שיחות הר"ן/צו
ראוי לאדם להרגיל את עצמו להיות בעולם הבא, דהינו: להיות מפרש מתאוות כמו בעולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ושום תאוה מתאוות הבהמיות הכלות ונפסדות של העולם הזה.
וכמו שאנו רואין החולה – מחמת שהוא סמוך קצת לעולם הבא, על כן הוא מואס באכילה ושתיה ומשגל ואין לו שום תאוה, אדרבא – כל התאוות קצים ומאוסים עליו מחמת שהוא סמוך לעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה וכו', כן יש לאדם להרגיל עצמו בעודו בחיים חיותו ובבריאותו שיהיה יכול להתנהג בלא תאוות כמו בעולם הבא.
ובודאי אם היה נזכר בטוב זכרון מתענוגי העולם הבא, בודאי לא היה יכול לסבל כלל חיות ותענוגי העולם הזה, עד שבשביל זה מעלה גדולה השכחה – אף שהיא מדה לא טובה, עם כל זאת היא מעלה שעל ידה אפשר לאדם לחיות בעולם הזה.
כי אם היה נזכר מתענוגי העולם הבא, כי יש מלאך גדול מאד שיש לו אלף ראשים וכל ראש יש לו אלף לשונות וכל לשון יש לו אלף קולות וכל קול יש לו אלף נגונים, וכשהמלאך הזה עומד לשורר בודאי יפה ונעים מאד אשר אין להעריך ולשער כלל. ועתה יזכר האדם עצמו פחיתות ושפלות ערכו נגד זה ואיך יוכל לסבל חייו, בודאי ימאס עצמו בחייו עד שיגוע בלא עתו.
וכן אם היה זוכר פחיתותו בפרט, כמו כמה אנשים שהם מלכלכים ומתעבים מאד בעוונות, בודאי אם לא היה שכחה כלל, לא היה אפשר לו להרים עצמו כלל לעבודת השם יתברך.
ומחמת כל זה השכחה הוא מעלה מצד זה. אבל האדם ראוי לזכר עצמו לבל יאבד עולמו, חס ושלום:
וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (משנה, עוקצין ג, יב) שעתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות וכו', וישער בדעתו גדלת עולם אחד וכמה וכמה בתים יש בו, וכמה וכמה חצרות ומבואות, וכמה וכמה עירות ומדינות, וגדל שטח של כל עולם, וכמה וכמה כוכבים ומזלות עד אין מספר, וגלגלים נפלאים ונוראים שיש בכל עולם ועולם, כי כל אלו יש בעולם אחד מהעולמות, ומעתה ש"י עולמות שיש לכל צדיק מה יקרה גדלתו ושעשועיו ותענוגיו עד אין להעריך ולשער.
והנה הש"י עולמות שיש להצדיק הוא בונה אותם ממחלקת, כי כל דברי המחלקת שכל אחד מדבר הם בחינת אבנים, כי האותיות נקראים אבנים כמובא בספר יצירה: שתי אבנים בונות וכו', והם בחינת חלוקי אבנים (ש"א יז, מ), כי האבנים הבאים על ידי דבריהם של המחלקת הם מחלקים ואין להם חבור, והצדיק נוטל אלו האבנים ומחבר אותם ובונה מהם בתים כי הוא עושה שלום ביניהם ומחברם ומסדרם יחד זה על זה עד שבונה מהם בית. וזה בחינת שלום בית שעושה מחלוקי האבנים הנ"ל בחינת שלום בית ומהבתים נעשה עיר עד שנעשה מהם עולם מלא וכן ש"י עולמות. וזה בחינת "להנחיל אוהבי יש" (משלי ח', כ"א) (אוהבי דיקא בחינת אהבה ושלום כי על ידי השלום ואהבה שעושה בין החלוקי אבנים נעשו הש"י עולמות כנ"ל). וזה מה שאמרה אביגיל לדוד בעת שחלק עליו נבל ודבר עליו סרה כנאמר שם. אמרה לו: ועתה ידעתי כי בית יעשה לך ה', הינו על ידי זה המחלקת יעשה לך ה' בית מהאבנים הנ"ל כנזכר לעיל. כי הצדיק מטה כלפי חסד ודן את כל החולקים עליו לכף זכות שכונתם לשם שמים כי לא היה העולם יכול לסבל אור של הצדיק שאורו גדול מאד להעולם לסבלו. וגם מחמת שיש כמה דינים וקטרוגים גדולים על הצדיק הגדול האמת, על כן הם חולקים עליו ובזה הם משתיקים הדינים והקטרוגים, כמו שאנו רואים כשיש דין קשה על אדם אחד, ואחד לובש קנאה ואומר: אני אלך ואנקם ממנו ואעשה בו דין, על ידי זה הוא משתיק ממנו שאר הבעלי דין שמקטרגים שלא היה אפשר לו לסבל דיניהם. נמצא שזה שהולך לנקם ממנו עושה לו טובה גדולה מאד כי בודאי טוב ונוח לו לסבל דינו של זה האחד שזה אפשר לו לסבלו מלסבל דיניהם חס ושלום שלא היה אפשר לסבלו. וכמו שמצינו אצל פינחס במעשה זמרי (במדבר כ"ה, ז'), כי לולא פינחס היו ישראל חס ושלום חיבין כליה חס ושלום, אך מחמת שיצא פינחס וקנא קנאת ה', על ידי זה נשתק הדין מעל ישראל כמו שכתוב (שם יא): "בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי" וכו', כן זה שחולק על הצדיק ואומר: אני אעשה לו ואראה לו גבורתי ונקמתי ממנו. על ידי זה הוא משתיק ממנו שאר הדינים כנ"ל, וגם עושה לו טובה כי כשהצדיק צריך לילך מדרגה לדרגה אזי מנסים אותו אם יש לו כח לעמד בהיכל המלך, והיכל המלך הוא בחינת פה של הצדיק שנקרא היכל, שהוא בגימטריא אדני (תקוני זהר, דף לב.) שהוא בחינת פה כמו שכתוב (שם, דף יז.): מלכות פה. וזה שהצדיק חולק עליו הוא נסיון לזה הצדיק שעליו המחלקת אם יש לו כח לעמד בהיכל המלך בפה של הצדיק החולק עליו ועל ידי זה מעלין אותו מדרגה לדרגה יותר עליונה. נמצא שעושה לו טובה: