שולחן ערוך יורה דעה קיז א
שולחן ערוך יורה דעה · קיז · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
כל דבר שאסור מן התורה אף על פי שמותר בהנאה אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה (ל' המחבר) (או להלוות עליו) (ח"ה סימן ר') (ואפילו לקנותו להאכילו לפועליו עובדי כוכבים אסור) (כך משמע מב"י מהגהות מיימוני פ"ח דמאכלות אסורות) חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ואם נזדמנו לצייד חיה ועוף דגים טמאים (וכן מי שנזדמנה לו נבילה וטריפה בביתו) (טור) מותר למכרם ובלבד שלא יתכוין לכך:
- הגה: וצריך למכרה מיד ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו (ב"י בשם א"ח) וכן מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העובד כוכבים דהוי כמציל מידם (רשב"א בתשובה) ואסור למכור לעובד כוכבים נבילה בחזקת כשירה (טור). (ועיין בחושן המשפט סימן רכ"ח)
וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה:
מפרשים
(א) אם הוא דבר המיוחד למאכל כו'. לאפוקי סוסים וחמורים וגמלים דסתמן למלאכה והב"י הביא בשם התוספות דסוף פ' מרובה שכתב ר"ת דה"ה שאר דברים טמאים שעומדין לאכילה אם מגדלן למשוח עורות בשומנן להשתכר בהן או למוכרן לישראל שימשח בהן או להדליק מותר אבל בחזיר הכל אסור משום מעשה שהיה וכמ"ש הט"ז בח"מ סימן ת"ט וכן כתבו האגודה והרא"ש והנ"י בשם הרא"ש והרא"ה ולא כמ"ש בב"ח שהרא"ש חולק אר"ת והאגודה ומלשון המחבר שכתב אם הוא דבר המיוחד למאכל כו' לא משמע קצת הכי אלא כהרשב"א שהביא בב"י שאם הוא מיוחד למאכל ודרך בני אדם לגדלן כדי לאכלן אע"פ שאינו סוחר בדברים אלו למכרן לצורך אכילה אסור וכ"פ בעט"ז להדיא וי"ל דה"ק אם הוא דבר המיוחד לעולם לאכילה לאפוקי אם יחדו שלא לצורך אכילה וכן משמע בב"י ד"ה כ' הרמב"ם כו' עיין שם וכ"מ בכ"מ שם ודוק:
(ב) אסור לעשות בו סחורה. הטעם שמא יבוא לאכול מהן אבל אם אינו מוכר לצורך אכילה ליכא למיגזר דדוקא כשמוכר לצורך אכילה איכא למיגזר שמא יבא לאכול מהן כיון שהוא מוכר לאכיל' או שמא יבא לטעום כדרך המוכרים לאכילה אבל כשאינו מתעסק בו לצורך אכילה ליכא למיגזר א"נ לשמא יבא לאכול לא חיישינן דאטו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי למיכל איסורא אלא הטעם הוא משום דהרואה שסוחר בדבר האסור לצורך אכילה יחשוב שכשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ולכך מותר היכא דאינו מוכר לאכילה אע"פ שהוא דבר שדרך בני אדם לגדלן לאכלן וכמ"ש בס"ק א'. ודין שותף שעבר ועשה סחורה בדבר האיסור עיין בח"מ ר"ס קפ"ב בטור:
(ג) ואפי' לקנותו להאכילו לפועליו עובדי כוכבים אסור. לפי דעת הרב ולא ידעתי על מה סמכו רבים מבני עמינו שלוקחין טריפות בכיון כדי להאכיל לפועליהם עובדי כוכבים והדבר פשוט להם להתיר אבל צ"ע מנין לו להרב פסק זה כי אדרבה מהגהת מיימוני שהביא הב"י משמע שמותר לקנות להאכיל לפועליו עובדי כוכבים שלא אסר אלא לקנות כדי ליתן לעובדי כוכבים וכתב הב"י עליו הטעם משום דמתנה הוי כמו מכר דאי לאו דקביל הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה מידי עכ"ל (וה"נ אמרינן בפ"ק דמציעא (דף ט"ז ע"א) אי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב ליה מתנה ע"ש) וא"כ כשקונה כדי ליתנו לעובדי כוכבים הוי כקונה למכרו לעובד כוכבים דהוי כסחורה אבל בקונה כדי להאכילו לפועליו שיש לו בביתו משמע דשרי דאין זה כעין סחורה וכן משמע בפ' בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ג ע"ב) ע"ש ברש"י ד"ה ולא משום יין נסך וד"ה שנשא ודוק וכן משמע להדיא מא"ח שהביא הב"י שכתב וז"ל אמרינן בירושלמי מי שלקח חזירים לצורך פועלים עובדי כוכבים כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו עכ"ל משמע כשהותירו ובא למוכרו אינו מוכרו אלא בדמים שקנה וכ"כ העט"ז להדיא וז"ל י"א שמותר ליקח חזירים להאכילם לפועלים עובדי כוכבים כו' אלא שאח"כ כתב ויש אוסרים וכמ"ש למעלה עכ"ל והוא דעת הרב:
(ד) חוץ מן החלב. פי' חלב של בהמה טהורה אבל של בהמה טמאה משמע דעת הב"י דאסור לעשות בו סחורה דבקרא לא נזכר אלא חלב נבלה וטרפה ומ"ש המחבר סתם חוץ מן החלב מפני שסמך עצמו אמה שכתב שהרי נאמר בו כו' ועוד דסתם בחלב של טהורה מיירי דלא כהא"ח שכתב שלא חילק הכתוב בין טהורה לטמאה וגם תמיה לי על הא"ח שהוא להדיא נגד הברייתא דזבחים (דף ע' ע"א) ומייתי לה בת"כ פ' צו דאיתא התם דהאי קרא דחלב נבלה וטרפה וגו' איירי דוקא בבהמה טהורה שיש במינה טרפה ולא בטמאה ע"ש מיהו דוקא בחלב העומד למכור לאכילה הוא דאסור אבל למשוח עורות נתבאר בס"ק א' דמותר למכרו:
(ה) ואם נזדמנו כו'. בתוספות פ' כל שעה שם איתא דנפלה לו בירושה חשיב כנזדמנו לו וכן משמע בתשו' מנחם עזריה סי' כ"ט וכן משמע מדברי הט"ו בח"מ ס"ס ת"ט:
(ו) לצייד כו'. דוקא לצייד שאומנתו בכך אבל שאר כל אדם אע"פ שנזדמנו לו בצידה לא התירו לו ב"י בשם הפוסקים ובתשו' מ"ע שם פסק דאפילו צייד שאינו קבוע וכל אדם שנזדמן לו מותר למכרם אבל דרך מקח וממכר אפי' בהזדמן ואקראי בעלמא אסור לקנות מהם אלא שאם עבר ולקח לא קנסוהו רבנן שיהא אסור בהנאה ע"ש שהאריך:
(ז) חיה ועוף ודגים טמאים כו'. ל' הטור נזדמנו לו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים או שצד טמאים עם טהורים מותר למכרם ובלבד שלא יתכוין לכך:
(ח) וכן מי שנזדמן לו נבלה כו'. זהו מקרא מלא (דברים י"ד כ"א) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וז"ל הב"ח ומשמע דוקא אותו שנזדמנה לו יכול למכרו לעובד כוכבים מפני הפסד ממונו אבל ישראל אחר אסור לקנות מחבירו הנבלה וטרפה שנזדמנה לו כדי להרויח בה למכרה ביוקר לעובד כוכבים דהיינו נמי סחורה עכ"ל וכן משמע בתוס' דסוכה (דף ל"ט ע"א) ד"ה וליתב לה וכן משמע דעת ר' שמשון בפי' המשניות פ"ז דשביעי' משנה ג' ע"ש:
וכתוב בתשו' משאת בנימין סי' כ"ה בהג"ה דאסור לנחור תיישים שצריך לעורות שלהן למכור אח"כ הבשר לעובד כוכבים דמקרי מכוין מלאכתו בדבר האיסור וכ"כ הב"ח בא"ח סימן תקנ"א סעיף י' ע"ש:
(ט) מותר למכרם. והיכא דצד טמאים וטהורים צריך למכור הטהור והטמא ביחד וכמ"ש הא"ח אבל לא הטמא בפני עצמו ולא הטהור בפני עצמו ול"ד לאם לא עלו בידו אלא טמאים בלבד דהתירו לו למכור דהתם אם לא נתיר לו יפסיד כל טרחו וא"א בענין אחר משא"כ הכא ודלא כב"י:
(י) וצריך למכרה מיד כו'. הג"ה זו צ"ל אחר ובלבד שלא יתכוין לכך:
(יא) וכן מותר לגבות כו'. וצריך למכרם מיד ואסור להשהותם כדי להשתכר בהן אבל לדמיו מותר להשהותן אפילו חזירים כ"כ בתשו' מנחם עזריה סימן ל' וכ"כ בתשו' משאת בנימין סימן ל"ו ועיין בח"מ סימן ת"ט:
(יב) דהוי כמציל מידם. כלומר מן הסתם אמרינן דהוי כמציל מידם דלא כהא"ח שכתב וז"ל וליקח אותם בחוב אסורים ואם הוא כמציל מידם מותר עכ"ל ובתשובת הרשב"א שהביא ב"י מבואר אפילו חזירים מותר ליקח בחובו מה"ט שהוא כמציל מידם וכן הוא בתשובת מ"ע סימן ל' וכ"כ ר' ירוחם נתיב ט"ו סוף אות כ"ז בשם הפוסקים דאם גבאן בחובו דינו כנפלו לו בירושה שמותר למכרם על יד על יד ע"ש:
(יג) ואסור למכור לעובד כוכבים כו'. כ"כ גם המחבר בח"מ סימן רצ"ח ס"ו ודקדקו לכתוב למכור דאילו במתנה מותר דאין במתנה משום גניבת דעת וכמו שנתבאר בסימן ס"ה סי"א ע"ש:
(יד) וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם כו'. ומשמע דבכלל זה נמי מורייס של עובד כוכבים שאינו אסור אלא מדבריהם וכמ"ש הט"ו בר"ס קי"א והכי איתא בירושלמי פ"ז דשביעית הלכה ד' ר' יהושע נסב ויהב (כלומר נשא ונתן) בהדין מורייס ואע"ג דטעם איסור מורייס מפני שמערבים בו יין וכמ"ש הט"ו בסי' קי"ד סי"א וסתם יינם אסור בהנאה כמ"ש המחבר ר"ס קכ"ג י"ל שאין המורייס נמכר יותר בעבור היין ועוד דיכול למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו וכמ"ש הטור בסימן קל"ד ס"ב והרב סי' קנ"ד סכ"ג ע"ש. כתב הב"ח ועכשיו נמצאו מקצת אנשים חוכרים מהשרים עיירות וכפרים לזמן וכל זמן החכירות מגדלים חזירים ומאכילים לפועלים עובדי כוכבים ואין לזה היתר כלל כו' ע"כ וכ"כ בתשובת מ"ע סימן ל' וע"ש שהאריך:
אסור לעשות בו סחורה. בב"י בשם רשב"א הטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו חמור וגמל שאדם מגדלן למלאכה ותמהתי שהרי בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ג) איתא שהוא איסור דאורייתא דתנינן נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרן לעובד כוכבים ומפרש טעמא דכתיב לכם שלכם יהא ופרכינן אפי' לכתחלה נמי ומשני שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהיו וכן כתבו התוס' שם דמדאוריי' הוא) ונראה דהרשב"א כתב גזירה זו שהתורה אסרה משום זה מדחזינן היתרא משום לכם ואיסורא משום יהיו הרי הדבר מסור לחכמים שהם יבחרו מה יהיה אסור ומה יהיה מותר דוגמא לדבר איסור מלאכה דחול המועד בפ' ב' דחגיגה וע"כ דנו חכמים שבכל מידי דהוא מאכל יש לחסרו שמא יבוא לאוכלו אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. שוב ראיתי בת"ה סי' ר' שכתב בשם גליון תוספות דהך דרשא הוה אסמכתא. וזה כתוב בגליון התוספות פרק כל שעה שזכרתי שכתבו דאיסור סחורה באלו הוי דאורייתא ע"ז כתב הגליון דלאו דאורייתא ממש קאמר דבאמת אינו אלא מדרבנן דאסמכתא בעלמא הוא. אלא דק"ל ממ"ש התוספות בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ט) ד"ה וליתיב כו' לענין שביעית וז"ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר דהיינו נמי סחורה ובפרק ד' דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטרפות כו' לא משכחת שיהו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה"ג דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי עכ"ל ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים אינו אלא מדרבנן מאי מוכיחים התוספות מנבילות וטריפות מן הפסוק דמכור לנכרי דהתם ודאי מותר מן התורה אלא דרבנן אסרוה ומתני' קאמר דמדרבנן הם שוים ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא"כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה וזהו בכלל מאמרם שמעתי שב"ד היו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה דקשה פשיטא שאין כח בשום אדם לעבור על ד"ת ובח"מ סי' ב' כתבנו מזה ולפי הנחה שזכרתי אתי שפיר טפי דכאן נתכוין שאף להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על ד"ת. ע"כ מוכיחים התוספות שפיר מדמצינו היתר בתורה ודאי חכמים לא אסרוהו כלל למכירה אלא ע"כ דגם מדרבנן מותר והיינו היכא דלא קנה להרויח:
או להלוות עליו. בת"ה סי' ר' צידד בדבר ומסיק שמכוער הדבר להלוות על כותלי חזיר ולפי מה שכתב ב"י בשם רשב"א שיש לחוש שיבוא לאוכלו איסור גמור יש גם בהלואה:
שם להאכילו לפועליו עובדי כוכבים. בב"י לא נמצא טעם לזה ואדרבה כתב בשם ירושלמי מי שלקח חזירים לצורך פועלים עובדי כוכבים כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו וצ"ל דהתם אמר לענין מי שעבר ולקח. ולענין טעם איסור בזה ע"פ הגמרא בעבודת כוכבים (דף ס"ב) דתניא החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעית מאי שכרן שביעית אילימא דיהבינן להו מפירות שביעית נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה הא קמן דנותן לפועליו מקרי לסחורה ממילא ג"כ אסור לקנות לפועליו מטעם פורע חובו דהוה כסחורה ואע"ג דכתבו התוספות שם הטעם דפורע חובו משום דמשתכר בפירות שביעית ולאו לאכלה קרינא ביה וכו' וכאן אין משתכר בדברים הטמאים שהרי קונה אותם במעות מ"מ מסתמא נותנים לו בזול אלו הדברים משאר מינים טהורים ע"כ קרינן ביה לסחורה. ולכאורה נראה דגם בנזדמנו נבילות וטריפות בביתו אין לישראל אחר לקנות מזה בזול ולמכור לעובד כוכבים ביוקר וכמ"ש התוספות שם בעבודת כוכבים וז"ל אומר ר"י דהסחורה שהיא אסורה בפירות שביעית היינו לקנות הרבה ביחד ולהוליך ממקום הזול למקום היוקר וכו' וכ"כ עוד בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ט) וז"ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו נמי סחורה ובפרק ד' דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית כו' ולא בנבלות וטרפות כו' ואין משכחת לה שיהו כולן שוין כו' עכ"ל כמו שהעתקתי בסמוך. ועוד ראייה ממ"ש הטור י"ד סי' קנ"א לענין מכירת בהמה וכתב בסה"ת אפילו לפ"ז אין להתיר אלא כשנזדמנה לו אבל לקנות כדי להרויח לא עכ"ל אבל כי דייקא משכחת להיתרא דהא דין תורה במכירת טרפות עומדת אף לדידן וכמ"ש ב"י ע"ז דמקרא מלא הוא או מכור לנכרי והך מכירה אין בה חילוק בין מוכר ע"י עצמו למוכר ע"י אחר דקי"ל בריש האיש מקדש בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ולישנא דקרא נמי הכי דייקא דקאמר או מכור ולא אמר תמכור כמו שאמר תחלה לגר תתננה אלא להורות שאף שהמכירה היא שלא על ידך אלא ע"י אחר שרי ואין זה דומה לשביעית ומכירת בהמה שזכרנו דשם אין הלוקח מיקרי שלוחו של ישראל כיון שהמוכר יכול למוכרם ללוקח שיאכלנה עצמה למה נאמר שהוא שלוחו למכור לעובד כוכבים משא"כ כאן במכירת טרפה שא"א למכור לו אלא לעובד כוכבים ממילא המוכר ללוקח מוכר לו דוקא דבר זה שהוא יהיה במקומו למכור לעובד כוכבים והגע בעצמך דאם לא תאמר כן יהיה הפסד במי שנזדמן לו נבילה והוא לאו בר הכי שיוכל למכור לעובד כוכבים וכי יפסיד ולא ימכרנה לאחר שיוכל למכור לעובד כוכבים הא ודאי ליתא ואין בזה חילוק אם השליח ירויח או לא דכל סרסר דזבין ומזבין מיקרי שליח ומ"האף בקונה ישראל מחבירו טריפה להאכילה לפועליו עובדי כוכבים אין איסור דאין כאן איסור על טריפה זו דעומד במקום המוכר ושלוחו הוא וכן המנהג פשוט כפי מה שראיתי ואף שמו"ח ז"ל כתב לאיסור לקנות כדי להרויח בזה הנלע"ד כתבתי:
ואם נזדמנו לצייד. מבואר בב"י דהלכה כחכמים דדוקא בצייד שאומנתו בכך התירו לו אבל לא באדם אחר:
ובלבד שלא יתכוין לכך. כאן שייכא הג"ה שנדפסה בסמוך וצריך למכרה מיד כו' ובטעות נדפסה שם כי באיסור דרבנן מותר לעשות סחורה בכל גוונא שירצה וכן הוא בב"י בשם א"ח כתוב זה על הרישא:
נשאלתי על דבר התיישים הגדולים שבגליל זה דרכן של הבעלי מלאכות שלא לקנות העורות אלא כשנוחרים אותם אבל לא שחוטין מפני שמתקלקלים קצת ע"כ יש להסתפק אם יכול ישראל לנחור התיישים בשביל זה או לא:
נראה לי דהיתר גמור הוא דאי ניחוש לבל תשחית וכדרך שכתבתי בס"ס הקודם לזה בשם התוספות דלא ישקה מים מגולים אפי' לבהמה טמאה זה אינו דהא יש לו הנאה מזה ואין כאן בל תשחית וכמ"ש בסמ"ג לאוין סי' רכ"ט שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה אין כאן איסור בל תשחית וכן איתא בתוס' דעבודת כוכבים (דף י"א) דיבור המתחיל עיקר כו' דמותר לעשות הבהמה טרפה והכי נמי מצינו פ' השוחט (חולין דף כ"ח) השוחט וצריך לדם נוחר או מעקר ומפ' לה התם בחיה וצריך לדם לצבוע בו צמר ה"נ ממש דכוותיה וכן בפרק כיסוי הדם (דף פ"ה) שהתיר ר' לר' חייא לטרוף הבהמה ולשוחטה ולהוציא דמה ולצבוע בו צמר. ואי משום שאין עושין סחורה בנבלות וטריפות ג"כ אינו שייך כאן כיון דבהיתר עושין אותה נבלה ה"ל אח"כ כאלו נזדמנה לו נבלה בתוך ביתו דכיון שהוא עושה תחלה בהיתר בשביל הנאה שלו אין אח"כ שוס איסור דלא אסרו חכמים אלא במכוון לעשות מעיקרא באיסור כגון לצוד מינים טמאים משא"כ כאן וכיוצא בזה בפ' היה קורא (ברכות דף י"ד) אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר אמר אביי אנן מתחילין כיון דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מגמר נמי גמרינן והיינו כיון שהתחיל בהיתר אע"ג דבשעת התחלה יודע שיגמור וה"נ כן הוא. וראיתי בתשובה נדפסת מחדש להרב ר' בנימן ז"ל התיר ג"כ נחירת התיישים אך שבהג"ה שם כתוב דהא דהתירו בגמרא לנחור ולעקור כדי לצבוע הצמר היינו שישליך הבשר אח"כ משום שאין עושין סחורה בנבלות והוא טעות לע"ד דא"כ היה לו לומר בגמרא שישליך הבשר לכלבים ותו דא"כ היה לו לאסור תחלה גם הנחירה דשמא לא ישליך הבשר אח"כ ויאכלנו דהא זהו הטעם לפי הרשב"א שמביא ב"י שאסור להתעסק בנבלות וטרפות אלא דבר פשוט כל שעושה תחלה בהיתר כגון שצריך לדם או לעור הוי הבשר אח"כ כאלו נזדמנה לו נבלה ומותר למוכרה לעובד כוכבים אבל מי שאינו יודע הלכות שחיטה ורוצה למכור הבשר לעובד כוכבים ורוצה לשחוט באיסור זה ודאי אסור שמתחלה עושה נבלה בשביל מכירת הנבלה לחוד לא משום דבר היתר וכל זה נ"ל ברור ופשוט:
כתב ב"י בשם א"ח דאסור לסוך בשרו בחלב חזיר דסיכה בכלל שתייה היא ונראה דלא קי"ל כן דבהדיא כתב התוספות פרק בתרא דיומא (דף ע"ז) דמותר לאדם לסוך בחלב דלא אשכחן סיכה כשתיה אלא ביום כיפור ואיסורי הנאה משום דאיכא אסמכתא אבל חלב דהיתירא הנאה מותר וכ"כ בפרק בנות כותים בשם ר"ת וכ"כ ב"י סי' קכ"ג בשם רשב"א בתשובה שמותר לסוך בחלב חזיר אפילו שלא במקוס סכנה אלא שבאו"ה סוף כלל ל"ט ראיתי שכ' דאין היתר סיכה בחלב או בחזיר אלא היכא דאיכא צערא אבל אדם בריא משום תענוג לא וע"כ אין לסוך תינוק בחלב חזיר שאין זה אלא לתענוג אבל מניחין עובד כוכבים לסוכן ולהאכילן שאין אומר להזהיר גדולים על הקטנים אלא לסוך אותם בידים עכ"ל וכן עיקר ובלבוש חילק מסברתו לאסור בסיכת חלב חזיר ולא בשאר חלב ולא דק במקורן של דברים כי אין חילוק בהם לגמרי:
כתב מו"ח ז"ל שאותן שוכרי עיירות וכפרים מן השר דהיינו כל ההכנסה של השר ובכלל זה החזירים שבחצר ובתוך זמן החכירות מגדל ישראל החזירים ומאכיל אותם לפועליו שלא יפה הם עושים ע"כ. ומ"מ נראה ללמוד היתר על זה שכיון שעיקר כוונתם בשעת השכירות לשכור שאר דברים וזהו טפל אין איסור בזה דהא כתב רבינו הטור בר"ס זה או שצד טמאים עם טהורים משמע שבכוונה הוא צד אותם יחד ואפ"ה מותר והיינו מטעם שאין כוונתו אלא על טהורים לחוד אלא שא"א להיות הטהורים ניצודים לחוד שבערבוביא הם וניצודים טמאים עמהם ע"כ שרי אע"פ שיודע תחלה שיהיה כן מ"מ אחר מחשבתו אזלינן במאי דניחא ליה ודמיא להא דאיתא בפרק השואל דהיתירא ניחא ליה דלקני דאיסורא לא ניחא ליה דלקני כעין שכ' הטור בהל' פסח בעובד כוכבים שמביא לישראל חמץ בי"ט האחרון ה"נ דכוותיה ומה שמתגדלים תוך זמן השכירות הוי כנזדמנו לו דשרי להאכילם לפועליו עובדי כוכבי' וכבר נהגו במדינו' רוסיי"א וואלי"ן וכן רבים ולא מיחו בהם חכמים משום דמידי דהשר הם ואין שם ישראל עליהם ואין לו עסק עמהם והפועלים העובדי כוכבים הם פועלים של השר ומדידיה קא אכלי כן נ"ל) ללמד זכות עליהם בזה:
אסור למכור נבלה בחזקת כשרה. בטור הטעם משום גניבת דעת שאסור אפילו לעובד כוכבים:
ובמ"ש הטור ונראה דאפי' לפי אלו המפרשים כו' יש להקשות הא כתבו התוס' פ' ג"ה (דף צ"ד) ד"ה טרפה כו' ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של עובד כוכבים אמר כן עכ"ל. הכי נמי למה יהא אסור בפני ישראל דהא לא יקנה ישראל מן העובד כוכבים כיון דעכשיו ס"ל גניבת דעת מותר בו ולמה לא נימא דגם אלו יש מפרשים ס"ל סברא זאת ונעשה פלוגתא חדשה בחנם בין הך אוקימתא לאוקימתא דלעיל בסברא זאת ואף את"ל דיש להטור הוכחה בלשון יש מפרשים שאמרו לא גזרינן שמא יתננה כו' משמע דהגזירה לית להו אבל אי הוי באמת בפני ישראל אנו חוששין שמא יקנה ישראל ממנו דא"כ קשה על היש מפרשים גופייהו למה להו זה ואמאי לא נימא דלא חששו כלל שיקנה ישראל ממנו דיחוש שלגניבת דעת אמר לו כן כיון שהוא מותר וצריך עיון:
(א) למאכל: לאפוקי סוסים וחמורים וגמלים דסתמן למלאכה.
(ב) סחורה: הטעם שמא יבוא לאכול מהן ודין שותף שעבר ועשה סחורה בדבר האיסור ע' בחושן משפט ריש סימן קפ"ב בטור וכתב הט"ז מי שנזדמן לו נבלה והוא לאו בר הכי הוא שיכול למכור לעובד כוכבים יוכל למכור לישראל אחר שיוכל למכור לעובד כוכבים ואין בזה חילוק אם השליח ירויח או לא דכל סרסר דזבין ומזבין מקרי שליח מ"ה אף בקונה ישראל מחבירו טריפה להאכילה לפועליו עובדי כוכבים אין איסור וכן המנהג פשוט דלא כב"ח שאוסר לקנות כדי להרויח בזה עכ"ל.
(ג) החלב: פי' חלב של בהמה טהורה אבל של בהמה טמאה משמע דעת הב"י דאסור לעשות בו סחורה. ש"ך. (ודוקא בחלב העומד למכור לאכילה הוא דאסור בטמאה אבל למשוח עורות או להדליק מותר ובחזיר לעולם אסור משום מעשה שהיה). כתב באו"ה דאין היתר סיכה בחלב או בחזיר אלא היכא דאיכא צערא אבל אדם בריא ומשום תענוג לא וע"כ אין לסוך תינוק בחלב חזיר שאין זה אלא לתענוג אבל מניחין עובדי כוכבים לסוכן ולהאכילן שאין אומר להזהיר גדולים על הקטנים אלא לסוך אותם בידים וכן עיקר ובלבוש חילק מסברתו לאסור בסיכת חלב חזיר ולא בשאר חלב ולא דק במקורן של דברים כי אין חילוק בהם לגמרי עכ"ל הט"ז. (וטעמא דסיכה אסור דסיכה בכלל שתייה כ"כ ב"י והשיג עליו הט"ז דל"א סיכה כשתייה אלא לענין יוה"כ או איסורי הנאה ע"ש וכתב פר"ח אפילו לדעת הפוסקים האוסרים יש להתיר לרחוץ בבורית אע"פ שהוא עשוי מחלב לפי שהוא פגום. ובענין הראנדארי"ס המגדלים חזירים עיין ט"ז) וכתב עוד נשאלתי ע"ד התיישים הגדולים שבגליל זה ודרכן של בעלי מלאכות שלא לקנות העורות אלא כשנוחרים אותם אבל לא שחוטין מפני שמתקלקלים קצת ע"כ יש להסתפק אם יכול ישראל לנחור התיישים או לא ובתשובת מ"ב אוסר לנחור ולמכור אח"כ הבשר לעובד כוכבים אבל הט"ז חולק עליו וס"ל כל שעושה תחילה בהיתר כגון שצריך לדם או לעור הוי הבשר אח"כ כאלו נזדמן לו נבלה ומותר למכרו לעובד כוכבים זה אבל מי שאינו יודע הלכות שחיטה ורוצה לשחוט באיסור ולמכור הבשר לעובד כוכבים ודאי אסור שמתחילה עושה נבלה בשביל מכירתה לחוד ולא משום דבר היתר וכל זה נ"ל ברור ופשוט (ובנה"כ השיג עליו ע"ש) (והפר"ח הסכים עם המ"ב ודוחה הראיות של ט"ז ועיין סימן י"ט ס"ק א') וכתב עוד שאותן שוכרי עיירות וכפרים מן השר דהיינו כל ההכנסה של השר ובכלל זה החזירים שבחצר ובתוך הזמן החכירות מגדל ישראל החזירים ומאכיל אותם לפועליו כתב הב"ח שלא יפה הם עושים ודעת הט"ז להתיר וכתב דכבר נהגו במדינת רוסי"א וואלי"ן וכן רבים ולא מיחו בהם חכמים משום דאין שם הישראל עליהם ואין לו עסק עמהם והפועלים הכותים הם פועלי השר ומדידיה קא אכלי כנ"ל ללמד זכות עליהם עכ"ל.
(ד) נזדמנו: בתוס' פ' כל שעה איתא דנפלה ליה בירושה חשיב כנזדמנו והא דמותר בנזדמנה לצייד דוקא צייד שאומנתו בכך אבל שאר כל אדם אע"פ שנזדמנו לו בצידה לא התירו לו ב"י בשם הפוסקים ובתשובת רמ"ע פסק דאפילו צייד שאינו קבוע וכל אדם שנזדמן לו מותר למכרם אבל דרך מקח וממכר אפילו בהזדמן ואקראי בעלמא אסור ע"ש שהאריך בסימן כ"ט והיכא דצד טמאים וטהורים צריך למכור הטמא והטהור ביחד אבל לא הטמא בפ"ע והטהור בפ"ע ולא דמי לאם לא עלו בידו אלא טמאים בלבד דהתירו לו למכור דהתם אם לא נתיר לו יפסיד כל טרחו דא"א בענין אחר משא"כ הכא ודלא כב"י עכ"ל הש"ך. (ופר"ח חולק ומתיר למכור אפילו הטמאים בפ"ע. אסור לב"ב ליבש בשר אחורים ובהמות שנטרפו לו למכרם אחת אחת לעובד כוכבים דחיישינן לתקלה. חות יאיר סימן קמ"ב).
(ה) כמציל: דמן הסתם אמרינן דהוי כמציל מידם ובתשובת הרשב"א מבואר דאפילו חזירים מותר ליקח הימנו בחובו מה"ט וצריך למכרם מיד ואסור להשהותם כדי להשתכר בהן אבל לדמיו מותר להשהות אכילו חזירים ועיין בחושן משפט סימן ת"ט ש"ך.
(ו) למכור: אבל במתנה מותר דאין במתנה משום גניבת דעת כמ"ש בסי' ס"ה סי"א. ש"ך.
(ז) מדבריהם: כ' הש"ך ומשמע דבכלל זה נמי מורייס של עובד כוכבים שאינו אסור אלא מדבריהם ועיין לקמן סימן קל"ד סכ"ג.