכב כל שהגיע אותה עונה שהיא למודה לראות בה חוששת לכל אותה עונה מתחילת העונה ועד סופה כדרך שהיא חוששת לוסת הימים ולוסת ההפלגות. ועוד יש הפרש אחד ביניהן שהוסת הפשוט אינה חוששת אלא לשעת הוסת בלבד וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כלומר מיד שהיא מתחלת לפהק כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות. בסוף הוסת כל טהרות שנעשו בתוך הוסת טהורות רבי יוסי אומר הימים ושעות היתה למודה להיות רואה עד הנץ החמה אינו אסור אלא עם הנץ החמה ר' יהודה אומר כל היום שלה. ועוד מדאיפליגו ר' יוסי ור' יהודה כאן בימים ושעות ושבקינן וסת דגופא דסלקי מינייהו אלמא וסתות הפשוטין דגופא לכולי עלמא שעות הוסת בלחוד וסת אבל לאחר השעות אינו וסת ואינה חוששת לו ודוקא בשהראיה כולה מובלעת בתוך הוסתות אבל אם אין הראיה כולה מובלע בתוך הוסת הרי זו חוששת לאחר הוסת שאין הולכין אלא אחר תחלת הוסת ואלו וסת המורכב כל שהגיע עונת הוסת חוששת לכל אותה עונה מתחלתה ועד סופה. אחר שיש וסתות דגופא פשוטין ויש מורכבין אם פיהקה בראש חדש וראתה וכן בראש חדש וראתה ואחר כך פיהקה שלא בראש חדש וראתה איגלי מילתא דפיהוק הוא שגורם ולא ראש חדש. וכן אם פהקה בראש חדש וראתה וכן בראש חדש וראתה וליום החדש השלישי ראתה בלא פיהוק איגלי מילתא דראש חדש קא גרים ולא פיהק. וכענין שאמרו בשילהי פרק קמא דנדה בוסת הקפיצות. אבל פהקה בראש חדש וראתה ועוד בראש (דף קעד) חדש וראתה (ועוד בראש חדש וראתה) (הערה: נ"ל דלא גרסינן ליה וכן העתיק הבדק הבית כאן ע"ש) ועוד פיהקה ביום כ"ט לחדש ולא ראתה ולמחר בראש חדש ראתה בלא פיהוק הרי זה וסת מורכב דפיהוק דאמש קא גרים והא דלא חזאי כי פהקה אמש משום דאכתי לא מטא זמניה כדרך שאמרו שם גם כן לענין וסת של קפיצות. עוד יצא לנו מזה לתחלת קביעות הוסת שאם פהקה וראתה ואפילו פהקה בראש חדש כל שתפהק פעם שנית באי זה יום שתפהק חוששת לו שמא לפיהוקין פשוטין תקבענו דאם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוקין פשוטין אבל עדיין היא חוששת לראש חדש שמא לראשי חדשים תקבענו. וכן אם פהקה וראתה באי זו יום שיהיה ועוד פהקה וראתה חוששת לפיהוקין וזה אין צריך לומר שאפילו מפיהוק ראשון חוששת לפיהוקין אלא שאם פהקה פעם שלישית ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק אבל עדיין חוששת להפלגת הוסת כיצד הרי שהפליגה בין פיהוק ראשון לפיהוק שני שלשים יום ולחמשה ועשרים פהקה ולא ראתה הותרה זו לפיהוקין ועדיין כשיגיע יום שלשים חוששת לו אני אומר ושמא להפלגות שלשים תקבענו. כבר בארנו שיש וסת שהוא נקבע להפלגות שוות. פעמים יש שההפלגה לא תהיה בהשויה אלא שתדלג יום אחד או שנים וכל שתקבענו כן הרי זו וסת קבוע. כיצד גרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת בדילוג ושמואל אמר עד שתשלש לדילוג. פירוש שראתה יום חמשה עשר בניסן ויום ששה עשר באייר ויום שבעה עשר בסיון לרב קבעה לה וסת לדילוג והרי זו אסורה לעולם בדילוג יום אחד והרי זו אסורה יום שמונה עשר בתמוז ויום תשעה עשר באב ויום עשרים באלול. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג לפי שאין נקבע בפחות משלשה פעמים וראיה ראשונה של חמשה עשר בניסן לא בדילוג ראתה אותה. ואקשינן עלה דרב מדתניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה לט"ז זה וזה אסורין שנתה לשבסר הותר שיתסר ונאסר חמיסר ושבסר שנתה לתמניסר הותרו כולן ואינה אסורה אלא מתמניסר ואילך. ופריק אמר לך רב למודה שאני. וחזרו והקשו לשמואל מדתניא ראתה יום כ"א בחדש זה יום כ"ב בחדש זה יום כ"ג בחדש זה קבעה לה וסת סירגה ליום כ"ד לא קבעה וסת תיובתיה דשמואל. ופריק אמר לך שמואל הכא במאי עסקינן כגון דרגילה למיחזי ביום כ' ושנתה לכ' ואחד ודייקא נמי דשבקיה ליום כ' ונקטיה ליום עשרים ואחד שמע מינה. ורב חננאל ז"ל פירוש פלוגתא דרב ושמואל כגון שחוזרת לראות חלילה כגון הוסת הראשון ושלשה בו כיצד ראתה יום חמשה עשר בניסן ויום ששה עשר באייר ויום שבעה עשר בסיון וחזרה וראתה יום חמשה עשר בתמוז ויום ששה עשר באב ויום שבעה עשר באלול וחזרה עוד חלילה וראתה יום ט"ו בתשרי ויום ששה עשר במרחשון ויום שבעה עשר בכסליו הרי זו קבעה וסת לדילוגי חלילה מטבת ואילך כסדר הזה חמשה עשר לחדש זה וששה עשר לחדש זה ושבעה עשר לחדש זה וכן לעולם. ולפירוש זה הא דאמרינן בגמרא קבעה לה וסת לדילוג לא בהני תלתא ראיות בלחוד הוא דקבעה לה אלא הכי קאמר אם תשלש כן קבעה וסת לדילוג ורב ושמואל ללישנא קיטא נקטי. וברייתא דקתני ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה עשרים ושנים בחדש זה עשרים ושלשה בחדש קבעה לה וסת לאו בהכי בלחוד קאמר אלא אם כן תשלש כן. וקשיא לי קצת דלמאי דאוקימנא כגון דרגילה למיחזי ביום עשרים ושנתה ליום עשרים ואחד משמע לכאורה דכל היכא דעקרה וסת הראשון קבעה לה וסת לדילוגין אלו כאלו וסת הראשון נעקר בשדילגה שלשה דילוגין הראשונים דאם כן אף וסת דילוג נקבע בכך. ולפיכך מסתברא ז"ל כפירוש הראשון. ומכל מקום ודאי אם דילגה וחזרה ודילגה באותן הדילוגין בעצמן פעם שניה ושלישית כדברי ר"ח ז"ל הרי זה וסת קבוע. וכבר כתבתי למעלה בדין קביעות הוסתות שאלו הדילוגין אין משגיחין בהן בין חדש מלא לחדש חסר דכשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת וסת לימי החדש. ומדקתני בברייתא שכתבנו למעלה שנתה לשבסר הותר שיתסר ונאסר חמיסר ושבסר ולא מיתסר נמי תמניסר דנימא זו כבר דילגה ונחוש בפעם אחת לוסת הדילוג שמעינן מינה דאין חוששין לוסת של דילוג כלל עד שתקבענו לגמרי. וכן הסכימו רבותינו חכמי הצרפתים ז"ל והרב ר' אברהם והרמב"ן ז"ל. ולענין פסק הלכה פסק רבנו חננאל ז"ל כרב דקיימא לן כוותיה באיסורי. וכן פסק הרב ר"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דאמרינן בפריוקא דברייתא דפריקו אליביה דייקא נמי דשבקיה ליום עשרים ושמע מינה. והרמב"ן ז"ל כתב דהכין מסתברא. ומיהו יש לחוש ולהחמיר כדברי ר"ח ז"ל והרב ר' אברהם ז"ל. תניא בסוף פרק האשה היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום שלשים זה וזה אסורין. הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים הגיע יום שלשים ולא ראתה יום עשרים וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים שאורח בזמנו בא. יום עשרים וראתה דקתני מראיית השלשים קאמר וכדקאמר רב הונא בריה דרב יהושע בסוף פרק בנות כותיים דגרסינן התם גבי רואה בתוך ימי זיבה אינה קובעת וסת מיקבעה לא קבעה מיחש מהו שתחוש ואמר ר' פפא ניחזי אנן תנן היתה למודה להיות רואה ליום חמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין ואמר ר' יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא חמשה עשר לטבילתה שהן עשרים ושנים לראייתה ושנתה לעשרים ושבעה דכי הדרו אתו עשרין ותרין קיימי לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסורין אלמא חיישא ליה וקסבר רב פפא עשרין ותרי מעשרין ותרין מנינן כלומר מזמן עשרין ותרין שהיתה רגילה לראות בו. נדה ופתחה מעשרין ושבעה מנינן. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ממאי דילמא עשרין ותרין נמי מעשרין ושבעה מנינן כלומר משעת הראיה מונין לה דכי הדרי אתו עשרין ותרי קיימי לה בתוך ימי נדתה. וקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע דכי אתא רבין וכל נחותיה אמרה כרב הונא בריה דרב יהושע הילכך האשה שקבעה וסת להפלגה מכ' לכ' ושנתה לחמשה ועשרים חוששת לחמשה ועשרים ולעשרים ומאיזה זמן היא מונה העשרים שהיא חוששת לו מראיית החמשה ועשרים ולא מראיית העשרים שהיא למודה לפי שהאורח לא היה רגיל לבא לפחות מעשרים ואלו זו מונח עשרים מזמן העשרים נמצא שהיא חוששת שמא יקדים האורח לבוא בחמשה עשר לראיית החמשה ועשרים ואינו בדין שזו שנתה לרחק ואנו נחוש שמא תקרב לחמשה עשר. ועתה נבאר דין חושי הוסתות הקבועין ושאינן קבועין אם צריכה לחוש לכל המשכת הוסת או לזמן התחלתו בלבד. תנן בפרק קמא דנדה אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדה לא בעיא בדיקה הא ניחא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה תבדוק דדילמא קבעה לה. ואיכא למידק ולריש לקיש מי ניחא תבדוק דהא איכא שופעת או מדלפת שנים או שלשה ימים והוו להו כולי יומי ראיה כעונה אחת וכשעה אחת וצריכה לחוש לכל זמן המשכת הוסת לפי שאין ידוע עיקר הוסת אם בתחלתו והשאר טפלה לו או שמא סופו או אמצעיתו עיקר ותחילה טפלה משום דמים יתרים דאיתוספו בה מקדים הוסת לבא ואם כן תבדוק לעמוד על זמן המשכתו כדי לחוש לכל זמן המשכתו ונראה מכאן שאין חוששין אלא לעונת עיקר התחלתו שהוא הוא סוף העיקר ובהעקר העיקר נסתלק הטפל. ויש ראיה מדתניא בפרק האשה היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר כל הלילה שלה כלומר כל הלילה אסורה ואוקימנא לה דרגילה למיחזי בסוף ליליא סמוך להנץ החמה דכל היכא דתני עם לאלתר ממש משמע ואם איתא הוה ליה לרב יהודה למימר כל הלילה וכל היום שלה דאי אפשר שלא נכנס הראיה לתוך ההנץ מעט. ועוד דסתמא קתני היתה למודה להיות רואה ולא מפליג בין רואה ראיה מרובה לרואה ראיה מועטת ואפילו הכי קתני כל הלילה שלה אבל יממא שריא. וכן דעת ר"ז הלוי ז"ל. ואף הרב ר"א ז"ל כתב ראיה זו והברייתא השנויה שם בפרק האשה אלא שהוא ז"ל הכריע כסברא הראשונה שצריכה לחוש לכל זמן המשכתו. ושמעתין דפרק קמא דנדה ודאי מכרעת טפי דאינה חוששת אלא לעונת עיקר התחלתו וכמו שכתבנו אלא שקשה לי קצת מדאמרינן בפרק קמא דנדה גבי תינוקות הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כל שבעה אינה אלא כראיה אחת ופוסקת הויא לה כשתי ראיות אלמא ראיה שניה שבתוך ימי נדתה לאו בתר ראיה ראשונה אלא כראיה שניה בפני עצמה חשבינן לה וכיון שכן אם פוסקת וחוזרת ורואה תחוש לכולו. וי"ל דהתם דוקא להחזיקה בדמים הוא שאמרה ונפקא מינה לטהרות ואי נמי לבעל ולענין כתמים אבל מכל מקום התחלת הראיה היא העיקר לענין קביעות הוסתות ואף לביאת האורח ובהסלקת העיקר מסתלק הטפל. וכן נראה לי עיקר. כבר כתבנו למעלה דוסתות דגופא דעיטושין ופיהוקין וכיוצא בהן אם הוסת פשוט בלא הרכבת ימים אינה חוששת אלא לשעת הוסת בלבד ואינה חוששת אפילו לסוף אותה עונה ובלבד אם כל הראיה מובלעת בתוך הוסת כלומר שאינה רגילה לראות לאחר שפסקה מלהתעטש או מלפהק אבל אם הראיה נמשכת לאחר הפסקת העיטוש והפיהוק יש לומר שחוששת לכל העונה עד סופא ולדברי הר"ז הלוי ז"ל אינה חוששת לאחר שעת הוסת כלל לפי שאין הולכין אלא אחר התחלת הוסת. ועתה נבאר מי שאין לה וסת קבוע אם צריכה לחוש לעונה בנינות שהוא שלשים יום הואיל ורוב נשים דרכן לראות בעינה בינונית אם לאו כבר כתבנו שהוסת שאינו נקבע שלשה פעמים אינו קבוע וכתבנו שאעפ"י שאינו קבוע חוששת לו עד שתעקר ממנה פעם אחת. כיצד הרי שראתה ולסוף עשרים חזרה וראתה לכשיגיע יום עשרים חוששת לאותו יום ואסורה כל אותה עונה אם חזרה וראתה הרי זו חוששת גם כן ליום עשרים אחרים אם ראתה הרי זו וסת קבוע ואם לא ראתה הרי זה נעקר ושוב אינה חוששת לו. אע"פ שלא ראתה ליום עשרים חוששת ליום שלשים לראייתה לפי שהיא עונה בינונית לרוב הנשים ולפיכך חוששין שמא יבא אורח בזמן הרגיל לבא לרובן של נשים דתנן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מן הדרך נשיהם להן בחזקת טהרה ואיתמר עלה בגמרא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. ופירש רש"י ז"ל תוך ימי עונתה שלשים יום לראייתה אבל לאחר ימי העונה בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיאן לסוף עונה ושמעינן מינה דאשה שאין לה וסת בעלה מוזהר עליה ביום העונה דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה דר"ל ואפילו בבא מן הדרך וכל שכן בשוהא עמה בעיר. תנן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ואמרינן עלה בגמרא למה לי למיתני והבאים מן הדרך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשיה ובדקה אבל היכא דליתיה במתא לא קמשמע לן. אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה וסתות דאורייתא כלומר אע"פ שהמתין עד כדי שתוכל לספור ולטבול דכיון דוסתות דאורייתא הרי זו כאלו ודאי ראתה וכל שהניחה בחזקת טומאה הרי היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו טהורה אני. רבב"ח אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת וסתות מדרבנן. פירוש דוקא בששהא עד כדי שתוכל לספור ולטבול. והא דרבב"ח דרבי יוחנן רביה הוא דאמר רב שמואל בר אבא אמר רבי אבא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה דכיון דוסתות דרבנן לא אמרינן ודאי ראתה אלא אימר לא ראתה ואם תמצא לומר ראתה אימר טבלה. ואנן קיימא לן כמאן דאמר וסתות דרבנן ולא שנא אשה דעלמא ולא שנא נערה שבושה לטבול בלא תביעת הבעל לפי שאין ראייתה ודאי אלא ספק וכדאמר ליה רב שמואל בר אבא לר' אבא אמר רבי יוחנן אפילו ילדה דבזיזא למיטבל. ופירש רש"י ז"ל ילדה נערה מלשון קח לי את הילדה. כלומר מי אמר ר' יוחנן אפילו בנערה דבזיזא למיטבל כלומר (דף קעה) שבושה היא מליטבול א"ל אטו ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן אימר דאמר ר' יוחנן ספק ראתה ספק לא ראתה אם תמצא לומר ראתה אימר טבלה. וכיון שכן אף בילדה אומר כן דספק ספיקא היא. ואע"פ שלר"ח ז"ל ילדה שהיתה מעוברת וילדה. מכל מקום מדברי רש"י ז"ל נשמע כן ואלא מיהו אם לא שהה עד כדי שתוכל לספור ולטבול אסורה ואע"ג דוסתות דרבנן דאימר ראתה כיון דרוב הפעמים אורח בזמנו בא. ואלו ראתה ודאי לא טבלה שהרי אין שהות לספר ולטבול הילכך אסירא. ודוקא בשיש לה וסת לימים לחודייהו אבל יש לה וסת לימים ולקפיצות אע"ג דהגיע יום הראוי לקפיצה מותרת דכיון דבמעשה תליא מילתא אימא לא קפצה ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא וכ"ש למ"ד וסתות דרבנן דאמרינן התם רב אשי מתני הכי אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפיץ ולא חזאי אבל יש לה וסת לימים אסורה וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפילו יש לה וסת לימים מותרת וסתות דרבנן. מכל מקום מסתבר לי שהוא חושש לה לעונה בינונית דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימר לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה אם כן אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית מעצמו ומחשב ימי עונה בינונית ובא עליה. ובזה חמור הוסת התלוי במעשה מוסת הימים אפילו הוסת מרוחק מעונה בינונית כגון שהיא למודה לראות משלשים וחמשה לשלשים וחמשה וכיוצא בזה אף על פי דהגיע זמן עונה בינונית מותרת דהא קביע לה וסת ואלו בוסת התלוי במעשה אימר האורח הבא מעצמו בא בעונה בינונית. ולפי הסברא הזאת כל שיש לה וסת לימים ולקפיצות אם עונת הוסת מרוחקת מעונה בינונית הרי זו אסורה ביום שלשים כמי שאין לה וסת כלל שחוששת לעונה בינונית כמו שכתבנו למעלה. וכן אם וסת הקפיצות מובלעת בתוך ימי עונתה ולא קפצה ולא ראתה הרי זו חוששת ליום העונה. ועתה יש לבאר אשה שיש לה וסת והגיע עת וסתה ולא בדקה בשעת וסתה ולא הרגישה אם ראתה אם לאו וכן מי שאין לה וסת והגיע עת עונתה ולא בדקה ולא הרגישה אם היא מותרת אחר מיכן בבדיקה או אפילו בלא בדיקה. גרסינן בפרק כל היד איתמר יש לה וסת והגיע עת וסתה ולא ראתה ולבסוף בדקה אמר רב אם בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור ושמואל אמר אפילו בדקה ומצאה טהור טמא מפני שאורח בזמנו בא. ואוקי רב נחמן בר יצחק פלוגתייהו בוסתות דאורייתא או דרבנן דשמואל סבר וסתות דאורייתא והרי זו כאלו ראתה בשעת וסתה הקבוע לה וצריכה ספירה וטבילה. ורב סבר וסתות דרבנן וכיון שבדקה עצמה עכשיו ומצאה טהור אף אני אומר שהאורח בזמנו לא בא. והרי זו טהורה מיד. אמר רב ששת כתנאי רבי אליעזר אומר טמאה נדה ורבי יהושע אומר תבדק. וקיימא לן כמאן דאמר וסתות דרבנן דהא רב ושמואל ואיסורי הלכה כרב באיסורי. וכן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע. ורבא נמי משמע דאית ליה הכין מדקאמר גבי פלוגתא דרשב"ג ורבי בהרואה דם מחמת מכה דכולי עלמא וסתות דרבנן ובמקום מקומו טמא קא מיפלגי וכיון שכן אף אשה שיש לה וסת והגיע עת וסתה ולא בדקה תבדק ואם מצאה טהור טהור. ומיהו אסורה עד שתבדוק ומצאה טהור שאני חושש שמא בא האורח אע"פ שלא הרגישה. והיינו דקאמר רב בדקה ומצאה טהור טהור ותניא רבי יהושע אומר תבדק אלמא לכולהו בדיקה מיהא בעיא. והא דקאמר רב מצאה טמא טמא דמשמע לכאורה דטהורה עד שתמצא טמא. לא היא דמצאה טמא כדי נקטיה ואגב דאמר מצאה טהור נקט נמי מצאה טמא. והוא הדין למי שאין לה וסת והגיע עת וסתה בינונית שהוא יום שלשים לראייתה הרי זו אסורה עד שתבדק ואם בדקה ומצאה טהור טהורה. יש לה וסת שאינו קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית כגון שראתה לעשרים וחמשה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם הרי זו טהורה בלא בדיקה כלל :