שולחן ערוך יורה דעה קעג יג
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קעג · יג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר על מנת שיתן לו יין טוב בניסן וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע של יין ולהתנות עם המוכר שאם יוזיל או יתייקר עד זמן מכירת היין יהיה ברשות הלוקח ואם יחמיץ יהיה ברשות המוכר אבל אם אין הלוקח מקבל עליו אחריות הזול אסור אפילו מושכו לרשותו
מפרשים
(כג) מותר להקדים כו'. פירש רש"י דהיינו בלא יצא השער ויש לו ול"ד לדלקמן סי' קע"ה ביש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ ואפ"ה שרי הכא מטעם שהיין מקולקל לא לקח ממנו וזה שהחמיץ מעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר:
(כד) ע"מ שיתן לו יין טוב בניסן. ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות. טור ור"ל אחריות דחמוץ שיהיה יין טוב אבל אם המוכר מקבל עליו גם כן אחריות דיוקרא וזולא אסור וכן מוכח בבית יוסף. והדרישה הפך הדברים והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו. גם מ"ש דלא גרע מפיסוק פירו' דלקמן סי' קע"ה דיכול לפסוק המוכר אפי' ע"מ שיהא אחריו' דיוקרא וזולא על המוכר כו' ליתא דלא שרי לקמן סי' קע"ה אלא לפסוק כשער של עכשיו או כשער הזול אבל כשמוכר מקבל עליו אחריו' דיוקרא וזולא ודאי אסור (וכ"כ הב"ח בקונטרס אחרון דאסור) גם הראיה שהביא מהנ"י לאו כלום היא דודאי בין להמקשן ובין להתרצן בעינן שהלוקח יקבל אחריו' דיוקרא וזולא אלא דס"ד דמקשה דבחבית ידוע אפי' מקבל עליו הלוקח אחריות דזולא אסור לומר אי תקפה ברשותך ומשום אחריות דזולא חשיב כמו אחריות דתקפה עיין שם ודוק:
(כה) בניסן. שבירור היין הוא עד ניסן ומעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר אבל בתר הכי אפשר דמעיקרא חמרא והשתא חלא ואסור ויש פוסקים עד טבת ונראה דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין והתוס' כתבו דטבת לאו דוקא אלא ה"ה כל ימות השנה וכב"י כיון דמידי דרבנן הוא נראה דסמכינן על דברי התוספות ומביאו ד"מ ומ"מ יש להחמיר:
(כו) וכן מותר כו'. קמ"ל הכא דאפי' בשאר ימות השנה שרי א"נ קמ"ל דאפילו חבית ידוע שרי:
(כז) ואם יחמיץ כו'. עיין בח"מ סי' רל"ב:
(כח) יהיה ברשות המוכר. ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או לרשות המוכר. טור. וכ"מ בתוס' והרא"ש:
מותר להקדים כו'. בגמרא הכי איתא אמר ליה רבא מבר"ניש לרבא חזי מר דמקבלי רבנן ריבתא דקא יהבי זוזי אחמרא בתשרי וקא מבחרי להו בטבת פרש"י נוטלין יין טוב ואי הוה שקלי ליה מתשרי דילמא היה מחמץ ואשתכח דמשום קדימת המעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קיבל עליו המוכר אחריות ולא דמי לההוא דיש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא שלו החמיץ א"ל אינהו נמי אחמרא יהבי אחלא לא יהבי מעיקרא משעה שלקחו דחמרא חמרא דחלא חלא פי' קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר ויין המקולקל לא לקח ממנו וכתבו התוספות בפרק הרבית (דף ס"ד ריש ע"ב) דמשמע דהנהו רבנן דיהבי זוזי אחמרא קלקול אחר בר מחימוץ הוה מקבלי עלייהו ולא דמי לפוסק על הפירות שיש לו שאין הלוקח מפסיד בשום ענין דהתם יכול המוכר לתת לו חטים אחרים ואלו שיש לו יאכלם אחר הפסיקה עמו אבל ביין היו סומכין על היין של הבעלי בתים דוקא ולא היו יכולים לקנות מן השוק ולתת להם עכ"ל וכן יש לפרש גם דברי הטור שכתב ע"מ ליתן לו יין טוב בניסן ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו האחריות כו' ר"ל אותו האחריות שיהיה היין טוב ואדסמך ליה קאי אבל שאר האחריות כגון זול או שאר קלקול של כל יינות של המוכר הלוקח מקבל עליו וע"כ אמר הטור בה"א הידיעה האחריות דהיינו הנזכר בסמוך לו. ובדרישה כתוב שכל האחריות שבעולם קיבל עליו המוכר ואפ"ה שרי דלא גרע מפיסוק פירות דבסי' קע"ה שיכול לפסוק אפילו אם מקבל עליו המוכר כל האחריות כו' ואשתמיטתיה דברי התוס' הללו שזכרתי ובודאי אין הטור חולק עליהם מדלא הביאם כלל וגם לשון הגמרא בהדיא משמע כדבריהם דלא הזכירו אלא דלא יהבי זוזי אחלא משמע אבל על שאר קלקולים לא הקפידו:
יין טוב בניסן. כן הוא בטור אבל בגמרא דלעיל איתא בטבת וכתב ב"י שבגמרא של הטור היתה הגירסא בניסן או שסובר הטור דלאו דוקא עד טבת אלא אפי' עד ניסן וכמ"ש התוס' בפרק הרבית (דף ס"ד) ד"ה אי תקפא ברשותך דאפילו כל השנה הוה הדין כן והאי לישנא בתרא דב"י נ"ל עיקר דהא ברמב"ם ורי"ף ורא"ש נזכר טבת והיה לו לטור לכל הפחות להביאם ולהודיע שיש חילוק בגירסאות אלו אלא שהקשה ב"י ממה שהקשו התוס' במה שאמרו בגמרא שרי ליה לאינש למימר הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפא ברשותך והיינו הדין שזכר הטור והש"ע סעיף זה בסיפא וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע של יין כו' דלמה לי התנאי הא אפי' בלא התנאי יהיה ברשות המוכר לענין אם יחמיץ היין כמו בהאי דינא דרבנן יהבי זוזי בתשרי ומבחרי בטבת דלאו דוקא בטבת אלא כל השנה יכולים ליקח יין טוב דוקא ומכח קושיא זאת פירשו דדין התנאי אי תקפא ברשותך דהיינו הסיפא דסעיף זה מיירי דלאו החמיצה ממש דזה אין צריך תנאי אלא מיירי לענין קילקול קצת. והוקשה לב"י על הטור שכתב בדין הסיפא ואם יחמיץ כו' ש"מ דלא ס"ל תירוץ התוספות ואם כן מה יתרץ על הקושיא שלהם וע"כ כתב ב"י דהטור חולק עם התוספות וס"ל דאחר ניסן אין היתר ליקח היין ויש לו גירסא אחרת בגמרא ותמהתי מי הכניסו לכך לעשות מחלוקת בחנם לענין דינא דהא לא הוקשה לתוס' על גוף הדין כלום מאיסור להיתר או איפכא אלא לתרץ קושיא אחת דלמה לי תנאי ע"כ לא שינה הטור ענין התנאי כמו שנ' בגמרא דהא עכ"פ לדינא אמת הוא ועל קושית התוס' דלמה לי תנאי שערי תירוצים לא ננעלו דיש לתרץ דשאני בסיפא דחבית ידוע מכר לו וע"כ אי לא התנה בהדיא אם יחמיץ יהיה ברשות המוכר היה באמת ברשות לוקח כיון שבחר לו אותה חבית משא"כ ברישא שסתם מכר לו יין טוב הוה כאלו מפרש שלא יחמיץ וכבר פסק גם ב"י לענין הלכה דלאו דוקא ניסן אלא ה"ה כל ימות השנה:
אסור. אפי' (לא) משכו דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כן נראה לענ"ד:
(יז) להקדים: פירש"י דהיינו בלא יצא השער ויש לו ול"ד לדלקמן סי' קע"ה ביש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ ואפ"ה שרי הכא מטעם שזה שהחמיץ מעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר וכ' הש"ך בשם הטור ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות שיהיה יין טוב אבל אם המוכר מקבל עליו ג"כ אחריות דיוקרא וזולא אסור ודלא כהדרישה וכ"כ הט"ז. ומ"ש המחבר בניסן ויש פוסקים עד טבת ונ"ל דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין.
(יח) המוכר: ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או לרשות המוכר. טור.
(יט) אסור: דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד. ט"ז.