ט"ז על יורה דעה קעג

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה קעג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

אם המוכר עשיר. פי' שמוכר לו דבר שעתיד להתייקר כשיעור שקונה עכשיו זה ממנו נמצא לגבי המוכר שהוא עשיר אין לו הנאה שהרי יכול להניח המקח עד שיגיע שעת היוקר אפ"ה אסור דאזלינן בתר לוקח דאי הוה ליה זוזי היה יכול עכשיו לקנות בזול וכיון דלית ליה זוזי שקיל כיוקרא דלקמיה ונראה פשוט דאע"פ שגם אם הלוקח רוצה להניחו עד שעת היוקר דאסור דעכ"פ בשעה שהוא נוטלו ממנו נוטלו באיסור ובסי' קס"ט תחילת סעיף י"ח הבאתי דין זה ע"ש מה שלמדתי ממנו:

מותר למכרו בי"ב. פי' בהמתנה וכן סעיף שאחר זה ודין שכירות קרקע שמותר להוסיף בהמתנה יתבאר בסימן קע"ז סעיף ז':

סעיף ד

ובלבד שיהיה אחריות כו'. דאל"כ אין כאן מכר אלא הלואה ויש כאן רבית מה שקבל יותר:

או שטרפו בעל חוב מוקדם. פי' שהמוכר שיעבד לבעל חוב שלו כבר מטלטלי אגב מקרקעי ובשטרות לית בהו משום תקנת השוק כמ"ש בחושן משפט סימן ס':

מחזיר לו מעותיו. דהוה כשטר שיש בו רבית שגובה את הקרן:

שקול עלי לאומנות. פירש הרמב"ן שנותן לו עכשיו מאתים זהובים שיכנס תחתיו לאומנות המלך שהיא עליו בשוה ג' מאות זהובים אסור דמשום דמקדים לו המעות פורע בשבילו יותר:

דלמא יפייסנו בפחות. דהוי ליה כנותן מעות לחבירו שיציל אותו מן האונס דהא אין כאן חוב עליו רק אונס מן המלך משא"כ ברישא שיש חוב עליו וזה מקבל עליו לפרעו ואינו מקבל מן הלוה רק פחות מאותו חוב הוה רבית אע"פ שאפשר שיוכל לפטור עצמו מן המלוה ג"כ בפחות מ"מ עיקר החוב הוא חל עליו מעכשיו כך מבואר שם בתשובת רשב"א סימן תרפ"ו ועיין בהג"ה ס"ס זה ובסי' קע"ז סעיף י':

סעיף ה

עזר היין. לשון עזר היה בלשונם כמו בלשון מדינה זה ארנד"א והיינו שלא היה רשות לשום אחד מהקהל למכור יין רק זה החיש הקונה זכות זה מן הקהל וזה היה דרך תקנה ביניהם:

סעיף ו

מעות שאינם טבועות. פי' כמ"ש ב"י בשם הרמב"ן דהיינו מעות שאין עליהם צורה וה"ל כפירות וכיון דיש לו מותר ולא כמ"ש התוס' דאף במעות שיש עליהם צורה מותר רק שיהא מין אחר:

ומ"ש בהג"ה ול"נ מדברי האשר"י והתוספות כו'. הקשה ע"ז בלבוש ומו"ח ז"ל ובדרישה שהרי בסי' קע"ה בפוסק על הפירות שאינו פוסק אלא עד כדי שיש לו ובעיני יפלא מאד מה שכ' רמ"א ז"ל ול"נ מדברי התוספות דז"ל התוס' על מה שאמרו בגמרא בדין זה כיון שיש לו נעשה כאלו אומר הלוני עד שיבא בני וכתבו התוס' פי' כמו שמותר סאה בסאה דרך הלואה באומר עד שיבא בני משום דסאה בסאה הוה רבית דרבנן ה"ה דרך מקח וממכר אפילו סאה בסאתיים מותר באומר עד שיבא בני עכ"ל מזה למד הרב כאן ובד"מ וכתב כיון שהם מדמים דבר זה להלואת סאה בסאה ושם א"צ שיהא לו כל הסאה עכ"ל אמינא דאין כאן ראיה כלל דע"כ אינם דומים לגמרי דהא לא מהני יש לו כי רוצה ללות סאה בסאתיים דלא אמרו אלא בהלואת סאה בסאה אלא שיש חשש שמא יתייקר ולזה מהני יש לו כמבואר לעיל אבל בהלואה סאה בסאתיים בפירוש רבית קצוצה היא ולא מהני יש לו וכ"כ הרא"ש בהדיא בפרק הזהב וז"ל וסאה בסאתיים לא אשכחן דשרי אפי' ביש לו עכ"ל וכאן מהני אפי' נותן לו בעד הדינר אפי' יותר מדינר כיון דהוי דרך מקח וממכר אלא דהכי קאמר כי היכי דיש היתר בהלואה סאה בסאה כל שיש לו והיינו לפי דינו אפי' טפה אחת ה"נ בהיתר זה מקח וממכר דמותר ביש לו לפי דינו והיינו כל מה שהוא מוכר צריך שיהיה לו כמו שכתבתי בר"ס קס"ג בשם נ"י ולא מדמים להדדי אלא במה דבשניהם יש היתר מחמת שיש לו אבל לעולם כ"א לפי דינו כנ"ל ברור. ועוד ראיתי להזכיר מה שיש נוהגין לעשות היתר שהלוה כותב לו שמוכר לו איזה סך כסף וידוע שאין לו אותו סך רק שהמלוה סומך על מה שהוא מודה שיש לו אותו סך זה נ"ל איסור דאורייתא דמה מהני הודאה לשקר להפקיע איסור דאורייתא דנהי דיש בהודאה כח לחייב עצמו ממון מה שאינו חייב אבל חלק גבוה מי ימחול וכעין שכתבתי בסימן קס"ט סעיף י"א וראיה עוד ממ"ש רמ"א סימן קס"ט סעיף י"א דמי שאינו מוחזק שיש לו משכנות של עובד כוכבים לא מהני הודאתו לשקר והכי נמי כן הוא:

סעיף ז

אם ישנם ברשות המוכר. פירש בית יוסף בשם ריב"ש הטעם כיון דמן התורה מעות קונות ואם חוזר בו מקבל מי שפרע הוה לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור מעתה כיון דאין איסור במכירת פירות אלא מדרבנן אבל כשאין לו אנו חוששין שמא יתייקר ומרויח בהקדמת המעות וגם המוכר יצטרך לקנותם ביוקר עכ"ל:

אבל אם מפרש כו'. בטור כתוב כאן י"א אפילו אם מפרש דמותר ביש לו ונראה טעמא דאע"פ דבריש סי' זה אסור במפרש לכ"ע שאני התם שהלוקח מבקש זמן להמתין לו המעות ובזה שייך המתנה מה שאין כן כאן שהמקח יש ביד מוכר מזומן אלא שממתין עד שיבא בנו אין זה קרוי המתנה והטור חולק דאף זה קרוי המתנה ומ"ש רמ"א כאן ואם לאחר זמן ביו"ד ר"ל אחר שיבא בני ואפ"ה אסור:

אפי' אין לו שרי. דברים תמוהים יש כאן ונעתיק המקור דאמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי למוכר שעוה וקא אזלי ד' חלות בזוזי ואמר ליה יהיבנא לך ה' יש לו שרי אין לו אסור ופרכינן פשיטא דאסור באין לו ומשנינן אע"ג שיש לו הקפה ביד אחרים וכמ"ש הטור כאן והקשו בתוס' והרא"ש ממאי דאמר רב נחמן גופיה טרשא שרי והיינו הדין הנזכר בריש סימן זה דמותר למכור ביותר משוויו בשביל המתנת המעות ובלבד שלא יפרש אם מעכשיו בפחות והכי נמי יהי' מותר למכור בזול בשביל הקדמת המעות כיון שאינו מפרש וי"ל כיון דאזלי הכא ארבע בזוזי הוה כמפרש אם מעכשיו בפחות ולא שרי רב נחמן טרשא אלא בדבר שאין לו שער ולא שומא ידוע עד כאן לשונם וכתב בית יוסף על זה משמע מדבריהם שאם הוא דבר שאין שומתו ידוע אע"פ שאין לו מותר להקדים לו מעות כדי לקנות ממנו בזול דומיא דטרשא דרב נחמן הנזכר בריש סי' זה עכ"ל. וזה העתיק בד"מ בלשון זה אע"פ שאין לו מותר להקדים המעות כדי לקנות בזול מידי דהוה אמוכר ביוקר באין שומתו ידוע שנזכר בריש סי' עכ"ל וממנו יצאה הג"ה זאת להתיר אפי' באין לו כל שאינו מפרש ואשתומם כשעה חדא על הנהו תרי אריותא דבי עלאי על פסק זה חדא דהיאך יעלה על דעתנו להתירו לפסוק על שום דבר בעולם באין לו ולא יצא השער דמאי שנא ממתניתין אין פוסקין על פירות עד שיצא השער והכי נמי אפילו בדבר שאין שומתו ידועה כפרה וטלית היאך נתירם הא אפשר לבא לידי רבית גמור שזה קיבל זהב אחד להעמיד לו פרה לזמן פלוני ובהגיע זמן ההוא יתייקר ויצטרך ליתן שני זהובים הרי זה נשך גמור שאנו רואין שמשלם בעד זהב אחד שנים ומה שרצו ללמוד מטרשא דרב נחמן דמתיר בפרה אינו דומה לזה כלל דשם אין אנו רואין שמשלם יותר מעות ממה שקיבל דאע"פ שבשעת מקח קנה ביוקר מכל מקום אין אנו רואין בלוקח זה שמשלם יותר ואפשר לומר שהפרה היתה שוה כך דהא אין שומתה מפורסם וידוע משא"כ במוכר זה שמוזיל ליתן פרה ומקבל בעדה פחות ממה שיצטרך להוציא בשביל להעמיד לו פרה וזה רבית הנראה לעינים ומכ"ש שיש לתמוה על מה שכתב ב"י ורמ"א בפירוש שנותן בזול להקדים לקנות בזול דבר זה מי התיר לנו והלא זה רבית גמור דשקיל מאי דלא יהיב ליה . ועוד קשה לי ממה שכתבו התוספות הנ"ל דכל עיקר האיסור בר"נ דקיראה משום דכיון שיצא השער הוי ליה כמפרש ממילא אי לא יצא השער היה מותר לפסוק וכ"כ התוס' בהדיא אח"כ דבפירות אין איסור אלא ביצא השער דוקא וזהו נגד המשנה אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ואם כן קשיא פיסוק פירות על פירות כל זה קשה לפי הבנת ב"י ורמ"א בדבריהם של התוס' שכתבו להיתר באין שומתו ידוע ואין לו אבל כי חזינן אנן בסייעתא דשמיא לא זו הדרך וחלילה להתיר באין לו בשום פסיקה בעולם בלא יצא השער והבנת דברי התוס' הוא בדרך זה דיש לפנינו שני חלוקות חלוקה אחת רבית הנראה לעינים שהכל רואין שהלוה נותן מעות יותר ממה שקיבל והיינו ההיא דאין פוסקין על הפירות וה"ה כל דבר דשמא יתייקר ויראו עינינו במה שיתן המוכר יותר חלוקה השניה הוא רבית דמוכח דהיינו שאין אנו רואין שנותן יותר ממה שקיבל בסך המעות אלא שבעצם המקח אנו מוכיחין שעושה כן בשביל הקדמת המעות ומפסיד (הלוקח) [המוכר] והוכחה זאת היא במה שאנו רואין שנותן לו בזול יותר ממה שיצא השער או ביוקר. ובזה יהיה הכל על נכון דיש לנו להקשות עוד בדברי התוס' למה הקשו דברי ר"נ אהדדי היה להם להקשות דברי ר"נ דטרשא אמתניתין דאין פוסקין על הפירות דלמה התיר ר"נ טרשא שיקח הלוקח ביוקר מן השער מ"ש מאין פוסקין דיש איסור בשביל הפסד המוכר ובודאי לפי תירוץ התוס' יש לתרץ זה אלא דהיה להם להוכיח תירוץ שלהן מקושיא זאת ולא מקושיא דר"נ אהדדי דאילו בקושיא דר"נ אהדדי היה אפשר לומ' דחזר בו אבל אי קשיא ממתני' אין לך לומר אלא כתירוץ התוס' לחלק בין שומא ידוע ע"כ נראה לומר דמההיא דאין פוסקין לא קשיא דשם אסור משום דיבוא לידי איסור הנראה לעינים באם יתייקר כמו שזכרתי משא"כ בטרשא דר"נ אין חשש זה שמא יתייקר דהלא כבר קנה ביוקר אלא יש חשש איסור דמוכח מכח דאנו מוכיחין מפני מה קונה זה ביוקר ודאי משום המתנת המעות וע"כ יש לחלק דאין איסור אלא דוקא בנראה לעינים דהא מדרבנן יש האיסור כאן ולא גזרו באיסור דמוכח כלל על כן הקשו דר"נ אהדדי מר"נ דקיראה דגם הוא לא מיירי אלא מאיסור דמוכח דא"ל דאוסר באזלי ד' ואיהו יהיב ליה ה' ויבוא לידי איסור הנראה לעינים אם יצטרך לקנות לו בעד ה' דא"כ מה לו לר"נ לאסור באם יצא השער בד' והוא פוסק בה' הא יש איסור בכל הפסיקות שבעולם אפי' לא יצא השער כלל כמתני' דאין פוסקין אלא ודאי ר"נ דקיראה מיירי אפי' במקום שאין איסור מצד אין פוסקין דהיינו חשש שמא יתייקר אלא מיירי מצד איסור אחר ואין שם איסור מצד שמא יתייקר כגון שכבר הגיע הזמן שחייב עצמו לתת לו ה' חלות ואז גם השער הוזל בכך ובזה מותר מצד אין פוסקין על הפירות אפ"ה יש איסור מצד שבשעה שעשה המקח היה רבית דמוכח שאז היה השער בד' ולמה לקח מעות ליתן ה' אלא ודאי בשביל הקדמת המעות קמ"ל ר"נ דקיראה דגם ברבית דמוכח יש איחור ועל כן מקשים התוספות רבית דמוכח אהדדי דבר"נ דקיראה אמרינן דאסור אפי' בסתם ובר"נ דטרשא אמרינן דמותר כמו שזכרנו ועל זה תירצו התוס' שפיר דיש חילוק ברבית דמוכח דדוקא בפירות ובשעוה אם יצא השער לפי שהוא מפורסם וכן אפילו לא יצא השער ויש פרסום מצד ששומתו ידוע שכל העולם יודעים שוויו לפי שכל הפירות והשעוה שוין הם בזה אסרינן רבית דמוכח אבל בטרשא דר"נ אין שם אחת משנים אלו דלאו שומתן ידוע כגון פרה וטלית דכל פרה יש לה מקח בפני עצמה ואין שייך בזה שער שבשוק דאין כל הפרות שוות וה"ה נמי במקצת פירות שאין כולם שוות הוי כפרה וטלית ובאשר"י לא זכר שני דברי' כאן אלא זכר שער שלהן ידוע לחוד ממילא בכל דבר שאין השער ידוע בעת הפסיקה יש היתר ברבית דמוכח כי אין כאן הוכחה רבה אע"ג דהוא מוזיל לו באמת מכל מקום אינו מפורסם לכל דאין הכל יודעי' דמי שווייה של פרה זאת וכל זאת שחילקנו בין שומא ידוע או לא הוה במקום שאין חשש שמא יתייקר כמו שאמרנו דכבר ראינו שלא נתייקר אבל במקום שיש חשש שמא יתייקר מזה לא דיבר רב נחמן כלל והוא מוזכר במשנה דאין פוסקין על הפירות וה"ה בכל דבר דחד טעמא הוא דכיון שעינינו רואות שזה משלם יותר ממה שלקח אלא דבמקו' שאין רבית הנראה לעיני' דאין חשש שמא יתייקר אז יש חילוק אם הוא שומתו ידוע או יצא השער יש איסור בין מצד המוכר כגון שמוזיל לו בין מצד הלוקח שלוקח ביוקר דזה הוה כמפרש אבל באין שומתו ידוע אין חילוק בין אם ההפסד מצד הלוקח שלוקח ביוקר והיינו טרשא דר"נ ובין אם ההפסד מצד המוכר שמוכר בזול בתרווייהו שרי כיון שאין חשש שמא יתייקר בתרוייהו ויש ראיה לפירוש דלעיל מלשון התוס' דכתבו שם יהיבנא לך ה' פי' לזמן פלוני איתנהו שרי ליתנהו אסור אבל ד' בזוזי שרי לפסוק כיון שכן השער דפוסקין על שער שבשוק עכ"ל קשה לאיזה צורך כתבו דמיירי לזמן פלוני אלא דקשה להו אי מיירי שא"ל לאלתר אתן לך ה' בזוזי דזה פשיטא דאסור באין לו דהא יצטרך בבירור ליתן בעד ארבע כפי מה שקיבל בעד ה' אלא מיירי לזמן פלוני והיינו דאפשר שיהיו בזול וקמ"ל ר"נ דאף על פי שיהיו בזול אסור אם קיצץ עמו בה' כיון דבשעה שקיבל המעות היה שם איסור וע"כ אסור בליתנהו ועל זה כתבו אח"כ אבל ד' בזוזי כו' כלומר כיון דמיירי בלאחר זמן היה לו לאסור אפילו ד' כיון שיש ספק ג"כ שמא יתייקר על זה תירצו דבזה שרי כיון דכן השער כו' ע"כ בא ללמדנו איפכא דיש רבותא במה שאומר ה' אע"ג דיהיה אז שעת הזול ובזה מותר אם פסק כבר על הפירות וכיוו אפילו בזה איסור מטעם שזכרנו. כן נראה לע"ד ברור דבכל מקום שיש חשש שמא יתייקר יש לאסור באין לו ואין ללמוד היתר מתוס' ואשר"י אלא באין חשש שמא יתייקר כגון בטרשא דר"נ דלא שייך שם כלל וכן בפירות אם ראינו שלא יתייקר בזה אנו מתירין רבית דמוכח:

סעיף ח

שעתה בני זרת כו'. כתב ד"מ בשם הגהות מרדכי דוקא שנותן לו הנהו דלועין שהיו לו בשעת פיסוק אבל אם נותן לו אחרות אסור:

סעיף ט

ההולך לחלוב כו'. חילוק שבין דלועין לחלב דבדלועין כיון דגדל כבר קצת ומזה גדל השאר אח"כ משא"כ בחלב דאי שקלית להאי חלב אתי אח"כ חלב אחר ולא גדל מאותה חלב שהיה כבר:

סעיף י

דאין דרך למכור פירות כו'. אבן דלועין דרך ליקח בקטנן ונמצא שעתה כשהוא קונה אותם כך הם נמכרים בשוק וזהו שויין ומה שמניחים ליגדל מאליהן הם גדלין כ"כ ב"י במ"מ וכתבו התוספות הא דאסור בפרדס כאן יותר ממשכנתא דסורא דשאני התם שקונה הקרקע מעכשיו לפירותיה אבל פרדס אינו זוכה בשום דבר והוה זוזי הלואה גביה עד הבציר ועוד י"ל כו' עכ"ל:

סעיף יא

ועל הזמורות כו'. גם בזה אין דרך למכור כן והוה כמו פרדס דבסמוך. אלא אם כן יסייעו לדוש דלא נגמר השכירות עד אותו זמן ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואף אם יתנו אז יותר ממה שמגיע להם שכירות בעד דישה והברה אוזיל הוא דקא מוזיל גבייהו:

סעיף יג

מותר להקדים כו'. בגמרא הכי איתא אמר ליה רבא מבר"ניש לרבא חזי מר דמקבלי רבנן ריבתא דקא יהבי זוזי אחמרא בתשרי וקא מבחרי להו בטבת פרש"י נוטלין יין טוב ואי הוה שקלי ליה מתשרי דילמא היה מחמץ ואשתכח דמשום קדימת המעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קיבל עליו המוכר אחריות ולא דמי לההוא דיש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא שלו החמיץ א"ל אינהו נמי אחמרא יהבי אחלא לא יהבי מעיקרא משעה שלקחו דחמרא חמרא דחלא חלא פי' קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר ויין המקולקל לא לקח ממנו וכתבו התוספות בפרק הרבית (דף ס"ד ריש ע"ב) דמשמע דהנהו רבנן דיהבי זוזי אחמרא קלקול אחר בר מחימוץ הוה מקבלי עלייהו ולא דמי לפוסק על הפירות שיש לו שאין הלוקח מפסיד בשום ענין דהתם יכול המוכר לתת לו חטים אחרים ואלו שיש לו יאכלם אחר הפסיקה עמו אבל ביין היו סומכין על היין של הבעלי בתים דוקא ולא היו יכולים לקנות מן השוק ולתת להם עכ"ל וכן יש לפרש גם דברי הטור שכתב ע"מ ליתן לו יין טוב בניסן ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו האחריות כו' ר"ל אותו האחריות שיהיה היין טוב ואדסמך ליה קאי אבל שאר האחריות כגון זול או שאר קלקול של כל יינות של המוכר הלוקח מקבל עליו וע"כ אמר הטור בה"א הידיעה האחריות דהיינו הנזכר בסמוך לו. ובדרישה כתוב שכל האחריות שבעולם קיבל עליו המוכר ואפ"ה שרי דלא גרע מפיסוק פירות דבסי' קע"ה שיכול לפסוק אפילו אם מקבל עליו המוכר כל האחריות כו' ואשתמיטתיה דברי התוס' הללו שזכרתי ובודאי אין הטור חולק עליהם מדלא הביאם כלל וגם לשון הגמרא בהדיא משמע כדבריהם דלא הזכירו אלא דלא יהבי זוזי אחלא משמע אבל על שאר קלקולים לא הקפידו:

יין טוב בניסן. כן הוא בטור אבל בגמרא דלעיל איתא בטבת וכתב ב"י שבגמרא של הטור היתה הגירסא בניסן או שסובר הטור דלאו דוקא עד טבת אלא אפי' עד ניסן וכמ"ש התוס' בפרק הרבית (דף ס"ד) ד"ה אי תקפא ברשותך דאפילו כל השנה הוה הדין כן והאי לישנא בתרא דב"י נ"ל עיקר דהא ברמב"ם ורי"ף ורא"ש נזכר טבת והיה לו לטור לכל הפחות להביאם ולהודיע שיש חילוק בגירסאות אלו אלא שהקשה ב"י ממה שהקשו התוס' במה שאמרו בגמרא שרי ליה לאינש למימר הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפא ברשותך והיינו הדין שזכר הטור והש"ע סעיף זה בסיפא וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע של יין כו' דלמה לי התנאי הא אפי' בלא התנאי יהיה ברשות המוכר לענין אם יחמיץ היין כמו בהאי דינא דרבנן יהבי זוזי בתשרי ומבחרי בטבת דלאו דוקא בטבת אלא כל השנה יכולים ליקח יין טוב דוקא ומכח קושיא זאת פירשו דדין התנאי אי תקפא ברשותך דהיינו הסיפא דסעיף זה מיירי דלאו החמיצה ממש דזה אין צריך תנאי אלא מיירי לענין קילקול קצת. והוקשה לב"י על הטור שכתב בדין הסיפא ואם יחמיץ כו' ש"מ דלא ס"ל תירוץ התוספות ואם כן מה יתרץ על הקושיא שלהם וע"כ כתב ב"י דהטור חולק עם התוספות וס"ל דאחר ניסן אין היתר ליקח היין ויש לו גירסא אחרת בגמרא ותמהתי מי הכניסו לכך לעשות מחלוקת בחנם לענין דינא דהא לא הוקשה לתוס' על גוף הדין כלום מאיסור להיתר או איפכא אלא לתרץ קושיא אחת דלמה לי תנאי ע"כ לא שינה הטור ענין התנאי כמו שנ' בגמרא דהא עכ"פ לדינא אמת הוא ועל קושית התוס' דלמה לי תנאי שערי תירוצים לא ננעלו דיש לתרץ דשאני בסיפא דחבית ידוע מכר לו וע"כ אי לא התנה בהדיא אם יחמיץ יהיה ברשות המוכר היה באמת ברשות לוקח כיון שבחר לו אותה חבית משא"כ ברישא שסתם מכר לו יין טוב הוה כאלו מפרש שלא יחמיץ וכבר פסק גם ב"י לענין הלכה דלאו דוקא ניסן אלא ה"ה כל ימות השנה:

אסור. אפי' (לא) משכו דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כן נראה לענ"ד:

סעיף יד

חבית של יין. אלו דברי הטור בשם הרמב"ם והשאיר אותם הב"י בצ"ע ובלבוש נתן טעם להיתר זה דלאו משום המתנת המעות אוקיר גביה אלא משום שאם אבדה או נשברה לא ישלם לו כלום ואם לא ימצא למכרה יחזירנה לו ואם מכרה והפסיד בה איהו דאפסיד אנפשיה דלמה מכרה היה לו להחזירה עכ"ל וקשה א"כ גם בדין דריש סימן זה דאסור למכור ביוקר בהמתנה נימא כן דאיהו דאפסיד אנפשיה דמי הכריחו לקנות בדרך זה ונראה לענ"ד פירוש דברי הטור בדרך זה כי הרמב"ם כ' דברים אלו לפרש טרשא דר"נ כמה שכתב המגיד משנה ונראה שהוא בדרך זה דבא להתיר למכור סחורה בהמתנה ביותר מן שוייה דהיינו שימכרנה עתה כפי שתהיה שוה אחר זמן וכדי שלא תקשה הא' זהו טרשא דרב פפא דקיימא לן לאיסור כמו שכתבו הטור והשלחן ערוך ריש סימן זה וחילק שם בין שומתו ידוע או לא הרמב"ם עשה חילוק אחר דהיינו דע"כ לא אסרינן טרשא דרב פפא ריש סימן זה אלא בעשה עם הלוקח מקח גמור מעכשיו דלא למיהדר ביה מה שאין כן אם לא עשה כן אלא יש לו רשות להחזירה לו כל זמן שירצה נמצא שעד שעה שימכרנה הלוקח הוה כהלואה בידו והוא מעצמו מכרה ומקבל עליו בעת ההיא לשלם לו המעות שהיה יכול המוכר ליקח לאחר זמן בזה ודאי שרי דהא אין המוכר עושה שום דבר איסור אלא הלוקח עושה כן מעצמו במה שתחת ידו וסברא זו כתב ב"י בסמוך דיבור המתחיל מי שיש לו כו' וז"ל אלא הוא מעצמו נטלן ומשתמש בהן כו' ונראה דכאן במכירה כולי עלמא מודים בזה דשרי וע"כ צריך שיהיה האחריות על המוכר בכל דבר עד שעה שימכרנה הלוקח דאם לא כן הוי ליה תיכף מכירה מן יד המוכר ליד הלוקח אלא ע"כ דאחריות על המוכר בזה כ' הרמב"ם ב' דרכים. הא' שהמוכר מקבל עליו כל האחריות עד שימכרנה כמו שזכרנו והדרך הב' שהלוקח יקבל עליו האחריות מעכשיו ואפ"ה לא נחשב למכירה עדיין כי מיירי שהמוכר הבטיח לו שהמותר על מה שעשה עמו קצבה יהיה ללוקח דהיינו שהלוקח ימתין עד שעת היוקר ואפשר שבעת ההיא יקבל עוד יותר ובההיא הנאה מקבל עליו אחריות אבל מ"מ אם ירצה יוכל להחזיר תמיד נמצא שאין כאן מכר מיד המוכר ללוקח רק הוא מעצמו מכר לו חפץ חבירו שהוא תחת ידו ומקבל עליו לשלם לא כיוקרא דלקמיה זהו שרי נמצא מבואר דברי סעיף זה בשני דרכים שזכרנו ומ"ש ברישא ואם לא מצא למכרה כו' כתבו דרך טעם לדין ובעיקר הדין עצמו לא זכרו והיה לו להזכירו שם שנעשה תנאי בזה כמו שזכר בסיפא נ"ל דברישא שמקבל עליו המוכר האחריות יש בזה גם דבר זה צריך פשיטות שיוכל להחזיר לו כל זמן שירצה כיון דאין כאן מכירה עדיין כן נראה לענ"ד נכון:

סעיף טו

ואוליכנה למקום היוקר. בגמרא איתא בהדיא אע"פ שגם המוכר עצמו היה לו ג"כ דעה להוליכם לשם:

כפי מה ששוה שם. בטור כתוב מיד כשתמכור אפרעך וכוונת המוכר להראות שמאמיני' לו וסברא זו איתא בגמ' ועי' בסעיף ט"ו:

אם אחריות בהליכה על הלוקח. דהשתא הוה מלוה גביה ויהיב ליה מותרות ברבית משא"כ אם אחריות על המוכר דלא מתחלת ההלואה עד שעה שימכרנה וכל מה שימכרנה ביוקר הרי היא של בעלים הראשונים וא"ל אמאי אסור כאן באחריות הלוקא מ"ש מסעיף י"ד בסיפא דמותר אפי' אם מקבל עליו הלוקח אחריות דהתם אין שם הלואה לבסוף כשיקבל המעות אלא מכר גמור בעת ההיא:

והוא שיתן לו שכר טירחא. כ"כ התוס' והרא"ש מטעם דאל"כ הרי הוא טורח לו בהליכה בשביל הלואה שאח"כ וסיים הרא"ש וז"ל וקמ"ל דלא חיישינן שמא אתי לזלזולי בשכר עמלו ומזונו עכ"ל והתוספות כתבו דסיפא איצטריך ליה ברשות לוקח אסור דס"ד דלא מחזי כרבית כיון שמוכרו במקום היוקר והביא ב"י דעת המ"מ והמרדכי בשם א"ז דאינו צריך ליתן לו שכר טרחו וכתב ב"י טעמא דאינו מתנה עמו שילוה לו אלא מעצמו נוטלן ומשתמש בהם ע"כ אין כאן איסור רבית דגמילות חסד הוא שטורח לו ולע"ד נראה דבזה לא יצאנו עדיין מאיסור רבית אלא טעמא דהלוקח טרח בשביל עצמו כדי שיגיע מעות לידו ואין זה שכר הלואה אלא הוא טורח לעצמו ומשתדל לו מן הפירות מעות ואע"ג דגם להמוכר יש הנאה מזה אין זה אוסר במידי כיון שגם להלוקח יש הנאה וזה פשוט לקמן סי' קע"ז דלא איכפת לן בצירוף הנאת שניהם והגע עצמך דאטו יש איסור במי שמלוה לחבירו איזה חפץ שיש לחבירו למכור וקוצץ עמו באיזה סך ישלם לו אם לא יחזירנו בעין וזה הלך ומכרו ומשלם לו אח"כ סך שקצץ עמו וכי נאמר שיש בזה רבית במה שטרח במכירתו פשיטא שכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילו ופסק הב"י כאן כדעת התוספות והרא"ש שצריך ליתן לו שכר טירחא ואיני כדאי להכריע אלא דנראה לי פשוט דהאי שכר טירחא אינה טפי מאותה שנזכר בסימן קע"ז דאפי' בדבר מועט סגי ואע"ג שבב"י כתב מכח דברי הרא"ש שזכרתי דבעינן שיהא שכרו משלם לענין הלכה לא בעינן כך מאחר שגדולים אחרים פוסקים דלא בעינן לה כלל ומסתבר כוותייהו לכל הפחות נסמוך עלייהו בזה וכן משמע כאן בש"ע שלא כתב אלא סתם שכר טירחא:

שפוטרין ללוקח המכס. פירוש בחזרתו דאם לא כן מה הנאה יש לו:

סעיף טז

שיהיו באחריות הלוקח. פירוש הנותן המעות להתגר ואמרינן בגמרא דניחא לתגר דמגלין ליה תרעא פירוש על ידי זה יהיה ניכר שהוא סוחר ומכירין אותו ונותנין לו בהקפה פעם אחר א"נ דמוזלי גבייהו פירוש כששומעין שזה אינו משתכר מוזלי גבייהו יותר כדי שירויח ולא ימשוך ידיו מלהרגיל אצלם וכתבו התוספות אע"פ שאחריות בהבאה לנותן המעות על הנותן המעות מ"מ אי לאו הני טעמי היה אסור כיון שהאחריות בהליכה עליהם ונהנין מהמעות בקניית סחורה לשם מכאן וע"כ הם טורחים בחזרה בשכר הלואה דבהליכה ולפ"ז נראה אם נותן לו שכר טירחא על ההבאה שרי והוא פשוט לענ"ד:

ובמיני סחורה אסור. דדוקא בתבואה יש להנהו תרי טעמי שזכרנו דתבואה מידי דשכיחא דאזלי ואתו אותן סוחרים כל שעה משא"כ בשאר סחורות דמי שמוכר עכשיו אינו מוכר למחר:

ויש מתירין בפירות אפילו אם מקבל אחריות. כ"כ המפרשים בשם ר"ת והרמב"ן והטעם מפורש בנימוקי יוסף ובריב"ש סימן ש"ו דאף על גב דהיה ראוי לאסור שמשקבל את המעות ואילו צריך להוציאם היה מוציא אותם ולפיכך הוא מקבל עליו אחריות הדרך בחזרה עם הפירות והוא נותן לו בחזרתו בשער הזול אלא דאפי' הכי מותר דלאו שכר הלואה הוא דאע"פ שנשתמש במעות בהליכה הרי הוא כשולחני שהפקידו אצלו ושם הוא פורעה אלא הא דעבדי הכי משום הני תרתי טעמי דלעיל מגלו להו תרעא ומוזלי גבייהו ואינם אלא שלוחים שלו אלא ששומר יכול לקבל עליו להיות כשואל על כן מקבל עליו אחריות הסחורה בחזרה ע"כ. ואין להקשות בכאן על מ"ש בסעיף ט"ו דאפילו אם נותן לו שכר טרחו אין היתר אלא אם האחריות על המוכר ואע"ג דגם שם איכא למימר דמגלו להו תרעא כמו שהעתקתי שם בשם הטור דא"ל לכשאמכור תיכף אפרע לך והיינו שרוצה להראות עצמו ואפילו הכי אסור התם קאי אסחורות דאין שם גילוי תרעא באמת. ועוד נראה דדוקא גבי לוקח פירות אמרינן הני תרי טעמי דלעיל שיש למוכר תועלת ע"י שקונה סחורות לזה הלוקח דע"י שיראו מעות בידו יקפצו רבים עליו על כן הנאה זו היא לו במקום שמקבל אחריות עליו אבל לעיל במוכר אין לו תועלת ללוקח מאנשים שיקנו דכל הבא לקנות אין לו שום דאגה שיכול לקנות בהרבה מקומות ואין צריך להחניף לשום אדם ובריש פרק א"נ אמרי' זוזי דאינשי עבדי סרסורתא פירוש ול"צ לשום סרסור כי החמרים בעצמן מוליכין התבואה לבעל המעות ע"ש (דף ס"ג) נמצא שאין הנאה למוכר בזה על כן צריך הלוקח לקבל עליו האחריות:

סעיף יז

יש לו שם פירות כו'. דמהשתא אוקימנא ברשותיה ואע"ג דלא משך דסאה בסאה אבק רבית הוא וביש לו לא גזרי ואין לו אסור דבשכר המתנתו נותן לו במקום היוקר:

סעיף יח

על אחריות הספינה. פירוש שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי המשך מהלך הספינה אפ"ה אסור דהא זוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרא הני זוזי בעינייהו והוי כמו שכירות מעות ריש סימן קע"ו דלא יצא מידי הלואה והוי אבק רבית ואם לא קיבל עליו האחריות הוי רבית קצוצה כן כתב ריב"ש סימן ש"ח וכ"כ רמ"א בריש סי' קע"ו בשכירות מעות לחלק בין קבלת אחריות או לאו לענין אבק רבית ובלבוש כתב כאן דאפילו אם קבל עליו אחריות הוה רבית קצוצה ושגגה היא דלא עיין בגוף הדין גם בדברי עצמו ר"ס קע"ו:

ויש מתירין להלוות כו'. גמגום חזינא כאן דמשמע מלשון זה שיש מתירין אלו חולקין עם הריב"ש דלעיל ולא נראה כן דבמ"מ העתיק זה מתשובת בנימין זאב סימן שס"ד וז"ל על שנהגו במלכות זו שנותנין ביריד של קלוני"א י"ב דינרין ומקבלין בוורמיז"א או במגענצ"א כשחוזרים י"ג דינרין ושאל רבינו את רש"י וא"ל אינו שרי אא"כ יקבל המלוה הסחורה שהלוה קונה אותה באותו כסף ויוליכנה המלוה או שלוחו באחריותו של מלוה עד מקום שיקבל שם המעות ויתן לו י"ג דינרין אבל בלאו הכי אסור עכ"ל. ונ"ל פשוט שגם הריב"ש מודה בזה דכאן אין שום הלואה אלא מכר גמור שהמלוה זוכה שם בההיא סחורה ובבואו לביתו מן היריד חוזר ומוכרה לו אבל בדין הריב"ש דקודם זה פשיטא דאסור לכ"ע שהרי הלואה יש שם רק דהוה אמינא להתיר מכח האחריות ועל זה פסק דאסור זהו נראה לי ברור ופשוט:

סעיף יט

למי שיבטיח מאה ליטרין כו'. שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות מאה ליטרין ואפילו אם יקדים לו הך' ליטרין ואח"כ כשיהיה הפסד יקבל ממנו מאה ליטרין אין זה נחשב להקדמת מעות דנותן לו ך' ליטרין בשביל שיתן לו אחר כך מאה ליטרין שידוע שאין נותן לו מאה ליטרין בשביל הקדמת ך' ליטרין אלא מפני ההפסד שקבל עליו ך' ליטרין הראשונים כבר קנאם המקבלם תחלה ועוד שזהו כעין קנס שמתחייב עצמו כו' ע"כ בריב"ש שם ולעיל סעיף ד' בהג"ה בדין פטרני מי"ב דינרין משמע גם כן הכי: