שמונה קבצים א תרא-תרנ

<< · שמונה קבצים א · תרא-תרנ · >>

תרא

מה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול להחזיק את חייו וכחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור ומדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה, גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה, ויאכל בעז וישת וייטב לבו, וייטב לבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן, לבאי בסוד ד', דידעי מאי דמחוי להו במחוג.

תרב

השקפת עולם גלויה ורציונלית, צריכה היא תמיד להתאחד עם השקפת עולם נסתרת מיסתית, ומשתיהן יחד, לכללותם והמון פרטיהם, תפרח השירה, תעוז הגבורה, יתהדר היופי ותרבה הדעת.

תרג

כל יום ויום מחיי האדם הוא שקול בערכו הרוחני מכל הימים שקדמו לו ביחד, והדבר הזה נוהג גם ברגעים ובחלקי זמן היותר קטנים, כי החסד האלהי הולך הוא ומוסיף אורה, וכל רשימות של העבר הם נתונים בההוה, ועוד הוא מוסיף עליהן את חידושו.

תרד

כל גוזמא בלתי מתקבלת באמונת הלב, שייכת היא רק לעניני החול. אבל עניני הקודש כל תאור של טוב ותפארת שמתנוצץ עליהם בשכל, הכל הוא רק מקצת מן המקצת משבחם.

תרה

כל מה שהאדם מקדש יותר את רצונו, ומעלה אותו למרומי הטוב, ככה זורחת בקרבו האורה של ההכרה האלהית העליונה, שיסודה העליון הוא הכרת השלטון העצמי האלהי בחופש גמור, שהוא תוכן הרצון המוחלט, שכל התוארים בו כלולים.

תרו

היופי העליון, התפארת האלהית, מושכת היא אליה את הנשמה, מעירה אותה מתרדמתה ומקיצה לחיים את כל כחותיה. מאירה היא עליה כאור שמש על צמחי חמד, ומפתחת אותה בכל ענפיה המלאים כח, פאר, נועם ורעננות. התשוקה ליחושי בית המקדש, לבית ד' בראש ההרים, לכהנים בעבודתם, לויים בשירם וישראל במעמדם, וכל קשורי הנפש שבנשמת האומה כולה אל זבול קדשה, מעירה בכל יום נוייו של עולם בלבן של ישראל, ומקימה מקדש עליון בנשמתו של כל יחיד, המתחילה תיכף בהתחלת סדר היום בסידור הקרבנות והקטורת. כל מחשבה ורגש ישראלי, המתרומם בעליוניותו לרום פסגת נשמת האדם והעולם, מתמלאים חיים ע"י הופעת לב זאת, שיחידי סגולה מתברכים בה בכל יום, ומופיעים בגניזת כחם על הכלל כולו, על גוי ועל אדם יחד.

תרז

הרשעה שבעולם מוצאה באדם את מכונה, והיא הולכת ומתגלמת בקרבו, מדי יום ביומו מוסיפה היא אומץ, מכשלת היא את כחו להתרומם להתעלות לטוב, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. אי אפשר לאדם בלא תפילות תדיריות, שאחד מפרקיהן הם הוידויים. האדם מוכרח להתודות על עונותיו, על חטאיו שבגלוי ושבסתר, ושבסתרי סתרים, על נטיותיו לרעה, ההולכות ומלפפות אותו. כשהטהרה של התפלה והוידוי באה מדי יום ביומו, כשחשבון הנפש אינו דבר נשכח מהאדם, אז הוא מנער את הרשעה ממנו, קמעה קמעה, טרם שהספיקה להעשות עליו ערמה גדולה כזאת שלא יוכל להרים ראש. ומארי דחושבנא בכל יום מסלקים את הרשעה היומית, מתודים הם לפני שינתם הקבועה, על עצמם ועל כל העולם כולו. לפחות מגלים הם את מחאתם על הרשעה הפרטית, והכללית, בכל מקום שהיא, מעמידים בזה את נפשם נכח הטוב והקודש, מעלים אותה בזה אל שרש חיי קדשה, מחברים את יניקתה מבאר הטוב. בידך אפקיד רוחי.

תרח

היצירה הרוחנית חפשית היא. אינה מתחשבת עם שום השפעה חיצונית, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה בעצמה, כן תעלה למרומי האמת. השקר, והרשעה האחוזה בו, אינם באים כי אם מהשפעה חיצונה, שבאה על היצירה הרוחנית כספחת, המצוה אותה בכחה להגות ולא רוחה. כי הואיל הלך אחרי צו, ואין צו אלא עבודה זרה.

תרט

כל הספרים כולם, בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה לו, אינם כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי, להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו.

תרי

ע"י התורה סופג האדם אל תוכו את נשמת ישראל, ואדם מישראל אי אפשר לו לחיות חיים שלמים כי אם בנשמת ישראל שתחיה אותו. והמחשבה הכללית הבאה לאדם בצלילות דעתו, היא נותנת בו את רוח האדם שבקרבו ומשכללתו. וכל מה שיתרגל יותר בתיקון תורה ומחשבה צלולה, ישתכלל יותר אופיו ע"י מה שתחובר נשמתו הישראלית עם רוח האדם שבקרבו, וכל אחד מהם ישפיע על חבירו את ברכתו.

תריא

צריך האדם להתעשר בפרטים תחלה, כדי שיוכל לתן לרוחו חופש והרוחה לסקירות כלליות, שזהו כל עונג רוח האדם, השואף להרחבת הנהר של הבינה העליונה. אחר שבא למדרגה הוגנת של רכישת פרטים, אז הולך הרוח ויוצר לו ערכים כלליים, שהם הולכים ומתנשאים מעל כל הפרטים. וכשהם משתלמים בצביונם, מרחפים הערכים של הבינה העליונה על הפרטים הרבים, כיונה זו שמרחפת על קנה, להוציא מן הכח אל הפועל את החיים והאור הגנוז בכל פרט ופרט, ע"י תבונה חודרת, השואבת מהבינה העליונה, ומענקת עושר לפרטים הרבים, בהמון שינויי גווניהם. אז מגיע תור הגדלות לאדם, שתובע ממנו שלא תהיינה פעולותיו מצות אנשים מלומדה, אלא שכל פעולה וכל הרגל, כל עבודה וכל מצוה, כל רגש וכל רעיון, כל תורה וכל תפלה, תהיה מוארה באור הגנוז, באור הכללי, הגנוז צנשמה העליונה, לפני הופעת פעולתם.

תריב

הרבה דברים מדקדוקי תורה נראים מיותרים, ודומים למשא על הבריות, מפני שאינן מכירין את גודל כחו של הרע שבאדם ובעולם, ואינן יודעין כמה עצות, סייגים ותחבולות, צריכין בני אדם איך להמלט ממנו, בין מהרע הרוחני בין מהרע המעשי. אמנם ע"פ החולשה שירדה לעולם, ע"פ הדלדולים הגופניים והנפשיים שפגעו ביחוד בכנסת ישראל, נתדלדל הכח בכלל ועמו ג"כ כח הרע, ואין אפשרות לחטא חטאים נוראים, אבל בלב יצר חשוב, במעמקי הכח הרע גנוז הוא, וכשיתעורר הכח לאיתנו יקיץ גם הרע עמו לבלע ולהתעיב. על כן הננו תמיד זקוקים לאור תורה ונר מצוה המצרפים את הבריות כדי שנהיה מוגנים יפה בעת שוב כח החיים המלאים אלינו, לקבל את הטוב והאור, ולזרות הלאה את הרע והחושך. כל אמרת אלה צרופה, מגן הוא לכל החוסים בו.

תריג

כל מחשבה רזית צריכה המון מחשבות גלויות, להגלימה, ולהיות לה למגן ולמעקה, שלא יפלו אורותיה, לתהום הדמיון, השקר וההירוס. וכל מחשבה גלויה צריכה ניצוץ רזי, לעדנה, לשמרה מקלקול ומהתהפכות לסם מות, תחת תכונתה המקורית להיות לסם חיים.

תריד

ההבטה הרציונלית על העולם, בכל חזיונותיו, החמריים, המעשיים, המוסריים, והרוחניים המוחלטים, היחידים והמצורפים, הכלליים וכללי הכלליים, היא מבליעה את הנקודות והקוים המיוחדים הדקים בתוך ההארה הכללית, ומתוך כך נוח לה להתעלות למרחב כללי. אבל כשלון טמון לרגליה ע"י מה שלא נתבססה יפה בחדירה אל הדייקנות הפרטית. הופעה זו נראית מכחה של הרציונליות בחול, וגם בקודש. הרזיות היא חודרת לפרטים ולפרטי פרטים, אין קו ונקודה שתעבור עליהם בשתיקה, אין קוץ ותג שלא תדרוש עליהם המון פליאות, אין תנועה קלה, וחזיון קטן שבקטנים. שלא תפיץ עליהם קרני אורה. לצייר ולתאר, להרגיש ולחשוב. מסוכנת היא הרזיות שלא תשקע בקטנותם של הפרטים, שלא יאחזו כנפיה הרחבות בחגוי סלעי מגור של חשכת הקטנוניות. היא לפי זה צריכה תמיד להחליף כח. לפעמים צריכה לספוג אל תוכה את האויר הרציונלי, השטחי. היא מעלתו, כשאוחזתו בידה. וביותר היא נועדה תמיד להתרומם במרחביה העליונים, בדרושי הגדולה העליונה. בכללי כללי הכללים, שגם הם לפרטים נחשבים, בעת שכללים יותר רחבים מופיעים עליהם. אבל סוף כל סוף תנצח הרזיות בכחה לאלהים, ותבא עד תכונתה להראות לעולם כולו, שאכן גדלות עליונה יש גם בכל קוטן. אין גבהות לפני המקום, ולא שפלות. אין קטנות ואין גדלות, כי הכל רם ונשא והכל שפל ונמוך, הכל רם ונשא מצד מקוריות החיים של אור חי העולמים, ששוטף בכל, והכל שפל ונמוך אלמלי יצוירו שהנם נשארים לעצמם בלי מקור האור, שאז כלהו ספירן מתחשכן. וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.

תרטו

כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא : יב מיל כמחנה ישראל כולו, כופל באמת את כל העולם באיכותו, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרוס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה, מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו. והתחום של אלפים אמה הקצר הולך ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל ההולכת ואורה קמעא קמעא.

תרטז

כל דעה של אמת, מסבבת ע"פ שילוב הרעיונות של חסרון שכלול שכל האדם, כמה דעות של שקר. ולפי הערך ששכל היחיד והרבים ונטייתם לטוב ולצדק היא לקויה, ככה יגדל הערך של הסיפוח של השקר בנחלת האמת. העליה העולמית, שהיא מגמת כל העבודה האלהית, היא שואפת להסיר תמיד, מעט מעט, את הזיקוק של השקרים אל האמת. לפעמים יש, שאחד חושב שכבר הפריד בין חלקים של שקר לשורש האמת, ויוצא להרס את השקרים, והוא מהרס בעל כרחו את האמת, מפני שעדיין הם משולבים זה בזה. הננו תמיד מכוונים להפריד לגמרי את כל השקר מהאמת במחיית עמלק, ויהיה השם שלם והכסא שלם.

תריז

לפעמים הצדיק נופל ממדרגתו, כדי שיכיר בהכרה עמוקה את הרע, למען ידע לשנאתו ולהזהיר אחרים ולהזהר ממנו. ולפעמים עיקר הנפילה באה כדי לשכלל את הידיעה של הצדיק, שלא יחסר לו אפילו חלק מן החושך שיעלם מעיניו, ובחזירתו למעלתו הוא מרומם עמו את כל הנטיות החלושות והרעות שלו, ושל כל הנשמות והעולמות שיש להם שייכות בחייו ונשמתו, לפי המגעים הקרובים והרחוקים. ולטובה מצטרף הכל, ממש הכל בכלל, כי ניידי כולהו ניידי. וטוב לב משתה תמיד.

תריח

הצדיק העליון, השוקק לסוד ד' ליראיו תמיד, חייב להאמין שלא יבא שום חטא על ידו. ואפילו אם נראה לו שהוא נכשל באיזה חטא, ישוב מאהבה, כי גם מה שנראה לו שהוא חטא צריך ע"ז תשובה, כמתכוין להעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. אבל בפנימיות לבבו צריך לדעת בבירור, שכיון שהדבר בא לידו, הוא בודאי טוב נעלה, ורוח ד' נחתהו להוציא יקר מזולל, ושיסבול עוד ע"ז מכאובי נפש, ממה שהדבר מתדמה לחטא. ויסורי הצדיק הם ממרקים לא רק את גופו לבדו, ולא רק את נשמתו לבד הם מצחצחים, אלא בכל העולם כולו הם מוסיפים אורה ומירוק, ומקרבים ממש גאולה וישועה. וראוי לדעת שכל המחשבות שלפעמים אם היו עולים בלב אנשים בינונים, היו מחריבים את כל עולמם הרוחני המוסרי, הן הן מלאים מתיקות וקודש עליון בפנימיותן. והצדיק, שאור ד' מופיע בקרבו ותורת אלהיו בלבו, גבהו מחשבותיו ממחשבות המון האנשים וחכמיהם וצדיקיהם, ומסילת קודש עליונה סלולה לו, היא אורח צדיקים. וכל מה שיבורר לו יותר כבודו העצמי, וגדולות קדושות רצונותיו, ובהירות הכרותיו האלהיות, כן יתרחב אורח צדיק זה, והיה לדרך אשר רבים יבאו בו. ועמך כולם צדיקים.

תריט

כל עונג שאין תערובות צער כל שהוא נמצא בו, איננו עונג כלל. והמעלה העליונה של צדיקים יש לה קורטוב צער, שהם מצטערים על שנמצאים אחרים שהם נכוים מחופתם.

תרכ

ותיקון העולם יהיה בו קורטוב של צער, על מה שאין תקנה להנחש שיהיה גם אז עפר לחמו, אע"פ שלא יזיק מאומה, ולא יצטער בעצמו מזה, שיצדיק עליו את הדין בדמימות, מ"מ קורטוב צער יש כאן, שמשלים את צורת העונג.

תרכא

על פי התנוצצות של רוח הקודש משיגים בבת אחת, בלא יגיעה, סדרי חכמה רבה, הכוללים בקרבם עדן, יופי, קדושה, ברכה, אהבה, גבורה, ומשיגים את העולמות על פי השתלשלות סדרם כמו שהם גלויים בנשמה, שחציבתה היא מכולם. המוכשרים לזיו הסתכלות קודש זו, נתבעים הם לעסוק תמיד ברזי תורה, מצד עצמות ערכם, תורה לשמה ממש. וכל מה שהם משלימים יותר את אופים הרוחני בזיו הצחצחות העליונים, הרי הם מתגדלים, מתפארים ומתנשאים. וכל העולמים כולם, וכל הנשמות שבתוכם, לכל מדרגותיהם, מתנשאים עמם, ושם ד' הגדול מתגדל בהם ועל ידם. וכנסת ישראל מתברכת, וגאולתה מתקרבת. והתפלות מתעלות, ומתקרבות למרכז מגמתן, והולכות ונשמעות. והמאויים הולכים ומתקימים, וכל חפץ הולך ונמלא. יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. והתיקון המוסרי האמתי של הטהרה העליונה של כל המדות. וכל המעשים כולם שהם תולדותיהן, הולך ומתגבר בשפע, וכפרץ מים הולך אור חדש ופורץ. ולמלאות המבוקש האדיר בקודש של צדיק עליון, מכון אור עולמים. מתנועעות נשמות מופלאות מחביון עזם להופיע בעולם, לחדש חיים חדשים, לכונן קודש קדשים, להסיר חליים מחולים, וזוהמות רוחניות מנפשות נעשקות. ומזיו הרחב הזה העליון לוקטים אורות, וניצוצות, הממעיט אסף עשרה חמרים.

תרכב

הרצון העולמי, המחולל את החפצים כולם, המשביע לכל חי רצון, הממלא כל נשמה בטל חיים, הגואל משחת את כל החיים, המקבל שפעת אור מכל המקורות העליונים מזילי הדוים, ומופיע על כל אור וחיים, המרעיף טל חיים על התכונה העולמית כולה, על תבנית כל, הוא יסוד עולם, צדיק עליון, עמו אור זרוע ושמחת ישרי לב. בהופיעו בכל הדר כבודו, בתכונה ההוית של העולמים כולם, בצורתם הכללית המאחדת כל, אין קץ לששון, ואין תכלית לשמחת לב ועונג נפש, אשר ימלאו חדרי חדרים של כל עולמי עד, מרום עזם, מגדולת גדלם, עד שפל חולשתם וקטנות קטנם. אשרי אדם עז לו בך, אשרי שותה ממעיני עדניך, בלכתו בדרך צדיקים, ובהדבקו באור תורה, בזיו חכמה ויפעת צדק ומשרים, לכונן ולבנות, ליסד ולשכלל, פאר כל צבי, והדר כל צניף תפארה.

תרכג

כל עצבון בא מפני החטא, והתשובה מאירה את הנשמה ומהפכת את העצבון לשמחה. העצבון הכללי שבעולם מקורו הוא בזוהמת הכלל הנמצא בחללו של עולם, מחטאת הרבים והיחידים, ומחטאת הארץ הכמוסה, שיצאה לפועל בחטאת האדם, שצדיקים יסודי עולם, ומשיח ביחוד, שב בתשובה על מהות חטא זה ומהפכו לשמחה.

תרכד

הנשמה מתגדלת מתוך ההסתכלות של העולם כולו, הגשמי והרוחני, ומתגדלת מתוך אור התורה הכתובה והמסורה. מה שנוגע לישראל ביחוד, מגדל את כח אורה הפנימי, ומה שנוגע לכל העולם מגדל הוא את כח אור המקיף שלה. כשיתאחדו יחד שני האורות במזיגה הגונה, יצא אור גדול מחובר לכלים מעשיים, מחולל נפלאות רבות והמון חדשות מרעישות עולם בשמחת עזם.

תרכה

יש ניצוצות חיים בעולם, שהם מוסיפים אור חיים בנשמה שקולטת אותם, וישנם כאלה שהם מחשיכים אותה לפי ערך כמותם ואיכותם, וערך ההחשכה הטבועה בתכונתם. הניצוצות שבמאכלים ומשקים מאירים רק אם באים אחר שכבר הופיע אור התפלה על הנפש. ההחשכה מעיבה את המסך של הדמיון, שלא יוכל השכל החופשי לחדור על ידו. והכשפים והנחשים כולם מתכונה זו שולטים, ולא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.

תרכו

את הרוחניות אין מתקנים בדורנו כי אם במילוי הגשמיות. הכחות הגשמיים של תלמידי חכמים, שנקלט יפה אור הקודש בלבבם, מוכרחים לחזק. ואי אפשר לכחות גשמיים שיתחזקו ולא יורידו את הערך הרוחני והמוסרי ממעלתו כ"א כשהאורה המחשבית תהיה גדולה עמוקה ורחבה. וזה אי אפשר כי אם כשהעסק ברזי תורה יהיה גדול מזהיר וחופשי. וכחות החומר, ומחשבות ורגשות חמריות, יתאמצו, על ידי כל המכשירים, שהם מתחזקים בם, להיות בסיס לקודש. האומץ של החלק הקדוש ביותר שבאומה הוא בונה את הכל, הוא נותן כח באומה, ובעולם, לרומם את יסוד החיים, ולהופיע אור בנשמות רבות, יסודיות, שכל אחת מהן מחיה עולם מלא.

תרכז

אי אפשר להוציא לאור את הניצוץ של קודש היותר נשגב, שהוא טבוע במעמקי הכפירה, שהוא לעשות דברים לשם פעלם, את הטוב לשם הטוב, כי אם ע"י יאוש פנימי מהאישיות המיוחדת, ע"י הספקנות שבאה לגדולי הדעה והיושר בצדקתם עצמם. והספקנות נוקבת עד התהום, עד הספק אם יש תקוה, אם יש חלק להיחיד העורג השואל ודורש, בין צדיקים לעתיד לבא. ומניות הספיקות מתקבצים לאותו הערך של מניות הספיקות של הכפירה. ואחרי אבידת התקוה, קם היושר והטוב, ודורש את תפקידו, והולך הקשור בקדושת אמונה עליונה, ופועל טוב בשביל הטוב שמתגלה לו בצורה של רצון אביו שבשמים, ומה שהוא למעלה מתואר זה. ואחרי הצלת ניצוץ אורה זה מהכפירה, הטמונה בתוך היאוש, מתחלת תקופת העז, ההולכת ומתגדלת, היוצרת אורח צדיקים ההולך ואור עד נכון היום.

תרכח

כל מה שיחסר להאדם והעולם זכיות מעשיות ושכליות, בכל מדריגותיהן, כן יחסר לאור אין סוף המתנוצץ עליהם בהירות ציורו, ונדמה לענין ערפלי שאין בו כ"א תהו ובהו. וכל מה שיוסיף העולם דעה ושכלול, ככה יהיה ציור אור אין סוף מבוסם ומפואר, עד כדי לתן מחיה לנשמות, ומרץ לעבודה מחיל אל חיל.

תרכט

פועלת היא נשמת כל יחיד במערכי ההויה כולה, כשהטוב מרובה בה מכריעה היא את הטוב הכללי בכחה, וכיוצא בזה להיפך, השתקעותה של המציאות הפרטית בפרטיותה ממעטת את הפעלתה על העולם כולו, הרוחני העליון. בעת השינה כח החיים הרוחניים שואב הוא ממקורו, מטהר הוא ממעין החיים העליונים, אם נטהר הרצון, והחטא סר ממנו. החטא עצמו גורם חלישות הרוחניות, עד שהשינה סוגרת את כל פעולתו. אמנם יש מדה שהשינה יפה לצדיקים ורעה לרשעים, אף על פי שמצד הגלוי, חלקה החמרי, היא רעה לצדיקים ויפה לרשעים. התשובה לפני השינה מביאה ברכה כמוסה לעולם, ומברכת את הנשמה משפע מקורה.

תרל

הדמיון ישלח את קרני זהרו למרחוק, לצייר תמיד מה שהוא חוץ מעצמיותו של החושב, והשכל ילך סובב לנקודה העצמית שבנשמת החיים, ויצייר את הנמצא בקרבה פנימה. ולפי זה הדמיון נדרש הוא אל השכל למען העזר על ידו להצפיה הרחוקה, והשכל עוזר וסומך הוא את הדמיון להסביר לו, כמה גדול הוא הרכוש האצור בקרבו פנימה.

תרלא

אחרי כל הרעש של כל מיני ההתחכמיות, המביאות לידי כל ההריסות השונות למיניהן, ואחרי כל השיקוע היותר עמוק במערכת רזים וגנזי נסתרות, אנו באים לידי מסקנא, שעמל האדם ראוי להיות בכשרון מעשה להרבות טוב בעולם, בין אדם לחברו, ולכל היקום אשר על פני האדמה, והדעה צריכה להיות עסוקה בהמון רב של השכלות מבוררות, הנותנות לעוסקים בהן חיים מאירים. וסוף טובה יחידית כזאת, שמתקיימת אצל כל יחיד, לחזור על כל ההמון כולו, לעורר את כל אחד לפי מדתו להכריעו לכף זכות, וממילא נעשה היקום כולו יותר נשגב ונעלה.

תרלב

תכונתה של ההסתכלות הרוחנית היא סקירת הכל ביחד. וזאת היא טבעה המיוחד לה, שמבדילה מהסתכלות שכלית פשוטה, שהיא עסוקה תמיד בפרטים מיוחדים, שבקושי מקבצת היא אותם למדת כלל מאוחד. בעלי הנשמות המיוחדות לסקירה פנימית קשורים אליה בכל כח חייהם, וצער גדול ועמוק הם מרגישים כשנלחצים, ע"י עצמם מפני ההרגל או ע"י השפעת הסביבה, לעסקים, רוחניים או מעשיים, פרטיים. אלא שהם מישבים את דעתם, בהכירם את הכרח החיים לעסוק בכל המכשירים המביאים למלוא המגמות. אבל בנפשם קשור חפץ נעלה לקצר במכשירים, ולהאיר במוקדם את האורה המגמתית.

תרלג

יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה.

תרלד

עמקי הסודות האלהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומיישבת את העניינים על הלב. עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט. ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כח האמת של הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני, לכל חד וחד לפום דרגיה.

תרלה

צדיק עליון, שתשוקת האמת האלהית גדולה היא בלבבו, אינו צריך לדאוג מכל חטא, ומ"מ תמיד הוא מדובק באור התשובה, אבל תשובתו היא מרחבת את דעתו ומופיעה עליו אצילות חן וקדושה.

תרלו

הגאוה בידיעה היא ע"ז ממש, שמציירת באדם שהוא יודע את הכל בשלימות, ונכנס ג"כ התוכן האלהי של אור אין סוף בכלל הציור, וה"ז פסל ומסכה בסתרו של עולם. וענות הצדק מודיעה לאדם, שכל מה שידע הוא רק התפשטות אור ומקרים מעשיים, ולא נחשב הכל אפילו כערך טפה מן הים, כיון שבאור העליון, שהוא יסוד הכל ומקורו, אין שום ידיעה נתפסת.

תרלז

כל המגרעות, החמריות והרוחניות, שבעולם, הכל בא, מפני שכל פרט משיג רק צד אחד מהמציאות, הגשמי והרוחני, הטוב בעיניו, ויתר הצדדים, שהם בלתי מושגים לו, הנם בעדו ראוים להיות אבודים מן העולם. והמחשבה הולכת ומרשמת את כח פעולתה על היחידים והקיבוצים, על הדורות והתקופות, שכל מה שהוא חוץ מהחוג העצמי שלו הוא מחריב ומפריע. ומתוך כך הסיבוכים מתגדלים, בדעות ואמונות, בשטות החיים, ובארחות הצבוריות. והיחיד גם כן סובל הוא מהמון הסיבוכים שבקרבו פנימה, שאין רגש אחד פוגש את חברו בחבה הראויה, ומחשבה אחת דוחה את חברתה ברוח בוז ומשטמה. חליפות רוח, של ידידות, נעשה דבר נמנע, והרגשת יופי כללי, להשיב נפש, הולכת ומתדלדלת. לכל אלה הפגעים, שהעולם כולו, ואנחנו ביחוד, סובלים מהם, קרואים הצדיקים, מיחדי היחודים, השכליים והרצוניים, לתקן, לחבר ולמלאות הטלת שלום בעולם, על ידי הטלת שלום בנשמתם פנימה, על ידי הופעת דעה שלמה וכללית, השולחת תמיד אור וחיים לכל העברים. זאת היא מגמת עובדים נאמנים, שרזי עולם הולכים ומתגלים בהם ועל ידם. דיקנות גדולה בפרטים, חבה וקישור נמרץ לכל החיים המוחשיים ותביעותיהם הראויות, והתעלות עליונה ברצון ובשכל, בהקקפה אדירה, על כל חזיונות החיים, על כל ההליכות המדיניות, על כל השינויים הנפשיים, על כל מערכי מהלכי האמונות, והאמנות, על כל שטות המוסר, והכלכלה, על כל דרכי הטעם והיופי, על כל השבילים, שהאמת, הצדק, החן והגבורה, וכל עז החיים וההויה, מתגלים על ידם. זאת היא מגמת הקריאה בשם ד', בכל עת.

תרלח

יש צדיק כזה, שיכול לערוב, שיתוקן העולם כולו, וכל ישראל ישובו בתשובה שלמה. ובזה הם מקבלים שפע חיים. וטוב גדול, בהקפה, מהאוצר העליון. מקור הברכות. וצדיקים כאלה מוכרחים להמצא בעקבתא דמשיחא, שכל ההשפעות באות בדרך הקפה, בסוד טוב איש חונן ומלוה. ואורח צדיקים זה מקדים את הטובה לבא לעולם, ומכשיר את הדעות לקבל הופעות חדשות, שאינן ראויות להן כלל. ומכל מקום לא תצא מזה שום תקלה, כי אם תועלת ותיקון, מפני שהדעות העליונות הללו יש בכחן להכשיר את הדור בהופעתן, שיוכל לקבל את האור הגדול שבהן, ולהשתמש בו כראוי. ההכשר הראוי לזה הוא העסק ביחודים, בבהירות הדעת, ואומץ טהרת הרצון. מלוה ד' חונן דל, ראשי תיבות, מיח"ד, וסופי תיבות בגימט' תשעים, שהוא צדי באותיות, שמובנו צדיק. ועל ידו מתהפך כל הרע לטוב. וכל הטומאה לקדושה בסוף. אתה סתר לי מצר, ראשי תיבות אותיות סמא"ל, וסופי תיבות בגימטריא קדושה.

תרלט

התורה בעצמה, האידיאל של דעת היהדות ממקורה, ברוחניותה ומעשיותה, הוא יותר נעלה מעצמיות המעשה המדוייק, של כל הלכה בפ"ע ושל הפרטים הרבים. אלא שהעסק בתורה לשמה מביא התלמוד אותו לידי מעשה, ומקיים באהבה את הפרטים בקו"ע ובשוא"ת, שע"י טל של תורה הפנימית, מרגיש הוא את כח החיים שהולך ומתפשט בכל ההוייות, עד שנוצר התלמוד כולו בכל הרחבתו. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.ור"ת טוב לי הוא טל, ותורת פיך – ת"פ - בגימטריא תלמוד. התלמוד עם שקיא דאילנא, שהוא טל החיים שבו המוציא אותו אל הפועל, המצייר את כל האורות של תורה שבע"פ ממקורם, הם טובים מאלפי זהב וכסף, תורי זהב עם נקודות הכסף של הפרטים מצד עצמם. התורה בכללותה ובמקוריותה, היא המחיה את הכל, ובירידה היותר גדולה - הקודמת לעליה, קדרותא דצפרא של בנין האומה ותחייתה - יצא אור חיים מהופעת טל תורה המפעמת בכחה הגדול, להרחיב את גבול התלמוד, הכולל כל חכמת ישראל בהלכה ואגדה, בקודש ובחול, מיסודי הלכות עד פרטי דינים, מנהגים, סיפורים, מאורעאות, פיוטים, חלומות, הגיוני קודש, ושפעת אור נבואה כל שיעור הקומה הרוחנית, של יעקב וישראל.

תרמ

חיי התבוננות הם החיים היותר טובים, אבל העונג שבהם יוחש על פי אותו הלשד, שהעושר של הדמיון יפזר עליהם במדה הראויה. וכדי לשמור על הדמיון, מיובש ומיתרון, צריכים המעשים והמדות להיות מסויגים יפה.

תרמא

אין הודאות לבדה, עם כל גדלה, קדושתה ותפארתה. היסוד לחיי הרוח, כי אם כשהיא מצטרפת עם חשיבות התוכן, עד שלפעמים תוכן חשוב מסופק יעלה בערכו עליות אין קץ על תוכן ירוד ודאיי. טוב לחסות בד' מבטח באדם.

תרמב

הענוה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית, שכל מה שהאדם משיג יותר את העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחמרי, את הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו, את עורון השגתו, את מעוט כח רצונו להיטיב, והוא נשפל ברוחו, והוא תמיד הולך ומתעלה על-ידי חפצו הגדול להתקרב ביותר אל הטוב המוחלט.

תרמג

היכולת לעמד במעמד הפכי ומנותק מהקדושה, רק היא תתן את האפשרות להרצון המשוכלל לצאת מן הכח אל הפועל, וכ"ז שלא נתגבר כח הרצון של הטוב בעולם כראוי, אין יכולת ג"כ להנתק ממנו, רק בעקבא דמשיחא יבוסם העולם בכללו, עד שהרצון העצמי יהיה בתכלית הטוב, ולעומתו תתגבר היכולת גם על הנתיקה הגמורה, ובחירת ההתדבקות בטוב האלהי יהיה ברצון גמור וחפשי לגמרי. כשהנסירה נגמרת, יש אפשרות לבנין עולם של תולדות עדי עדי עד, ומתגלה רז זה בחוצפא דעקבא דמשיחא, שחלק ממנו כבר יצא לאור, ורמי הגיון כבר יכולים להציץ מאורו זיו נחומים וגבורת עולמים. לא כאדם הראשון שנברא דו פרצופים מחוברים גב בגב, כ"א פנים בפנים ידבר עמנו.

תרמד

השכל השלם הוא תמיד בהדר שלמותו. פועל הוא את פעולתו בשכלול ההויה כולה, חודר הוא עד האדם המשוכלל ברצונו החפשי, ע"פ גדרים מיוחדים. בחופש הרצון מבטל לפעמים האדם את הסדר המתוקן שנכון לו - השלמות השכלית העליונה, המאשרת את הוייתו הכללית והפרטית - וניתוקו מביא גרעון כללי, בכל מערכות שפעת השכל, וכששב, הכל מתרחב ומתמלא חיים.

תרמה

העולם מחכה הוא לההתגלות הנפלאה, איך שהאדם והעולם קשורים הם זה לזה, ולפתח על ידי גילוי זה את ההרגשה המאחדת את השנים הללו, על ידי ההופעה שתלך ותתפשט לבאר על ידה את גודל ההפעלה שהראשון פועל על האחרון והתוכן ילך הלוך ואור, עד שההפרדה הדמיונית, שנקלטה כל כך ברוחנו מצד חושי הבשר הקצרים, בהיותם מנותקים מחושי החיים הרוחניים, תכלה כולה, ובמקומה תבא הקשבת האחדות השלמה, ורוח האדם ברצונו יתגלה בהוד גבורתו הרבה יותר ממה שהתגלה עד כה בפעולותיו הטכניות. והכל תלוי בתשובה, בשכלול הרצון, שאימוצו הוא אחד מתנאיו, ועדנו וקדושתו הוא עיקרו ומהותו, וקישורו עם הדעה היותר עליונה הוא אור חיים, ועומק הופעתו בתכנית האמונה, הבאה מתוך הכרה פנימית נשגבה מאד, הוא מקור אורו, שממנו יוצאות ההשערות הנשגבות, שעל ידן מתישב העולם הרוחני כולו, עם כל ודאותיו הנפלאות, העומדות ממעל לכל הודאיות שבעולם, בגודל עז רעננותן, במעמקי הנשמה היחידית, השואבת את לשד חייה על ידי צירוף הקיבוציות הכללית, שהיא מקבלת את שפעה מיסוד ההויה כולה, שחכמת אלהים שופכת עליה תמיד את רוחה, בחזון ובפועל. צדיקים, חכמים, גבורים, נאים, עשירים ושליטים, לא יתפרדו עוד במהותם, כי אם כולם יחד ימציאו את התמצית העולה מהופעת כולם יחד, על כל הרכוש החיצוני והפנימי שבחיים, שעצם החיים מתהוה מהם ומתעשר ומתמזג על ידם. העז הנמצא בכח החיים העליונים, המגלה את כשרונו בתור נצוצות פזורים, בכל בעל כשרון ובכל פלוגה לאומית ומפלגתית, יגלה על ידי אור הרצון בכל כללותו, והכללות תופיע באורה השלם, שכל הפרטים ברוב עשרם הם כלולים בה בפועל, ובכל תנועת רוח קלה עולמות מלאים נוצרים ומתפתחים, מחוללים ומולידים ברב תעצומות.

תרמו

אמונה יותר מהמדה מבלה עולם היא, ולא רק אמונה של שקר, אלא אפילו אמונת אמת, כשהיא פועלת על הנפש היחידי והציבורי יותר מהמדה שהיא צריכה לפעול, עד כדי למזג את כחה עם יתר הכחות הרוחנים והמעשיים, הרי היא מטשטשת את העולם. ולסבה זו, נמצאים תמיד בעולם גורמים רבים להתמעטות האמונה - למרות מה שנטיית האמונה כ"כ חזקה היא - כדי להעמיד את המצב על מכונו, והעולם יקבל מהאמונה את הטוב שבה כשיעור הנכון. ולאו דוקא באמונה נוהג זה הענין, אלא גם בחכמה ומוסר ובכל כשרון. שאנו רואים שכשם שיש לכל הופעה טובה מסייעיה, כן יש לה מפריעים מיוחדים לה. שלפי המבט הפרטי נראה הדבר, שהמסייעים הם מישבי העולם והמפריעים מבליו הם, אבל ע"פ המבט הכללי נראה לנו, שאלו ואלו בונים הם את העולם, אלה בחיובם ואלה בשלילתם. דור אחרון בכל תקופה, בא ע"פ רוב בכח שולל, שאין תקופה נגמרת אא"כ שמש לה הכח הרוחני היותר עדין בתור כח משפיע, וע"י השפעתו ודאי הפריז את מדתו, ורוב טובה הביא שאין העולם יכול לקבלה, ונהפך לרועץ לו. על כן באה המדה של דור אחרון, דור החותם תקופה ומתחיל תקופה, שהוא שולל, ותיכף בהתגלות שלילותו וַתעשה את תפקידה למחוק את הסאה, מתגלה הרפיון והאפסיות שיש בשלילה והיא בעצמה מבצרת לה את מקומה, שלא תתפשט הרבה. וההתפשטות היתירה שגרמה בהופעתה הראשונה, חוזר ובא לידי תיקון ע"י המיזוג הכללי. בעולמנו הננו רואים התנועה הכפרנית וחוצפת הזמן ביסודותיו המתדמות למדעיות ע"פ בקורת המקרא, מעבר מזה, התגליות החדשות והכרעתן לטובת האמונה מעבר מזה, יתנו את המשקל האלהי לרוח האמונה ומיזוגו.

תרמז

התפילה היא צריכה להיות כ"כ נובעת מקירות לב, עד שכל חיוב עושה אותה קבע, וזהו יסוד שיטת הסוברים שאין לתפילה עיקר מן התורה. על כן החלק המובחר ביחש לתפילה, היא תפילת ערבית, שגדלה היא במה שהיא רשות. ותפילה נקיה מכל צד קבע נקראת פגיעה - ויפגע במקום - מדת יעקב, שבית תפילה יקרא בית אלהיו לכל העמים, ביום אשר יהפך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'. ור"ת שפה ברורה שב - גם בתמורה של א"ת ב"ש הם שב, ורק המקום מחליפים ולא הענין, כי ממזרח שמש עד מבאו גדול שם ד', וידעו ממערב את שם ד' וממזרח שמש את כבודו. כי יבא כנהר צר העוקר כל חיוב, רוח ד' נוססה בו להרים את דגל הרשות הנבחר מכל, סוד קירוב הר סיני בלא מ"ת דוקא, הביאני אל בית היין זה סיני ודגלו עלי אהבה - אהבה ממש, והעז כלול בראשי תיבות, והטל בסופם. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ד' לאורך ימים, והאורך ימים ביסודו המוחלט הוא אהבה ועונג, שמתעלה מכל חובה והכרח.

תרמח

הכח המחיה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבנין בית המקדש, ולהחזרת כבודו בתכלית שלמותו האידיאלית המקוה, שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי. ובנקודה עליונה זו גנוז כל עז החיים של קישור האומה לארץ ישראל. וכל המצות התלוייות בארץ, באיזה מדה שהם נוהגות, הן שומרות את הלח של טל חיים זה היסודי.

תרמט

כשהחוש מזדקק, רואים את הנשמה איך היא הולכת ומשתלמת, איך היא זורמת ושוטפת, פועלת ומזהרת על עולם מלא. וכל מה שהמעשים יותר מתתקנים והתכונות יותר מתבררות והשכל יותר מאיר, התרחבותה של הנשמה החזקה והעליזה, החפשית והבטוחה, הולכת ומתפשטת. הפרטים של ידיעות, הרגשות, עובדות, אמונות, כונות ורצונות, הנם רק פלגים קטנים, ששטפי אורה הרבים נוהרים משם, בהופיעם ממקור חייהם.

תרנ

שני חסרונות יש להמחשבה הלאומית, שהיא מוכרחת להשתלם כדי להשלימם, ממקום אחר. האחד, שאינה מספקת כראוי את ענין הפרט, והפרט יש שלפעמים תביעותיו הן גדולות, וכשאינם מושלמים, בין בצורתם הרוחנית בין בצורתם החמרית, נעשה הכל נפגם, וכח הכלל גם הוא אינו איתן. והשני, שאינה יכולה מחשבה זו לתאר לה, כ"א את חיי עוה"ז, אבל איך להשלים את הנשמה, ולעשות את הגשר שבין חיי עוה"ז לחיי עוה"ב מובטח, זה צריכה המחשבה הלאומית לקבל מהשפעה הרוחנית העליונה, שהיא פילוסופית, אלהית, רזית, חברתית, ועומק האמונה כאן הוא מוצא את תוכנו.