שולחן ערוך חושן משפט פה ג
<< · שולחן ערוך חושן משפט · פה · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן והגיע זמן הפרעון של ראובן קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אלו הייתי חייב לך לא היה לך ללות ממני אלא היה לך ליפרע מחובך
- הגה: ודוקא שהשטר ברור אבל אם יש טענה על השטר כגון שיש בו חשש אסמכתא או כדומה יכול לומר הייתי מתיירא שא"א לי לגבות בשטרי מכח אסמכתא על כן הוצרכתי ללות כי לא היה לי פנאי לדון לנגוש אותך (תשו' הרא"ש כלל מ"ב סי' ב')
ויש מי שאומר דלא שנא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ול"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי וי"א דה"מ באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ואפילו אם יש לראובן זבורית ולשמעון עידית אינו יכול לומר לויתי ממך כדי שאגבה ממך עידית ואגבה אותך הזבורית ואם הוא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אינו יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך אלא כל אחד גובה חובו ומיהו אם יש לשניהם עידית או בינונית או זיבורית או שיש לאחד עידית או בינונית ולשני זיבורית עומד כל אחד בשלו וכן אם יש לזה בינונית וזיבורית ולזה זיבורית עומד כל אחד בשלו אבל אם יש לזה עידית ובינונית ולזה זבורית זה גובה וזה גובה ואם זמן השטר שמוציא שמעון על ראובן היה קודם שהגיע זמנו של שטר של ראובן אז בכל ענין יעמוד כל אחד בשלו שאין יכול לומר היה לך ליפרע מחובך שהרי עדיין לא הגיע זמנו אפילו היה ביום אחרון כגון שראובן הלוה לשמעון בשטר לחמשה שנים וביום שנשלמו הה' שנים בא ראובן ולוה משמעון לעשר שנים אין שמעון יכול לומר לראובן אלו חייב הייתי לך למה שעבדת עצמך בשביל יום אחד וגובה זה שלו לסוף חמש שנים וזה שלו לסוף י' שנים:
- הגה: ראובן שתובע משמעון לשלם לו והשיב לו שמעון הלא אתה פרעת לי זה השבוע ולמה לא עכבת בחובך וראובן אומר האמנתיך נאמן במיגו דיוכל לומר לא פרעתיך או עדיין לא הגיע זמני אז שתפרעני (מרדכי פ' ב' דייני גזירות) אשה שהקדישה נכסיה וצותה שידורו בנותיה בבתים ויתנו שכירות ואח"כ הביאה בת אחת שטר מתנה מוקדם לשטר מתנה של הקדש ושאר היורשים אומרים אילו היה שטרך אמת למה נתת שכירות אם הבת נותנת אמתלא על השכירות הדין עמה ואם לאו הדין עם היורשין (תשו' הרא"ש כלל ע' סי' ב'):
מפרשים
ול"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי. בפרישה כתבתי ב' טעמים בזה האחד משום דאם לא נתן לו שטרו כדי ללות ממנו אלא היה תובעו לפרוע היה מכחש בפניו לאמר אין לי מעות א"כ ג"כ לא ילוה מיראה שיתפס בהמעות בפרעון חובו והשני משום דלא ניחא ליה לאינש להיות עבד ליה לאיש מלוה והיינו כשמשעבד נפשו בשט"ח נגד שמעון ומ"ה אמרינן דהיה לך לתובעו ולהביא עידי השטר לפני הב"ד לראיה שיש לו מעות ולא להיות עבד לוה לאיש מלוה משא"כ כשמכר לו מלוה הראשון שדה דאין להמלוה גריעית' מזה והרי הלוה שקונה ממנו השדה משועבד לו בדמי הלוואתו הוא וכל אשר לו ע"ש עוד:
כדי שאגבה ממך העידית כו'. עפ"ר שם כתבתי ביאורו דאף שאחר זה בסמוך כתבו הטור והמחבר דאם יש לזה עידית ולזה זיבורית דכל א' עומד בשלו שם איירי משעת הגבייה עתה בב"ד כשכבר הגיע זמן של שניהן לגבות זה מזה דבזה איירי וכמו שהתחיל בדין זה וכתב ז"ל ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון הוציא השטר על ראובן ומטעם דאפוכי מטרתא למה לן וכמ"ש בסמוך אבל כאן איירי משעת הלואת המלוה להלוה ולהשיב לו דלהכי לוה ממנו כדי להוציא מידו העידית כי דעתו הי' לתובעו מיד כשיגיע זמן שטרו וכשלא יהיה לו מעות יגבה הב"ד משמעון לראובן העידית אלא שנתגלגל הדבר ולא היה יכול לתובעו עד היום שכבר הגיע הזמן פרעונו של שטר שמעון וק"ל וזה ברור. ולא כע"ש שכתב שטענה זו ביד ראובן טעות היא אלא שלרווחא דמלת' כתבו זה דאף לפי טעותיה דראובן אין לו טענה משום דאמרינן ליה אפי' לא לוית ממנו היית יכול לגבות העידית שלו כו' וכמ"ש בסמוך כו' עכ"ל וחלילה לנו לומר כן שהטור והמחבר ש"ע אחריו שכ"כ יסתמו ויכתבו דבריהם לפי הטעות של ראובן לא יכתבי האמת בצדו ואף שרב נחמן ס"ל כן לפי האמת מ"מ לא קי"ל כוותיה בזה וה"ל לו' ואינו יכול לו' טעיתי וסברתי כדי שאגבה כו':
שאגבה ממך העידית הטור מסיים בטעמו וכתב ז"ל שאפילו לא חזר ראובן ולוה ממנו היה יכול לגבות העידית שלו (ואין לומר שירא שיפרע לו בהמעות שבידו ולכך לוה ממנו דאם ירא מזה לא יצא מיראתו דלמא ימשכנו ביד אחר ויפרע לו בהמעו' וגם שומא הדרא ויפדנו מידו כשיפרע לו) ואם לוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיהם ואם אמר כוונתי למכרם ושאפרע ממנו המעות כך היה יכול ללות מאחר ולהגבותו זיבורית שלו עכ"ל ועיין פירושו וביאורו:
ואם הוא באתרא כו' אינו יכול כו'. היינו לפי הי"א הנ"ל דכתב המחבר באחרונה וגם בטור משמע דפסק כוותיה:
עומד כל אחד בשלו. הטור סיים בטעמו וכתב ז"ל ואפי' בא בעל הזיבורית תחל' לגבות מהעידית או מהבינונית של זה ולהגבותו זיבורית אין שומעין לו כיון ששניהם תובעים זה לזה אלא אדרבה מגבינין לבעל העידית או בינונית מזיבורית של זה ותעשה בינונית שלו עידית דבשלו הן שמין (פי' אף שאצל מי שיש לו עידית לא נחשב שדה זו אלא לבינונית מ"מ גבי זה דאין לו עידית נחשבה לו בינונית שלו כעידית לענין זה לאחר שיגבה מאחר זיבורית ואותו אחר יחזור ויבא לגבות ממנו ג"כ לא יגבה מהבינונית דנחשב לו כעידית אלא מהזיבורית שגבה ממנו יחזיר ויגבה א"כ אטרוחי בי דינא בכדי להגבות לזה הזיבורית ולחזור להגבותו ממנו להשני למה לן מ"ה כל אחד עומד בשלו) אבל אם יש לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה דממ"נ יש ריוח לבעל הזיבורית בגביה זו שאם יגבה בעל הזיבורית תחלה יגבה בינונית של זה ויחזור הבינונית שגבה לעידית וזיבורית שבידו כבר יהיו בינונית ויגבהו למלו' שלו ואם יגבה בעל עידית ובינונית תחלה זיבורית של השני הרי יהיו בידו עידית ובינונית וזיבורית וכשיבא השני לגבות ממנו יגבה כדינו מבינונית שלו עכ"ל עם קצת תוספת ביאור:
וכן אם יש לזה בינונית כו'. כבר נתבאר טעמו ובפרישה כתבתי דה"ה וכ"ש הוא אם יש לאחד עידית או בינונית או זיבורית ולהשני אין לו כלל דאין מגבין לזה שאין לו כלל מזה שיש לו כיון דזה יחזור ויגבה ממנו מה שהגבהו בחובו וא"כ אטרוחי בי דינא בכדי למה לן:
ואם זמן השטר כו'. פי' זמן הלוואת השטר שהלוה שמעון לראובן הי' קודם זמן פרעון שמעון לראובן וק"ל:
ולוה משמעון לעשר שנים כן הוא לשון הגמ' והטור ולרבותא כ"כ וכגון ששמעון לא רצה ללות לראובן אם לא על עשר שנים ואז יהי' ראובן הלוה עבד לשמעון המלוה לעשר שנים ואין דרך בני אדם לעשות כן וה"א דיוכל שמעון להוכיח מזה שכבר פרעו דאל"כ לא היה משתעבד נגדו זמן ארוך כ"כ ובפרט כיון שנשלם זמנו והגיע היום שנתחייב שמעון לפרוע לו קמ"ל דאף דעבד אינש דפרע ביום שנשלם זמנו מ"מ כיון דאין ביד ראובן לכפות לשמעון לפרוע לו באותו יום יכול לומר הייתי צריך למעות והוצרכתי לשעבד נפשי לעשר שנים:
(ז) ראובן כו'. לפי שהטור והמחבר נמשכו בדינים אלו אחרי דברי בעה"ת והרמב"ן ודברי הרמב"ן הם בחדושיו ובספר המלחמות ואין דבריהם נראין לפע"ד על פי סוגית הש"ס לכן מוכרח אני להאריך ולהציע לפניך סוגי' הש"ס גם לברר שהרבה גדולי הפוסקים חולקים עליהם ולבאר הדברים על נכון. תנן בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י ע"א) המוציא שט"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול הוא שיאמר אלו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה הי' פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו ש"ס. שפיר קאמר אדמון באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה כי פליגי באתרא דכתב שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי ליה לממסר מודעי ורבנן סברי חברי חברי א"ל וחברא דחברך חברא א"ל מתני' שנים שהוציאו ש"ח זה על זה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זה גובה שט"ח וזה גובה שט"ח. ש"ס אתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי מטרת' למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דכ"ע עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית הפוכי מטרת' הוא כי פליגי דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית רב נחמן סבר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זיבורית וגבי' ליה לבינוני' דהוי גבי' עידית ואתי ההוא ושקיל זיבורית ורב ששת אמר הפוכי מטרת' למה לי קסבר בשל כל אדם הן שמין סוף סוף כי אתא ההוא בינונית דנפשי' קשקיל ולרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זבורית בריש' ליתי בעל בינונית וליגבי זבורית וליגבי ניהליה דקדים תבעי' סוף סוף כי אתי למגבי' בהדי הדדי קאתו אלא לא צריכ' דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית לי' לחד זבורית מר סבר בשלו הן שמין ומר סבר בשל כל אדם הן שמין תנן וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה תרגמה רב נחמן אליב' דרב ששת כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש היכי דמי אילימ' ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני הא לא מטי זמניה אלא ראשון לחמש ושני לעשר היכי דמי אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זמניה מ"ט דאדמון לא צריכ' דאת' בההוא יומא דמשלם חמש מר סבר עביד איניש דיזיף ליומא ומר סבר לא עביד איניש דיזיף ליומא רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן דיתמי מיגבי גבי אגבוי לא מגבינן מנייהו כו' עד כאן סוגית הש"ס. וז"ל הבעל המאור עביד איניש דיזיף ליומ' ולמחר גבי האי דמט' זמני' ולכי מטי עשר שנין גבי נמי אידך ועשר שנין לאו דוק' דהוא הדין נמי בכי האי גוונא בזה לחמש וזה לחמש ושנויין אליב' דרב ששת אבל אליב' דרב נחמן אע"פ שהגיע זמן פרעון הראשון קודם הלואת האחרון לא הפסיד המלוה הראשון לפי שיוכל לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית והרי זה זריז ונשכר עד כאן לשונו. פירוש דפשיט' דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן כו' ואיצטריך לשנויי לא צריכ' כו' עביד אינש דיזיף ליומ'. והיינו דוק' לרב ששת אבל לרב נחמן אינו מוכרח דבלאו הכי לא קשה מידי ולא אצטריך להאי שנוי' דל"ל דהא דפריך היכי דמי אי דמטא זמניה כו' מגופ' דמתניתין פריך דא"כ הוה לי' להש"ס לקבוע האי קושי' לעיל מיניה מיד אחר המשנה ועוד מדקאמר היכי דמי אילימ' ראשון לעשר ושני לחמש כו' אלא ראשון לחמש ושני לעשר היכי דמי אי דמט' זימני' כו' משמע להדי' דדוק' אליב' דרב ששת דמוקמינן לה שלוה זה לעשר וזה לחמש פריך היכי דמי אי דמט' זימני' כו' ועוד מדקא' בתר הכי רמי בר חמא אמר הכי ביתמי עסקינן כו' משמע דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זימני' כו' לא פריך אלא לרב ששת דאל"כ הל"ל מעיקר' רמי בר חמא אמר כו' ובתר הכי היכי דמי אי דמט' זמני' כו' (ואין לו' דהא דפריך אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן פריך בין לרב נחמן בין לרב ששת והא דלא פריך היכי דמי לרב נחמן משום דלרב נחמן מיירי מתני' בלא מטה זמניה ולא קשי' לדידי' מ"ט דאדמון אבל לרב ששת פריך מ"ט דאדמון הא ודאי לית' וכמ"ש בחדושי כתובות שלי דאי אפשר כלל לומר כן) אלא ודאי הא דפריך אי דמט' זימני' מ"ט דרבנן פריך דוק' לרב ששת אבל לרב נחמן ניח' וא"כ צריך לפרש מ"ט ניחא לרב נחמן לכך כתב הבעל המאור אבל אליב' דרב נחמן כו' לפי שיכול לומר לכך לויתי ממך שאגב' ממך בינונית ואגבה אותך זבורית כו':
וראיתי בס' גי"ת ריש שער ל"ד דף קמ"ו ע"א שהי' תופס בפשיטות דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זמניה פריך בין לרב ששת בין לרב נחמן והאריך בזה והקשה על הרמב"ם למה לא כתב דהיינו דוק' ביומ' דמשלם זמני' ע"ש ולא דק כלל ולא הרגיש בכל מ"ש דפשיט' דמוכח בש"ס דלא פריך אלא לרב ששת וכמ"ש וזה פשוט בין לבעל המאור ובין להרמב"ן וכמו שאבי' לשונו מיד אח"כ וכן הוא בדברי הריטב"א שהבאתי לקמן וכן הוא בחידושי מהרש"א והוא פשוט ול"ק מידי על הרמב"ם ודבריו נכונים וברורים וכמו שכתבתי לקמן. וז"ל הרמב"ן בספר המלחמות ושנויין אליב' דרב ששת אבל אליב' דרב נחמן כו'. לפי שיכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית. אמר הכותב זאת הטענה כמה היא חלושה שהרי אף על פי שלא לוה ממנו הי' גובה בינונית שלו ואם לוה כדי להגבותו זבורית אין דרכן של בני אדם ללות כדי למכור נכסיהן לא זבורית ולא בינונית דאי לא תימא הכי מכר לו השדה באתר' דיהבא זוזי והדר כתבי שטרא היאך יכול לו' הי' לך לפרוע את שלך לימא לי' רצוני למכור לך אותו שדה זבורית שהי' לי כשאפרע ממך במעות או בבינונית בשיש לו כולן ולא למשכנו עליו נתכוין ועוד שאף מאיש אחר הי' לו ללוה להגבותו זבורית שלו כיון שאין לו עידי'. ועוד דלרב ששת נמי יכול לו' מתחלה כשלויתי ממך לכך היתה כונתי שאגבה בינונית ואמכור אותם בדמים מרובים קודם זמן פרעון הלואתך ואח"כ אגבה אותך זבורית שלי ולמה יפסיד ועוד דאי הכי לרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית לשני עדית ואית ליה להראשון זבורית דאמר ליה לכך לויתי ממך כדי שאגבה ממך עידית מעתה שהרי הגיע זמני ואגבה אותך זבורית שלי לכשיגיע זמנך והרי זה זריז ונשכר וגובה עכשיו עידית ומגבהו לאחר זמן זבורית ולימא דטעמ' דאדמון משום דכיון דמהשת' יכול לגבותו עידית מעולם לא לוה כדי להגבותו זבורית שאין אדם עשוי ללות כדי למכור את שלו ומסתייה לאדמון בהאי טעמא ולמה לי' לרב נחמן לתרוצי בשלוה זה לעשרה וזה לחמשה דליכ' רווחא אלא משום אקדומי פרעונא אלא ש"מ שאין טענה זו כלום ושנוין אליב' דרב ששת הוא ודאי דלרב נחמן סיפא דמתני' כרישא דאוקימנ' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ובין הגיע זמן ובין לא הגיע זמן יכול הראשון לומר לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו באותו הלואה שלויתי ממנו ומ"מזה גובה וזה גובה הואיל ולשם הלואה קיבל דומיא דמכר לו השדה שמכירתו קיימת אע"פ שאותה מכיר' היתה כדי למשכנו עלה הואיל ולא מסר מודעא ואם תאמר א"כ לרב ששת נמי לוקמא בדמטא זמניה ובאתר' דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי בשלוה זה לעשר וזה לחמש א"כ מאי קמ"ל היינו רישא אבל לרב נחמן קמ"ל בשלו הן שמין ולפיכך השמיט רבינו הגדול (הוא הרי"ף) ז"ל הך אוקמת' דרב ששת וכתבה למתניתין סתמא דמתוקמ' כי ריש' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ואי באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ומטא זימני' כולי עלמ' לא פליגי דיכול לומר היה לך לפרוע את שלך וכיון שכתבה לההוא מילת' בריש' תו לא אצטרך למכתב בסיפא אבל לוה מני' ביומו דמשלם זימני' צריך תלמוד לפי שלא כתבו רבינו הגדול ז"ל משום דאליב' דרב ששת אתמר עד כאן לשון הרמב"ן. ואחריו נמשכו הר"ן והבעה"ת שער ל"ד והטור והמחבר:
(הגה ומ"ש הר"ן שם וכמ"ש בעה"מ קאי אלעיל ור"ל דלא מצי אמר לכך נתכוין וכמ"ש הבעל המאור כו' ולא כב"י שהבין דקאי אלמט' שכ' על דברי הטור כ"כ הר"ן בשם בעה"מ כו' ולא דק דאדרב' דעת בעה"מ הוא להיפך וע"ש ע"כ הגה):
ולפי ע"ד דברי בעל המאור מוכרחים ועיקר ודברי הרמב"ם אינם נראין לפע"ד ובתחלה אשיב דהא גם הרמב"ן מוכרח להודות דהא דפריך היכי דמי אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן דוק' לרב ששת פריך הכי אבל לרב נחמן ניחא ליה וכמו שהוכחתי למעל' וכמו שכתב הרמב"ן גופיה בסוף דבריו ושנויין אליב' דרב ששת הוא ודאי כו' וא"כ מה שפירש הרמב"ן בזה דהא פריך לרב ששת ולא לרב נחמן היינו משום דלר"נ סיפ' דמתני' כריש' דאוקימנ' באתר' דכתבי שטרא כו' אבל לרב נחמן קמשמע לן בשלו הן שמין כו' לא נהיר' מכמה טעמים חדא דהיאך אפשר דכול' מתניתין דסיפ' לא אצטריך אלא כדי לאשמועי' דבשלו הן שמין דהא לא תלי' כלל בפלוגת' דאדמון ורבנן ומה ענין בשלו הן שמין לפלוגתייהו דאדמון ורבנן ועוד דלא הוה ליה למיתני פלוגת' דאדמון ורבנן כלל בסיפ' אלא הוה לי' לאשמועי' האי דינ' דבשלו הן שמין לחוד ועוד דעיקר החידוש שהוא בשלו הן שמין לא ביאר התנ' בשלמ' אי עיקר מילת' דמתניתין היא לאשמועי' רבות' בפלוגת' דאדמון ורבנן ניחא הא דלא ביאר התנ' דבשלו הן שמין דלא עסיק בהכי ודין זה פשוט לו בלאו הכי אבל אי נימ' דעיקר מילתי' דתנא משום הכי הוא תיקשי דהוה ליה לפרושי בהדי' דבשלו הן שמין ולא לכתוב דין זה ברמז בלישנ' דזה גובה וזה גובה:
ועוד דלדברי הרמב"ן הא דפריך אי דמטא זמניה מאי טעמ' דרבנן היינו משום דיהבי זוזי איבעי' ליה לעכובי זוזי ופשט' דמלת' לא משמע הכי אלא משמע דפריך דאף שלא קבל המעות הי' לו לתובעו כיון דמטא זמני' וכן פירש"י להדי' וז"ל מאי טעמ' דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והי' לו לתובעו ולא ללות דעבד לוה לאיש מלוה עכ"ל וכן הוא להדי' דעת הרמ"ה שהבי' הטור וכמו שכתבתי לקמן ועוד אוכיח כן לקמן בראיות וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דאמאי לא פריך הכי אף לרב נחמן דאפי' תימ' דמיירי מתני' באתר' דכתבי והדר יהבי מ"מ מאי טעמ' דרבנן הי' לו לתובעו כיון דמט' זמניה וא"כ בעל כרחך צריך לפרש כמו שכתב הבעל המאור דלרב נחמן לא קשיא לפי שיכול לו' לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית כו'. ופשט' דסוגיא מוכח' הכי דלפי דברי הרמב"ן חסר פלפול ארוך מן הש"ס דלרב נחמן מיירי מתני' באתרא דכתב. ברישא ואתא לאשמועי' בשלו הן שמין אבל לרב ששת מאי קמשמע לן אלא ודאי מיירי באתר' דיהבי וקשיא מאי טעמא דרבנן וכל זה אינו במשמעות הסוגיא כלל אלא ודאי העיקר כהבעל המאור. וכן ראיתי בהריטב"א פרק שני דייני גזרות שכתב וז"ל ואי דמט' זמניה כו' מאי טעמא דרבנן דבשלמא לרב נחמן כיון דסבירא ליה זה גובה וזה גובה טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו שיגבה ממנו בינונית והוא לא יתן לו אלא זבורית שלו כו':
ומעתה כיון שהוכחתי שדברי בעל המאור הם פשוטים ומוכרחים בסוגיא מעתה כל מה שהקשה עליו הרמב"ן לא על הבעל המאור תלונה זו אלא על הש"ס עצמו אכן נלפע"ד ליישב כל מה שהקשה הרמב"ן בטוב טעם ודעת ועתה אשיב על דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. מ"ש הרמב"ן זאת הטענה כמה היא חלושה כו' הלא זאת הטענה מוכרחת בש"ס וכמ"ש ואיך נאמר שהיא חלושה. ומ"ש שהרי אע"פ שלא לוה ממנו הי' גובה בינונית שלו כו' לאו מילתא הוא לפע"ד דאנן הכי קאמרי' דלא תימא דזה יפסיד שטרו משום שלוה ממנו ואלו הי' חייב לו הי' לו ליפרע ממנו ואהא קאמרינן דלכך לא נפרע ממנו משום דעד השתא שעבודא אית לי' עלה דבינונית דיליה ואלו הי' נפרע ממנו לא הי' יכול לגבות ממנו כלום ולכך לא רצה להפרע ממנו כדי שיהיה שעבודו על בינונית קיים והוא יגבה ממנו זבורית בעד הלואתו דהשתא לית ליה פסיד' דסוף סוף מעותיו הן אצלו בידו אלא שנתן לו שטר אחר כנגדו וזה עשה בשביל שיהיה שעבודו על בינונית קיים והוא יגבהו זבורית ובזה נדח' ג"כ מ"ש דאי לא תימ' הכי מכר לו את השדה באתר' דיהבי זוזי כו' לימא ליה רצוני למכור לך אותו שדה זבורית כו' והא לאו קושיא היא דא"כ מי שיש לו שטר על חבירו וכי לעולם לא יתבע אותו כדי שיהי' שעבודו קיים על בינונית אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא כשיש לו כנגדו מעותיו בידו וכמו שכתבתי הא לאו הכי פשיטא שיש לתובעו חובו ואין מניחים מעות ביד לוה בשביל שיהא שעבודו על בינונית קיים והתם נמי במכר לו השדה הי' לו להפרע ממנו דליכא למימר שהניח מעותיו בידו כדי שיהי' שעבודו קיים על הבינונית דכי לעולם לא יוצי' חובו ויניח מעותיו אצלו ובהא ליכ' למימר דסוף סוף מעותיו הם אצלו בידו כנגדו שהרי בעד המעות נתן לו את שדהו ויש לזה שדה כנגד המעות משא"כ בלוה ממנו דס"ס יש בידו מעות שהלוה אלא דנייר' בעלמ' מסר ליה דהיינו שט"ח על המעות ובהא שפיר אמרי' דלא רצה להפרע ממנו כדי שיהי' שעבודו קיים על הבינונית ומסר ליה שטר חוב דהוא נייר בעלמ' כדי שיגבהו אח"כ זבורית שלו. ואלו דברים ברורים הם לפי עניות דעתי:
ומה שכתב ועוד שאף מאיש אחר היה לו ללות כו' אין זה קושי' דמה לי איש אחר ומה לי הוא ועוד דזה מצוי להלוות לו יותר מאיש אחר לפי שעשה לו טובה והלוהו יעשה לו טובה ג"כ וילוהו כמו כן ועוד דמאיש אחר כשיתבע האיש אחר חובו יצטרך ליתן לו זבורית שלו בעל כרחו או לשלם לו אבל כשלוה מזה אם ירצה יחזיר לו שטרו ויצא זה כנגד זה. תדע דהא גם להרמב"ן תיקשי לרב נחמן אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן דאע"ג דמיירי באתרא דכתבי והדר יהבי ה"ל ללות כן מאיש אחר ולמה לוה מזה אלא ודאי צ"ל כמ"ש הרמב"ן גופיה בסוף דבריו דלרב נחמן סיפא דמתניתין כריש' כו' יכול הראשון לומר לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו באותה הלואה שלויתי ממנו כו' וא"כ ה"ה הכא יכול לו' לכך לויתי מזה ולא מאחר כדי שאוכל למשכנו באותו הלואה שלויתי ממנו כלומר שאם הייתי לוה מאחר הייתי מוכרח לשלם לו או ליתן לו זבורית שלי בעל כרחי לכך לויתי מזה כדי שיהי' הברירה בידי שאם ארצה אמשכנו בחובי ואתן לו שטר חוב שיש לי עליו ויצא זה בזה וכמ"ש אלא שאין טענה זו לבדה מספקת דמ"מ ה"ל לתבעו ולהוצי' חובו ולא להיות עבד לוה לאיש מלוה כלל וכמו שפירש"י וכ"ש באתרא דיהבי והדר כתבי דה"ל לעכובי זוזי בפרעון חובו ולא ללות כלל להיות עבד לוה לאיש מלוה בחנם אם לא מטעם דרב נחמן דזה גובה וזה גובה הלכך לא רצה להפרע ממנו כדי שיהי' שעבודו הראשון עדיין קיים על הבינונית והוא יגבהו זבורית שלו ומה שלא לוה מאיש אחר הוא כדי שיכול למשכנו בעד חובו כשירצה וכמ"ש וגם זה ברור:
ומ"ש ועוד דלרב ששת נמי יכול לומר מתחלה כשלויתי ממך לכך היתה כוונתי שאגבה בינונית ואמכור אותו כו' וכן מ"ש ועוד דאי הכי לרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית ליה לשני עידית כו' כל זה לא קשיא מידי לפע"ד דאנן הכי קאמרינן שזה לא רצה להפרע כדי שיהיה שעבודו הראשון על הבינונית קיים כבראשונה ואף שצריך למעות הוא לוה ממנו ואינו רוצה לבטל שעבודו שאם יזדמן שיפרעו ביחד מזה ירויח בזה שנשאר שעבודו קיים שיגבה בינונית ויתן לו זבורי' אבל דניחוש לרמאי שיעש' כן שיגבה בינונית מיד בעל כרחו של זה וימכור אותם או שיגבה עידית מיד בעל כרחו של זה והוא לא יוכל לגבות ממנו עד לאחר זמן הא ודאי ליתא דאטו בשופטני עסקינן שהוא ילך עמו ברמאות והוא לא ירגיש ברמאות שלו וילוהו לעשר שנים ונמצא שזה יוכל לנגשו מיד ולהוציא ממנו שדותיו בעל כרחו והוא לא יוכל לגבות ממנו עד לאחר זמן אלא ודאי השטר הראשון הוא פרוע אבל לרב נחמן ניחא דליכ' כאן שום רמאות כלל דכמו שהי' מתחלה שעבודו על הבינונית כן הוא שעבודו עתה ואינו עושה בהלוא' זו שום רמאות שאינו רוצה לכלות את שעבודו הראשון ומכניס את עצמו בשעבוד כדי שאם יזדמן שיהי' לו בשעת הפרעון זבורית ולחברו יהיה בינונית ירויח בזה ולוה הראשון נמי ניחא ליה בהכי דהא אפשר שיהיה ג"כ להפך שיהיה לו בשעת הפרעון רק זבורית וללוה השני יהיה בינונית וירויח הוא בזה וגם זה ברור ודוק:
ומ"ש ושנויין אליבא דרב ששת כו' אבל לרב נחמן קמשמע לן בשלוהן שמין כו' כבר סתרתי דברים אלו בכמה סתירות:
ומ"ש ולפיכך השמיט רבינו הגדול ז"ל הך אוקמת' דרב ששת כו' זה לא נהירא לפענ"ד דדעת הרי"ף כדעת בעל המאור מכמה טעמים חדא זה דוחק דסמך על מה שכתב ברישא ועוד דלא נהיר' לומר דהמשנה אשמועי' בשלו הן שמין וכמו שכתבתי לעיל ובפרט שמביא הרי"ף מיד אח"כ פלוגתא דבשלו הן שמין ואיך נאמר שהרי"ף סובר שכל המשנה מיותרת ואינה אלא לאשמועי' דבשלו הן שמין ועוד דא"כ לא הו"ל להרי"ף להביא המשנה השניה כלל שהרי היא מיותרת לגמרי דמלבד הדוחק של הרמב"ן דהתנא אשמוע' בשלו הן שמין קשה על הרי"ף דבשלמא על התנא גופא יש לומר דאשמועי' הך דרב נחמן בשלו הן שמין אבל הרי"ף שכ' להדי' דקיי"ל כרב נחמן דבשלו הן שמין א"כ למה הביא המשנה כלל ועוד דא"כ הו"ל להרי"ף מ"מ להביא הך דינא דביומא דמשלם זמניה דעביד אינש דיזיף ליומא דנהי דאליב' דרב ששת אתמר מ"מ לא חזינן דפליג רב נחמן בדינא בהא ארב ששת אלא ודאי דעת הרי"ף כבעל המאור וא"כ המשנה השני' מיירי אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי דמצי אמר לויתי ממך בשביל זה גובה וזה גובה ולכך לא כתב הך דינא דביומא דמשלם זמניה דהך דינא לא שייך כלל אליב' דרב נחמן דדוק' אליב' דרב ששת דבמטא זמניה בכל ענין הפסיד שטרו משום דאמרי' היה לך ליפרע מחובך אצטריך האי דינא דביומא דמשלם זמניה לא הפסיד שטרו לרבנן מטעמ' דיזיף איניש ליומא אבל לרב נחמן דאפי' מטא זמניה לא הפסיד שטרו משום דמצי אמר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה א"כ כ"ש דביומא דמשלם זמניה מצי למימר הכי וגם זה ברור. ומעתה כיון שהוכחתי שדעת הרי"ף כהבעל המאור א"כ גם דעת הרא"ש מוכרח כן שהרי גם הוא כתב כדברי הרי"ף. וכבר בררתי למעלה שהעיקר כדברי בעל המאור וכן הוא דעת הריטב"א ודעת רש"י והבאתי לשונו לעיל שפי' דהא דפריך אי דמטא זמני' מ"ט דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתובעו כו' אלמא דמיירי אפי' בכתבי והדר יהבי דפריך היה לו לתובעו וא"כ תיקשי דלפריך הכי לרב נחמן אלא ודאי כמ"ש הבעל המאור:
וכן מוכח דעת הרמ"ה שהביא הטור שכ' ז"ל ל"ש באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ל"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך ולא דמי למוצי' שטר חוב על חבירו ומכר לו השדה דבאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי שאינו יכול לומר אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע מחובך שיכול לומר חששתי שמא תוציא המעות ולכך מכרתי לך השדה שאוכל למשכנך אבל הכא אפי' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך עכ"ל והוא היש מי שאומר שהביא המחבר וא"כ לדידיה נמי תיקשי הא דפריך אי דמט' זמניה מה טעמ' דרבנן אמאי פריך הכי לרב ששת לפרוך נמי לר"נ דהשתא ליכא למימר כמ"ש הרמב"ן אלא ודאי ס"ל כמ"ש הבעל המאור:
מיהו פשיט' דהרמ"ה לא כתב כן אלא בפירוש' דסוגי' דשמעת' לרב ששת אבל לרב נחמן לא נפקא מינה בזה דנהי דאינו יכול לומר שעשיתי כדי למשכנו מכל מקום יכול לומר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה וכמו שכתבתי ואם כן קשה על הטור והמחבר היאך כתבו בשם הרמ"ה דבכל ענין יכול לומר הי' לך ליפרע כו' ועיין מ"ש לקמן ס"ק י':
ובאמת נראה כן עיקר ומוכרח בש"ס דאי לאו טעמ' דעשיתי בשביל זה גובה וזה גובה הי' יכול לומר הי' לך ליפרע מחובך וכסברת הרמ"ה ולא כהי"א שהביא הטור והסכים עמהם והוא הרמב"ן וסייעתו דהא במתני' קמיית' קתני טעמא דחכמים שזה הי' פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו דאלמ' דאי לאו שהי' פקח שיכול למשכנו הי' לו ליפרע מחובו וא"כ הכא ליכא האי טעמ' הגם שיש לדחוק ולומר דהא דהוצרך לטעמ' שיכול למשכנו משום דלא תימ' דהי' לו למכור לאיש אחר ולא לזה מ"מ זה דוחק וגם פשט' דמתני' לא משמע הכי ועוד דמדפריך בש"ס בפשיטות ארב ששת אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן משמע דבין יהבי והדר כתבי ובין כתבי והדר יהבי פריך וכמו שפירש"י והיינו כדעת הרמ"ה. וכן מוכח לפע"ד להדי' דעת הרמב"ם כהבעל המאור ולא כהרמב"ן וסייעתו שכתב בסוף פ' כ"ד מה' מלוה וז"ל שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חברו אין האחרון יכול לומר לראשון אלו הייתי חייב לך היאך אתה לוה ממני אלא זה גובו חובו וזה גובה חובו הי' זה במאה וזה במאה ויש לזה עידית ולזה עידית או לזה בינונית ולזה בינונית או לזה זבורית ולזה זבורית אין נזקקין להן אלא כל אחד ואחד עומד בשלו הי' לזה עידית ובינונית ולזה זבורית זה גוב' מן הבינונית וזה גוב' מן הזבורית הוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שמכר לו השד' אם היו במקום שנותן הלוקח המעות ואח"כ כותב לו המוכר את השטר הרי זה שטר חובו של זה בטל שהרי אומר לו אלו הייתי חייב לך הי' לך לפרוע חובך אבל במקום שכותבין ואח"כ נותנין הרי שטר החוב קיים שהרי זה אומר מכרתי לך את השד' כדי שיהי' לך נכסים ידועים שאגב' מהן חוב שלי עכ"ל. ואמת שה' המגיד כתב שם וז"ל שנים שהוציאו כל א' שט"ח על חברו כו' מחלוקת חכמים ואדמון ופסק כחכמים ומ"מ כתבו הרמב"ן והרשב"א שאם המקום שנותנים המעות ואח"כ כותבין השטר והגיע זמן פרעון הראשון קודם מלו' שני' יכול הלה לומר הי' לך ליפרע כשהלוית ממני ואפי' יש לא' עידית ובינונית ולא' זיבורית וזה לא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו ז"ל לפי שלעולם הוא דרך בהלוא' לכתוב השטר קודם נתינת המעות ולפיכך סתמו ז"ל עכ"ל אבל אין דבריו נראין לי דאדרב' מדסתמו ז"ל משמע דבכל גווני מיירי ובפרט הרמב"ם שמיד אח"כ גבי מכר שדהו חילק בכך ולפני זה גבי שטר חוב לא חילק ועוד מדשינה סדר המשנ' דבמשנ' קתני ברישא שטר מכר והדר קתני ש"ח והוא הפך סדר המשנ' ונקט מעיקרא שטר חוב ואח"כ שטר מכר ואם איתא דבשטר חוב נמי מיירי בכתבי והדר יהבי לא ה"ל לשנות הסדר והיינו יכולים לומר שפיר דסמך אמ"ש לפני זה דהיינו דוקא בכתבי והדר יהבי וגם לא ידעתי מנ"ל לה' המגיד הא שלעולם היא דרך בהלוא' לכתוב שטר קודם נתינת המעות אמאי נימא בהלוא' טפי הכי משטר מכר ועוד שהרי לפי שטת הרמב"ן גופי' מוכח דאינו כן דהא לדידי' מתני' מיירי לר"ש ביהבי והדר כתבי והא מתני' סתמא קתני אלמא דבסתמא נמי מוקמי' לה אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי והאיך נאמר שלכך סתמו ז"ל לפי שלעולם הוא דרך בהלוא' לכתוב השטר קודם אלא ודאי אין שטת הרמב"ם כשטת הרמב"ן אלא דעתו כדע' בעל המאור ולכך סתם הדברים ושינה סדר המשנה להורות דבשנים שהוציאו שטר חוב אין חילוק בין כתבי והדר יהבי ובין יהבי והדר כתבי לעולם זה גובה חובו וזה גובה חובו וכמ"ש לעיל ולכך כתב אח"כ המשנ' דמכר שדהו ומחלק בין יהבי והדר כתבי וטעם הדברים כתבתי לעיל דבשלמ' בשטר חוב יש לו בידו כמו חובו ולית לי' פסידא אלא ניירא בעלמ' יהיב ושפיר מצינן למימר שאע"פ שקבל ממנו המעות מתחל' לא רצה לבטל שעבודו ולכך לא נפרע ממנו והניח שטרו ונתן לו שטר אחר במקומו אבל במכר שדהו אין בידו כנגדו כמו חובו שהרי בעד המעות שקבל ממנו מסר לו שדהו וא"כ הי' לו ליפרע מחובו אם הוא באתרא דיהבי והדר כתבי כנלפענ"ד דעת הרמב"ם והוא ברור:
וראיתי בספר גי' תרומה ריש שער ל"ד דף קמ"ו שהאריך בפלפולים של הבל בעמוד א' וב' וג' ובקושי' בדברי הרמב"ם ושאר פוסקים ואין כדאי להשיב על דבריו כי לא ירד כלל להבין סוגי' הש"ס והאמת בסוגית הש"ס ובדעת הרמב"ם כמו שכתבתי והם דברים ברורים ואמיתים בלי ספק כלל:
ונראה דלדעת בעל המאור וסייעתו אפי' אין לשום א' מהן בשעת הלוא' שניה שום קרקע או שנכסיהם שוים לזה בינונית ולזה בינונית לזה זיבורית ולזה זיבורית דינא הכי דלא הפסיד האחרון שטרו דטעמא לאו משום דחזי דאית ליה בינונית עביד הכי אלא משום דכיון דבעל חוב דיניה בבינונית לא רצה לבעל שעבודו ושמא היום או למחר יקנה לוה שלו בינונית והוא יקנה זיבורית וכיון דדינא הוא דזה גובה וזה גובה רצה שיהי' שעבודו הראשון קיים והיינו דקתני במתני' סתמא וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו משמע דבכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו והיינו מטעמא דפרישית וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ם ס"פ כ"ד מה' מלו' שהבאתי שכתב סתמא זה גובה חובו וזה גובה חובו ועוד שכ' אלא לזה בינונית ולזה בינונית כו' כל א' עומד בשלו כו' וכן נראה עיקר:
העולה מזה דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה בכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו כן מוכח בש"ס וכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורש"י והבעל המאור והרמ"ה והריטב"א ודלא כהטור והמחבר וסייעתם:
ועתה אבוא להשיג על דברי הט"ו אחת לאחת.
(ח) מ"ש יכול שמעון לומר לראובן אלו הייתי חייב לך כו'. הא ליתא דאפי' באתרא דיהבי והדר כתבי א"י לומר כן לפי שיכול לומר לא רציתי לבטל שעבודי שיש לי על בינונית שלך ויהיה לך שעבוד על זבורית שלי ואפילו אין לשום אחד מהן קרקע או שיש לשניהם בשוה עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית יכול לומר כיון דדינא הוא דזה גובה וזה גובה הנחתי השטר במקומו כי אולי יזדמן בשעת הגבי' שיהיה לך בינונית ולי זבורית.
(ט) ודוק' שהשטר ברור כו' צל"ע בדין זה לפי שהרא"ש בתשו' לא כתב כן בפשיטות אלא בצירוף טעמים אחרים וז"ל שם בכלל ע"ב סי' ב' לא הבנתי יפה טענה זו אם רוצה לומר כי ההיא דפ' בתרא דכתובות שנים שהוציאו שט"ח זה על זה כו' וכן הכא נמי בא שמעון לבטל שט"ח של ראובן מכח שראובן לוה ממנו ולא גבה ממנו שטר חובו דהא קיימ' לן כחכמים ועוד שמא בשעה שלוה ראובן משמעון עדיין לא החזיר לו השליש השטר של שמעון ואף אם כתב לו השטר אחר שנתן לו השליש השטר לא דמיא לההיא דאדמון דשטר אין זה עיקר ממון כל כך ברור לגבות ובנתים הוצרך ראובן למעות ולוה משמעון כי לא הי' לו שהות לנגוש שטר זה עכ"ל הרי שהרא"ש לא פסק כן מטעם זה לחוד וע"כ דינו של הרב צ"ע:
מיהו לפי מ"ש לעיל דקי"ל זה גובה וזה גובה בכל ענין לא נ"מ הכא מידי מיהו נ"מ בעלמ' במכר השדה דלעיל סעיף א':
(י) ומ"ש ויש מי שאומר דלא שנא כו'. וכ"כ הטור בשם הרמ"ה תמיה לי על הטור והמחבר דהיאך אפשר שיהי' מי שאמר כך דלא שנא דאם כן בכל ענין בטל שטרו של ראובן והלא משנתינו חכמים אומרי' זה גובה שטר חובו וזה גובה שט"ח ולא אוקימנ' ביומא דמשלם זמניה אלא לרב ששת אבל לר"נ דקי"ל כוותיה אפי' מטא זמניה גובה ש"ח ואפי' תימ' דלרב נחמן מיירי מתני' בכתבי והדר יהבי וכדעת הרמב"ן א"כ היאך אפשר דלא שנא אלא ודאי פשיט' דהרמ"ה לא כתב כן אלא בפירוש' דסוגי' דשמעת' לרב ששת דפריך אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן וקשי' לי' דלמא טעמייהו משום דכתבי והדר יהבי לכך קאמר דלא שנא דאפילו בכתבי והדר יהבי לא שייך הכא טעמא מפני שיוכל למשכנו וכדלעיל גבי שדה והיינו דוקא לרב ששת אבל לרב נחמן לא נפקא מיניה בזה דנהי דא"י לומר שעשיתי כדי למשכנו מכל מקום לא בטל שטרו דיכול לומר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה וכמ"ש לעיל וליישב דברי הטור דלאו בכל גונא מיירי להרמ"ה הוא דוחק גדול ואין להאריך וגם מדברי המחבר והעיר שושן והסמ"ע ושאר אחרונים משמע דלהי"א (והוא הרמ"ה) בכל ענין שטרו בטל וכפשט דברי הטור וזה תמוה:
(יא) ומ"ש וי"א דה"מ באתר' דיהבי כו'. אמת שכן הוא דעת הרמב"ן ואחריו נמשכו הר"ן ובעה"ת ריש שער ל"ד והטור והמחבר אבל כבר הוכחתי שאין זה נכון אלא אפי' באתר' דיהבי והדר כתבי זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו בכל ענין וכדמוכח בש"ס והוכחתי שכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורש"י והבעל המאור והרמ"ה והריטב"א והוא ברור ועיקר:
(יב) ומ"ש ואפי' אם יש לראובן זבורית ולשמעון עדית כו' כלו' נכסים טובים ממנו והיינו בינונית וכן מ"ש אח"כ כדי שאגבה ממך העדית כו' ר"ל הטוב ממנו והיינו בינונית וקצר במובן וכ"כ הב"ח או ט"ס הוא עדית וצ"ל בינונית ולא כע"ש והסמ"ע ס"ק ח' שדחקו בזה:
(יג) ומ"ש ואם הוא באתר' דכתבי שטר' כו'. כבר כתבתי לעיל דזה אינו אלא אפי' באתרא דיהבי כו' דינא הכי:
(יד) וכן אם יש לזה בינונית וזבורית כו' עומד כ"א בשלו. פי' וכגון שלא הי' לו עדית מעולם אבל אם הי' לו עדית בשע' שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית כדמוקמינן בריש בבא קמא לברייתות דקשיין אהדדי כן כתב הב"ח ונכון הוא וכדלקמן סי' ק"ב סעיף ד' ונרא' דה"ה ברישא שכתב או שיש לא' בינונית ולשני זבורית כו' צריך לפרש כן דאי הי' לו עדית ומכר' צריך ליתן לו בינונית וא"כ טפי ה"ל להב"ח לכתוב זה ברישא:
(טו) ואם זמן כו'. כלומר שזמן הלואת השטר שמוציא שמעון על ראובן הי' קודם שהגיע זמן פרעונו של שטר ראובן כו':
(טז) אז בכל ענין כו'. מ"ש בכל ענין ר"ל בין באתרא דכתבי שטרא ברישא ובין באתרא דיהבי זוזי ברישא אז שטרות שניהם טובים וכל א' עומד בשלו היכא דליכ' רווח' ואם יש לזה עדית ובינונית ולזה זבורית זה גוב' וזה גוב' וכן משמע להדיח בעיר שושן וק"ל ודלא כספר גי' תרומ' דף קמ"ו ע"ד שתמה על הטור והמחבר גם תמה על העיר שושן שכתב בכל ענין גובה על הדרך שאמרנו כו' ולק"מ כי הדבר ברור שכוונת הטור והמחבר כמ"ש ולזה נתכוין הע"ש ותיקן הלשון יותר וק"ל:
(יז) אפי' הי' ביום אחרון כו'. משמע מהט"ו אפי' באתרא דיהבי זוזי ברישא דינא הכי וכן מוכח לשטת הרמב"ן וסייעתו דלעיל ואע"ג שחלקתי עליהם לעיל מ"מ בזה דבריהם אמת דמסתמא לרב ששת מיירי מתני' נמי בכל גווני בין בכתבי והדר יהבי ובין ביהבי והדר כתבי וכדמיירי מתני' נמי לר"נ בכל גווני וא"כ הא דמוקים רב ששת ביומא דמשלם זמניה אף ביהבי והדר כתבי דינא הכי ולא חזינן דפליג רב נחמן בהא ארב ששת. מיהו למה שהעליתי לעיל דאפי' במטא זמני' א"י לומר הי' לך לפרע אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי מטעם שזה יכול לומר עשיתי בשביל זה גוב' וזה גוב' לא נ"מ בהא דאתא ביומא דמשלם זמני' דכיון דבמטא זמני' יכול לומר כן כ"ש ביומא דמשלם זמני' אפי' בלא טעם ששעבדתי עצמי בשביל יום אחד ולכך לא הזכירו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כלל דין דאתא ביומא דמשלם זמני' כנ"ל ברור:
מיהו נ"מ בעלמא בדין דמכר לו שדהו דלעיל סעיף א' דהתם לא שייך טעמא דעשיתי בשביל זה גוב' וזה גוב' וכמ"ש לעיל דאז אם מכר לו שדהו ביומא דמשלם זמני' אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי לא הפסיד שטרו וכמ"ש לעיל ס"ק ה' ע"ש:
(יח) ראובן שתובע משמעון. בשטר חוב וכן הוא במרדכי שם ובהגהת אשר"י:
(יט) או עדיין לא הגיע זמני כו' בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ל"ג הקשה דהאיך שייך מגו ניחזי זמן השטר מתי הוא ותירץ דמיירי בשטר שאין בו זמן כמ"ש הטור ריש סי' מ"ג דאפי' שטר שאין בו זמן כשר לגבות מבני חרי ע"כ ולא דק דהכי קאמר מגו דאי בעי אמר מה שפרעתיך הי' קודם זמני וכ"כ בספר גידולי תרומה דף קמ"ז ע"א. ומ"ש כמו שכתוב הטור ר"ס מ"ג לא דק דהתם מיירי בזמן הלוא' והכא מיירי בזמן פרעון:
(ח) ליפרע: הש"ך האריך מאד להשיג על הט"ו בדין זה ע"ש שהביא הרב' ראיות והוכחות לדבריו ומסיק וכתב ז"ל העולה מזה דשנים שהוציאו שט"ח זע"ז בכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו כן מוכח בש"ס וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ובעל המאור והרמ"ה והריטב"א ודלא כהט"ו וסייעתם עכ"ל.
(ט) ברור: גם בזה השיג הש"ך על הרמ"א וכתב שהרא"ש בתשו' לא כ"כ בפשיטות אלא בצירוף טעמים אחרים כו' וע"כ דינו של הרב צ"ע מיהו לפמ"ש לעיל דבכל ענין זה וזה גובה לא נ"מ הכא מידי מיהו נ"מ בעלמא במכר השד' דלעיל ס"א עכ"ל.
(י) באתרא: הסמ"ע כתב ב' טעמים בזה ע"ש אבל הש"ך תמה על הט"ו דא"כ בכל ענין בטל שטרו של ראובן והלא משנתינו חכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שט"ח ולא אוקימנא ביומא דמשלם זימניה אלא לרב ששת אבל לר"נ דקי"ל כותיה אפי' מטא זמניה גובה שט"ח כו' אלא ודאי דהרמ"ה לא כ"כ אלא לפרושי סוגיא כו' ע"ש.
(יא) עידית: הטור כתב הטעם שאפי' לא חזר ראובן ולוה ממנו הי' יכול לגבות העידית שלו (וא"ל שירא שיפרע לו בהמעות שבידו ולכך לוה ממנו דא"כ עוד לא יצא מיראתו דלמא ימשכנו ביד אחר ויפרע לו המעות וגם שומא הדרא ויפדנו מידו כשיפרע לו) ואם לוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיו ואם אמר כוונתי למכרה ושאפרע ממנו המעות כך הי' יכול ללות מאחר ולהגבותו זיבורית שלו עכ"ל. סמ"ע.
(יב) בשלו: פי' כגון שלא הי' לו עידית מעולם אבל אם הי' לו עידית בשעה שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית כ"כ הב"ח ונכון הוא וע"ל סי' ק"ב ס"ד ונרא' דה"ה ברישא אם יש לא' בינונית ולשני זיבורית כו' צריך לפרש כן דאי ה"ל עידית ומכרה צריך ליתן לו בינונית. ש"ך.
(יג) זמנו: כלומר שזמן הלואת השטר שמוציא שמעון על ראובן הי' קודם שהגיע זמן פרעונו של שטר ראובן כו' אז בכל ענין ר"ל בין באתרא דכתבי שטרא כו' כל א' עומד בשלו היכא דליכא רווחא ואם יש לזה עידית ובינונית ולשני זיבורית זה גובה וזה גובה. שם.
(יד) עדיין: בתשובת מהר"א ששון הקש' דהיאך שייך מגו נחזי זמן השטר מתי הוא ותירץ דמיירי שאין בו זמן כמ"ש הטור ריש סימן מ"ג דאפי' שטר שאין בו זמן כשר לגבות מבני חרי ע"כ ולא דק דה"ק מגו דאי בעי אמר מה שפרעתיך הי' קודם זמני וכ"כ בס' גד"ת ומ"ש כמ"ש הטור לא דק דהתם מיירי בזמן הלוא' והכא מיירי בזמן פרעון עכ"ל הש"ך וע' תשובת רדב"ז סי' ז' ולחם רב סי' ר"ל וכנה"ג ופליטת ב"י סי' י"ז וד"ר סימן של"ג.
(ג) ראובן הוצי' שטר בס"פ בתרא דכתובות פליגי אדמון ורבנן ופריך ה"ד אילימ' דמטא זימני' מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימני' מ"ט דאדמון ומוקי לה ביומא דמשלם זימניה. וע' בעה"מ דכ' מדפריך הקושי' בש"ס אליב' דרב ששת דסבר הפוכי מטרתי למה לי ומשמע דלר"נ ניחא והיינו משום דעביד לה כדי שיהי' זה גובה וזה גובה והרמב"ן בס' המלחמות פי' דלר"נ מצי לאוקמי פלוגת' דאדמון ורבנן בכתבי והדר יהבי והא דאפלגי תרתי זימנא היינו משום דבעי לאשמועינן היא גופה דזה גובה וזה גובה אבל לרב ששת קשי' דל"ל בכתבי והדר יהבי דא"כ תרתי למה לי עד דצריך לאוקמי לרב ששת ביהבי והדר כתבי ביומא דמשלם זימני' וע"ש ולכאור' תיקשי כיון דלגבי שט"ח נמי איכ' חילוק בין כתבי והדר יהבי או איפכא וכמו ברישא במכר דל"א הי' לך לתובעו בכתבי והדר יהבי אלא דוקא ביהבי והדר כתבי אמרינן הי' לך לעכבו אזוזי שחייב לך וא"כ כיון דיומ' דמשלם זימני' אין לו כח לתובעו עד סוף היום כמבואר בשיט' מקובצת פ' השואל וכן מוכח כדבריו מסוגי' דההיא דאיפלגי ביומ' דמשלם זימני' מ"ס עביד אינש דיזיף ליומא דאם בידו לעכבו בתחילת היום לא הי' לו לכתוב שט"ח והי' לו לעכבו אע"כ דלא מצי מעכבו כיון דזמנו אינו אלא סוף היום וכיון דלא מצי מעכבו בתחלת היום למה הוצרכו לומר בטעמ' דרבנן משום דעביד אינש דיזיף ליומ' הא גם א"נ דלא עביד אינש דיזיף ליומא מה יעשה זה שהי' צריך למעות על כמה ימים ולעכבו לא הי' יכול כיון דזמנו סוף היום ולהמתין עד סוף היום ולתובעו הא רבנן (לא) סברי הי' לו לתובעו וא"כ יומא דמשלם זימני' אפי' נימא דלא עביד אינש דיזיף ליומ' לא גרע מכתבי והדר יהבי כיון דלא הי' לו לעכבו ולכן נרא' דהא דמוקי פלוגת' דאדמון ורבנן ביומ' דמשלם זימני' היינו בכתבי והדר יהבי ולאדמון אפי' כתבי והדר יהבי הי' לו למסור מודעא וכמו במכר ואי משום דצריך למעות לא עביד אינש דיזיף ליומ' ולרבנן עביד אינש דיזיף ליומא ולא מצי למימר לרבנן כשטתייהו במכר דא"כ תרתי למה לי לרב ששת וכמ"ש הרמב"ן למה קאמר הכא טעמא אחריני לרבנן ומשום דעביד אינש דיזיף ליומא וא"כ השתא תרווייהו צריכי דבריש' רבותא דאע"ג דמטא זימני' וזה לא שמעינן מסיפא דבסיפא איכא למימר משום דעביד אינש דיזיף ליומא וסיפא רבותא דאדמון אפי' ביומא דמשלם זימנ'. ובזה ניחא ליישב הא דהקשו על הרי"ף דלא הביא הך דינא ביומא דמשלם זימני' וכמו שהרגיש נמי בזה הרמב"ן ע"ש. ולפי מ"ש יומא דמשלם אפי' יהבי והדר כתבי לא גרע מכתבי והדר יהבי כיון דלא שייך הי' לעכבו כיון דאין זמנו אלא סוף היום ולתובעו לא אמרינן וכיון דהי' צריך להלוא' על כמה ימים נמי הי' צריך לכתוב שט"ח וכמ"ש. וע' ש"ך שדח' פי' הרמב"ן דכתב דלר"נ מוקמינן לה בכתבי והדר יהבי דהא קתני מפני שיכול למשכנו דאלמא אי לאו הך טעמא הי' לו ליפרע מחובו וא"כ הכא ליכא האי טעמא ע"ש ולא אדע למה לא שייך גם בסיפא והא דלא תני לה בסיפא כמו בריש' היינו משום דסיפא גופה לא צריכי כלל דשמעית מרישא אלא לאשמועינן דזה גובה וזה גובה וכמ"ש רמב"ן וזה נרא' לי בדברי הש"ע דהשמיענו הך דינא דיומא דמשלם זימני' כאן בשט"ח ולא כתבו גבי מכר בסעיף א' משום דברישא גבי מכר ודאי בעינן לכ"ע יהבי והדר כתבי דהי' לו לעכבו ויומא דמשלם זימניה אפי' יהבי והדר כתבי ל"ש הי' לו לעכבו ולא גרע מכתבי והדר יהבי אבל הכא בשט"ח השמיענו דאפי' למ"ד בהלוא' גם בכתבי והדר יהבי הי' לו לתובעו משום שלא יהי' בכדי עבד לוה אבל ביומא דמשלם זימני' ודאי לא דעביד אינש דיזיף ליומא: