שולחן ערוך יורה דעה רנא ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רנא · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
מי שהוא עבריין להכעיס -- אפילו למצוה אחת כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח בשר כשרה -- אסור לפדותו אם נשבה (ב"מ בש"ס ס"פ השולח וטור ס"ס רנ"ב).
- (אבל עבריין לתיאבון אין איסור בדבר אם רוצים לפדותו אבל אין מחויבים בכך) (ב"י דקדק מלשון הרמב"ם וספר יראים סימן מ"ז):
מפרשים
(ג) אסור לפדותו. ומשמע דה"ה דאסור לזונו ולפרנסו ובטור ובסמ"ק משמע דאינו חייב אבל איסורא ליכא וכתב הב"ח דמחלקין בין פרנסה לפדיון ולא נהירא ועוד שהרי כתבו כן בשם הרא"מ ודברי רא"מ הם בס' יראים סימן מ"ז ומשמע התם להדיא דאין חילוק בזה ע"ש והיה נ"ל לכאורה דמ"ש כאן מיירי בשאינו מומר להכעיס דהיינו רגיל בכך והיינו שלא כתבו רק מי שעבר עבירה להכעיס ולקמן ס"ס רנ"ב כתב הטור מי שהמיר אפי' למצוה אחת כגון שאוכל נבילות להכעיס אסור לפדותו לישנא דהמיר משמע שרגיל בכך וכ"כ בפרישה אלא שדוחק לחלק במומר להכעיס בין רגיל בכך או לא דמה בכך ס"ס מיד עושה להכעיס וכ"כ לעיל סימן ב' ס"ק ט"ז דמומר להכעיס אפילו בפעם אחת דינו כעובד כוכבים וכ"מ בדברי הרמב"ם והמחבר לעיל סימן קנ"ח ס"ב דאפי' עשה עבירה פעם אחת להכעיס הרי זה אפיקורוס ומורידין אותו ואין מעלין והיה נ"ל לומר דהטור מיירי כאן באינו מומר להכעיס ולא לתיאבון אלא שאינו חושש בדבר בין אוכל האיסור או ההיתר דבכה"ג אין איסור בדבר (ובכה"ג מחלק הר"ן פ"ק דחולין ומביאו ב"י לעיל סי' ב' בין מי שאינו חושש ובין להכעיס ע"ש ואף שהרא"ש שם כתב דדינו כלהכעיס היינו משום דאינו חושש לזבוח וחשיב להכעיס לענין שחיטה וכדאיתא בב"י שם משא"כ הכא ודוק) ומשמע הכי כדברי הרא"ם בספר יראים שם מדכתב דהא דר' אמי דאסור לפדות במומר מיירי להכעיס דהוי מין ואמאי לא מוקי לה כפשוטו וכדאיתא בש"ס דחזי ליה ישראל דשביק התירא ואכיל איסורא אלא ודאי משום דבכה"ג אין איסור בדבר דשמא אינו עושה להכעיס ומ"ש הטור בסיפא וכן מומר לתיאבון אשמועינן רבותא דאפילו לתיאבון אינו חייב לפדותו א"נ ברישא מיירי באינו רגיל בכך והוא עושה שלא לתיאבון ושלא להכעיס ובסיפא מיירי במומר לתיאבון שהוא רגיל בכך וישוב זה היה נ"ל נכון לישב דברי הטור והיינו שלא הזכיר ברישא להכעיס אך בסמ"ק כתב ברישא להכעיס ואפשר טעות סופר הוא:
אסור לפדותו. בטור כתוב בזה עני העובר על אחת מכל המצות כו' אינו חייב ליתן לו צדקה כו' ומיירי בלהכעיס דאלו לתאבון הרי נקטיה אחר כך בסיפא אלא ע"כ בלהכעיס והקשה בית יוסף דמלשון אינו חייב משמע דאין איסור אם יתן לו ועובדא דרבי אמי מבואר דאסור להחיותו ותירץ בפרישה דבלהכעיס בחד זימנא לא מיקרי מומר ואין איסור בלהחיותו וכן במומר שעושה הרבה פעמים ואפילו לתאבון הוה כן אבל במומר להכעיס דהיינו בהרבה פעמים יש איסור להחיותו ולא נהירא לע"ד דגם בפעם א' כשעושה להכעיס יש איסור כמשמעות לשון הרמב"ם שמביא ב"י שכתב שהיה אוכל נבילה להכעיס וכן לשון הטור סימן רנ"ב ואפ"ה יש איסור לפדותו ומשמע בפעם אחת וכן מוכח בגמרא בפרק השולח דקאמר והא זמנין דאיכא היתרא ואיסורא קמיה ושביק היתרא כו') ולשון זמנין משמע פעם אחת דבפ' הכותב (כתובות דף פ"ה) אמרינן זמנין הוה יתיב קמיה רב פפא כו' והיינו פעם א' כדמוכח שם) ומ"ש בפרישה דבפעם אחת לא מיקרי מומר אמת שכ"כ התוס' בפ"ק דחולין לחד תירוצא במשנה דהשוחט בשבת ובי"כ כו' ואינו ענין לכאן דשם מיירי אם נפסול שחיטתו משום שחיטת מומר לחלל שבת דנימא דהוה מומר לכל התורה ובזה אמרינן דמשום פעם אחת לא מקרי מומר לשאר דברים אבל כאן תיכף שעשה עבירה להכעיס אפי' בפעם אחת נכנס בכלל הפושעים ומומרים בזה לענין עונש של אותה עבירה ועונשו הוא שלא יצילנו שום בר ישראל עד שיעשה תשובה והלא גם במסור מבואר בגמרא פרק הגוזל בתרא ובח"מ סימן שפ"ח שאפי' בשביל פעם אחת מותר להרגו וזה העושה עבירה להכעיס דינו ג"כ בשביל פעם אחת לעונש שלם כמו מסור והנה בר מכל זה יש לי תימה רבה על בעל הפרישה בזה דהא יש להקשות דברי רמב"ם אהדדי דכאן כתב בית יוסף בשמו במומר לתיאבון במצוה אחת דאין חיוב בדבר לפדותו והנה בסוף סי' קנ"ח כתב בית יוסף דברי הרמב"ם דבמומר לתיאבון מצוה יש להצילו ואסור לעמוד על דמו ועל כן צריך לתרץ על פי דברי כסף משנה בסוף פ"ד דהל' רוצח במה שכתב רמב"ם בפוקרים בגזל דאסור להצילם והקש' כסף משנה דהא אין זה רק מחמת הנחת עצמו ומ"ש מסיפא בעובר לתיאבון דחייב להצילו ותירץ וזה לשונו וי"ל דאע"פ שאלו ואלו עושין לתיאבון רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד ותנא בסיפא תיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילה להכעיס אע"פ שאינו עומד ברשעתו תמיד הרי הוא בכלל אפיקורוס עכ"ל הרי מוכח לפניך דבלהכעיס יש איסור להצילו אפילו בשביל פעם אחת דלא כדברי בעל הפרישה ובזה מתורץ מה שהקש' דברי רמב"ם אהדדי שזכרתי דדבריו כאן הם במומר לתיאבון הרבה פעמים וכן צריך לומר מה שזכר הטור בשם הר"ר אליעזר לענין תיאבון וע"כ נראה לתרץ גם קושית בית יוסף דהא דכתב הטור אין חייבין לפדותו לאו למידק דאין איסור אלא קמשמע לן דאף על פי שרואין ממנו שמתחרט והולך לעשות תשובה דאז ודאי אין איסור להצילו מכל מקום אין חיוב עדיין עד שיהיה ידוע לנו שעשה תשובה וקיבל דינו וכמ"ש בית יוסף בשם סמ"ק זהו כוונת הטור בשם הר"ר אליעזר ומיירי כאן במומר ממש הרבה פעמים דומיא דסיפא דתיאבון ובזה אתי שפיר הא דכתב הטור עד שידעו כו' דלכאורה הוא מיותר. ומו"ח ז"ל חילק בין הלואה דלפדותו דוקא אסור בלהכעיס אבל לזונו אין איסור ואין חיוב בדבר ואיני מרגיש בחילוק הזה מאי בין פדיה למזונות ודברי רמ"א כאן הם עיקר להלכה:
(ב) לפדותו: ומשמע דה"ה דאסור לזונו ולפרנסו. ש"ך.