שמונה קבצים א תרנא-תש

<< · שמונה קבצים א · תרנא-תש · >>

תרנא

קשה מאד לאדם אחד להכליל בקרבו את הרשמים שבעולם החיצוני בסדר נכון, ועם זה יהיו גם הרשמים של העולם הפנימי שלו מסודרים יפה. ע"פ רוב, כשאדם פונה אל העולם החיצוני, עולמו הפנימי נשכח ממנו, זיכוך מחשבותיו, רוממות רגשותיו, טהרת מדותיו, גבורת רצונו ועדינותו, כל אלה הם דברים שצריכים שימת לב שלמה. התורה היא מיוחדת מתוך ענינה האלהי, שהיא כוללת שמים וארץ, נשמה ועולם, וע"י השפעת לימודה וידיעתה המרוחבת, מתמזג הרוח ומשתלם באופייו השונים, החיצוניים והפנימיים, מה שלא תתן זה שום חכמה אחרת, ושום חינוך אחר. אמנם המחשבה האלהית, היא בעצמה היא יסודה של תורה ונשמתה, אבל אי אפשר לה להקלט יפה, כ"א או ע"י תכסיס של לימודים גדולים ורבים, שהכשירו את הנשמה במעוף חפשי כזה, שהיא יכולה כבר לעמוד במכון האלהי, לעיין בהרחבה באותם הרעיונות שהשכל המוגבל הלקוח מההרגל והחושים סותר אותם, או שבדרך פלא היא חנונה בכשרון רוח פנימי כזה - שההשתכלות האלהית היא מוכשרת לה לפי תכונתה - שלפעמים יעלו גבורים רוחניים כאלה על במת החיים בתור חזיון מפליא, וחותמים הם את חותמם על פני דור דורים.

תרנב

רואה היא העין הבהירה, איך כל מוסד שלוקח לו תוכן של קודש ממקור ישראל, והוא בעצמו משלח את שרשיו באמה אחרת, שואב הוא לח מכנסת ישראל וממעט עי"ז את חילה. כ"ז הוא כשהמצב של האומה אינו מוכן להשפיע בצורה של שפעת חיים כזאת, שהיניקה ההולכת ממנה לא תמעט את חילה, ותשוב אליה בהוספת אומץ. אמנם גם במעמד הירוד, גדולי הסקירה מכירים את הצינורות שדרכם הלשד הולך למרחקים, ובוחנים הם אותו בכל צורותיו, ומחזירים תמיד את הטוב המקורי לשרשו. אמנם, תעופה גדולה צריכה היא הנשמה הגבוהה לעשות בזיקוקה לעסק רזי ענקי זה, וברוממותה לא תוכל להופיע את אורה על שדרות רבות מהנשמות התלוייות בכח עצמתה, אשר רק בהיותה פונה במבטה לחוגם הבינוני, מתקשרים היחושים הנעלמים, והן מתעדנות ומקבלות חיל פנימי גם בלי דעת שלהם. אשר על כן, אין תעופה עליונה זו של החזרת הלשד הנמשך למרחקים זרים, נוהגת תמיד, כ"א לפרקים, בעת המוכשרת ביותר, שההרגשה הפנימית יודעת, שכפי המצב, הכינה הנשמה המעולה השרשית לשד חיים ואומץ להנפשות הרבות התלוייות בה, באופן המספיק להעמידן בצביונן ורעננותם, עד כלות העבודה העליונה של התעופה, המרקיעה את פעליה לשחקי שחקים.

תרנג

לפעמים אדם עומד על מצב כזה, שהוא צריך לשאוב הכל, מהשגתו, ואינו צריך להתחשב עם המדות ותולדותיהן, שברית כרותה היא, שבהתרוממות הדעת כולם יתרוממו, ובטהרתו יטהרו. ואין למוד את התוכן של המדות ביחושן אל הטוב והרע באדם נעלה, שאור הדעת שופע עליו במעינותיו הרבים, באותה המדה הבינונית, הרגילה אצל אנשים, שחייהם הם רק חיי רגש ודמיון, שבאמת ההבדל ביניהם הוא יותר גדול מההבדל של חיי השינה והחלום לחיי הערות והמחשבה הבהירה.

תרנד

ההשגות הרוחניות מתגלות לאדם בדרך פתאומי. וכשם שאינן נופלות תחת הזמן, ככה אינן נופלות תחת ההדרגה של מדידת האפשרות והנמנעות באותה המדה שהאמת הזאת נמדדת בהשגות שכליות אטיות, הבאות לא בדרך שטף של נחלים, כי אם בקמוץ טיפין טיפין.

תרנה

ההשערה הרוחנית מתבוננת על חיי הנשמה במתינות, בידיעה ההולכת ומתבררת, עד שיוצאת שורת חיים זאת מכלל צל של חיים - שהם באמת תיאור של מות - אלא היא מתבלטת בכל הודה ועזוזה, בכל כבודה ועדנה. וכל הקודש, הטוב, המוסר והצדק, מקושרים בהופעה זו, שהיא מתרוממת לעולמים האלהיים, מלאי זיו ונוגה. פוגשת היא השערה זו בחיי הנשמה בקדמות הוייתה, לפני התגלמות מעשיה בפעולות גופניות גבוליות, ויודעת היא בבירור אחר בירור את כל מגמותיה העתיקות. וכה הולך החוט ונמשך במגמות העליונות, שהולכות ומתרחבות בכל משך החיים, ע"י הסתכלות חפשית עליונה אלהית. וממנה באה ההסתכלות לבירורים מלאים על מהלך החיים העליונים של גבורת הנשמה, אחרי הקפת החיים המשועבדים לעניני הגויה. וההתמזגות של הרוחניות הפרטית עם הרוחניות הכללית, עם צרור החיים, הולך ומתגבר בדרך מנוחה ושלות צדיקים. וכל השאלות היותר סתומות בחיי הרוח הולכות ונפתרות. והחיים הממשיים, הגופניים, הולכים ומתאמצים, ונעשים שמחים ומבוססים ע"י מה שאחרית ותקוה ומגמה רחבה עומדת לפניהם. והאור העדין של הרגשות היותר קדושות, המקדשות את החיים במילואם, הולך הוא ומתגבר, עד שניצוציו מחיים רבבות עם, חיי שעה וחיי עד.

תרנו

כשהיראה מתגברת בלבו של אדם מצד בהירות ההשגה, צריך הוא אז להסתר בצל החסד האלהי, ע"י כח התשובה העליונה, המחדשת את כל ההויה מעומק שרשה, שהיא מתאמת אל הציור של השלמות העליונה שאינה יכולה להתגשם בפועל, אבל היא תמיד נחשקת, ובלב יש צער מתוק להגיע למדרגתה. אע"פ שהמעשה והחיים מכריחים את האדם לדרוך בדרך מיצוע, מ"מ החשק הנשמתי לאשתאבא בגופא דמלכא הוא בלא גבול.

תרנז

כשמרגיל האדם את עצמו לשמע קול ד' מכל דבר, בא הענין עד התוכן היותר עליון שברוח האדם. שהוא השכל, שהוא דוקא הוא מכסה יותר מכל את הענין האלהי, מפני שיעלה במחשבה, שיש כאן כח שכלי מיוחד שעושה את הציורים השכליים. אבל על ידי ההרגל הטוב, של הקשבת קול ד' בכל דבר, מתגלה אליו קול ד' גם בשכל, ואז דוקא בשכל ימצא את ההתגלות האלהית האמתית. וכל מה שיוסיף חקירה והתפלספות יוסיף קדושת אמונה ודבקות. והערת רוח הקודש.

תרנח

מהות העבודה יש בה שני תוכנים, יש עבודה דמיונית, ויש עבודה ממשית. הדמיונית היא מיוסדת להמשיך רגשי האדם לענינים גדולים, והגדול מן הכל הלא הוא הענין האלהי, ומתוך שהרגש יתמשך אחר הנשגב לא תהיה העכבה מצד הגוף וכחותיו כל כך להתגבורת הרוחנית העליונה. אבל העבודה הממשית היא ממש תחיית הרצון, והגברת הנשמה האלהית, באדם ובעולם, על ידי מעשים טובים ושכלים אמיתים, וכל דבר קדוש ואמת, על פי הטהרה השכלית והופעת אור התורה. בההערה המביאה לידי עבודה זו, מתגלה לאדם תוכן חיים, שיש לו מה לעשות בשביל הטוב היותר עליון שיתרבה בעולם, וממילא כל דבר גדול המביא טובה כללית הוא בכלל, ואם הוא מהדברים שהטוב גלוי בהם, אינו אובד בזה את ערכו, אלא שנשאר הרבה ממה שהטוב גנוז בו, וערך טובו הוא סגולי אלהי, שהם כל פרטי המצות, והמדות העליונות, שחסידי עולם גבורי הרוח חיים על פיהם בתם לבב, ובשמחת ישרים, ורוח גבורה עליונה, המרוממת אותם מעל כל המעשים.

תרנט

העבודה הפנימית יש בה משום סידור המחשבות, שהוא עצם חיי ההתבוננות, וסידור הרגשות, שהוא חיי הפיוט והשירה, ויחוסם של אלה התכונות השונות זה לזה, לכוין איך הם מתלכדים ביחד, ופועלים אלה על אלה, ובאיזה אופן הרכבתם עולה יפה, ובאיזה אופן הם צריכים להתחלק כל אחד במערכה לבדו.

תרס

בשפע רוח הקודש מרגישים איך רוח החיים האלהיים מאור חיי העולמים הולך בכל הליכות החיים, בכל הרצונות, בכל העולמים, בכל המחשבות, בכל העמים, בכל הבריות, בכל הליכותיה של תורה ומצותיה, המעשיות השכליות וההרגשיות, ובכל התולדות היוצאות מהן ובכל הדמיונות וההתפעליות הנפשיות, המתילדות על ידן. מכירים על ידי הופעה זו, העליונה הרבה על השכל המצומצם, את יקרתה של קדושה ואמונה, של עשיית כל דבר לשם שמים, ומרגישים איך החיים הרוחניים, המחיים ומעודדים, מתפשטים משמותיו הקדושים של מלך מלכי המלכים הקב"ה, לכל התורה כולה, לכל אותיותיה, ולכל נשמה פרטית מישראל, ולכל העולם כולו, על ידי השלמתם. בלא סיוע של רוח הקודש כלל, אי אפשר לבאר חזיונות רמים. כמו נועם התורה והאמונה, תפקיד העבודה התפלה ודקדוקי מצות. רוח הקודש מתלבשת היא בחכמה, בחכמה של קודש, ואפילו בחכמה של חול. הלבושים הם לפעמים מכוונים למדתו, ולפעמים יש בהם משום חסיר ויתיר, כשהם חול על גבי קודש. אבל בקודש שמלביש קודש, הכל כפי המדה, מדו כמדתו.

תרסא

מצדדים שונים תבא ותתגלה התשובה. אחד מיוחד מצדדיה אלה יהיה הצער על העלבון שנעלב הרוח הגדול האצור בכל מה שהנחילונו אבותינו, שאין שיעור לעוזו וכבודו. והרוח הגדול מקורו מקור חיים, המקור האלהי העליון, שהולך ונמשך מדור דור, וכשמשימים אליו לב הלא מוצאים בו הכל, כל חמדה וכל תפארה, והחושך הכפרני גרם להיתלש מקרן בן שמן זה, ולתעות בשדות זרים, שאין בהם לשד וחיים בעדנו כלל. הצער הגדול הזה יתפרץ בעז, וילוה אליו כח של ישוב הדעת ומתינות, לדעת ג"כ מה שיש להבר מתוך כל דרכי התעיה אשר נכשלו בהם. חופש הקדש הפנימי שבנשמה יצא ממאסרו, ובצמאון עז יחל כל רוח עֵר לשאוב ולשתות לרויה מאותו מקור החיים העליון. והדעה והרגש, וטעם החיים, השקפת העולם וחפץ התחיה הלאומית, תקון פגמי הנשמה והתעצמות העז הגופני, הסדור המדיני וחמדת החבורה בארחות דרך ארץ וסבלנות הגונה ביחד עם קנאה חיה נגד כל מתועב ורע, נגד כל דופי וכעור, ומסירות נפש פנימית בעד האמצעים שהטוב הכללי העליון מופיע ויוכל להופיע על ידם, - כל אלה ייוולדו ויתגלו אז בחטיבה אחת, אשר לתמכם צריכים אנו ע"י הכשרת הלבבות לאורה של תורה האמתי הפנימי, רזי תורה אשר לתמכם צריכים אנו ע"י הכשרת הלבבות לאורה של תורה האמתי, אשר ע"פ ההשפעות, שהשפיעו על אלה אשר דבקו בהם בלא ההכשר הראוי, כל-כך רבו המנכרים אותם והמלעיבים בהם. דוקא מאור חיים זה, אשר השפעות בלתי מוכשרות אלה מצמיחות ממנו סכנת ואסון העולם, - דוקא ממנו תצמח ישועתו ישועת עולמים שלו, הופעת אור הטוב העליון להחיות על ידו את הכלל ואת הפרט, להקים את סוכת דוד הנופלת ולהסיר חרפת עם ד' מעל כל הארץ.

תרסב

ע"י מה שכח המדמה מזדכך - בזכות טהרת המחשבה, ומעשים טובים ומדות טובות, ותשוקת התורה והחכמה - באים להרגיש את השפע של החיים, איך שהוא הולך מאור א"ס להחיות את כל העולמים כולם. והנשמה מתחלת להיות מאירה, ומתמלאה חכמה ואורה מעונג קדוש זה. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.

תרסג

לעולם אין אדם צריך לעזוב את גדולת אור הנועם בדבקות האלהית העליונה, בהרחבת הדעת, ולא יחוש כלל מה שנראה לו שלא נתבררו עדיין מעשיו, וק"ו מחשבותיו, מזגיו, דיבוריו ורוב עניניו, ואע"פ שהוא מרגיש את חולשת רצונו, מ"מ הוא יעשה את שלו, ויהיה נדבק באור העליון שהוא יסוד התורה. ואם יוכל להדבק בנקודה השכלית העליונה לפי מדתו ומדריגתו, הרי הוא עומד במדריגה הגונה מאד. ואם מרגיש איזה מסך בשכלו עד שכל עניני ציוריו אינם יכולים להיות כי אם ע"פ הדמיון, מ"מ כיון שתשובה אלהית פנימית מונחת בקרבו, והוא מכיר שרצון היסודי הוא להיות דבק בחי החיים, באור ההויה העליונה שכל החמדות, כל הנצחיות, כל הענוגים, כל השלומים, וכל הגבורות, הפארים, התהילות, והזהרות, ממנה הם באים - ונפשו עורגת לקודש קדשים העליונים, הרי הדמיון שלו הוא הלבוש שבתוכו מתעלם השכל העליון - שהוא אור ד' באמת והוא יסוד שעשועי התורה והחכמה כולה - ע"כ יתמלא מזה גופא אורה ושמחה. ולפעמים ע"י תמידיות התשוקה האלהית הגוף נחלש, בזמן שלא נתעלה עדיין לגמרי, עד שע"י החולשה מתבטל הוא מתורה ומתפילה, מ"מ לא יתן אל לבו להתעצב, כ"א ישמח ויעז בחלקו הטוב, שחולשתו באה ממקור קדוש ועליון זה, ושברו על ד' אלהיו, א"ת שברו אלא שברו בימין, וימין ד' רוממה ועושה חיל.

תרסד

החושב בתפילה שמשנה את הענין האלהי, ה"ז מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, ה"ז מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלהית. אבל המכוין, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, וע"י היחש שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד. וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות הוא יותר נעלה ויותר כולל, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם. זהו העובד בכוונה הראויה שהנפש מתמלאה ממנה והעולם מתברך.

תרסה

הצדיק שנשמתו גדולה מאד, יש לו תביעה פנימית, שכל תפילתו תהיה ע"פ עומק הדעת הבהירה, והדמיון ישמש בה רק שימוש נטפל, וכשע"פ סבות שונות איננו מכיר את ערכו, וחפץ הוא להתפלל כאחד העם, בתפילה בנויה ע"פ הדמיון השטחי, מרגיש הוא אז מכאובי נשמה לאין שיעור, ודין כל מחשבות הקודש ורגשותיהם כדין התפילה.

תרסו

כשאבוקת אור הדעת היא גדולה מאד, מתהפך גם הדמיון לענין שכלי טהור, שהוא מוסיף עוד תכונה של חיים מורגשים בתעופת ההשכלה, ומוסיף בזה צחצחות עליה.

תרסז

התפילה פועלת לפי הערך של מהות הרצון של המתפלל. הרצון הטוב לגמרי הוא מחוייב המציאות בעצמו, והוא אינינו כ"א במקור העליון, אוא"ס. וכל רצון מוגבל, לפי ערך טובו ולפי ערך העומק של הטוב, כך הוא אומץ מציאותו, ולפי אומץ המציאות שלו כך הוא אומץ גבורתו לפעול. וצדיקים גיבורי כח הם, וחפצם טוב, ולפי מדריגתו של כ"א מהם בטובו תפילתו פועלת, וצדיק בן צדיק טוב רצונו יותר עמוק הוא מצדיק בן רשע, ע"כ תפילתו יותר נשמעת.

תרסח

אין המחשבה האצילית שלמה באדם, כשהוא מתנשא לצייר את הטוב הכללי, ולהתאמץ לחשוק בו לעצמו, ולעולם כולו, אלא אם כך היא מחפשת אפשרות לצורת חיים כזאת, שתבסם את העולם, במה שתתקן את תכונתו החברתית, ותכריע גם כן לטובה את החיים הפרטיים, בין בחיצוניותם, בין בפנימיותם, ותעמיד את היסוד לבסס את מעמד החיים באופן כזה, שהחיים הנצחיים, שהם קשורים בזיכוך הנשמות, ואימוצן הרוחני המוחלט, הם יהיו נמשכים והולכים מהתיקון המסודר של המעמדים החברתיים והפרטיים, ומאוצר המחשבות, שהמחשבה הראשית גורמת להריק על החיים. כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגלים. וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות, ומתעסקת רק עם סדרי החיים החמריים ותיקוניהם, אפילו אם יהיו בה תוכנים מוסריים וארחות צדק ומישרים, סופה להתעכר, מפני קטנותה, ומפני הזוהמא והסרחון שהחיים החמריים לקויים בהם בטבעם, כשהם מנותקים מיסוד חיים נצחיים ותשוקתם. ביחוד תוכר חולשה של מחשבה קיבוצית כזאת, במה שתשים את מרכזה רק בצעירים, שהחיים החומריים משחקים לפניהם בכל מהתלותיהם ושגיוניהם, וזקנים לא יוכלו לקחת בה חלק אמיץ, כי אם ברצון עשוי ובלב מיואש. וכך היא המדה היונית, להביט על הזקנים במבט בוז, כדברי אריסטו, בריטוריקה. ומה לקויה היא מחשבה ציבורית, שאינה יכולה להתפשט יפה על כל חלקיה, ונאמר, כי מלך ד' בהר ציון ובירושלם, ונגד זקניו כבוד.

תרסט

לפעמים יש מנהיג גדול והדור אינו מתוקן, ולעומתו מנהיג קטן ממנו, אבל הדור מתוקן הוא. ודורו של שלמה יותר גדול הוא משל משה, אלא שאין העילוי בדור עצמו, אלא בכלל סדר העולם, וע"פ סדר העולם היה אז הכל מתוקן, סיהרא באשלמותא בימי שלמה. אמנם יש ביסום עולם מצד פנימיותו ויש ביסום מצד חיצוניותו, ובכלל מצד החיצוניות, כל ימי החורבן אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, אבל מצד הפנימיות העולם הולך ומתבסם. ועקבתא דמשיחא הוא מצב של ירידה חיצונית וביסום פנימי, ע"כ הוא מביא לאורו של משיח שבו מתמלא הכל, גם הביסום החיצוני, כי כשהפנימיות מבוסמת, קל הוא מאד לבשם את החיצוניות. ובעלי רזין צריכין הם להודיע לעולם, שהירידה שלו היא רק חיצונית, אבל בפנים הכל מתעלה, וממילא ההארה היא גדולה. ועצם הנשמות גדולות הן, וגם בתוך החוצפא יש גדלות וקדושה. וכי יבא כנהר צר רוח ד' נוססה בו. והתשובה בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה, שזדונות נעשים זכיות גמורות, והחטא אינו יכול לפגום כ"כ כבדורות הראשונים, מפני רוב הביסום של העולם ושפע הרחמים והחסדים שזורחים בו. והצדיקים שבדור יכולים להמשיך שפע של חסד גדול כזה, עד כדי למחוק לגמרי את כל עונות הדור ולהפכם לזכיות ממש, גם בלא תשובה גלויה מצד הדור, כ"א ע"י התשובה השכלית של הצדיקים לבדם, שהם שבים בעד הדור כולו, ובמחשבתם הם מחברים אליהם את כל הנשמות כולן של הדור, עד שהן מתחברות עמהן, ונעשו כולן שלמות ומזוככות. וההזרחה החיצונה החסרה להם מתמלאה מיד מהבהקת האור שבנשמת הצדיקים, מה שלא היה אפשר לעשות בעת שהיה חסר הביסום הפנימי.

תרע

הרצון הכללי, של הרוחניות שבאומה, יש לו מדתו. ולמעלה ממנה הוא הרצון של התכן האלהי, לפי השגתה וחייה הפנימיים והחיצוניים. כל זמן שהתוכן הרוחני של האומה הוא מלא וגדול, מתגדל ממילא, במידה יותר עליונה, האור של התוכן האלהי שבהשגתה, והמבוקש של מציאותה מצויר בגונים בהירים; ולמעלה מזה מתגלה בגונים בהירים המבוקש של כל ההויה כולה, שזהו רז דעת עליון. כשירדה האומה בגלות המרה, נחשכה נשמתה, והשגת מבוקשה הפנימי של מציאותה ומאויי חייה נתקטנה, עד שאינה מוצאה כלל את נתיבותיה, ומכל מקום יש בקרבה איזו השגה חלושה, של רשימת אורה, שממנה זורח אור כה לפי הערך לצדיקים וחכמים דורשי ד' בכל לבבם גם במחשכים, וכי אשב בחושך ד' אור לי. אבל הענין האלהי והמגמה העולמית, אם היתה עומדת במקומה ובמדרגתה הראשונה, לא יכלו להתחבר אז עם מגמתה העצמית, ואז היו חייה בגלות נוטלים להם דרך חול, באין פנות להתקשר עם המגמה האלהית של צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? כשם שנתמעט האור הזורח בה לגבי תכונתה הפנימית, כן ירד האור האלהי הכללי בעולם, והשגוב של הענין האלהי שהוא אור חי העולמים איננו מבהיק כי אם באור קלוש כזה, שהוא יכול להתאחד עם האור הזורח בנשמתן של ישראל, גם אחרי הירידה שגרמה הנפילה הגדולה שנפלה עטרת תפארת ישראל משמים ארץ. ובהיות הענין האלהי הכללי בתור אור העולם עומד במעמד כזה שוב הענינים הולכים ומתחברים, והמגמה של מציאות האומה ברוח קדשה הפנימי והמגמה הכללית האלהית הגדולה של ההויה כולה יכולות להתאחד כאחד, וממילא הן מתחברות ביחד בעצמן, ובנשמותהן של ישראל בפרט ובנשמת כללות האומה בכלל, והן מוכנות יחד לעלות בישועת גוי ואלוהיו, אני והו הושיעה נא.

תרעא

כשאדם שב בתשובה מאהבה, צריך הוא לסלח לעצמו את כל עונותיו, כמו שצריך לפייס את חבירו על עבירות שבין אדם לחבירו כדי להשיג סליחתו. ואחר שבעיני עצמו יהיה מכופר ונקי מחטא, יתעורר עליו הקודש של חלק גבוה, שיתהפכו כל עונותיו לזכיות.

תרעב

כל מה שיתברר יותר לאדם, שהתורה ורוחניותה העליונה היא סבתה העליונה וכלי אומנתה של ההויה כולה, בכל רוחב מושגה של מלה זו, של כל הגשמיות וכל הרוחניות שבעולמים, אז יתעלה הרעיון עד כדי להבין ולחוש, שכל מחשבת קודש, וכל דיבור קדוש הוא נאדר ואמיץ בחילו הרבה יותר מכל המציאות כולה, ולא יוכל לעכב את גודל השיגוב והשלטון של דיבורי התורה והתפלה ומחשבותיהם לא כל ציור של העולם המוחשי, גבוליו והכרחיו, לא איתניות הטבע ומהלכיו, ולא כל רעיון הגיוני, מוגבל ומתואר על פי דרכי השכל והחיפוש שבמחשבות לבב האדם. כי אור הקודש, הנעלה מכלם, מושל הוא על כלם, מנהיגם ומכריעם, ומאיר את הכל באורו. פתח דבריך יאיר.

תרעג

עיקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע שאור החיים האלהיים העליונים מחיה את כל עניני הרוחניות שלו, בשכל וברצון, ברגש ובנטיה, בתכונה ובמדה, כשם שהוא מחיה את הכל בהויה ובישות. ואז יוטבע בו טבע של דבקות אלהית קבועה, שתלך ותשתלם בכל עז תכסיסיה, לפי גדלות ההשגה, לפי רוב החכמה הרוחנית, ולפי התעלות המדות והמעשים, ולפי עליית הרצון וזיכוך הנשמה בהכשרה להסתכל בעליית העולמים כולם בהדר זיו רוחניותם. ויתאמץ יותר טבע קודש זה, כל מה שיתהפך הרע, העצמי והעולמי, לטוב, והחושך לאור, לא רק בכללות, אלא גם בפרטיות, על ידי הופעת קודש בכל יום תמיד.

תרעד

הרע מצטער הוא בהגדלת הטוב, וצדדי הרע שבנפש ושבעולם מצטמקים ורע להם בזה שגאות ד' ואור הקודש מתרחב ומתפשט בהם. ומזה האדם מרגיש צער בתחילת גשתו לעבודה עליונה, אבל צריך אז להתרומם עד לידי מדה זו של גבורות קדושות. וגדולת הנקמה שנתנה בין שתי אותיות כמו דעה, והרצון של ביעור הרע והתמעטותו, הולך ומשתלם ובא למגמתו ע"י צערו, שהיא תחילת נפילתו, ואז כל מה שהיסוד הרע שבנפש יוסיף צער, יוסיף הטוב שבו - שהוא העצמיות הקיימת העיקרית - עונג ונחת. ודוגמת הפעולה הזאת שבנפש יעשה בעולם כולו, ומעין אורו של משיח מתנוצץ אז. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה. תרעה.לפעמים צריכים להכיר את הפעולה הרוחנית של העבודה הפנימית ואור התורה והתפלה בכללה בפנימיות הנפש, וממנה יוצא האור לעולם כולו, ולפעמים צריכים לעמוד במעמד כזה, שאין הנפש כי אם מדה מודדת, כמדת קרקע וכלים, וההופעות הולכות ומאירות לעולם כולו, וסוף הכבוד לבוא גם כן להופעת הנפש היחידה, שממנה נבע אור זה. מדה זו האחרונה משמשת לפעמים מצד גדלות ולפעמים, מצד קטנות, אי אפשר לתפוס המדה האמצעית, וצריכים להחזיק דוקא בגדלות עליונה, להופיע אור בעולמים כולם. כי אשב בחשך ד' אור לי. תרעה.

תרעה

לפעמים צריכים להכיר את הפעולה הרוחנית של העבודה הפנימית ואור התורה והתפלה בכללה בפנימיות הנפש, וממנה יוצא האור לעולם כולו, ולפעמים צריכים לעמוד במעמד כזה, שאין הנפש כי אם מדה מודדת, כמדת קרקע וכלים, וההופעות הולכות ומאירות לעולם כולו, וסוף הכבוד לבוא גם כן להופעת הנפש היחידה, שממנה נבע אור זה. מדה זו האחרונה משמשת לפעמים מצד גדלות ולפעמים, מצד קטנות, אי אפשר לתפוס המדה האמצעית, וצריכים להחזיק דוקא בגדלות עליונה, להופיע אור בעולמים כולם. כי אשב בחשך ד' אור לי.

תרעו

הצדיק שהוא במדתו הראויה, שכשרון גאונות הצדקות חנונה בקרבו מחסד עליון - כשם שכשרון האמנות והשירה חנונים הם לבעליהם - הוא כולל בקרבו את כל הדיעות, המחשבות, הרעיונות וההשפעות. הוא מאגד את כל הפזורים, ומה שנחשב סתירה והיפך לכל העולם כולו, אצלו הוא מיושב ומאוגד באגד מאוחד ומיוחד. ומעומק האחדות שבנשמתו, הוא משפיע שלום ואהבה ואחדות חיצונית ופנימית על כל. ותמיד עבודתו היא לאחד ולקשר, וכל קשר רוחני שבמחשבתו מרבה שלום בעולמים כולם.

תרעז

לגויות בריאות, טהורות ונקיות, הדורות במדתן גם בחיצוניותן, ולנשמות אציליות זכות, אמיצות, ומלאות חן, לזה צריכים לשאוף להרבות בעולם, ובראש הכל בישראל, ומתחילת כל בין תלמידי חכמים. כל המחשבות שהן מפריעות את הקשר של המבוקש הכפול הזה צריכים לדחות, וכל מטרת החיים צריכה להיות להוציא אל הפועל את המבוקש הקדוש הזה, בין ע"י אמצעיו המעשיים והשכליים, בין ע"י אמצעיו הרוחניים הסגוליים.

תרעח

בכל אדם יש דמיון שמלביש את השכל ונותן לו ברק והידור נוצץ, וכל מה שהוא לנאותו אינו חוצץ, אבל המותר מזה יוצא כבר מסדר הקדושה, כיון שאין אור השכל שורה בו כלל, ונעשה שד משדי. ובעולם, השכל העליון, האלהי, המאיר להדמיון, הוא יסוד הנסים, המתגלים ברצון ד'. מפני שכל ההויה המתוארת בחוקיה אינה כי אם לפי הדמיון שלנו, שרק אור השכל של חכמה תתאה מאיר בו, להיות חקי הטבע מסודרים על ידו, ואור השכל העליון שולט הוא על הדמיון ומבטלו, ובתוך ארג זה נעשו הנסים. ונס ודמיון עולים בקנה אחד במספרם. וזה לעמת זה עשה האלהים. נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה.

תרעט

לפעמים מתחילים את העבודה בשמחה ובאור דעת, מפני שהדמיון הוא מרווה מאור השכל, אך במשך זמן קצר מתמוטט הדמיון, מפני שהארת השכל מסתלקת ממנו והאדם מרגיש עיפות רוחנית. וצריך הוא לחדש לו אור דעת ממקור השכלי העליון המקודש, וכשלא תהיה התנגדות מצד איזה עיפות גופנית, ישוב אח"כ הדמיון הנאה להלביש את ההארה החדשה, ויוכל להתחיל עבודה חדשה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

תרפ

ביחוד צריכים חידוש הארה השכלית בין פרקי התפילה. וזהו יסוד הקדיש בין ארבעה החלקים המפורסמים: תפלת העשיה, היצירה, הבריאה, האצילות, אלא שביום בין בריאה לאצילות א"צ שום הפסק, ודוקא התכיפות משובחת.

תרפא

כל מי שמרגיל את עצמו להסתכל בההארה האלהית שיש בכל יצירה רוחנית, מוצא הוא את הענין הקדוש שמחיה את כל חכמה, והוא יכול לחבר חכמת העולם עם התורה, ולהכניס גם יפיפותו של יפת באהלי שם. ויפיפותו זו של יפת באמת, היא היופי של שם, הוד והדר שבבית אלהינו. והתפארת זו מתן תורה.

תרפב

צריכים להסתכל בהכללים העליונים של השכל ושל ההרגש, אז מוצאים אותם מתאימים בטהרתם לאורה של הופעת התורה. הפרטים וההסתעפות הם כבר משתנים ע"פ האקלים, הגזע, ההיסתוריה, הדת, הפוליטיקה וכל יתר השינויים המקריים, מהם צריכים להזהר שלא להכניס חול בקודש.

תרפג

מי שיש לו נשמה כללית צריך לעסוק בדור שלנו במבואים, בבירור מפתחות לכל ענין נשגב. במבוא לאמונה בכלל, להבין גדרה, תוארה, תכונתה, פעולתה, באדם ובעולם, הצדדים הטובים והרעים של הופעתה, למען דעת איך להניח הכל על מכונו. מבואים למוסר, לכל תורתה הרחבה והעמוקה לכל צדדיה השונים, למוסר האלהי, ההופעי, למוסר האמוני, למוסר הטבעי, למוסר המעשי והמוסר המדותי, למוסר הפרטי ולמוסר החברותי הקיבוצי, למוסר החינוכי, ולמוסר המשפחתי, למוסר המעשי, ולמוסר התיאורי, למוסר ההיסתורי העבר, ולמוסר ההוה, למוסר האידיאלי העתיד, ולמוסר הקיבוצי הרוחני, העולה מכל סעיפי המוסר הרבים הללו וענפיהם יחדיו.

תרפד

השלום הרוחני מוכרח לבא בתור הקדמה להשלום הגשמי. לא ידחה אדם שום דעה תיכף בהרגישו בה סתירה, אפילו כשמתראה היא לו שהיא עוקרת את האמונה, רק יתישב בדעתו, אולי מה שמתראה לו הוא רק טשטוש מחשבתו בהבנתה. ואולי ע"י בירור דברים ימצא, שיש בה אמת וקודש ואור אמונת אומן.

תרפה

אין דבר שבעולם שלא יעורר מחשבות. והתעוררות זו היא טבועה ביצירה העולמית ומצד זה הכל נתן להדרש, ואין דבר בטל בעולם. התורה נתגלתה כבר בתכונתה המאירה באור החכמה האלהית, וע"י אורה הכל עתיד להאיר. וחכמי לב מוצאים את התורה בכל ההויה, כי הכל דבר ד' הוא, ומ"מ יש חילוק דרגאי בין אור גלוי לאור גנוז.

תרפו

ההבדלים הם בכלל היצירה. ההבדל בין קודש לחול, עובדות הן, טשטוש צורתם הוא חורבן. ההתעמקות בהבנה והרגשה בענין הבדל זה הוא מקור לפרי רוח מרובה. אמנם אחרי כל אלה משיגים בדעה ברורה, שכל אלה הם דברים עוברים, וההתעלות של הכל לקודש, ולאחוה, להשויה ולעדינות, הוא הרעיון הנצחי, החי תמיד בכל רוח נדיבה. והזהירות של ההבדלות הנם דברים שוטפים ועוברים, נובעים מחיי שעה. הרעיון הכללי של ההשויה, שהוא יסוד טובת הלב ואהבת הבריות הזכה הולך הוא במערכי הרזים בהעלאת הניצוצות. המפוזרות בכל עמקי הקליפות, וברעיון הגדול של התהפכות הכל לקדושה גמורה ומוחלטת, על ידי עבודה הדרגית שאינה פוסקת, של חסד, שלום, משפט, אמת ורחמים.

תרפז

סברא ישרה חפשית היא, שהברקה אחת מזיו ציור של בהיקת רעיון אור אין סוף, היא מאירה את הנשמה החושבת, החיה, המשכלת, ואת כל העולמים כולם, באין ערוך יותר ויותר מכל המון מחשבות אחרות ברורות ומוגבלות. אמנם ערך האחיזה, שהרעיון המופשט העליון של בהירות מחשבה עליונה זו נתפס בשכל, אפילו אם יהיה בדרך שלילי, הוא תלוי בכמותה ואיכותה של ההכנה הנפשית, במדות טובות ובמעשים טובים, בתורה מרובה, ביראת שמים ואהבה נעימה לזיו האלהי, אור אל עליון, מקור הנועם.

תרפח

כשמכירים יפה את המנוע מהשגה אז מבחינים שמה שהוא שלול מהשגה אינינו מונע מלהשתמש ביתר החלקים המתגלים. כי אם היה החלק הנעלם מונע את החלק הנסתר מאפשרות ההשתמשות בו אז הלא היו בני אדם כחיתו שדי, בלא דעה והשכל. וצדקה עשה הקב"ה עם עולמו, שנחלקו המדות הרוחניות לפרקים, וכל פרק יש לו ערך בפני עצמו, חוץ מהערך הגדול והכללי שלו מצד צירופו אל הכלל.

תרפט

הצדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שעור, מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו, בין מצד הרע הכללי של העולם כל זמן שלא נתברר כולו, בין מצד העצם של המהות של הצד הרע שבנפשו עצמו, בין מצד חלישות הרצון וסתימת אור היושר והצדק, שאינו מאיר בחליקים רבים מכחותיו. ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי, ולפעמים גם לבא לפומא לא גלי, משני טעמים, אחד שלא ישפל ויחלש הצד הטוב שבנפש, ושלא ילקה אגב הוצא כרבא, והשני שלא יתגאה בהשפלות עצמה, ושלא תעורר הענוה הגלויה קנאה יתרה. ומכל מקום מפני שבוחן לבבות יודע עד כמה השפלות הפנימית מגעת, זוכה הוא לכל המעלות של הענוה, אף על פי שמצד המניעות האמורות לא הוציא את סגולת הנפש הזאת מן הכח אל הפועל בכל צביונה ותפארתה, והוא בכלל חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה.

תרצ

העליות והירידות הן תדיריות, במצב האדם היחיד, ובמצב העולם בכללו, ומכל מקום התנועה בכללה היא תנועת עליה וביסום. וחילופי המצב אפילו בעת ירידה גדולה אין להם כי אם ערך של מילוי הירח ומיעוטו, או זוטו של ים ונסיגתו, או הנשימה הפנימית, המשיבה את הרוח אל תוכיותו של החי, והחיצונית, הדוחפת אותו מתוכו, או הערות והשינה, שאף על פי שהם נראים כהפכים מכל מקום שניהם יחד הם מחוללי החיים השלמים.

תרצא

כשמשיגים איך פרטי המצות וענפיהם, וכל פרטי המדות הטובות והמוסר הטוב והנועם היופי והעדן, וכל ההנאות הקדושות והטהורות, וכל ההופעות הרוחניות שבמציאות הקרוב והרחוק, כל שעולה על הרעיון והדמיון, הציור והשכל - הכל כלול במחשבה אחת כללית, עליונה מכל חילוק של ציורים ומכל הגבלה רוחנית, מגביהים בזה את הענפים הנפשיים של העולם לשורש מציאותם והוייתם, והכל מתעלה ומתקדש.

תרצב

מקור הגלים הרוחניים, בנפש היחידית ובעולם, הם באים מפני ההתאמצות הפנימית, שהכל מתאמץ להתאים אל שפעת אור אין סוף. וברגע אחד מבריק האור, והחיים מתפשטים מפני הרצון המתמלא והשביעה של הטוב, הבאה מהשגת ההתאמה אל הטוב הגמור של אור אין סוף, ונחת רוח שוטף והולך בכל השבילים והארחות של החיים וההויה כולה. ואחר כך באה מיד ההכרה, כמה הכל חושך הוא ומחוסר כל ערך לגבי אור אין סוף, ואיך תהומות אין קץ מבדילים בין הבורא והנברא, ואיך ההתאמה הרצויה היא נראית בלתי אפשרית, ואז הכל מתיבש ומתרוקן. ומתוך דכדוך נפש זה, ומתוך הכרה עמוקה בהאפסיות של הכל, והכליות של מקור הכל, וחוזק המציאות העליונה של האור העליון, חיובו ובהירותו הולך וממלא את כל חדרי נפש רוח ונשמה. והצער של הצעירות, ההתבטלות הגמורה מצחצח הוא את היש, ומרחיב את הגבול, ואפשרות ההתאמה לאור אין סוף חוזרת להיות מבטחת את הרוח. והולך האדם ועולה, ובטחון נשמתו ונצח חייו הולך ומתחזק, ומתעלה הוא עילוי עליון, עד שהוא מכיר שברונו ודכאותו, והוא שבור ומתיאש, ומיד שב הרוח, וחוזר ומאיר. רצוא ושוב, כמראה הבזק.

תרצג

בכל בוקר חסד אברהם מאיר בעולם, והנשמה משתוקקת לאור החירות העליון, לההתודעות האלהית הבהירה הבאה רק מתוך הכרה ואהבה, מתוך רוחב לב מדושן עונג רוחני, שיש בו זעם נסתר על האלילים המדכאים את רוח האדם, מטמטמים את לבו, ומזהמים את גויתו. ומרוב אהבה וחמלה, ומרוב עושר דעת ויושר מלא טוהר, סולל הוא נתיבות עולמים לגוי ואדם לקרא בשם ד'. ובאהבת אב לבנים נפגש הוא עם המון גוים, ואב המון גוים יקרא. מראש צורים הננו נפגשים באור המבהיק של האהבה הרעננה, שלא נתפלגה לפלגי פרטים של כל אומר וחק ומצוה. אנו באים אל שמרוב כח שפעו וזרם חייו, הוא מפכה נחלי אמונה רוממה, ונהרי חפץ עשות חסד וצדקה, נועם דרך ד', וחשק תדירי של התקשרות נשמתית במתק עדן שפעת טהרת דעה העליונה, גבורתה והדר חסדה. מה טוב ומה נעים שבת בהיכל חמד זה, בהר חמד אלהים לשבתו, ומה עז ואדיר הוא כח החיים והטוב, ההולך ומתפרץ מנשמת נשיא אלהים זה, לאשר הכל, לרומם ולשגב כל מיומא דאזיל בכולהו יומין של אור יומם זה. הננו מתהלכים באור ד', באור פניו, שממנו נתן לנו תורת חיים ואהבת חסד.

תרצד

כל מה ששייך לאדם על ידי קישורו הרוחני העצמותי בכל ההויה קשור הוא לרצונו הפנימי, וכשהוא מתעלה הכל מתעלה עמו. התפלה מבררת היא את הרצון, בהתנשאו כל הכלול בו בקישורים שונים ביחש המציאות במקורו מתנשא עמו. אורות חיים משפעת חי העולמים אלה נפוצים הם בכל, באים באכילה ושתיה של כל אדם להעשות עמו יחד חטיבה חיה עזה. מתהום הדמיון החשוך הכל מתעלה להררי הדעה הבהירה, הקשורה בצדקת אל אלהים חיים. ועבדתם את ד' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך.

תרצה

לפני העלותם של כל צבאות ד', ניצוצות הקודש השייכים בכל יום לעומק החפץ הטוב של האדם, כשיתקשרו על ידי קשר גופני, מורידים הם את ערך הרצון, ומחלישים את כחו, והם עצמם נשארים בחשכתם אחרי גוו, קשר החיים של הדברים המוכרחים לחיים ולבריאות לעולם קשורים הם באותו עז הרצון, המתמלא מאור חכמת עולמים, שבינתה העליונה לא סרה מלהתעדן בנחלי עדניה, וחיי העולמים המקיימים אותם וכל אשר בהם, שופעים ברום עזם וטהרתם הבלתי נעכרת. וכל מה שהאדם אוכל ושותה לרפואה, ולאמץ את כשלון הכח החמרי, המוכרח לתפקיד חייו, הרי הוא מעלה ומרומם מצד עצמו, מתקשר בזיו החפץ הפנימי של מהות חייו, מוסיף לו יפעה ואור יושר, ומתעלה בבהירות יתירה בהתגלות חפצו בתפלת ישרים.

תרצו

אי אפשר כלל שלא לאהוב את ד', ואי אפשר כלל שלא להצמיח אהבה מתוקה מוכרחת זאת צמח מעשי, לאהוב ולפעול בפועל ובמעשה כל המתיחש לטוב ביחש להשגת אור ד'. אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות, שהן כל כך קשורות בטוב ד'. אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה, המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמתת המציאות וברעיון הלב ביחש המעולה, שמפני גודלו ותפארתו אנו קוראים אותו חפץ ד', מה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה, ומרוה נעימות לנשמת כל יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא. אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפעת אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ.

תרצז

כל מה שהצדיק משביע את עצמו בנעימות הנועם האלהי, בתשוקה, בשכל, בהרגשה ויפעה, כך מתמלא העולם כולו נחת והרחבה, עונג ושלוה.

תרצח

הנבואה היא באה לפרקים, בנבואת הנביאים של הדורות, חוץ מנבואתו של אדון הנביאים משה רבינו עה. בזמן הופעתה מתגלה היא בכל עז הרוחניות, עד שחושי הבשר ותפקידי הגוף והנפש החיונית מתבטלים. אמנם בסילוקה נשארו הרשמים הרוחניים אצורים בנפש, ראויים לסדר על ידם הנהגה ברורה לכל הליכות החיים היותר טובים, על פי המסלה שכבר נסללה על ידי הופעתה של צדקת ד' שבתורה ומוסר המנוחל מדור דורים. והנביא שלא בזמן נבואתו הוא דוקא מלא איתנות גופנית כמו איתנות נפשית. החכמים תכונתם אחרת. ההופעה הרוחנית אינה באה מעולם לידי התגברות עליונה עד כדי הריסות הסדר החמרי, אבל לעומת זה הרוחניות מתמדת היא תמיד, מחלשת היא את הכח החמרי והחיוני במדה ידועה, ומאירה את האור השכלי והמוסרי בשעור ממוצע. כמובן שיש בזה צד עילוי גם כן מפני השמוש המשותף של הכח השכלי והנפשי, ומפני אפשרות התדירות, אבל חסר בו אותו העז, וההופעה הברורה, המגלה את אומץ אלהים, ומגדלת את השלטון של הטוב והקודש על הקיבוץ החברותי.

תרצט

שני דרכים יש להתגלות האמונה: דרך עליון ודרך תחתון. הדרך העליון בא מתוך ההכרה הפנימית של גודל ערכה של האמונה האלהית בעולם, בחיים הפרטיים ובחברותיים, בחיים הרוחניים המוסריים והשכליים. וכל מה שההכרה הזאת מתבררת יותר, כן מתאמץ הוא חוש האמוני וכובש את הלבבות, מלבב אותם, ומעדנם. דרך הקודש הזה, כל מה שיתרחב יותר, ירבה הטוב בעולם. והוא לא יסיג את גבולו של כל מוסר טוב, של כל סדר מתוקן, של כל חכמה ומחקר שכל, של כל שירה עדינה וכל יופי נהדר. למטה ממנו עומד חזון האמונה הבא מתוך חולשת הנפש, לבקר ולשפוט בעצמו על ענינים נשגבים, זה - רובו קשה ומיעוטו יפה. כשהאמונה השפלה הזאת מתפשטת יותר מהגבול הראוי לה - ביחוד כשהיא כובשת לה דרך כ"כ רחב, עד שגם בעלי כשרון, מלאי אור חיים רוחניים, הראויים ללכת בדרך של הקדושה העליונה, של האמונה הרוממה, הם מתרשלים ממנה, ומישנים את עצמם על ברכי האמונה בתכונתה השפלה - אז כבר מוכנת היא מהחכמה האלהית מכונה חזקה של התעוררות שכלית ומעשית, המהרסת את כל בניני האמונה השפלה, והפרצות אז נוראים. והעין המבחנת מבחוץ סוברת שהקדושה העליונה נכשלת ונופלת, מה שבאמת הרי היא מטהרת ומתאמצת. והדבר מביא שגדולי כח רוחני מתאמצים בעת לעשות כזאת, להסביר ולהופיע באור האמונה הרוממה, שהיא בונה בצורה נאה ומתוקנת את כל מה שנהרס מתוך התפשטותה היתירה של האמונה השפלה, הבאה מתוך חלישות הנשמה. וברור הדבר, שגרעין אמיץ של אמונה רוממה וטהורה נמצא הוא בכל נשמה, גם בנשמת האדם היותר הדיוט. וההבדל שבין בור לחכם, אינינו אלא בערך ההתפשטות שבאמונה, שהחכם מפשט את הציורים המסבירים את עומק אמונתו, לעצמו ולאחרים, בדרך חכמה ושכל טוב ומרומם, והבור אע"פ שעצם נקודת אמונתו, שהיא מעשה שמים, היא מאירה באור אלהי, והיא סוד הקיום הנצחי של הנשמה, מכוון נגד לוז שבשדרה שאין רקב וכל כליון שולט בו, מ"מ התפשטות ביאוריו על אמונתו, כבר הם נשפלים מפני שפלות דעתו, וכל מה שהוא מוסיף לסמוך על הגיונותיו וחקרי לבבו הריקים מכל שכל והארת חכמה, מחשיך הוא בזה את אור אמונתו, עד שלפעמים יביא ההכרח להשתדל שגסי שכל לא יתעסקו כלל בתוכנים הפנימיים של סודות האמונה הרוחניים, ומוטב שיניחו להגרעין הקדוש הפנימי להתפתח בתוכם ע"י עשיית הטוב והחסד, וע"י שקידת תורה ומצות בישרות הפשוטה.

תש

אל תהיה קלה בעיניך התפתחותו של כח המדמה, גבורתו וצחצוחו, שהוא מקושר בקדושתו וטהרתו, כי הוא הכסא שאור החכמה והחיים העליונים שורים עליו.