שולחן ערוך יורה דעה שעו ד
<< · שולחן ערוך יורה דעה · שעו · ד
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
עכשיו נוהגים שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר (או לאחר שהפך האבל פניו מן המת) חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבית הקברות ואומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ואחר כך תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכים אחר גוום ורוחצין ידיהם במים.
הגה: י"א שיושבים ז' פעמים מפני שהרוחות מלוות אותו וכל זמן שיושבין בורחין ממנו (מהרי"ל בתשובה כ"ג בשם י"א). ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג' פעמים אחר שרחצו הידים. ואומרים כל פעם "ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו'". וכשנקבר המת ביום טוב יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול (מ"כ בהגהות מנהגים). וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת. ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה (שם במהרי"ל).
ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל בו וריב"ש בשם תנחומא וספרי ובחיי בשם מסכת כלה וב"י בשם הזוהר ובא"ז בשם תנא דבי אליהו רבא) -- על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש. וכן נהגו להפטיר בנביא ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם. וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגיהנם (כל בו בשם הגהות). ונהגו לומר קדיש על האם -- אע"פ שהאב חי עדיין -- אינו בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו (סברת הב"י ע"פ המנהג).
מצוה להתענות ביום שמת אב או אם (ריב"ש וכל בו).
ג' אחין ואיש נכרי -- הג' אחין נוטלין ג' קדישין והאחר נוטל קדיש אחד.
ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם. ומי שיודע להתפלל כל התפלה מתפלל. ואם יש אבלים אחרים --
- נהגו שתוך שבעה לאבלם הם קודמים ואין לו קדיש כלל;
- תוך ל' יש לו קדיש אחד
- לאחר ל' כל הקדישין של אותו היום הם שלו. ומונין שבעה ול' מיום הקבורה אע"פ שלא שמע האבל מיד (במהרי"ל).
ואם נכרי הוא כא' מבני העיר לענין קדיש זו -- הולכים אחר המנהג (אגור בשם מהרי"ל).
ואין מקום לקדיש זו אלא על אב ואם בלבד אבל לא בשאר קרובים (ב"ז). ואם אין בב"ה אבל על אביו ואמו אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל (שם).
ויש מקומות שנהגו ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם כשאין אבלים על אביהם ואמם. ויש מקומות שאפילו יש אבלים על אביהם ואמם אומרים שאר קרובים אלא שעושים פשרה ביניהם שאין אומרים כל כך קדישים כמו האבלים על אב ואם (מהרי"ק שורש מ"ד). והולכין בכל זה אחר המנהג. ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר.
והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט (ב"ז בשם ר"י מקורביי"ל) אבל לא נהגו להתפלל בשבת וי"ט (כן הוא בתשובת מהרי"ל) אע"פ שאין איסור בדבר. אבל בימות החול מי שיודע להתפלל -- יתפלל, ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים. ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה יתפלל למנצח ובא לציון וכו' (ב"ז).
ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים, כי משפט רשע י"ב חדש.
ואם היו אבלים כאן ובאו אח"כ אבלים אחרים -- השניים יש להם הקדישים והתפלות כל ל' יום מיום הקבורה אע"פ שלא שמעו.
י"א דמומר שנהרג ביד עובדי כוכבים בניו אומרים עליו קדיש (הרד"כ בית י"א ובב"ז) (ועיין לעיל סימן ש"מ):
מפרשים
(ב) חולצים מנעל כו'. וע"ל ס"ס שפ"ב:
(ג) ומרחיקין מעט מבה"ק. כדי לומר קדיש לפחות ד"א שהמת תופס ד"א עכ"ל עט"ז וכ"כ לעיל ס"ס שס"ז בשם האחרונים דאף לקדיש צריך להרחיק ד"א. כתוב בב"ה בשם א"ח דאם נקבר בלילה א"א לא צדוק הדין ולא קדיש בבה"ק וכ"כ בב"י בשם הכל בו ():
(ד) ואחר כך תולשים עפר כו'. ואומרים זכור כי עפר אנחנו וגם הוא רמז לתחיית המתים שיחיו מעפרם ע"ד ויציצו (ויפרחו) מעיר כעשב הארץ:
(ה) תולשים עפר כו'. לומר דטומאה זו אינה נטהרת אלא בכעין ג' דברים הללו מים ואפר פרה ואזוב. רמב"ן. והכל בו כתב תולשים עשבים בצרור עפרם וזורקם על ראשו דרך צער ע"ד ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה:
(ו) רק שלש פעמים כו'. ועי' בעט"ז שכ' דיש לישב ז"פ בפסוק דכי מלאכיו יצוה לך וגו' ויאמר אתה גבור כו' שיש בזה סוד הקבל' להבריח כחות הטומאה ע"כ וכ"כ בפרישה בשם מהרש"ל שקבל כך מאמ"ז לומר ז' פעמים בפסוק כי מלאכיו גו' ע"ש:
(ז) ג' אחין ואיש נכרי כו'. כלומר נכרי שאינו אח שלהן אפי' הוא תושב:
(ח) שתוך ז' לאבלם כו'. כתוב במנהגים דהיינו דוקא בשבת שבתוך ז' אבל בחול אינו הולך לב"ה אך אם הבן ז' הוא קטן שאינו בר מצוה והולך לב"ה כל ז' לומר קדיש או מי שאירע לו מיתת אב ואם תוך אותן ז' יאמר קדיש יתום פעם א' עכ"ל ונרא' דמי שבטלה אבלותו ברגל כגון שעה א' לפני הרגל בטלה ממנו גזירת ז' או ל' מ"מ דין ז' ול' יש לו אפילו בחול כמו בשבת דהרי בדין הולך לב"ה. כ' בתשו' מ"ב סי' ע"ג שדברי המנהגי' סותרי' זא"ז דמתחלה כ' יום שמת אב ואם לתושב דוחה את בן ל' מכ"ש בן י"ב חדש לתושב כל אותו יום התענית דהיינו תפלת ערבית ושחרית ומנחה וכן הקדישי' של אותו יום שאומרים לפני העמוד אלמא דסבירא ליה דיא"צ עדיף ושוב כ' דבן י"ב חדש ויארצייט אורח יש לאורח קדיש א' אבל בן ל' אורח מחלק עמו כל הקדישים והתפלות אלמא דבן ל' עדיף ותירץ דברישא מיירי שיש הרבה יארצייט דאם לא יאמרו כלל עבר זמנו בטל קרבנו ולפי זה מ"ש במנהגים אם הבן ז' קטן או מי שאירע יארצייט תוך אותן ז' יאמר קדיש יתום פעם א' זהו דוקא ביארצייט מטעם דעבר זמנו בטל קרבנו אבל לבן ל' א"צ ליתן אפילו קדיש א' עכ"ל ולא משמע הכי ברישא דיש הרבה יארצייט ועוד מדכתב דוחה את בן ל' מכ"ש בן י"ב חודש כו' אלמא דבגוני דאיירי בי"ב חדש מיירי בל' ובי"ב חדש ודאי מיירי אפילו ביארצייט א' ועוד דא"כ מאי כ"ש הוא דילמא היכא דליכא אלא יארצייט א' אינו דוחה אפילו י"ב חדש והא דדוחה בן ל' היינו משום דיש הרבה יא"צ אלא נראה דהדברים כפשטן דמיירי שיש רק יא"צ א' ואפ"ה דוחה את הבן ל' דס"ל למנהגים דיא"צ עדיפא מבן שלשים. וכן משמע מהעט"ז שהבאתי לקמן דדעת המנהגים כן ול"ק מ"ש בסוף דאורח יא"צ יש לו רק קדיש א' והבן ל' חולק עם תושב בן י"ב די"ל דודאי לענין אורח נגד תושב בן ל' עדיף משום דמצי התושב לומר מן הדין אין ליתן לך כלל דהרי היכא דשניהם בן ל' או יארצייט או בני י"ב חדש אין לאורח כלום אלא כיון דאתה ל' ואני י"ב חדש אתה חולק עמי אבל ביארצייט שזמנו קבוע וגם ידוע לו קודם לכן שנה תמימה ואתה באת בגבולי די לך בקדיש אחד אבל בבן ל' ליכא למימר הכי ולפי זה לדידן דקים לן דבן ל' עדיף א"כ אירע בן ל' תושב תוך ז' לקטן יש לו ג"כ קדיש אחד והכי נהוג:
(ט) הם קודמים כו'. כתוב במנהגים דאפילו הבן ז' הוא נכרי דוחה את התושב אפילו בן ל' או יארצייט:
(י) תוך שלשים יש לו קדיש אחד. ליארצייט אבל לבן י"ב חדש אין לו כלום שהתושב בן שלשים דוחה את התושב בן י"ב בתפלה ובקדיש לפני העמוד אך בקדיש ובפריסת שמע שעל פתח ב"ה שניהם שוין בו ויחלקו בגורל כ"כ במנהגים ויש מנהגים אחרים בקדיש ופריסת שמע שעל הפתח ונהרא נהרא ופשטיה ועיין עוד במנהגים מדינים אלו. ומ"ש תוך שלשים יש לו קדיש אחד משמע דאם יש שלשה קדישים כגון בשבת אומר הבן שלשים שני קדישים והיארצייט קדיש אחד וכן משמע במהרי"ל סוף הל' תפלה ובמנהגים כתוב ויום שמת בו אב ואם לתושב דוחה את בן שלשים מכ"ש בן י"ב חודש לתושב כל אותו יום התענית דהיינו תפלת ערבית שחרית ומנחה וכן הקדישים של אותו יום שאומרים לפני העמוד ע"כ. מיהו הלבוש בא"ח סימן קל"ג השיג על זה וז"ל ול"נ שאין היארצייט דוחה את הבן שלשים מכל וכל אלא די לו בקדיש אחד עכ"ל וזהו כדעת מהרי"ל והרב וכ"פ בתשובת מ"ב סימן ע"ג וכן עיקר וכתב עוד שם דהיינו דוקא דליכא אלא יארצייט אחד ובן שלשים אחד אבל היכא דבן שלשים ויארצייט הם רבים ואי אפשר ליתן קדיש לכל אחד ואחד ובע"כ נידחין קצתן בכה"ג היארצייט עדיף ונדחה הבן שלשים מפני היארצייט שאם לא יאמר היארצייט קדיש היום למחר עבר זמנו ובטל קרבנו מה שאין כן בבן שלשים ע"כ ואע"פ שהוציא כן מתוך מה שתירץ ליישב דברי מנהגים אהדדי ואין דבריו מוכרחים בתירוץ זה וכמ"ש לעיל מ"מ הסברא נכונה וכן נהגו:
(יא) ואם נכרי הוא באחד מבני העיר לענין קדיש זו הולכין אחר המנהג. יש קהילות דנהיגי דתושב דוחה את האורח ויש מקומות דנהיגי דשוין הן ומקומות דנהיגי דתושב דוחה את הנכרי מ"מ פעם ראשונה יש רשות לנכרי להתפלל ולומר קדיש יתום פעם אחת. כ"כ במנהגים. ונראה לי דהא דיש לו לאורח קדיש אחד היינו דהוי כמו תושב בן י"ב חדש ולפי זה היכא דהתושב אין לו קדיש אחד כגון שיש כאן בן שלשים וכה"ג גם לאורח אין לו כלום:
(יב) נכרי כו'. כתוב במנהגים אם אותו שמת יש לו בנים בעיר אחרת ובאו לשם אינם נקראים תושבים בשביל אביהם שנקבר שם רק אותן הדרים תוך הקהלה וכל דרי הקהלה נקראים תושבים הן אותן שנותנים מס או משרתי הקהלה ואפי' עניי העיר שיש להם שם דירת קבע כולם חשבינן כתושבים ואם אדם קובע דירתו תוך הקהלה אז משעה שהוא חייב לישא בעול עם דרי הקהלה חשוב תושב אבל לא משעה שגמר פיסוק המס עם ההגמון אע"ג שצריך ליתן המס להגמון וכן איפכא מי שעקר דירה מן הקהלה אז משעה שאינו חייב לישא בעול עם דרי הקהלה חשוב כאורח אע"פ שחייב עדיין ליתן המס להגמון ואם יש לבעל הבית מלמד או שמש המושכר לזמן והוא פנוי שאין לו אשה ובנים אז גם הוא נקרא תושב אבל אם יש לו אשה ובנים במקום אחר אז דינו כנכרי ואם בעל הבית מגדל בביתו יתום אפילו בשכר ואין לו אב או אם במקום אחר אז נקרא תושב אבל אם יש לו אב או אם אינו נקרא תושב אפילו אם מגדלו בתורת צדקה מכ"ש אם הוא אצלו בשכר עכ"ל ונראה דנערים ובחורים הלומדים בישיבה אפילו יש להם אב או אם במקום אחר יש להם דין תושב ואפי' בעה"ב שלומד בישיבה אע"פ שיש לו אשה ובנים במקום אחר ונותן מס במקום שאשתו ובניו שם מ"מ דין תושב יש לו במקום שהוא לומד והכי נהוג:
(יג) הולכים אחר המנהג. וכתוב במנהגים דהיכא ששניהם בני שלשים או שניהם יא"צ או שניהם שנים עשר חודש דוחה את האורח לגמרי מלהתפלל ולומר קדיש על העמוד אך בפריסת שמע וקדיש על הפתח שניהן שוין ויחלקו בגורל ואם תושב ואורח שניהם בני שבעה יחלקו בגורל כי לענין שבעה אין שום עילוי לתושב על האורח ע"כ. וכתוב בתשובת מ"ב שם דאפילו בן שבעה אחד גדול ותושב ובן שבעה אחד קטן ואורח אפ"ה חולקים בשוה:
(יד) אבל לא נהגו להתפלל בשבתות ויו"ט. וכן בימים נוראים אסור וכ"פ מהרי"ל מיהו היכא דליכא דעדיף מיניה מותר כ"כ מהרי"ו בדינים והלכות סימן מ"ז:
(טו) דמומר שנהרג. דוקא נהרג אבל מת על מטתו לא וכן כתבתי לעיל סימן ש"מ דכשנהרג יש לו כפרה עד כאן לשון ד"מ.
רק ג"פ. כתב רש"ל שקיבל מאביו זקינו שיש לומר ז' פעמים דהיינו בפעם א' עד מלת כי ומלת כי בכלל. ובפעם הב' עד כי מלאכיו. ובג' עד כי מלאכיו יצוה. ובד' עד יצוה לך. ובה' עד לך לשמרך. ובו' עד לשמרך בכל. ובז' עד בכל דרכיך ויש בו סוד וכתוב בלבוש שגם הוא נהג כן:
שתוך ז' לאבלם. במנהגים כתוב שבן ל' נדחה מבן יארציי"ט לגמרי אם הוא תושב כל אותו יום ורמ"א כ' כאן שאין ליא"צ אלא קדיש א' תוך ל' ובספר משאת בנימין הקשה דברי המנהגים אהדדי דמתחלה כתבו בן ל' ויא"צ דוחה היא"צ לבן ל' כמו לי"ב חודש אלמא דיא"צ עדיף מבן ל' ושוב כ' דבן י"ב תושב ויארציי"ט אורח או בן שלשים אורח מסלק היב"ח תושב להיארציי"ט אורח בקדיש אחד ותפלה אחת ולבן שלשים אורח מחלק עמו כל הקדישי' כו' ש"מ דבן שלשים עדיף מיארציי"ט וחילק שם דהיכא דאיכא רווחא כגון בשבת דאיכא שלשה קדישים ואחד בן שלשים ואחד יארציי"ט אז בן שלשים עדיף דהוא אומר שני קדישים והיארציי"ט קדיש אחד אבל היכא דאיכא דוחק בקדישים ואינו מגיע לכל אחד קדיש אחד אז נדחה הבן שלשים מפני היארציי"ט והטעם שאם לא יאמר היארציי"ט אותו יום קדיש לא יוכל לומר למחר כי עבר היום בטל הקרבן מה שאין כן בבן שלשים שיוכל לומר למחר וחילוק נכון הוא דכל שאפשר לתת קדיש לשניהם אז יש מעלה לבן שלשים על היארצייט משא"כ אם יהיה היארציי"ט נדחה לגמרי זהו אינו מסתבר וכתב עוד דלענין שבעה אין חילוק בין גדול לקטן תושב לאורח נראה לי דמי שמת בשבת או בי"ט וא"א לקברו בו ביום דעל כל פנים יאמר קדיש תיכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן פטור מן התפלה כן נ"ל:
רק י"א חודש. עיין מה שכתבתי בסימן ר"מ סעיף ט' מזה דבר הגון:
שנהרג בידי עובדי כוכבים. פי' דאז יש לו כפרה ע"י ההריגה אבל מת על מטתו לא וכן מבואר בסימן ש"מ סעיף ה' לענין אבילות עליו וחילוק זה של מת או נהרג הוא תלמוד ערוך בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז):
(ג) מעט: היינו עכ"פ ד' אמות וכתב בב"ה בשם א"ח דאם נקבר בלילה א"א לא צדוק הדין ולא קדיש בבה"ק.
(ד) עפר: ואומרים זכור כי עפר אנחנו (ופה קהלתינו אין נוהגין לתלוש עשבים מפני סכנת בלבול. במס' שמחות מעשה באשה שחלה בנה והקיפו את העזרה מכאן נראה שנהגו להקיף בה"ק (אגודה) ומזה נתפשט המנהג שמודדין הבית חיים סביביו בפתילות ואח"כ עושין בהן נרות של שעוה ונותנין אותו לבהכ"נ והכל מנהג טוב).
(ה) במים: לרמז דטומאה זו אינה נטהרת אלא בכעין ג' דברים הללו מים ואפר פרה ואזוב. הרמב"ן.
(ו) נעם: כתב מהרש"ל שקיבל מאביו זקינו שיש לומר ז' פעמים דהיינו בפעם א' עד מלת כי ומלת כי בכלל ובפעם הב' עד כי מלאכיו. ובג' עד כי מלאכיו יצוה. ובד' עד יצוה לך. ובה' עד לך לשמרך. ובו' עד לשמרך בכל. ובז' עד בכל דרכיך ויש בו סודות וכ' בלבוש שגם הוא נהג כן. ט"ז. ויאמר אתה גבור וכו' שיש בזה סוד הקבלה להבריח כחות הטומאה לבוש וע"ש.
(ז) נכרי: כלומר שאינו אח שלהן אפילו הוא תושב. ש"ך.
(ח) קודמים: כתוב במנהגים דאפי' הבן ז' הוא איש נכרי דוחה את התושב אפי' בן ל' או יא"צ וכל זה דוקא בשבת שבתוך ז' אבל בחול אינו הולך לבהכ"נ. אך אם הבן ז' הוא קטן שאינו בר מצוה והולך לבהכ"נ כל ז' לומר קדיש או מי שאירע לו מיתת אב ואם תוך אותן ז' יאמר קדיש יתום פעם א' ע"כ. וכ' הש"ך ונראה דמי שבטלה אבלותו ברגל כגון שעה א' לפני הרגל דבטלה ממנו גזרת ז' או ל' ומ"מ דין ז' ול' יש לו אפילו בחול כמו בשבת דהרי בדין הולך לבהכ"נ והנה בתשובת מ"ב הקשה שדברי המנהגים סותרים זא"ז דמתחלה כתב יום שמת אב ואם לתושב דוחה את בן ל' מכ"ש בן י"ב חדש לתושב כל אותו יום התענית דהיינו תפלת ערבית ושחרית ומנחה. וכן הקדישים של אותו יום שאומרים לפני העמוד אלמא דס"ל דיא"צ עדיף. ושוב כתב דבן י"ב חדש ויא"צ אורח יש לאורח קדיש א' אבל בן ל' אורח מחלק עמו כל הקדישים והתפלות אלמא דבן ל' עדיף. ותירץ דברישא מיירי שיש הרבה יא"צ ואיכא דוחק בקדישים ואינו מגיע לכל א' קדיש אז נדחה הבן ל' מפני היא"צ. והטעם שאם לא יאמר היא"צ באותו יום קדיש אז עבר היום בטל הקרבן. משא"כ בבן ל' שיוכל לומר למחר אבל היכא דאיכא רווחא בקדישים כגון בשבת אז הבן ל' עדיף לומר ב' קדישים והיא"צ קדיש א' עכ"ל והסכים עמו הט"ז וכתב שחילוק נכון הוא. אבל הש"ך השיג עליו וכתב דהדברים כפשטן הם דס"ל למנהגים דיא"צ עדיף מבן שלשים ול"ק מ"ש בסוף דאורח יא"צ אין לו רק קדיש א' ובן שלשים חולק עם התושב בן יב"ח. די"ל דודאי לענין אורח נגד תושב בן ל' עדיף. משום דמצי התושב לומר ליא"צ האורח הואיל וזמנך קבוע וידוע קודם לכן שנה תמימה ואתה באת בגבולי די לך בקדיש א' אבל בבן ל' ליכא למימר הכי ולפ"ז לדידן דקי"ל דבן ל' עדיף א"כ אם אירע בן ל' תושב תוך ז' לקטן יש לו ג"כ קדיש א' והכי נהוג עכ"ל וכ' עוד בתשו' מ"ב דאפילו בן ז' א' גדול ותושב ובן ז' אחד קטן ואורח אפ"ה חולקים בשוה והט"ז כ' ונ"ל דמי שמת בשבת או ביו"ט וא"א לקברו בו ביום דעכ"פ יאמר קדיש תיכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן פטור מן התפלה עכ"ל (ובנה"כ חולק ע"ז וכתב כיון דטעם הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהנם א"כ כל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהנם וכמדומה שכן נוהגין עכ"ל).
(ט) אחד: ליא"צ אבל לבן יב"ח אין לו כלום שהתושב בן ל' דוחה את התושב בן יב"ח בתפלה ובקדיש שלפני העמוד אך בקדיש ובפריסת שמע שעל פתח בה"כ שניהם שוין בו ויחלקו בגורל ויש מנהגים אחרים בקדיש ובפריסת שמע שעל הפתח ונהרא נהרא ופשטיה ומשמע דאם הוא בשבת דיש ג' קדישים אומר הבן ל' ב' קדישים והיא"צ קדיש א'. ובמנהגים כתב דיא"צ תושב דוחה את בן ל' מיהו הלבוש באורח חיים סי' קל"ג השיג ע"ז וכתב שאין היא"צ דוחה את בן ל' מכל וכל אלא די לו בקדיש א' וכן עיקר וכן נהגו עכ"ל הש"ך.
(י) המנהג: יש קהלות דנהגו דתושב דוחה את האורח ויש מקומות דשוין הם ומקומות דנהיגי דתושב דוחה האורח מ"מ פעם ראשונה יש רשות לאורח להתפלל ולומר קדיש יתום פעם א' כ"כ במנהגים ונ"ל דהיינו דהוי כמו תושב בן יב"ח ולפ"ז היכא דהתושב אין לו קדיש א' כגון שיש כאן בן ל' וכה"ג גם לאורח אין לו כלום. ש"ך. וכתוב עוד במנהגים דאם אותו שמת יש לו בנים בעיר אחרת ובאו לשם אינם נקראים תושבים בשביל אביהם שנקבר שם רק אותן הדרים בתוך הקהלה וכל דרי הקהלה נקראים תושבים הן אותן שנותנין מס או משרתי הקהלה ואפי' עניי העיר שיש להם שם דירת קבע כולם נחשבים כתושבים ואם אדם קובע דירתו תוך הקהלה אז משעה שהוא חייב לישא בעול עם דרי הקהלה חשוב תושב אבל לא משעה שגמר פיסוק המס עם ההגמון אע"ג שצריך ליתן המס להגמון. וכן איפכא מי שעקר דירה מן הקהלה אז משעה שאינו חייב לישא בעול עם דרי הקהילה חשוב כאורח אע"פ שחייב עדיין ליתן המס להגמון ואם יש לבעל הבית מלמד או שמש המושכר לזמן והוא פנוי שאין לו אשה ובנים אז גם הוא נקרא תושב אבל אם יש לו אשה ובנים במקום א' אז דינו כאיש נכרי ואם בעה"ב מגדל בביתו יתום אפי' בשכר ואין לו אב או אם במ"א אז נקרא תושב אבל אם יש לו אב או אם אינו נקרא תושב אפי' אם מגדלו בתורת צדקה ומכ"ש אם הוא אצלו בשכר ע"כ ונראה דנערים ובחורים הלומדים בישיבה אפי' יש להם אב או אם במקום אחר יש להם דין תושב ואפילו בעה"ב שלומד בישיבה אע"פ שיש לו אשה ובנים במקום אחר ונותן מס במקום שאשתו ובניו שם מ"מ דין תושב יש לו במקום שהוא לומד והכי נהוג. ש"ך. וכתוב עוד במנהגים דהיכא ששניהם בני ל' או שניהם יא"צ או בני י"ב חודש נדחה האורח לגמרי מלהתפלל ולומר קדיש לפני העמוד אך בפריסת שמע וקדיש על הפתח שניהם שוין ויחלקו בגורל ואם האורח והתושב שניהם בני ז' יחלקו בגורל כי לענין שבעה אין שום עילוי לתושב על האורח עכ"ל.
(יא) רק: ע"ל סי' ר"מ ס"ט מה שמחלק הט"ז שם דצריך לכתוב הכ"מ כל י"ב חדש ומאי שנא מהכא לענין קדיש ע"ש.
(יב) שנהרג: דוקא נהרג דאז יש לו כפרה ע"י ההריגה אבל מת על מטתו לא וכ"מ לעיל סי' ש"מ לענין אבילות וחילוק זה בין מת או נהרג הוא בש"ס פ' נגמר הדין דף מ"ז עכ"ל הט"ז.