תוכחת חיים פרשת מקץ

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סדר מקץ

י'אזין ה'שומע ויקשיב ה'מרחם, בשומעו קול צעקת דל, בבוא אליו העני צועק בעניו, או איזה אדם הנתון באיזה צרה ומצוקה, לשמוע בקולו, ולתת דעתו ולבו לקול סיפור דברים, ולהשתתף בצרתו, ולדבר על לבו דברים טובים, וגם לעוזרו ולתומכו בנתינת ממונו, או בעשות מאחרים, כמ"ש רז"ל גדול המעשה, יהיה לדבר בעדו אל המלך דבר, או אל שר הצבא, ע"י, או על ידי אחרים בכל צד ואופן הבא מידו לרחם עליו כדי להצילו מצרתו, החיוב מוטל עליו בכל טצדקי דמצי למעבד. ומדין חיוב קיום מ"ע ואהבת לרעך כמוך ומצד חיוב מצות צדקה וגמילות חסדים, וכ"ש אם ח"ו איכא בדבר צד סכנה ופיקוח נפש, כי לית דין צריך בושש למהר יחיש מפלט לו, וכדכתיב ולא תעמוד על דם רעך, וכתיב נמי הצל לקוחים למות ומטים להרג כו' ואם ח"ו יתעצל בעניינים כאלו ויבא הדבר לידי סכנה, הוה ליה כאלו הוא בעצמו שופך דמים, יען היה בידו להצילו. וכל זה הם דברים פשוטים וברורים בתורתנו הקדושה, ובדברי רז"ל, והם דברים הקרובים אל השכל גם כן, שיש לו לאדם לרחם על חבירו כשהוא שרוי בצער, ולהשתדל להצילו ככל הבא מידו, ולא יהיה אחד השומע ואחד הרואה אל חבירו כשהוא בצרה, לעמוד מנגד נגעו אשר לא ישמע לקול מלחציים, להיות אכזרי שלא להשתתף בצרתו, כי מורה ח"ו כי אינו מזרעו של אברהם אבינו עליו השלום, שנקראו רחמנים בני רחמנים, וגומלי חסדים. ולא מבעיא אם זה האיש הבא אליו לבקש מלפניו על איזה ענין צרה ומצוקה קטנה או גדולה שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו מעולם, כי בודאי יחוס ויחמול וירחם עליו, אלא אפילו אם האיש הלזה הבא אליו להתחנן לו ולבקש מלפניו על איזה צרה ומצוקה, הוא אויבו שעשה עמו רעה, עכ"ז, החיוב מוטל עליו להצילו, אם יש יכולת בידו. ולא יקום ולא יטור לו איבה, כדכתיב, לא תקום ולא תטור את בני עמיך, ויהיה תמיד מעביר על מדותיו. והגם כי חבירו חטא כנגדו, בין בגופו בין בממונו, ועשה לו איזה נזקים וחבלים, או הקניטו בדברים, עם כל זה ותפארתו עבור על פשע, ואדרבא אם בא אליו עתה איזה צרה או דוחק, ובידו לעוזרו, על זה נאמר, אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, אפילו שחבירו עשה עמו רעה. ונראה לומר דיש בענין זה שלשה סוגים, כי אף אם יחטא איש לאיש ההוא במחלוקת ושנאה עמו, עם כל זאת בבא אליו צרה וצוקה, צריך לרחם עליו.

סוג הראשון הוא, כשהם אחים זה לזה, ואב אחד לכולם, אפילו שחטא והתריס כנגדו, צריך לחוס ולרחם עליו בעת צרתו, מצד אחוה ברית אחים, וכמו שגינה עמוס הנביא בסימן א' במאמר ה', כדכתיב, כה אמר ה' על שלשה פשעי צור, ועל ארבעה לא אשיבנו. על הסגירם גלות שלימה לאדום, ולא זכרו ברית אחים. הרי הנביא מתרעם על זה, על אשר לא זכר ברית אחים כאמור. וצא ולמד מה שאמרו בזוהר הקדוש סדר זה, ר"א ע"ב וז"ל, רבי אבא הוה יתיב אתרעא דאבבא דלוד, חמא חד בר נש, דהוה אתי ויתיב בחד קולטא דתלא דארעא, והוא לאי מאורחא, ויתיב ונאים תמן. אדהכי חמא חד חיויא דהוה אתי לגבי, נפק קוסטפא דגורדנא וקטיל ליה לחויא. [היה יושב בסדק אחד שהיה בהר קטן אחד שהיה בו בקיעה אחת, ובאותה בקיעה ישב עצמו והיה טרוד מהדרך, ומכח טרדתו התחיל לישון. בא נחש לנושכו, נפלה חתיכת עץ משורש האילן והרגה את הנחש]. כד אתער ההוא ברגש, חמא ההוא חי לקבליה דהוה מית. אזדקף ההוא ברנש ונפל ההוא קולט לעומקא דתחתוי, ואשתזיב. אתא רבי אבא לגביה, אמר ליה, אימא לי מאי עובדך דהא קב"ה רחיש לך אילין תרין נסין לאו אינון למגנא [אינם בחינם]. אמ"ל ההוא ב"ן, כל יומאי לא אשלים לי בר נש בישא בעלמא דלא אתפייסנא בהדיה ומחילנא ליה. ותו אי לא יכילנא לאתפייסא בהדיה. לא סליקנא לערסי עד רמחילנא ליה. ולכל אינון דמצערו לי, ולא חיישנא כל יומא לההוא בישא דאשלים לי. ולאו דיי לי דא, אלא דמההוא יומא ולהלאה אשתדלנא למעבד עמהון טבא. בכה רבי אבא ואמר, יתיר עבדוי דדין מיוסף, דיוסף הוה אחוי ודאי, והוה ליה לרחמא עלייהו. אבל מה דעביד דא, יתיר הוא מיוסף, יאות הוא דקב"ה ירחיש ליה ניסא על ניסא, עכ"ל. הרי לך בפירוש, כי מצד היות אחים, אינו כל כך שבח אם יעביר על מידותיו, ויחמול עליו בעת צרתו, ולא ישמור לו איבת עולם, דמשמע מזה דבאחים, הגם כי עברו ביניהם איזה הפרשיות, ודין ודברים ודברי קנטור, עכ"ז בהיות אחים ואב אחד לכולם יש לו לעבור על מדותיו, וכמ"ש רז"ל ורש"י, סוף סדר ויחי על פסוק וינחם אותם וידבר על לבן, שאמר להם יוסף לאחיו, אל תיראו, וכי יש אח הורג לאחיו, יע"ש. וזה יהיה כונת הכתוב בתהילים סימן קכ"ב, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, דהכונה, כי למען אחי ורעי שהם אחים ורעים, איננו נכון להיות במחלוקת, ואדרבה אדברה נא שלום בך, וזהו מסוג הראשון, כי נכון וראוי שלא להקפיד על איזה תרעומת ותלונה ולרחם עליו, להיותם אחים.

וזהו הטעם שאמרו רז"ל, שטנו של עשו, יוסף. שפירושו המפרשים, שיוסף, עם שאחיו גמלו לו רעה, הוא גמלם טובה. ועשו היה להפך. וזהו כונת הכתוב שם בעמוס סימן א' כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום, ועל ארבעה לא אשיבנו, על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו ויטרוף לעד אפו, ועברתו שמרה נצח, דהכונה כי בא הכתוב להתרעם על אדום על אשר עשה עם אחיו יעקב, דהגם כי היה לעשו תרעומת (עשו) היה לו לעביר על מידותיו, כי כן דרך שני אחים. והוא לא עשה כן, אלא ויטרוף לעד אפו, ועברתו שמרה נצח, ואין זה מדרכי המוסר ותורתינו הקדושה.

הסוג השני דהוא גרוע מזה ולמטה ממנו, אפילו יהיה ענין שעברו ביניהם דברי קנטור באיש זר, שאינו אח לו, ויש ביניהן איזה שנאה וקטטה, עם כל זה אם ח"ו רואה שהוא במצור ומצוק אשר יציק לו אם הוא זרע ישראל ולב רחמן, אינו יכול להתאפק ולעמוד מנגד ולומר שלום עלי נפשי, ומידת הרחמנות שבו, היא הנותנת שלא יהיה אכזרי, שלא לרחם עליו, ואל יזכור לו מה שחטא לו או הכעיס כנגדו.

הסוג השלישי יותר גרוע והוא למטה ממנו, דאפילו יהיה לבו לב אכזר ועברתו שמרה נצח, והוא אינו מתפייס בכדי, ואז אע"ג שרואה את חבירו נתון בצרה גדולה וביסורין קשים ומרים לא ירחם עליו מחמת השנאה, מכל מקום זהו דוקא כשיהיה הענין כי גם האדם הנתון בצרה לא השפיל את עצמו למי שחטא כנגדו, ואינו מדבר עמו כלל, ובזה יש לו פתחון פה לכשנגדו לומר, איך אתם רוצים שאמחול לו, ואשתדל בהצלתו, מאחר שעדין הוא עומד במרדו, ולא השפיל גאותו ואינו בא לפני לדבר על מה שחטא כנגדי, וכיון שהוא לא שב מרעתו גם אנכי לא אחוס ולא אחמול עליו, וישלחהו ביד פשעו. אבל אם חבירו הנתון בצרה חוזר בו ובא לפני מי שחטא כנגדו ומתחנן אליו כעבדא קמיה מאריה, ובבעו ובמטו מיניה, בודאי כי גם חבירו יכמרו רחמיו עליו למחול לו על כל מה שחטא כנגדו. וע"פ אמית הקודם (ולפי האמור לעיל), נראה דזהו כונת הכתוב בשמואל ב' סימן י"ט, כשבא שמעי לבקש מאת דוד המלך מחילה על מה שחטא כנגדו וביזהו וקיללו קללה נמרצת, כתוב שם, ויאמר אל המלך אל יחשוב לי אדוני עון ואל תזכור את אשר העוה עבדך, כו'. כי ידע עבדך כי אני חטאתי, כו'. ומחל לו, כיון שהשפיל לפניו לשאול ממנו מחילה. ולכן יש לו אדרבה להשתדל בעדו להצילו מצרתו. ואם אינו עושה כן, הרי הוא חוטא, ומלבד מה שכתבנו למעלה, עוד יש חיוב אחר משום מה שאמרו והלכת בדרכיו, שדרשו רז"ל הלך אחר מידותיו, מה הקב"ה רחום וחנון, אף אתה כן. ומלבד מה שיש לפרש לפי פשוטו, שמצינו במידותיו יתברך שהוא מרחם לרעים ולטובים, וגם נושא עון ועובר על פשע, ואינו נוקם ונוטר לו איבה ושנאה ותחרות, ומרחם עליו בעת צרתו, כמו כן תעשה אתה עם חבירך, כי הגם שחטא כנגדך, תרחם עליו כשיהיה לו איזה צרה ומצוקה.

עוד נראה לי לפרש, דמצינו בהקב"ה מידתו הטובה וענותנותו הקדושה והרחבה, כמ"ש בפ"ק דסוטה דף ה', כל מקום שמצינו גדולתו של הקב"ה, שם מצינו ענותנותו. וקרא כתיב, יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו, הרי שהקב"ה נוהג במידת החסד ומידת הרחמים, כי האדם הקורא לו בעת צרתו, הוא עונה אותו ומצילו. כי זהו מ"ש רז"ל והלכת בדרכיו, הלך אחר מידותיו, מה הקב"ה רחום וחנון, כי כשקורא אותו, הוא בא עמו בצרה ומצילו, ואינו מקפיד כלל על מה שחטא כנגדו, אף אתה תהיה כן. אשר בזה הרי הוא כמבואר כונת הכתוב בסדר זה ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו, על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת. דהכונה, כי באו אחי יוסף להתוודות על מה שעשו אכזריות עם יוסף, ולא נהגו בו מידת הרחמנות, באחד מהני תלת מילי, המכריחים לאדם להתנהג במידת החסד ובמידת הרחמים, ולרחם על יוסף אחיהם. וז"ש בתחילת הדיבר, אבל אשמים אנחנו על אחינו, על אחינו דייקא, דהיינו סוג הראשון, כי בהיות שיוסף הוא אחינו בשרינו, היה מן הראוי להעביר על פשע, ולא לנקום ולנטור ממנו, ולעשות מה שעשינו, כי מחלוקת אשר בין אחים, יפריד ויעביר קל מהרה. זאת ועוד אחרת, גם בסוג השני שהוא גרוע ולמטה ממנו, לא נתנהגנו עמו. והוא אשר ראינו צרת נפשו, כי מטבע האנושי הוא, כי אפילו כשיהיה אדם עם חברו בכעס עמו, עם כל זאת כשרואה שהוא בצרה, לא יכול לעמוד מנגד, ומעביר כעסו לרחם עליו ובפרט עם בני ישראל שהם רחמנים בני רחמנים. ומלבד כי זו לא עשינו לרחם עליו בראותינו בצרת נפשו, עוד אחרת קשה מכולן, בהתחננו אלינו ולא שמענו, והוא סוג השלישי אשר הוא למטה מכולן, שאפילו יהיה לבו כלב אריה, ובאכזריות, עכ"ז כשהוא בא לפניו, ופני אדם פני אריה, ובא לפניו להתחנן ולבקש מלפניו, אם אבן הוא נימוח, וצריך להפוך בו ולרחם עליו. וכאן נמצא וכאן היה דבר זה בהתחננו אלינו, שכבר בא יוסף מוכנע ונשפל לפנינו, ותחנונים ידבר, להפך לבבינו, ולחמול עליו, ועכ"ז ולא שמענו, וזהו הוי עון גדול שלא היה לנו, להיות כל כך קשים מלעבור על פשע, ולכן בא אלינו הצרה הזאת, מידה כנגד מידה. כמו שאמרו בשבת דף נ"ה ע"א, רב יאודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צוחא קמיה ולא הוה משגח בה, אמרה ליה לא סבר ליה מר, אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. כו' יע"ש. דמשמע דמי שאוטם אזנו שלא לשמוע זעקת דל, גם הוא כשיקרא להקב"ה מצרתו אינו שומע [דף ע"א] ולכן באה אלינו הצרה הזאת. ואפשר לרמוז כי נוטריקון הצר"ה הוא, ה'אחוה צ'רי ה'תחננו, כי מפני שעברו על שלשה אלה, להיות אחיהם, והיה להם לרחם עליו מצד האחוה. וגם בצר לו, שראו צרת נפשו. וגם בהתחננו אליהם. לכן בא עליהם הצרה הזאת כי בעבור שלשתן, לקו להיות באה אליהם הצרה הזאת, מידה כנגד מידה, כאמור.

אי נמי נראה לפרש באופן אחר, שבאו השבטים שבטי יה להתודות על מה שעשו עם יוסף אחיהם שלא כשורה. והוא, כשישער האדם בשיעור הרחמנות, יש הפרש בנושאים, אחת היא במהות האדם הנתון בצרה, אם הוא איש זר, (לנתון בצרה) או שהוא קרובו, ובפרט אם יהיה אחיו, דכל כמה שהוא קרוב לו יותר, יוסיף יותר רחמנות עליו, כי יכמרו רחמיו היותו אחיו כבשרו, ובני איש אחד הם, ועל דרך שכתב הטור בח"מ סימן תכ"א סימן כ', דאדם רואה שמכין לאחיו או לאביו כו' בפניו, והכהו, פטור. שאין אדם יכול עמוד לראות שמכין לאחיו וקרוביו בפניו, וסובל צערו, להיות שותק כמו שיע"ש. והן שני יש הפרש בראיית הצער אשר בעיניו יראה, לשמיעת האזן. דאינו דומה ראיה, לשמיעה. וכמ"ש רז"ל לא תהא שמיעה גדולה מראיה.

והשלשה ל"ו בא באדם הנתון בצרה, ובא להתחנן לפני בני אדם ולבקש שירחמו עליו, יש הפרש אם בא האדם עצמו, לשולח לו שלוחו בעדו לבקש עליו. דאינו דומה מה שאדם בעצמו הנתון בצרה מתחנן אליו, דכיון שהוא בצרה, מדבר מלב ומנפש, והדברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב. וגם כי פני אדם פני אריה, והשומע תחינתו, מתבייש להשיב פניו ריקם. מה שאין כן כשהוא עם שלוחו, והוא על דרך שפירש הרב יד יוסף צרפתי סדר ואתחנן דרוש ב' דגזיר כונת הכתוב, ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, עמ"ש הרב בעל העיקרים ח"א פ"ח שהמעלות ראוי שיפעלו, כמו שראוי. בעת הראוי, ובמקום הראוי. וז"א ואתחנן אל ה' פירוש, (כעני) בפתח, דרך תחנונים, כמו שראוי. אל ה', לבדו, לא על יד אמצעי מלאך, ובתורת רחמים, בעת ההיא, בעת הראוי. ובעבר הירדן, במקום הראוי. ועכ"ז לא הועיל, ודאי דאתם גרמתם, ויתעבר ה' בי למענכם, יע"ש.

אם כן זהו מה שאמר הכתוב כאן ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו, והוא דאחי יוסף, התודו את עונם אשר עשו להיות עוכר שארו, לעשות אכזריות עם יוסף אחיהם, ביתר שאת ויתר עז, מה שאינו מן הראוי לעשות. ולכן פתחו בדברי וידוי תחילה, וכה ענו, אבל אשמים אנחנו. ודייק לומר תיבת אנחנו, שאנחנו החוטאים, שלא היה כענין משה רבינו, שהוא היה נקי ובר, ומה שלא נשמע תפילתו היה מסיבת אחרים. כדכתיב ויתעבר ה' בי למענכם, וכאן אינו כן, כי בשלנו הסער הגדול הלזה, כי אשמים אנחנו. ועוד רעה חולה על אחינו דהיינו בהיות אחינו, דאם היה איש זר, היה באפשרות להתנהג באכזריות, שלא לרחם עליו, אבל בהיות שהוא אחינו בשרינו, היה מן הראוי לרחם עליו. ועוד אחרת יותר קשה מזה, אשר ראינו צרת נפשו, לא לפי אומד הדעת ומפי השמועה נתודע לנו צרת אחינו, כדי שיהיה מקום פטור שלא לרחם עליו, כי אינו מתפעל האדם כל כך כמו הראיה, וכמ"ש לא תהא שמיעה גדולה מראיה, וכאן, בנידון דידן היה הענין אשר ראינו צרת נפשו, בהתחננו אלינו. ועוד אחרון קשה מכולן, בהתחננו אלינו, הן מצד שהוא בעצמו בעי ומתחנן ולא ע"י שליח, דקי"ל פני אדם פני אריה, ואז מרחם האדם יותר. והן היותו מדבר בלשון תחנונים, בהתחננו אלינו, תרתי לטיבותא, הוא בעצמו בלשון תחנונים, ולא שלוחו, ולא גירי דיליה. ועכ"ז נעשינו אכזרי עליו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת, כי הרי אמרו רז"ל ע"פ ונתן לך רחמים ורחמך כו' כל המרחם על הבריות מרחמים עליו ומן השמים, וכיון שהם לא רחמו על יוסף אחיהם, שהיה נתון בצער גם מן השמים לא ריחמו עליהם, בבא אליהם צרה וצוקה. הנה כי כן, צריך האדם ליזהר בזה הרבה מאד, ואח לצרה יולד, שיתנהג עם חבירו כאילו הוא אחיו לרחם עליו בעת צרתו, וכיון שהוא מרחם על הבריות הנה שכרו אתו, כי מרחמים עליו מן השמים.

ואפשר לרמוז כי אותיות הצר"ה גימטריא הרחמי"ם, בדקדוק. להודיענו שאם לא יהיה עם חבירו ברחמים יבא עליו הצרה ולהפך לענין הטובה, גם ה' יתן הטוב, שאם ירחם על חבירו, מאותיות הצר'ה, יהיה רווחה דאתי ממילא, ונהפך מהצר'ה לרחמים. כי אותיות הצריה הרצ"ה, שהרצה לו הקב"ה, ונרצה לו לכפר עליו. ולכן היינו דקאמר, בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת, כי אותיות הצר"ה שהוא גימטריא ברחמי"ם נהפך למידת הדין, משא"כ אם מתנהג עם חבירו במדת החסד ובמדת הרחמים, כי אז נהפך מידת הדין למדת רחמים, ומאותיות הצר'ה יהיה ברחמים רבים, והרצ'ה שיהיה בריצוי וברחמים ורצון מאת ה' מן השמים.

ומכאן אתה למד, שצריך ליזהר, שאם כותב אדם איגרת ושולח אותה לחבירו להודיענו על איזה עניין, או שכתב לו לבקש ממנו איזה בקשה, שישיבנו דברו תכף לקבלת כתב האיגרת, תשובה בצידה. על הן, הן. ועל לאו, לאו. ולא יניחנו תלוי ועומד ותשובה תולה, כי גורם לפעמים צער ונזק לחבירו ותוחלת ממושכה מחלה לב, שהרי יש להוציא מהאי קרא גופיה, מדהצדיקו עליהם בני יעקב את הדין לומר אבל אשמים אנחנו כו', בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת דשמע מינה דמפני שלא שמענו בקולו, באה אליהם הצרה. והוא הדין נמי והוא הטעם, למי ששולח איגרת לחבירו להתחנן אליו על איזה דבר ואינו משיב לו תשובה, כי יהיה עונשו כמו כן וכדומה לזה, דכיון דהוי העונש מידה כנגד מידה, על אשר לא חמל ולא ריחם על חבירו, והוא מצטער בזה, הרי יש לו עונש, [דף ע"ב] כיוצא בו ראיתי להרב הגדול מהר"ר דוד פארדו ז"ל, בספר מכתם לדוד, חלק אורח חיים סימן ז', שהוכיח בתוכחות מוסר, על אשר שלחו מתם, מעיר לעיר על איזה בקשה להתחנן אליהם, ולא מלאו בקשתם, דיש להם חיוב בדבר, ממה שמצינו שישראל רחמנים הם ומידת קונם צריך שיהיו בהם כדכתיב רחום וחנון ה', והלא ראינו בבני אבינו יעקב שלא הצדיקו עליהם את הדין על מכירת יוסף, אלא שלא רצו לשמוע אל התחינה באומרם אבל אשמים אנחנו כו' בהתחננו אלינו ולא שמענו כו' יע"ש, ועיין מה שכתבתי בספרי הקטן לב חיים ח"א סימן צ"א בס"ד.

גם כבר הוכחנו מסוגיא דשבת, בהא דרב יאודה הוה יתיב קמיה דשמואל ואתא ההיא איתתא וקא צוחה קמיה ולא הוה משגח בה, אמרה ליה לא סבר ליה מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה ע"כ, הנה נלמד מזה המאמר, דמידה כנגד מידה, לא בטלה. כי כמו שהאדם מתנהג עם זולתו שלא להשיב לו, גם הקב"ה מתנהג עמו כן, ועושה לו שיבא גם הוא לידי מידה זאת, שיכתוב לאחרים, ויתחנן אליהם, ולא ישיבוהו. וגם הקב"ה אינו עונה לו כשבא לקרוא לפניו ולבקש ממנו מידה כנגד מידה. וכמו שפירש כן הרלב"ג והרב קב ונקי שם בפירוש הכתוב. ובודאי דאין חילוק בזה בין קריאת פנים בפנים, לבא להתחנן אליו מתוך הכתב, כיון דזיל בתר טעמא, דחבירו מצטער על זה. וכיון שכן, שקרא בא ללמדנו בדרך שאדם מתנהג עם חבירו, גם הקב"ה מתנהג עמו, אם כן אם יש לו לאדם ח"ו מידה גרועה כזאת, שהעני או הת"ח מתחננים אליו ומבקשים מלפניו בין בכתב בין בעל פה, ואוטם אזנו, ונעשה כאיש אשר לא שומע, גם הוא יקרא לפני הקב"ה על בקשתו, ממנו יתברך ואין עונה אותו. וקרא כתיב בשופטים סימן ט', וישא קולו ויאמר להם שמעו אלי בעלי שכם, וישמע אליכם אלהים. שהכונה כפשוטו מידה כנגד מידה, כמו שאתם שומעים, לי כך הקב"ה יתנהג עמכם כן דאם לא, לא ישמע ה' בקולכם, ולא יאזין אתכם, ח"ו.

ועוד נראה לומר קרוב לזה, שהרי האדם מבקש תמיד מהקב"ה פרנסתו, וחיים, טובה וברכה. ורוצה שה' יענהו ביום קוראו. כמו כן ישמע שועת העני, או מי שצריך ממנו איזה דבר. וכמו שכתב הטור, ומור"ם ביו"ד סימן רמ"ז ס"ג וז"ל, ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה. וכמו שהקב"ה ישמע שועתו, כך הוא ישמע שועת עניים. וזהו כונת מאמר רז"ל על פסוק, אהיה אשר אהיה, שאמר הקב"ה לישראל, כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך. אם אתה פותח את ידיך ונותן צדקה, שנאמר פתוח תפתח את ידיך, אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, עכ"ל. והדבר פשוט בכונת המאמר, דלאו דוקא בעיקר מעשה הצדקה, אלא בכל דבר ודבר שאדם הווה עם הקב"ה, להיות גומל חסדים טובים, ולהשיב לעני על שאלתו ובקשתו, כדרך שהוא הווה עם הקב"ה לקיים מצותיו יתברך אשר ציוהו לגמול חסד עם חבריו, כך הקב"ה הוא הווה עמו. ואם מבקש ממנו חבירו איזה דבר בין בכתב בין בעל פה, ואין קול ואין עונה, גם מן השמים לא יתנו לו תשובה, על בקשת שאלותיו, מידה כנגד מידה.

ויש בענין זה, ששואל אדם מחבירו איזה ענין על ידי כתב, ואינו משיבו, איכא משום מצער לחבירו דקרא כתיב, תוחלת ממושכה, מחלה לב, ומלבד כן לא נכון לת"ח לעשות כן, שהרי כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות דעות הי"ג, בכלל הנהגות הת"ח הוא, שלא יהיה מציר לאדם מעולם כו' יע"ש. והרי דבר זה בכלל מצער לחבירו כאמור. זאת ועוד, כי אפילו לכל אדם, אסור לו לעשות כדבר הזה, והוי דומה לאיסור לאו דלא תונו איש את עמיתו, שדרז"ל בהונאת דברים. וכמ"ש הרב החינוך סדר בהר סימן שמ"א וז"ל ולא יהיה באפשרות לכתוב פרט כל הדברים שיש בהם צער לבריות, אבל כל אחד צריך ליזהר כפי מה שיראה, כי הקב"ה יודע כל פסיעותיו ורמיזותיו, כי אדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב כו' יע"ש. ולאו דוקא כשהוא מצער לחבירו בקום עשה, אלא אפילו יהיה הענין שמצער בלתי שום עשית מעשה כלל, אלא בשב ואל תעשה, כנדון דידן, ששולח כתב לחבירו, וחבירו מקבלה, ואינו נותן לו תשובה, שמזה שאינו משיבו שהוא בשב ואל תעשה, עכ"ז כל שחבירו מקבל צער מסיבתו, הוי איסור גמור. וכמו שכן הכריע מו"ר זקני הרב הגדול בספר חקרי לב חי"ד בח"ג סימן פ' דל"א ע"ג ונסתייע שם מדברי הרב החינוך וספר יראים יע"ש. וא"כ אם מונע ממנו שלא להשיבו תשובה על האיגרות וכתבים ששולח לו חבירו, אין ספק כי הוא איסור גמור, שהרי הוא מצער לחבירו. והגם שהוא בשב ועל תעשה הוא איסור גמור, וכן ראיתי בספר פענח רזא סדר קרח על פסוק, ויחר למשה מאד, מפני כי דבר משה אל קורח בפרטות, כדכתיב ויאמר משה אל קרח, והוא לא השיב לו מאומה, שאין לך צער גדול מזה כשאינו משיב למוכיחו, יע"ש. ואם ירצה הבעל דין לחלוק ולומר, דהתם שאני, שלא השיבו קדח שהיו במחלוקת, והוא היה מוכיחם בדברים טובים ואוהב שלום, מכל מקום לאידך גיסא, יותר צער מרגיש האדם כשהוא אוהבו ומכבדו, ואין לו עליו שום תרעומת, ועם כל זה אינו משיב לו דבר, כי בודאי הגמור כי גדל הכאב מאד, וצערו גדול, והוא ברור. והרי הוא נכלל בכלל איסור עינוי לחבירו כמו שאמר הכתוב, כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו, ודרז"ל במכילתא דלאו דוקא אלמנה ויתום, דהוא הדין נמי, לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה. ולאו דוקא עינוי הרבה, אלא אפילו עינוי מועט, עד שאמרו שם, שאפילו עיכבו עד ששותה כוסו, או נועל סנדלו, או עוטף טליתו, מיקרי עינוי, כמו שיע"ש. גם הוכחתי בדרושים במדרש שוחר טוב סימן י"ג, דאפילו אומר לו לך ושוב, ואעשה לך מה שאתה חפץ, מיקרי עינוי יעש"ב. וכ"ש כשאינו נותן לו דיבור כלל ואינו משיב לו דבר, דודאי דמיקרי עינוי, ואסור לעשות כן.

עוד נראה להוכיח, דיש איסור בזה, ממ"ש בברכות פרק קמא דף ו' אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, שנאמר בקש שלום ורודפהו. ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן, שנאמר ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם. ופירש רש"י והלא אף גזילת העשיר גזילה היא אלא גזילת העני שאין לו כלום לגזול ממנו, אלא שלא להשיב על שלומו, יע"ש. [דף ע"ג] הרי מצינו דקפיד קרא על מי שאינו משיב שלום לעני, שנקרא גזלן. והיינו טעמא משום שהעני קפיד בזה, ומצטער על אשר איננו מחשיבו להשיב לו על שלומו. וא"כ מה לי, אם אינו משיבו בפה כשנותן לו שלום בפה, מה לי שאינו משיבו בכתב כשמדבר ונותן לו שלום בכתב. וחוץ מזאת, לפי מה שפירש הרב הגדול, מהר"ר שלמה אלגאזי בספר קלורית לעין, שרז"ל הוציא כן, דמדכתיב גזילת העני, פירושו, דדריש העני, לשון עניה, שאינו עונה לו, דהיינו גזל זה, הוא העניה עצמה שאינו עונה לו, העני לשון עניה, שאינו עונה לו, דהיינוגזל זה, הוא העניה עצמה שאינועונה לעני, וכן כתב בספר כלי פז בישעיה סימן ג' בשם בנו הרב אברהם ז"ל, יע"ש. וא"כ כיון שהאיסור הוא מפני שאינו עונה לו על דבריו ועל שלומיו אין נראה לחלק בין בכתב, לבעל פה. ואם יש לומר דיש קצת חילוק והדרגה, מסתיים להקל קצת מעונש עינוי וגזילה אבל עכ"פ יש לו איסור כאבק עינוי, ואבק גזילה בלי זפק, ולא ימלט להיות לועונש מן השמים על זה וברור.

ואם לדין יש תשובה דהרי קיימא לן כרבי יאודה, דבאמצע קרית שמע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, דהיינו בשלום אדם נכבד, היכא דיש לחוש דאם לא ישיב איכא משום איבה ושנאה, וכמ"ש הרב שלטי הגבורים בפ"ב דברכות, והרב החינוך סימן תי"ט, והרב מגן אברהם ז"ל באורח חיים, ריש סימן ס"ו, יע"ש. וא"כ, אם התירו חז"ל להפסיק באמצע ק"ש וברכותיה, ואפי' באמצע פרק להיות שואל בשלום לאדם נכבד, ומשיב מפני היראה, דהיינו אביו ורבו, או מי שגדול ממנו בחכמה וכ"ש אם הוא ת"ח מופלג בדורו דהוי בכלל מורא אם אינו מחשיבו להשיב לו, וכמ"ש הרב באר היטב סימן ק"ב בשם הרב מגן אברהם, ואפילו בשאר כל אדם הרי קי"ל, בפרקים שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם, וזהו אפילו אם הוא עסיק בק"ש בשבחו של מקום כק"ש. דהוא נשגב ונורא מאד, עכ"ז התירו, כדי שלא יקפיד חבירו עליו להיות שואל בשלומו, ולהשיב כל אחד ואחד כדינו, כ״ש וק"ו בן בנו של ק"ו, וכשאינו עוסק בשום דבר מצוה ודברי קדושה, שבא לידו אגרת חבירו, ומצפה לתשובתו הרמתה, אם לא ישיב לו דבר, בודאי כי אינו שורת ד"א. וכבר קי"ל נמי דדרך ארץ קדמה לתורה. והגם שכתב הרב החינוך שם דאם לא יקפיד חבירו, לא יפסיק, זהו דוקא בבא להפסיק בתוך ק"ש, ובפרקים, דעל כל פנים הוא בא להפסיק בתוך שבחו ית' ברם כשלא יש שום הפסק מדבר מצוה ודברי קדושה, ישיב, אפילו לא יקפיד חבירו, וכ"ש דשכותב חבירו אגרת ומצפה לתשובתו על בקשתו, בודאי דאם לא ישיב לו תשובה הוא מקפיד עליו ביותר, והוא בכלל מצער לחבירו. ולפעמים נמי, אם ישלח לו חבירו, ספרים חדשים וגם ישנים, על מנת לקבל פרס, והוא מעכבו אצלו בלתי תשובה ובלי הודעה לחבירו דקבלם, איכא משום סרך גזל. וכמו כן אם שולח לו לחבירו איזה סחורות או חפצים אחרים, והוא אינו משיבו אם קבלם, וגם אפילו אם לא קבלם, היה צריך להודיעו תכף ומיד כדי שיודע לו הענין תכף שלא קבלם על ידי מי ששלחן, ויחזור לבקשם למי שמסרם לו, לא כן כשאינו משיב לו תשובה מיד, ויעבור זמן, זמנם, זמניהן, אינו יכול אחר כך לתבוע תבע למי שמסרן, ולברר אצל מי הם, והוה מאבד ממון ישראל בידים וקרוב אנוכי לומר דלא יפטר מדינא דגרמי. ואפילו אם יהיה פטור מדיני אדם, בודאי הגמור דהוא פטור מדין גרמא בנזיקין, אך חייב בדיני שמים. וגם נראה לי דהוא חייב משום עשה דהשבת אבידה לממון חבירו, דלא יהיה הוא סיבה גורמת דיאבד ממונו. וכמו דכן אירע פעמים רבות, כי מסיבה זאת דלא השיב לחבירו תשובה בו בפרק דקבל האיגרת, ונתאחר הזמן, נאבד ממון רב וספרים הרבה, וה' הטוב יכפר בעד.

וחוץ מזאת, איכא משום סרך איסור גאוה, דאינו מחשיב לשכנגדו להשיב לו, דאינו לפי כבודו. ולא מיבעיא אם הכותב לו הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, דאיכא איסור משום עשה דכבוד תורה ומורא, עד שהתירו מפני זה להפסיק באמצע קריאת שמע כמש"ל, אלא אפילו יהיה הכותב לו אגרת פחות וקטן ממנו, לא יתנהג בגאוה וגאון שלא להשיב, דקי"ל אפילו בק"ש משיב שלום לכל אדם. ודרך ארץ קדמה לתורה. ואמרינן במסכת אבות, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך, כמורא שמים.

וכבר כתב רש"י ז"ל בפירוש החומש סדר יתרו, והיא ברייתא במכילתא שם על הפסוק וישב משה את דברי העם אל ה', וז"ל, וכי צריך היה משה להשיב, אלא לימדה תורה דרך ארץ, ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב, עכ"ל. ק"ו להדיוט דיש להשיב תשובה משום דרך ארץ, ואין מקום לחלק בין במכתב לשליח בעל פה, כיון דהצד השוה שבהן, בשניהם איכא משום דרך ארץ והקפדה אם לא ישיב, א"כ הכל אחד, והוא ברור.

עוד נראה להזהיר בענין זה לשלוח תשובה על מעשה הכתב. לפעמים שולחים מתם הבית דין או חכמי העירה, לאיזה מהב"ד או לחכמים שבעיר אחרת, על ענין עגונה, לידע מה היה לו לבעל האשה הזאת, כדי להתירה מכבלי העיגון, כי תכף בבא לידם כתב זה, יש להם למהר שלח, חיש להשיב תשובתם על הן, ועל לאו, כי הרבה חששו רז"ל והפוסקים, משום עיגונא להקל, כי ח"ו לפעמים יוצאות בנות ישראל לתרבות רעה. ובר מן דין, איכא משום תיקון לשכינה, כידוע בזוהר הקדוש והמקובלים ז"ל, דנשי ישראל אחידן בשכינתא. וכתב הרב הגדול חיד"א ז"ל בס' מדבר קדמות, מערכת נו'ן אות י"ג, וז"ל, וראיתי בחתימת פסק עיגונא להרב המקובל עיר וקדיש כמהר"ר אהרן חייון ז"ל, שכתב שנטפל בדין זה, לכתוב התר לעגונה לפי שהוא תיקון לשכינה באותו חלק פרטי של בחינת אשה זאת, יע"ש. [דף עד] ובזה פירש הרב ז"ל בספר חומת אנך, כונת הכתוב באיכה סימן א' בתולותיה נוגות והיא מר לה, וז"ל, ואפשר לרמוז במ"ש בתולותיה נוגות והיא מר לה, דצער האשה נוגע כביכול לשכינה, כמ"ש בר"מ, דכל נשי נשי ישראל בכנסת ישראל אחידן. וכן ראיתי בפסק עיגונא להיתרא שחתם בו הרב המקו' כמהר"א חייון ז"ל, דיען נוגע עיגון זה באיזה פרט לצער השכינה, לכך נטפל להתיר, זת"ד, ז"ל. וז"א בתולותיה נוגות, ועל ידי זה כביכו"ל היא השכינה, מר לה, עכ"ל. וכיון שכן איכא חיוב ביותר לזרז בדבר, להשיב תשובה מעליא על הן, כדי להתירה, שהיא מצוה רבה כאמור. או להפך אם יש מקום לאוסרה, כדי שלא יקילו בדבר באיזה דיבורים והבלים שיוצאים בעולם מדברי הבאי, שלפעמים יבואו להתירה, וח"ו יבואו לידי מכשול אם יודעים האמת שבעלה של זאת קיים, או לא בא בתוך עירם וכיוצא, לברר האמת.

וכן לענין הטובה את בשיר במ'דבר, שאם יכתוב לו חבירו אגרת כדי לידע משלום בנו, ואיש את אחיו, ואיש את רעהו, ואיש את קרובו, כי הוא בצער עליו, ואם הוא יודע משלומו הטוב, כי ישיבהו דבר תכף ומיד. והרי זה, כאילו מחייהו לחבירו כשיודע לו בשורה טובה, ומה'ור ימה'רנה לו ובודאי כי זוכה, כי ה' יתן הטובה, לתת לו חיים טובים. וכל כך גדלה מעלת זאת לתת בשורה טובה לחבירו, ששרח בת אשר, בהיות שנתנה בשורה טובה ליעקב אבינו, שיוסף חי, זכתה שלא מתה מעולם, ונכנסה בחיים חיותה לגן עדן ע"י ששים רבוא ממלאכי השרת, כאשר כתוב ומפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל בסדר ויגש על פסוק ובני אשר כו', ושרת אחותם כו', ובסדר פנחס (פרק כ"ו פסוק מ"ט) על פסוק, ושם בת אשר שרח, וז"ל, ושם ברת אשר, סרח, דאדברת בשיתין רבוון מלאכין, ואיתעלת לגינתא דעדן בחייה, מן בגלל דבשרת ית יעקב, דעד כדון יוסף קיים, ע"כ. הרי מבואר דבזכות מה שבישרה ליעקב על יוסף שהיה חי וקיים, זכתה לכל הכבוד הזה ליכנס בחיים חיותה לגן עדן.

עוד יש זכות תולה, לכל מי שיש בידו למחות, ובפרט לגדולי ישראל וראשי גלויות, שיכתבו איגרות למקומות הקרובים והרחוקים היושבים תחת ממשלתם כשישמעו שעושים איזה דברים בלתי הגונים כדת של תורה, ואינם שומעים לקול מורים שבאותו מקום, שיכתבו להם איגרות להזהירם ולהתרות להם, כי אם לא ישמעו לשופט אשר יהיה במקום ההוא, ענש יענש אותם, ככל הבא מידו, ובזה הם זוכים למחות, כדקי"ל בגמר' בשבת דף נ"ד ע"ב, דכל מי שיש בידו (הגירסא בגמרא, שאפשר, אמנם בירשלמי ועוד, איתא, בידו) למחות, על כל העולם כולו, ואינו מוחה, נתפס על כל העולם כולו. ואמר רב פפא, הני דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא, יע"ש. ונראה דדייק לומר כל שיש בידו למחות, דייק לומר בידו, דהיינו בידו ממש, שהנייר פתוח, והיד כותבת איגרות בידם.

וגם איכא עוד חסד גדול שעושים בידם לכתוב איגרות למעלת השלוחים, רבנן ותלמידהון, היוצאין בכל אתר ואתר לקבץ על הגב"אות, ובפרט לשלוחים מארץ ישראל תובב"א, לצוות להם, למקום שהולכים, שיקבלו אותם בסבר פנים יפות, ויתנו להם אכסנייא נאה, ומדור לפי כבודם, ולהכיר אותם לאחרים, במקום שאין מכרין את גודל חכמתם, וטוב מידתם, ויחוס כל אחד ואחד כפי כבודו ומעלתו ויחוסו, דזהו גם כן הוי בכלל גמילות חסדים בגופו, כאשר נהוג רבני אר"ץ העי"א אשר בכל מקום ומקום, לעשות כסדר הזה. וגם לעשירי עם נשיאי ישראל, אשר יש להם יד ושם טוב בכל מקומות, להם יאותה ג"כ לתת כתבים ואיגרות שלומים להני שלוחי ארץ ישראל, ובשאר מקומות למעלת הרבנים וחכמים היוצאים לקרית חוצות, לכתוב בעדם ובעבורם, שימצאו עזר וסיוע לסעדם ולתומכם, והוי מצוה גדולה שאין למעלה הימנה.

וכבר מצינו מנהג בזה שהוזכר בירושלמי במ"ק פ"ג סימן א', שמעון בר בא, אתא לגבי רבי חנינא, אמר ליה, כתוב לי חדא איגרתא דאייקר נפוק לפרנסתי לארעא ברייתא. אמר ליה למחר אני הולך אצל אבותיך, יהיו אומרים לי נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל, התרתה לה לצאת לחוץ לארץ, ופירש הרב מהר"ש יפה ביפ"מ, וז"ל, חדא איגרתא, כתב אחת שיכבדוהו בכל מקום שהולך, כדי לצאת לפרנסתו לחוץ לארץ, הרי דמנהג כזה ליקח איגרות מגדולי ישראל כדי שיכבדוהו בכל מקום שהולך, כבר הוא מנהג קדמון. אלא דמ"ש בירושלמי שם, שרבי חנינא לא נתן לו כתב, משום שהיה מתיירא מאבותיו של שמעון בר בא, שלא יתרעמו עליו על אשר על ידו יצא לחוץ לארץ, נראה שמשום חששא זאת לא רצו לתת לו כתב, ואם כן נראה מזה, דאינו נכון לתת כתב שליחות למי שיוצא מא"י לחוץ לארץ, וא"כ מצאה החקירה מקום לנוח, על מה סמכו גדולי ישראל לתת כתב שליחות לרבני וחכמי א"י ת"ו. והנה לזה יש ליישב בהשקפה ראשונה דפשיטא ודאי, דלשלוחים היוצאים בשם הכוללות, ובמצות גדולות בכללותם, בודאי דבכהאי גוונא, ליכא למיחש לזה, כיון דהוי מצוה דרבים, וצרכי רבים. ולא חשש רבי חנינא לתרעומת המתים, כ"א לגבי יחיד, ולצורך יחיד כמעשה שהיה, ואפילו ביחיד לצורך יחיד, י"ל דאפשר דרבי חנינא ביקש לו מנוח לשמעון בר בא, מהיכן יהיה פרנסתו, ולכן לא נתן לו כתב לצוות לזה. אי נמי יש לומר, שהיה שלא על מנת לחזור, לצאת לחוץ לארץ לגמרי, ומשום הכי לא הניחו רבי חנינא לצאת, וכמ"ש התוספות בפ"ק דע"ז די"ג ע"א ד"ה ללמוד, יע"ש. הלא"ה דהוא על מנת לחזור, בודאי דהיה נותן לו כתב. וכה הראני בני ידידי בן חכם יוסף תהלות ה"י, שכן כתב הרב קרבן העדה שם, בפירוש הירושלמי, יע"ש. עוד יש לומר שהגם דהיה רוצה שמעון בר בא, לצורך פרנסתו, עם כל זאת היה באפשרות להתפרנס שם, בצמצום, ויש ליישב בדוחק, ולכן חש לתרעומת אבותיו, ולא נתן לו כתב שלא יצא. אבל כשהוא בלתי אופן להיות יושב שם, כי אין לו יכולת מספיק כלל ליישב, אפילו בדוחק, בזה ודאי שיש לו לתת לו כתב בידו כדי שיכבדוהו. וגם אבותיו הקדושים אשר בארץ המה, שכבר מתו, מלבד שלא יחר להם על זה, אלא אדרבא המה יברכוהו על אשר עשה טובה, וחינא וחסדא, עם בנו ויוצאי יריכו. [דף עה] ושוב ראיתי למורינו הרב כהנא רבא ז"ל, בספרו אגדת אליהו, שם, בפירוש הירושלמי כ"י, שכתב, רבי חנינא לא מנע את עצמו מליתן לו אגרת, כי אם מסיבת דסבר, דיש עוד חכמים גדולים בעיר, והם יתנו, ולא אני, כדי שלא ישמע תרעומת זה מאבותיו, אבל הלא"ה שלא היה מוצא כתב מאחרים, גם הוא סבר דמותר לצאת מא"י לחוץ לארץ, משום פרנסה, והיה נותן לו איגרות, ולא היה חושש לדברי אבותיו, כיון שבדין היה יכול לצאת, יע"ש. ומכל מקום בנתן כתבים ליוצא מא"י, שכבר הוא עכשיו בחוץ לארץ, וכ"ש מי שהוא תושב חוץ לארץ מעיקרא, והולך בערי חוץ לארץ ממקום למקום, דאין ספק כי מלבד שאין בזה פקפוק כלל, אדרבא איכא מצוה רבה וגמילות חסדים כזאת כל עושה אלה. וזהו נראה שכיונו רז"ל במדרש רבא סדר אמור פכ"ו, על הפסוק ביחזקאל י', וירא לכרובים תבנית יד אדם, אמר רבי אבא בשם רבי ברכיה, מי מעמיד העליונים והתחתונים, הצדקה שעושים ביד. הה"ד וצדקתך אלהים, עד מרום, כו' יע"ש. והיינו כמו שביארנו, דצדקה גדולה, היא מה שאדם עושה עם חבירו לכתוב לו איגרת, כתב יד, וזהו דדייק לומר צדקה שעושים ביד, ביד דייקא, שהיד כותבת דברי האיגרת, ודבר זה לצדקה תחשב לו והוא ברור. ואם ח"ו יחשוב האדם להמנע מלתת כתבים לאחרים לצוותם מחמת גאות, כי אומר אין כבודי שאזלזל לתת כתב ביד אדם כזה, או שאשלח כתבים לעיר אחרת, ליד רבני העיר וחכמיה וטובי העיר העי"א, כי אינו לפי כבודי, כי גדול שמי בכל העולם, כי אין גדול כמוני בכל הארץ, ולא אבוא על החתום בין כתבים ואיגרות שלומים, בין אנשים פחותי הערך ממני. כאשר שמעתי באומרים לי, כי יש לי להמנע מלתת כתבים לכל עובר ושב מסיבה זאת, ואני אומר להם, כי לעד"ן המונע מזה, מלבד כי קאי בלאו דלא תסור, וקרא כדכתיב במשלי סימן ג', אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, דדייק לומר, ידיך לעשות. דהיינו מעשה הכתב לכתוב בידיו כאמור, זאת ועוד כי אם דעתם הוא משום גדולה וכבוד, הרי נכנס עצמו בשורש איסור הגאוה, אשר שנא ה' אלהינו, כדכתיב תועבת ה' כל גבה לב.

ודבר זה הראה אותי רחימא דנפשאי החכם השלם והכולל כמה"ר נסים חיים מודעי נר"ו, תנא דמסייע לי, ה"ה הרב הגדול בעל ספר הברית ח"ב מאמר י"ג פכ"א דמ"ט ע"ב, שכתב כן באורך כדמות כצלמו, וז"ל, אבל לדבר בפיו ובלשונו דברים, או לכתוב מכתב לתקנת איזה אדם, אלו דברים אין להם שיעור וגבול, והוא בכלל חובת אהבת רעים למלאת רצון כל אדם בו, איש ואיש בראוי לו, כי לא יחליש בהם גופו, ואין מונע זה, כי אם רוע לב ושנאת הבריות, או מפני גאוה וגאון, באומרו בלבו, למי כל חמדת העולם יותר ממני, הן עושר וכבוד אתי, יחוס תורה וגדולה במקום אחד, וכל טוב המדות וכל כשרון המעשים והצדקות הגדולות אשר אני עושה תמיד, בני ובנותי כבר התחתנו עם נגידי ארץ את התוריים ואם הסגנים. ביתי פתוח לרוחה לכל עובר אורח, וכבר יצא שמי בעולם על ידם, וכלום יש מפורסם בקצות הארץ יותר ממני. וקדוש ישראל כמוני, אין כבודי לדבר דבר בשביל אדם כזה או איך אכתוב כתב ידי ממש בהסכמה ריקומינדאסייון, או איך אבא על החתום בין אנשים פחותי ערך ממני, ולחתום את שמי, חותם תבנית, תבנית יד אדם גדול כמוני, כי קדוש אני, וידי, קדש קדשים הוא, ולא יהיה קדש מבני ישראל כמוני, על דבר קטן כזה. ואיך תשתפכנה דיו בהכלי כבוד, על ענין נקלה כזאת, ומעולם נדרתי שלא אתן חתימת ידי על שום דבר, לשום אדם, מוטב שאתן מכספי, ולא יקרא שמי על האשפה, אעפ"י שיודע בעצמו כי כשר הדבר וישר האיש, לא על זה יביט אל עני ונכה רוח בעבור גאותו וגאונו ורום לבבו, כי גאה מאד ונאמנה. תדע אהובי ורעי, כי איש כזה אינו חבר למין האנושי, אבל חבר הוא לאיש משחית הקרוץ, וטוב ממנו הנפל. אף לא יאבה ה' סלוח לו, ונקם ינקם. כי על דבר זה נחתם גזר דינו של איוב, ונענש בעונש מר. וזה שאמר לו אליפז התימני, הלא רעתך רבה, כי תחבול אחיך חינם, ובגדי ערומים תפשיט. ומרעב תמנע לחם. אלמנות, שלחת ריקם. וזרועות יתומים ידכא. (איוב כב) כי לא חסר דעה היה אליפז, אף לא כזבן. והוא לא שונא לו מתמול שלשום, שיכוין להכעיסו באמור אל איוב, שעשה אלה המעשים הרעים. הלא באמת עשה איוב הפך כל אלה, כמו שכתוב, אם אמנע מחפץ דלים, ועיני אלמנה אכלה. ואוכל פתי לבדי, ולא אכל יתום ממנה. אם אראה אובד מבלי לבוש, ואין כסות לאביון. אם לא ברכוני חלציו, ומגז כבשי יתחמם. (שם ל"א) כי אם היה עושה מעשים הרעים שזכר אליפז, לא היה מעיד עליו הכתוב, שהיה תם וישר וירא אלהים וסר מרע (שם א'). אלא שאיוב ותרן בממונו היה, צדיק גדול בעל צדקה וגומל חסדים, עוזר דלים, מפרנס אלמנות, מגדל יתומים בביתו, מלביש ערומים, ביתו פתוח לרוחה, ומכניס אורחים ועשה להם בביתו כל הטובות וכל החסדים. אך כאשר הלך היתום והאלמנה או האורח מעמו, אמר לו ידבר נא אדוני דבר באזני איש גדול בעבורי, או תנה נא לי כתב ידיך לעשיר פלוני, או מה שיהיה בידי לראיה מהימנא שכבדת אותי בביתך, וילמדו אחרים ממך, ותהיה מעשה כאשר היית עושה. ויען איוב ויאמר, רב לך מה שעשיתי עמך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי גדר גדרתי, ונדר נדרתי, שאיני עושה כזאת מעולם. כי אמר בלבו, הן גביר ונגיד, תם וישר אלוף וקצין ומפורסם בעולם, ואת הקדוש כמוני, לא נאה לדבר, לא דבר, ולא חצי דבר, ולא יאה לחתום את שמי, או לכתוב, אפילו אות אחת, לשום אדם, למגדול ועד קטן, כי במה נחשב הוא. וזה שהוכיח אותו אליפז ואמר לו, הלא רעתך רבה, כי בדבר הזה גרמת לאותו אדם, רעה יותר מההטבה שהטבת לו, כי בכל המקומות אשר ידרוך כף רגלו, לא דיי שלא יאמינו לו, אלא שיחשדהו בהפך ויאמרו, [דף עו] לא על חנם לא רצה אדם חשוב כאיוב, לדבר או לכתוב בשבילו, ולכן לא הטיב עוד שום אדם עמו. ואף הם, לא יתנו בידו שום כתב, וע"י כן, נשאר בלי לחם בערום ובחוסר כל. הרי, כי מרעב תמנע לחם, ותחבול אחיך חנם, ובגדי ערומים תפשיט, ואלמנות שלחת ריקם. והכתוב אומר, אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות (משלי ג'), על כן סביבותיך פח'ים ויבהלך פחד פתאום. ובזה מדוקדק בפסוק, ובגדי ערומים תפשיט, ולא בגדי מלובשים. וכן המרעב תמנע לחם, ולא תמנע לחמך. כי ימנע הסיבה מן הערומים להתלבש, ומרעב, מנע (לחם) הסיבה ללחמו. וידוע תדע אחי וראש, שכמו שגדול המעשה, יותר מהעושה בשכרו. כך גדול עונש מי שאינו רוצה להיות מעשה, ממי שאינו עושה. הגע עצמך, שאם היה בנו של האדם הגדול הנזכר, נוסע והולך למרחקים, כמה מכתבים היה נותן בידו, וכמה אגרות היה כותב לקצות ארץ בעבורו. וכבר אמרו חכמי קדם כלל גדול בענין אהבת רעים, כל אדם יהיה בעיניך, כמו אב, ובן, ואח, כבד ואהוב ורחם, ותתנהג עמו כמו עמהם. לכן אחי, פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. וכשילכו ממך, אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידיך בכל דבר ובכל ענין, אף שלח אצבע ודבר ענין וחפץ נפש נענה תשביע, וזרח בחשך אורך, ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד, והשביע בצחצחות נפשך, עכ"ל, ודבריו חיים וקיימים.

ובכלל הצדקה והחסד הזה, הוא להיות האדם זהיר וזריז בבוא לידו איזה כתב ואיגרת לחבירו, לשולחה לידו תכף למקום אשר הוא חונה שם. שאם יהיה לו איזה דבר חידוש מעסקיו וענייניו, או מידעת שלום אנשי ביתו וקרוביו, יחיש מפלט לו, מהתוחלת ממושכה, ולהפיג מצערו שיש לו, ולא יעכב הכתב אצלו וישכחנה, או יאבדנה. כי לפעמים גורם לו בזה נזק וצער לחבירו. גם אם בא יבא לידו לעשות חסד ומתנת חינם, לשלוח איגרת לארצות אחרות, יעשה עמו גמילות חסדים, לשולחה תכף. ואף אם לפעמים, יהיה לו איזה הוצאה, שכר הרץ, או הספינה מההולכה או הובאת הכתבים, אם יש יכולת בידו וכביר מצאה ידו לתת במתנת ידו, יחשוב גם הוצאות אלו בכלל צדקה וגמילות חסדים. רק השמר לך ושמור נפשך מאד, שלא לפתוח שום איגרת חבירו ולקרותה, כי יש בזה איסור חמור, וחרם מרגמ"ה (מרבנו גרשום מאור הגולה) על זה, לפתוח איגרת חבירו. והרב בית דוד בתשובה חלק יורה דעה, סימן קנ"ח, החמיר הרבה מאד בזה וכתב דאפילו בשוגג, צריך כפרה, יע"ש. ואני בעוני, בתשובה לחלק יורה דעה, בספר הקטן חקקי לב צדדתי בזה צדדים, דיש לאסור אפילו לפתוח איגרת של גוי, וכל שכן מישראל חבירו. כי הוא איסור גמור, וחרם רגמ"ה רביע עליה. ומה גם אם פתח איגרת חבירו וקראה, ושוב שרף אותה ואיבדה ממנו, שלפעמים גורם לו נזק בממונו, וגם צער, שסובל שאינו יודע מעינינו. וכל שכן אם הוא בצער על בניו ואחיו וקרוביו, לידע משלומם, והוא גורם לו שיסבול צערות רבות, שגדול עונו מנשוא, והכל יבוקש מידו. לכן שומר נפשו ירחק מזה שלא לפתוח שום איגרת מחבירו כלל וכלל לא, ובשכר זאת ברחמים הרבים ירחם עליו ברחמים לחיים.