שמונה קבצים א תקנא-תר

<< · שמונה קבצים א · תקנא-תר · >>

תקנא

הדעה בעצמה לדעת את ד', או גם לדעת את האחדות האלהית, אינה עדיין גמר מלאכת הדעה, כי אם כשתתן את פריה להעמיד את החיים על פי הדעה, ואז הולכים הם ומתעלים, מתגברים ומתקדשים. אמנם סגולה נפלאה יש בדעת אלהים האמיתית, שהיא נותנת את פריה והיא משפיעה לטובה על החיים, אבל לא בלא עבודה, כ"א ע"י לימוד תדירי שאינו פוסק מהיחידים לפי ערכם, ומהכלל כולו לפי ערכו וכל מכשיריו מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וחסידיך יברכוכה.

תקנב

הטוענים בעד הטבע וחפשיות האדם, שוכחים שהרוחניות שבאדם ובעולם יש גם לה לטבע, והיא מבקשת ג"כ את חופשה, וחופש הרוחניות וטבעיותה, הוא הבסיס של המוסר והתורה.

תקנג

יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת, הקדושה הבונה טובה גלוי, והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי. המשיג את סוד הקדושה המחרבת יכול הוא לתקן כמה נשמות, ולפי גודל השגתו כך גדול הוא כח תקונו. מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות.

תקנד

כשמתפללים מתעלה הרצון. והרצון הוא התמצית היסודי של החיים, על כן מתעלים החיים כולם וכל ההויה ע"י עליית הרצון, עד שהכל מתעדן והכל מתמתק. והמיתוק מגיע עד עמקי תחתית, ואפילו חייבי גיהינם נחים הם, מפני שהופעת החסד והטוב של התפילה ממתקת היא את כל הרע כולו, עם כל שרשיו וענפיו.

תקנה

הצער הרוחני הוא בא מהעדר ההתאמה של ההרגשות להשכל. והנשמה דואגת תמיד להשלים עצמה בהארה גדולה. עד שדרכי ההרגשה, ונטיות הטבע הרוחני והגופני שלה, יתאימו לההארה העליונה השכלית, ולמה שלמעלה מזה, דהיינו הופעת הקודש, של חזיוני קודש, שהם באים ממעלה העליונה שעל גבי השכל האנושי, אחרי שמשתלם ומזדכך, ארח חיים למעלה למשכיל.

תקנו

לולא ההשתוות שיש בהויה לא היתה שום חכמה יכולה להתפתח. וכיון שהיצירה הרוחנית היא נכבדה כל כך, והחכמה היא כל כך מחיה את הכל, מוכרח הוא שסדר המציאות כולו תהיה בו השתוות של ערכים, עד שהחלק האחד מורה על חברו, והפרט על הכלל, הגשמי על הרוחני, והדמיון על השכל. ומסקירה זו יוצאים מעינות מלאים דעת עליון, המאחדים נפרדים ומקרבים רחוקים. אמנם גדלה של ההשתוות יוצא אל הפועל על ידי הכרת ההבדלה שבין כל ערך וערך, והחטיבה המבדלת היא מבררת את העומק של השיווי.

תקנז

הטבע הגופני הוא כולו תמצית של הטבע המעשי, שהוא תמצית מהטבע הרוחני שלמעלה ממנו. ההופעה הרוחנית התדירה, תולדתה של ההסתכלות הצלולה, היא מעלה את הטבע הגופני למקורו, והרי הוא מתעדן ומתקדש, ותולדותיו בחיים הפרטיים והכלליים נראים להאיר את מחשכי העולם כולם. עצם הטבע הגופני עולה בעת ההסתכלות למעלה רוממה מכפי מה שהוא בעת הטמטום השכלי, ואחר כך כשחוזר למקומו אחר ההסתכלות הוא חוזר כבר מבוסם, ומלא טוב.

תקנח

ההשגות הגבוהות, שהן מדברות מהענינים המופשטים והנשגבים מאד, בזמן שהאדם רחוק מהם מצד חסרון המוסר שבו, שאין הרצון שלו עומד על מעמד כזה שיוכל לחפוץ באמת בהטוב הנשגב הזה, מתראות ההשגות עצמן בצורה מטושטשת. וזהו התוכן שכל לימוד קדוש צריך תשובה תחילה. והצד האצילי שהוא מתלוה בכל פעולה, וק"ו בכל לימוד, הוא מתגלה רק לפי הערך של טהרת הרצון וגבורתו. וע"פ זה יש מבא לצורך מוסרי וטהרה נפשית גם בלימודים היותר מעשיים, ולכל מעשה בעולם, כיון שכולם חיים הם בתחיית האצילות הרוחנית שבהם.

תקנט

הקליפה הטובה, קליפה שבקדושה הנמשלת לקליפת הקנמון, שיש בה טעם מתוק וטוב, מתגלה היא בכל ארחות ההשכלה הפשטית המבארת באורח הפשט את התורה והאמונה, טעמי המצות, וכל השפעת הקודש. אע"פ שהביאור הוא בדרך של קטנות, ואין להענינים אותו הגודל והשיגוב שיש להם במעמקי הרזים, מ"מ הוא ענין נכבד מאד, הראוי להקבע בתור חטיבה לימודית, ולהתעסק בהשוייתו עם גוף הפירוש היותר עמוק, ורזי עולם היותר פנימיים. ההרצאה הפשטית מבארת את הכל ע"פ יסוד הדמיון האנושי, שכלו ומוסריותו, געגועי לבבו ורשמי הרגליו, בין בתור יחיד בין בתור ציבור, והרבה ענינים מאד מגופי תורה מתפרשים עי"ז. והאדם צריך להסתגל להצד הגלוי בכל עומקו, ביפיו וטובו, ולחבר עמו את ההסתכלות היותר חודרת ופנימית, שיח קודש של רזי עליון.

תקס

הצדיק צריך להכיר את עצמו, ואם יודע הוא שגאותו נובעת היא ממקור הקדושה, מפני שהוא מתגאה במלכותו של מלך כל עולמים ומתפאר בתפארתו, אסור לו לבטל גאות קודש זו בהשפעה של שפלות דקטנות, כי אם יצחצח אותה הגאוה מכל סיג ע"י הופעת אור של גדולה, וממילא תתאחד עם הענוה הגמורה.

תקסא

דקדוקי הדינים הולכים ומתפצלים מהשרשים, והשרשים מוכרחים הם משרשי שרשיהם, וכל מילוי וקיום דקדוקי מעשי מרחיב ומאיר הופעת אור מהשורש העליון, שע"פ הקשר ההגיוני המיוחד לחטיבה זו, הדיוקים הללו מקושרים בשורש המאיר, וכל העברה וקלקול משחית וסותם את צינורי אור הללו, הכל לפי ערך איכות וכמות של הקלקול. והסתימה הטבעית הזאת עושה היא את פעולתה בין בשוגג בין במזיד, בין במתכוין בין שלא במתכוין, אלא שמדריגות מתחלקות.

תקסב

כשמדת הטוב העליונה מתגברת בתוך הלב, שאז האדם הוא מלא חסד וסליחה, אין לעכב את המהלך הקדוש הזה בשום רעיון אחר, המצמצם את הטוב ואת החסד, כי מרגעי אורה אלו רוח הקודש מתפשטת בעולם, ומהטוב המוחלט המוזרח בנשמה אחת במידה גדולה, הנשמות כולן, הקטנות עם הגדולות, הרחוקות והקרובות, מתמתקות.

תקסג

מדת הטוב והחסד, כשמתגברת בלבו של צדיק יסוד עולם, היא מגיעה באורה עד עומק העתיד היותר רחוק, עד עולם התיקון היותר עליון, שכל מר יומתק וכל רע יהפך לטוב, וכל חשך לאור. והוא מתעלה על כל המעשים ועל כל סדרי העולם שבהוה, שמדת הדין מעכבת ועוצרת את הטוב, שלא יתפשט בכל מילואו, אבל הצדיק הטוב הוא לעולם מתגבר על כל, ודבק הוא במדת טובו, שהיא מדת הטוב העליון, המתגלה לו תמיד מהאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, שמעמקי טובו הוא מה שלא יבצר מהם להשפיע את טובם בהתרחבות גדולה, כפי חשק הטוב בפנימיותו, להיות טוב ומטיב לרעים ולטובים. כשמדת הטוב העליונה מתגברת בתוך הלב, שאז האדם הוא מלא חסד וסליחה, אין לעכב את המהלך הקדוש הזה בשום רעיון אחר, המצמצם את הטוב ואת החסד, כי מרגעי אורה אלו רוח הקודש מתפשטת בעולם, ומהטוב המוחלט, המוזרח בנשמה אחת במדה גדולה, הנשמות כולן, הקטנות עם הגדולות, הרחוקות והקרובות, מתמתקות.

תקסד

ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול, במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות, הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה, והמוסר הלאומי. אבל ברור הוא, שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלהי, יקמל פרחה, והמקור האלהי מופיע הוא את אורו על ידי צינורות התורה והמעשה, ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד. ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם, ועם זה לשאוב מימי החסד בטהרתם והרחבתם המקורית. כמה פעמים מוכרחים לרדת למעמקי מחשכים, כדי לחפור דוקא משם את האורה היותר חפשית, היותר גדולה ועליונה.

תקסה

צריך לצפות תמיד לישועת הכלל היותר גדולה, שהיא עליית העולמות, והנשמות כולן התלויות בהם, מעמקי הרע והתהו, על ידי עליית האדם מתהומותיו אל מרומיו, עד שיבא להיות דומה לקונו, שיהיה בורא עולמות במאמרו ורצונו. ומה שגם עכשיו נאמר בצדיקים ותגזר אמר ויקם לך, זהו רק התנוצצות קטנה מאור העתיד, שיתפשט בכל מילויי הנשמות כולן. ואי אפשר לשער גודל השמחה הפאר והעושר שיש בזה, שכל הצדיקים כוספין ומתאוין לאור גדול זה, ושמחים בו תמיד, כי כל מעשה ד' לעולם הוא קיים, ועדי עד למעלה מכל גבול וכל זמן הוא נצב ועומד, וישמחו בך יודעי שמך, כי לא עזבת דרשיך ד'. ואף על פי שאין כח בשום נשמה בזמן הזה להכיל בתוכה את האור הגדול הזה, מכל מקום על ידי החשק הגדול, וההשערה העליונה בגיאות ד', בסוד נודע בשערים בעלה, ממשיכין הצדיקים על עצמם ועל העולם כולו הרבה קוים, כדמות שערות, מלאות שפע אור וחיים מהאור הגדול הזה, של זקנת העולמות כולם, שימלאו באורם וזיום, בדעתם וחפץ טובם, באור פני מלך חיים, אשרי כל חוכי לו.

תקסו

את יראת השמים, את מכון האמונה האלהית העליונה צריכים לצרף מכל הסיגים שלה, מכל הסיגים המוסריים והמדעיים, שהאדם וכל השכלה מוגבלת שבמציאות מעכבת בה. והצירוף היותר גדול הוא זה מה שמתגלה לעין, שאין שם שום סיג, שהכל הוא חיים וטוב, והערכים רק הם צריכים שיהיו משוערים כראוי. הצד השימושי צריך שיהיה במדתו הנכונה, בכל דבר, בין שהוא גשמי, בין שהוא רוחני, והצד המדעי צריך שיתאמץ לדעת איך מעכבים את הכל, ואז אין שטן, ואין פגע רע.

תקסז

גדולי הדעה מלאים הם יסורים, על שאין ההמון נותן להם את האפשריות להביע את מחשבותיהם הגדולות. והיסורים הללו והאימה הזאת מפני ההמון, אינינה באה מתוך מה שהם יראים שמא יזיק להם ההמון בגופם או בממונם, בכבודם או בכל אשר להם, אין ראוי אדם להכנס בגדוד של טהורי המחשבה, שהם הם גדולי הדעה באמת, אם לא נצח כבר את היראות השפלות הללו כולן. אבל יראים הם מפני ההמון מאהבתם אותו, ומהאחריות המוסריות הגדולה שבנפשם של מאורי עולם הללו. יראים הם שלא יזיקו את ההמון הכללי, שלא יפסידו את מוסרו, ושלא יהרסו את קיבוצו בזה שיתנו לו טוב גדול כזה, שאינם יכולים לקבל אותו ולא ליהנות מאורו, כהבעת מחשבותיהם הגדולות של הגדולים הללו בטהרתם, שההמון מוכן הוא תמיד לקלקל את מגמתם ולטשטש את צורתם, ולהבינם באופן כ"כ מסורס, עד ששפע האור הזה הוא עלול רק לשבר את כליהם הקטנים, ולאבד את מדת הטוב המוגבל שלהם שהם מחזיקים בו לפי מדתם. אבל מעבר מזה, החשק להשפיע ולהיטיב אינו נותן מנוחה. האורה המלאה שבנשמה דוחקת את בעליה ואומרת לו - השפיע! והאדם שגורל קודש זה הוא גורלו, נתון הוא תמיד ביסורי הצדיקים, שהם עם כל מרירותם ממרקים את גופו, ומצחצחים את נשמתו יותר מכל יסורי גוף ונפש המענים שבעולם.

תקסח

כנסת ישראל מנצחת את העולם בכחה הרוחני. שיסודו העליה המוסרית המוחלטת, העולה על הנטיות שברוח האדם, גם על הטובות והיותר יפות שבהן, מגלה היא את כחה, בידיעת הנהגת העולם למעלה מדרך הטבעי, מסברת היא בניסים ונפלאות את מהותה העצמי, והאמת הזאת, היא בעצמה מגדירה את העז הרוחני בקרבה ובעולם. א"א לאדם, היחידי והקיבוצי שיתעלה על טבעו, בזמן שהוא תמיד חושב שכל המוטבע בטבע אין עליו כח עליון להחליפו בעילוי. על כן אין מנוס משפלות המוסר, שבעומק הרוח. לא לעובדי עבודה זרה, ולא לכופרים מוחלטים. והמחשבה שהיא מעצמת את הרוח להעלותו מכל המגרעות שבטבע הבהמי הפראי של האדם היא רק המחשבה האמונית, המבררת את פעולותיה ע"י שלטון שם ד' בעולם בהתגלות רצונית אידיאלית. שזהו גילוי שם ההויה שבתורת ישראל.

תקסט

המינות שתתפשט על העולם כולו, לפני האורה הגדולה העליונה שתופיע עליה, היא כדמות ההעדר הקודם להויה, בכל היש כולו. על כן גם הצורה הרוחנית העתיקה של האמונה צריכה להתרקב ולהסרח חכמת סופרים תסרח. ואחר הסרחון הזה, מתחלת צורה חדשה. כד מסרח גביל. ויוצא אפרוח עליון, ציפור טהורה, המוצאה בית מכבר בקן ציפור העליון, דיתיב תמן קוב"ה וחד מסכנא.

תקע

אי אפשר לשום תקומה כללית שתתקיים, אם לא כשהיא שמה את פניה להתחבר עם כל הטוב שבעולם, וכמו יחיד בחייו הפרטיים, שרק אז הוא חכם כשהוא לומד מכל אדם, כן, ויותר מכן, צריך ציבור לעשות.

תקעא

ישנם המון מחשבות שבטבען אינן יכולות להיות עומדות זו בצד זו, סותרות הן זה את זה, לא דוקא בצדם ההגיוני כי אם בההפעלות שהן פועלות על הרצון ועל הרגשות, ורק בדרך גבורה רוחנית מצויינת, יוכל אדם לבא למדה זו, ששום הפך לא יעצור בעדו מלתן ללבו את המנוחה וההתאמה הראויה, ולא יירא משום הסתערות של רעיונות שונות, שהם עושים תסיסה בהפגשם יחד.

תקעב

האמונות המוכרחות של הרמב"ם, הם הדרכים שעל ידם מעמידים את הסגנון, והם טבועים בטבע האדם, עד שאי אפשר כלל שיעקור האדם את ציורי האמונות הללו מלבבו, ולא יעקור על ידם את האמיתיות העליונות, שהם יסוד האמת לאמתו. ואחרי כ"ז, מדי דור ודור מתחדשים שינויים רבים בהיחש של האמונות המוכרחות הללו, אבל האמת הפנימית לעולם עומדת.

תקעג

מפני קטנות דעתו של אדם להקיף את הצד הכללי של הדיעות השונות, ואת הרוחב המאחד שלהן, כל הדורות והקבוצות השונות, חוזרים כל אחד על אופק מיוחד של ההשקפות האיתנות ברוחניותן, והכל מדמים שאין תקוה להדעת, כ"א כשתכחד ההשקפה האחרת, שאינה מחוג של המשקיף, מן העולם. ואין מרחיב את הדעת לומר שלא העולם כולו משתקף הוא בהשקפה אחת, כ"א חלק ממנו. א"כ הכל נצרך והכל עושה בנין, והסתירות לא מצד היש והחיוב שבההשקפות הן באות אלא מצד השולל שלהן, מצד המכשול הגאותני של אני אמלוך ואין עוד, שנטלו להן כל השקפה בשעתה ובחוגה.

תקעד

מי שמוכשר ליראת שמים אמתית, לחסידות וקדושה, צריך לדעת, שאי אפשר כלל להיות ככל אדם, אלא הוא מוכרח להתאמץ להחזיק במדתו המיוחדת.

תקעה

הצדיק הקדוש האמיתי הוא מאחד בתוכו את כל ההפכים, וכל הטוב המפוזר בעולם, שבמצב הקטנות כל אחד סותר את חברו, כשהם באים בפגישה במעמד אחד, בכלי אחד, הוא מאחדם בכחו הגדול המקיף והרחב. כי הוא מתעלה תמיד במחשבתו ורצונו לעולם העליון הרוחני, שבו אין מצרים, והכל יכול להכנס שם, וממילא יוכל כל הטוב להתקבץ ביחד, והוא פועל בכחו העליון, שהטוב המפוזר בכל היחידים בישראל, ובכל העולם, ובעולמים כולם, יתאספו יחד. ובמדה זו יש מדרגות לאין חקר. והצדיק היותר עליון הוא מקיף את הרוחב היותר כולל, ואין בו שום צמצום של דין, כי אם כולו מלא חסד ורחמים רבים, וחפץ הוא באמת בטובת הכל, אוהב לזכות את הבריות כולן, ושונא להרשיען ולחייבן. אמנם העולם לא יוכל להכיר את מדת הצדק הזה, ומוכרח כל צדיק עליון להלביש את צדקתו העליונה בלבושים רבים, שאחרי שהם מקטינים את האור יכולות הבריות ליהנות ממנו.

תקעו

הצדיק האמיתי כל תאותו היא הדבקות האלהית האמיתית, המתעלה מכל רעיון ומחשבה, ומרוממת מכל שאיפה מוגבלת וקצובה, כשהוא מענה את נשמתו על ידי המניעה שמונע ממנה את תשוקתה הכבירה הזאת, על ידי מה שהוא מוטרד ועסוק בענינים מוגבלים, שהם לגביה מילין דהדיוטא, העינוי הזה הוא מורגש בעולמות רבים מאד, והמון נשמות אין מספר מצטערות בצערו הפנימי. ואחר כן כאשר שערי אורה מתפתחים, והוא שב בתשובה מאהבה, ואור שמחת רוח הקודש מתנוצצת וזורחת עליו, אז בקול מצהלות של רעש גדול, של חדות עולמים, מתנשאות נשמות רבות ממעמקיהן, ועולמות רבים עם שמים וארץ שבהם מתמלאים עז וחדוה. ברבות צדיקים ישמח העם.

תקעז

כשצדיקים מתגברים בקדושתם העצמית, שאור החסד מאיר בהם בהזרחה גדולה, יכולים הם לקרא לתשובה גם את הרשעים היותר מוחלטים, גם את השקועים בכל הזוהמות והקליפות, גם את הכופרים ועזי הפנים היותר נוראים, כי הכל כוסף לאור העליון בהגלותו.

תקעח

פשטיות ההבנה בהגדולה האלהית, היא מזהרת ומאירה בצחצחות את הנשמה של הצדיק, המתאוה תמיד לאור העליון שיאיר עליו ועל כל העולם כולו. ובכל עת שהזוהר העליון מזריח עליו את אורו, כשם שהוא מתמלא שפעת אושר, כן כל המדריגות כולם, מראשית מקור האושר עד עמקי נקודת רגשי נשמתו, מתמלאים עונג ואושר קדוש, וכל המדריגות שמתחתית לנקודת הרגשת נפשו, גם הן מתעלות, ובחשאי נכנס שם איזה חדוה פנימית וקורת רוח מלאה טוב, והכל מתברך ומתעדן, והרשעה והרע והכיעור והמהומה והחושך והמגערת שבהויה הולכת ומתמעטת, מצטמקת ומתכווצת, וחלקים רבים ממנה מתהפכים ע"פ קרבת שרשם לאור הטוב, ליושר, למנוחה, לקודש ולברכה. ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלהים שופטים בארץ.

תקעט

האמונה נותנת את המגמה של היש, והמדע את הדרכים איך מכירים ותופסים אותה. אם יתעצל האדם בהישרת הדרכים, תתעלם ממנו המגמה, ואם יחדל להיות עורג אל המגמה, יאבדו כל הדרכם את ערכם, וסופם להתעות. הצד המדעי שבאמונה הוא תמיד בערך של דרך למגמה, והצד האמוני שבמדע הוא הערך המגמתי של הדרך.

תקפ

כשבא העולם לידי טעות במה שחושב שכבר עלתה בידו המגמה של האמונה, מיד הוא מתחיל לסור ממנה, שהרי רחוקה היא ממנו המגמה האמונית, ובחיון עליון שלה שם טובה ואשרה, אמיתה וחסנה, גנוזים. ועל ידי רישול זה מהתוכן המגמתי, מתחילים דרכי המדע להתעות, וחכמת סופרים תסרח, והאדם מרגיש שהוא יורד מנכסיו המאושרים הרוחניים. והזרם החי בקרבו ממרום המגמה העליונה, שמשם נחצבה נשמתו, דוחפו לשוב ולשוב, והוא הולך ומזדכך, הולך ושב, עד שחוזר למרום האמונה.

תקפא

יש בעולם תוכן טוב ההולך ומתעלה, וזה התוכן מתגלה הוא ברצונו ובטבעו של האדם גם כן. בעבר היה הטבע והרצון האנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים הבאים יהיה יותר נח וטוב מההוה. בעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו, ולעתיד הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה כמה טובה צפונה בה. אבל בתוך הרצון העכשוי כמה סיגים עדיין יש בו, ומתוך הזכות של הניצוצות הטובים של הרצון שהתעלה חפצים גם אלה הסיגים לזכות בחופש, וחופשם יחריב את העולם ויזהם אותו. לזאת המלחמה עצומה היא, וכל מחנה נגינה בצדק, ולוחמת בצדק, החפשים לוחמים בעד ניצוצי הטוב של הרצון שלא יסבלועבדות לאין צורך, שהוא אך למחסור, והמשועבדים, מכירי העבר ויודעיו בהדר טובו, מגינים על השעבוד, שלא יהרסו חלקי הרצון המזוהמים את הבנין האצילי של העולם. וגדולי הנפש צריכים לתווך את השלום בין הלוחמים, בהראותם לכל אחד מהם, מה הוא הגבול השייך לו באמת.

תקפב

אם מודים הם המאמינים בתורה באמת, בעיקר הגדול של שלילת הגשמות, הגבול, השינויים, וכל התוארים של לשון בני אדם מהאלהים, כבר הם מוכרחים לדרוך בדרך אמונה מושכלת. וכיון שנקודה אחת מההשכלה האמונית מוכרחת היא, כבר כל העולם כולו המושכל הוא מוכרח. והחכמה והאמונה מוכרחים ללכת צמדים, ובאין דעת אין אמונה. והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת. ורק אז תבוסס האמונה בהשפעתה המעשית. יראת ד' היא אוצרו.

תקפג

כדי לנצח את ההפקרות והכפירה המהרסת, צריכים לחנך תלמידי חכמים בריאים בגופם וגם בכל כחות נפשם, מחונכים בטוב טעם ובכשרון הכרה של נועם הרגשות שבאים מתוך הטיפול בנשגב שביופי, של שירה ומליצה, וגם של הדר הטבע והיופי המובלט בכל מלאכת מחשבת. דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים, המרחיבים דעתו של אדם.

תקפד

הרצון הטוב הקבוע בלב הצדיק לעולם, שוכן עמוק מאד בתוכיות נשמתו. ומתוך נקודה מאירה זו הוא מלא גודל ועז בגאות ד', ומלא פחד ויראה מכל חטא. זה הרצון מחולל הוא נפלאות בעולם, הוא דוחף תמיד את ההויה כולה, שתצא מחשכה לאור עולם.

תקפה

כל מה שמסתכל האדם יותר במעלתו הרוחנית, ככה ימצא, שאינו צריך לציוריו שום הגבלה. אדרבא, יצייר כח המצייר כל מה שיש בכחו. וגם אם כהנה וכהנה יצייר גודל ועז, עדיין לא יגיע לשיעור טפה מן הים ממה שיש לגדל ולרומם. וכמה אושר שימלא מהסתכלותו החפשית, כששחוק הדמיון הטוב ילוה אותה. עדיין לא יגיע לחלק אחד מרבבות אין קץ של העדן האמתי, השרוי בכל היש, שכולו הוא התגלות שעשוע עליון, ועדן צור כל עולמי עד.

תקפו

לפעמים יש חסרון באמונה צרופה, מפני שאינה יודעת איך לבסס את המחשבה העליונה על היסודות של כל המדריגות התחתונות שבנפש האדם, שהם נמצאים בטבע הבשר ובנטיית הדמיון, ואפילו בתכונת ההזיה של האדם. שהכל צריך להתפרנס מהמחשבה המקפת כל דבר לפי ערכו והאמונה הצרופה דואגת רק בעד השכל, ונמצא שכל תכונות החיים שחוץ לשכל נשארים בלא השפעה של קדושה. ולא עוד אלא, שכיון שהשכל מושפע מן האמת העליונה שהוא אור הקודש, והתכונות האחרות אינן מושפעות ממנה, נעשה ע"י זה הריסה ומלחמה פנימית בתוך הנפש בין הנטיות השונות, שאינן יכולות להתמזג זו בזו. ואין תקנה לשלומו של היחיד ושל הציבור, כי אם באמונה חיה, הכוללת הכל, שצירופה יהיה רק בתכונת ההשכלה העליונה שלה, אבל הדמיון וההתפעלות, הרגש והטעם הגופני, העריגה והכמהון של הבשר, ההזיה וההתלהבות הדמיונית, גם הם לא יחסרו, אלא שהכל יהיה מונהג תחת השלטון של הדעה המזוקקת העליונה, שיש בה האור השכלי הצלול, ועוד מה שיותר מזוכך ממנו, ע"פ סוד ד' ליראיו. וזאת היתה המטרה של גלות מצרים, אשר נפלו ישראל בעבדות פחותה, שמטמטמה את רוחם והשפילה את כשרונם ביחס להשכל המעשי, והוכשרו להשכל האלהי בהופעת אור האמונה.

תקפז

הדין נותן שיש נשמה לכל ניצוץ, שהוא שואף להתעלות, ומתעלה על ידי אור חסד עליון שמופיע תמיד, וקל וחומר לכל בריה שהיא הולכת ומתעלה, בכל גון של הויה שהיא נמצאת, בין בתאר של פעולה בגוף בין מחוץ לגוף, וכל מין ממיני החלוקה, כמינים ופרטיהם, וקל וחומר אנשים ומשפחות, עמים ולשונות. כל מושג כולל יש לו נשמתו שהיא הולכת ומתעלה, וקל וחומר עולמים שלמים שהם הולכים ומתנשאים, הולכים ומתעלים, חיים הם בשימושם הגופני עד הזמן שנשמתם משתלמת, ואחרי כן כל הרוחניות שבהם מתעלה, ובצרור החיים הכללי העליון מכל נחיצות של גוף ועולם מקומי הם נצררים בכל כחותיהם הכלליים והפרטיים. וכשאנו רואים במחזה כמה עולמים לאין תכלית כבר היו לפנינו, אנו יודעים מזה, כמה עדן ואור עליון מקבלים האורות הרוחניים הכלליים שלהם בכל פרטיהם, ואור עדן זה באיזה צורה הוא משותף לכולנו יחד.

תקפח

האמונה האלהית מבארת את הגודל והעז שיש לרצון האדם והכרתו, לכשישתלם בכל מילואו, שכמובן לא יתבאר הדרך בבירור כ"א על ידי ידיעה שלמה בכל היש כולו, לפי מדת הגודל היותר אפשרית, ונשאר לעולם החק שדעת ד' באה מדעת מעשי ד', והאמונה היא מקפת את כל הידיעות לעשות חטיבה כללית מכל הפרטים כולם. ובזה היא נותנת חיים נצחיים לכל הזוכים לאורה. והיא מחיה בלשד פנימיותה, את המוסר, את חיי החברה, ואת חיי היחיד, כשם שהיא מחיה את כל העולמים כולם, מראש ועד סוף, שכולם יחד הנם אדם אצילי, צדיק עליון, שנאמר עליו בצדק צדיק באמונתו יחיה, והצדיק היחידי הפרטי שואב הוא את אור צדקו משפעת טל צדיק עליון של אדם עילאה זה הכולל כל היצור כולו, שכולו ביחד שואף ופועל טוב נפלא, אשר כל רעיון לא יכילהו, ומנובלות אורו כל טוב נמצא, וכל עדן וגן, וכל נשמה ועולם מתמלא רוח חיי עדנים, רוח גבורה וקדושה, עד כדי לתן מלכות למלכים, נבואה לנביאים, שירה לשרים, גבורה לגבורים, וצדק לצדיקים.

תקפט

כמה סגוליות הן המצות אשר באור האמונה נכירן, כמה חיים הם נותנות לנו ולעולם - זה יכיר הדור המפותח, אשר יעלה למעלה מכל הרום של הנסיונות המדעיים. בתוך הנשמה אנו צופים את ערכן, וסוד ד' את ישרים ואת יראים יגלה לעין כל, ע"י חופש הדעת ההולך ואור. רק החופש הוא אב האמונה העליונה, אמונת אומן, שגורל העתיד בידה הוא.

תקצ

כמה נואלו האנשים שאינם מסתכלים בפליאות הטבע וחוקותיו, בגודל מעשה אלהים שבעולם. באין בסיס של השקפה חמרית גדולה ועשירה, ההשקפה האצילית מתטשטשת. כל החוצפה והכפירה באה לעולם לתבע את עלבון החומר מבעלי הצורה המפריזים, העושים עול להחומר בבטלם וברדפם אותו, בין בצדו המעשי בין בצדו העיוני. וכל המטפלים בחומר ביושר ובצדק - בין הנותנים חלק הגון לגוף ולתביעותיו, לחברה ולתביעותיה וצרכיה הארציים, בין המיחדים זמן להסתכלות מדעית בכל ערכי החומר, בארץ ובשמים וכל אשר בם, בהיות עינם ולבם אל הרוח והנשמה העליונה מכל - הם מביאים את ברכת האושר והשלום בעולם, והם הם הנם החיל אשר נגע אלהים בלבם, בוני חרבות ומשובבי נתיבות.

תקצא

כל מי שקדושת נפשו עלתה למרומי ההסתכלות של פנימיות ההויה, ושואב הוא רוח הקודש ממעמקי נשמתו, כל מה שיסתכל יותר בעולם החיצוני, בחכמתו וערכו, ובכל טענות הערות ותביעות של בעלי החיצוניות, יתחדד חושו הרוחני יותר ויותר, ומכל קליפה ישיג אור, מכל כפירה אמונה, וקדושה מכל טומאה. למרומים הללו אפשר להגיע על ידי הדרכה תדירית, בדרכי תורה, בחכמה, בתרבות ודרך ארץ, שנזהרים בהם שלא יהיו סותרים זה את זה, רק יתאחדו יחד באיחוד קבוע, שהוא מתעלה, כל מה שההסתכלות בחכמה העליונה, המביאה להכרת האחדות באור חיים ורוחב דעת, היא מתגדלת בגודל תמידי, ומראה היא את פעולתה על כל הליכות החיים כולם, המדות הדעות והמעשים.

תקצב

כשההכרה האלהית עומדת בשפלות אצל האדם, העולם הכללי, והיחיד הפרטי, אז כל מה שהוא עושה לשם ד' מקבל צורה שפלה, ומעמיק לפעמים את הרושם של השפלות. אמנם השפלות הזאת אינה נערכת, כ"א לפי ערכו של האדם ושל הדור, של הקיבוץ ושל הסביבה. אם יש אפשרות להתוכן האלהי שיתעלה, ומפני שפלות ידים ומיעוט הסתכלות נעשה נמוך, אז חשוב התוכן יורד ממדרגתו ומשפיע את השפעותיו לא להצלחה. אבל אם החוב מתמלא, והדעה עושה את חיובה כראוי, לפי הדור ולפי המקום, אז ברכת ד' היא מלאה על התוכן האלהי, והכל מתמלא עושר ועז וברכת החיים על ידו.

תקצג

אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, להלחם נגד השטחיות, הנראה בסקירה הראשונה, ע"י שימוש שאינו כל צרכו, מצד התורה, ומצד המוסר המנהגי, כאלו יש ניגודים ולפחות שויון נפש, לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא גם כן צריכה להתפשט על כל האדם כולו. למרות שינויי דעות בדתות ואמונות, ולמרות החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתן של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר, ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה, וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות העין, הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא אחת מהמחשכים היותר נוראים, שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו.

תקצד

להשוות סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד. אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, וע"י איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, ע"י יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים. התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי. והודיע הכתוב שקדושת המשפחה קדם להבושה הנימוסית בזמן, וכן במעלה, שאחר ההתעוררות מהתרדמה הוחלט דבר זאת הפעם, ומ"מ היו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ולמדנו, שלא רק עבירה נמוסית היא פרצת העריות, שפורצים בה כשאין רואה, ועין נואף שמרה נשף, אלא דבר עמוק מוטבע בשורש נשמתו של אדם, שחוטאו חומס נפשו, והפורש מהם נקרא קדוש בעצם.

תקצה

קשה מאד להביט בבת אחת על רוחניות העולם וגשמותו, ומכל מקום גבורי כח מתגברים הם שתהיה הסתכלותם שלמה בשני הצדדים. ההשקפה הרוחנית כשהיא מתעלה, היא מבארת רזי עולם. היא מראה באספקלריא של קודש, שיש בה צחצוח של הכח המדמה על פי הארת השכל, וצירופה של הופעה עליונה את כבוד המצות האלהיות, נועמן והדרן, והיא מראה את הגודל והשיגוב שיש בתורה ובתפילה. ביחוד מראה היא איך תפילת ישרים מתקנת היא את העולם, מישרת את דרכי החיים, ומוציאה את האדם מאפלה לאורה. וכל מה שתזריח ביותר ההארה הרוחנית של העולם בנשמת החושב, ככה האמתיות הללו הולכות ומתבררות לפניו, ומציגות לו תוכן מלא של חיים בהירים עדינים ועליונים. וכשמגיע אדם למדה זו, בכלה או במקצתה, מתמלא הוא ענוה, ונועם של תנחומים מתעורר בקרבו, ועולה הוא בתשובתו למעלה מכל חשבון ומכל משקל.

תקצו

הקדושה הולכת ומתפשטת בעולם, ברז גדול היא מטהרת את מעשיה, היא מטהרת ומאמצת את רצונו של האדם, ומכשרת אותו, שיהיה כלי מעשה לשכלול העולם, החיצוני והפנימי, והיא מעלה את הרצון האנושי למרומי שכלו המעשי והעיוני. אם יציאת מצרים תעקר ממקומה, אם העבר איזה פעם לא יהיה לו תפקיד עיקרי, להחיות את הרוח, יהיה זה באופן שכבר כל תמציתו יהיה מסור בההוה, כל הניצוצות הנשמתיים יהיו קבועים בנזר העתיד, בהיותו להוה. שהם עלו מתהום העבר, בעת שהוא היה רק הצנור העקרי, שחיי הרוח בעולם נמשכו על ידו.

תקצז

כשהחקירה המדעית הולכת ומוצאת דיוקים מכוונים בתוך העלילות כולן של התוהו והבהו, כשכל התנועות, שהוים ושהתהוו בעולמים לפני יצירתם הגמורה, כ"כ מתאימות הן למטרת הבנין הגמור בשכלולו, הולכת בזה חכמת מעשה בראשית להיות תמיד יותר ויותר חכמה גלויה, שנדרשת ברבים, ושנותנת מחיה לרוחות רבים. ולפי ערך ההכשר הזה שהעולם מתכשר לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתם הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית, ומתגבלים עם החיים והמציאות. והאמיתיות האלהיות, שבחותם האמת העליונה, שהיא תמיד מעוזם של חכמי עולם האמיתיים, ושהיא אורם של ישראל בכללות, החפץ תמיד שהאמת העליונה המוחלטת תהיה המנצחת בעולם, והפועלת על כל הליכות החיים כולם בגבורתה, הולכות הן, ונעשות לדברים שהם שוים לכל נפש, עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי אם ע"פ הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם. ופתחי השערים של מעשה בראשית, הם הם גורמים עצמיים לפתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה, המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת הרגשות, להאחז בעומק הרוחניות האיתנה, במקור חיים תמימים ונצחיים, עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המות, והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל. התפיסה השכלית הרוחנית העליונה, כשם שהיא מתממת את הרצון האישי, ומעדנת את הקשר החברותי, היא פותחת את החושים הגשמיים והרוחניים להתקשר עם המציאות כמו שהיא, והאושר והעדן, הנוי והנצח שלה הולך ומתגלה לפניה. החיים שבגויה נעשים רחבים, טהורים, קדושים ועדינים, והחיים שמחוץ לגויה, וממעל לה, מאירים תמיד בכל נגהם. הרוחניות הולכת היא ומתעלה באדם ובעולם, בכל רגע של חיים. וההשכלה העליונה תופסת בהכרתה את הריקום של העילוי, והיא מתעדנת מרב זיו, ומעדנת את העולם כולו. כשרוחניות משתלמת בקצבתה, וחפצה היא מרוב עדנה ושבעון להעתיק את כחותיה לככר יותר לשדי, כל הסביבה מסתגלת לזה, והד קול העונג מקצה העולם ועד קצהו נשמע. לאור טוב זה, למבט כזה, על אותה האפלה, שחכמת החיים הבינונית קוראה זה מות, מחכה העולם. וההחלטה של ההליכה באור האמת העליונה היא מביאה אותו אל מעמד איתן זה. החיים החברותיים עם כל מילויי תיקוניהם, החופש השכלי וההרגשי עם כל הרחבתם, אומץ הרוח וגבורת הבשר עם כל חסנם ויפים, כל אלה יחדיו יחוברו למשאלות הנצח, שרק הן בהפתרם יעמדו לעולם בשעת דחקו. רק דיעות עליונות, שהן נובעות ממקור עליון של חיים עליונים, ישיבו להעולם וכל אשר בו, לכל הנשמות העשוקות הערטילאות, ולכל שוכני מאפליות בגויות חולות, הרוסות ומזוהמות, את עז גבורת חייהם, את ברק יפעת נצחם. ושלום העולמים, והדר הרוחות לכל בשר, ישוב ויגלה, בגאון עז, ממעל לכל הגה ורעיון מוגבל.

תקצח

כל המחשבות והרעיונות, התשוקות הגדולות, והנסיונות העצומים, שעוברים על כל צדיק בנפשו הפרטית, כולם עוברים הם על כללות האומה, ובאופן כללי על כללות האדם, ובאופן יותר כללי על כללות העולם, וכל העולמים כולם. וכל מה שהאורה הפנימית והמקפת העליונה היא יותר נתבעת ברוב אמת מנשמתו של אדם, והוא מתגלגל הרבה בצער הצמאון לשבר את נפשו מהריווי העליון, עד שהצער בא לידי דכדוכה של נפש ממש, עד לכדי בחילה בחיים, ועד לידי התמעטות הכח, וההתהלכות כצל בנטותו, ובכייה לא יפנה אל רהבים, ולא יאבה בשום אופן לשכר את עצמו בשכרון החיצוני של העולם, לא בתאוות גשמיות, ולא ברוחניות, ולא בדמיוניות, ולא במה שקוראים שכליות, כי אם עומד הוא על משמרתו, והתגלות האמת העליונה והטוב המוחלט בנשמתו ובעולם הוא כל ישעו וחפצו, לפי מדה של התגברות תכונה זו, הוא הולך ומשתוה לרוח כל העולמים, וסוקר הוא מפנימיותו את הכל, והולך האור ובא לו מתוך מחשכיו, עד כדי צפיה נאמנה מסוף העולם ועד סופו, כל אחד ואחד לפום דרגיה, ויראה בגיאות ד', ברב עז וחדוה, וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום.

תקצט

הצדיק האמיתי, שחפץ בטובת העולם ובזכותן של הבריות וטובתן באמת, יש בידו כח להמשיך הדביקות לעצמו, את כל האופי של המהות הרע שנמצא בכל הנפשות הדביקות עמו דבקות יחוסית של אהבה ואמונת חכמים. ומתוך שע"י המשכתו גז הרע מהם, נטהרים הם ונעשו נקיים מחטא. והוא בעצמו, מתוך גודל הטוב שבנשמתו, מתהפך הרע שלהם בעצמו לטובה, ומוסיף לו יפעה ואור גדול מאד.

תר

ממרום המציאות העליונה בא הדיבור לפיו של האדם, ואין לשער כמה גדולות הן העלילות המעשיות והרוחניות שפועל הדיבור מאז הנתקו ממקור אורו עד שבא לכלל ביטוי. ומהלך עצום זה עושה הדיבור בהתבטאו בחזירתו למקורו. וכשהוא מקושר להמחשבה האלהית בתורה ובתפלה, אין לאורו וזוהר עשרו קץ ותכלית, וממש בורא הוא עולמים, מלאים כח וחיים, אומץ ועושר רב, והצדיק, בעל המדע, המשיג את ערכו של הדיבור, כרום השגתו תהיה גם פעולתו, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.