שולחן ערוך חושן משפט פג ב

אם הלוה מודה בשתי הלואות ושתיהן עבר זמנן ונתן לו מנה סתם ולא פירש והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותם בפרעון החוב שאין לו כח על הלוה כל כך ובאחרת יש לו כח יותר כגון שיש לו ערב והלוה רוצה לחשוב אותם בפרעון המלוה שיש לו בה ערב כי אומר שלאותה נתכוין אין שומעין לו (טור ס"ג בשם בעה"ת) ואפילו אומר בפירוש לא אפרע לך אלא מחוב פלוני והמלוה אומר לא אקבלם אלא מחוב אחר הדין עם המלוה:

הגה: אפילו שתק כשקבלם יכול אח"כ לומר מה ששתקתי כדי שתתן לי המעות ולא אקבלם רק על חוב אחר (ר"ן פ' הכותב) וכן אם שלח עם המלוה מעות לאחרים וקבלם בשתיקה יכול לומר אח"כ אקבלם לעצמי ומה ששתקתי כדי שתתן לי המעות (ב"י סי' נ"ח בשם הרשב"א):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

הדין עם המלוה. לשון הטור דעבד לוה לאיש מלוה:

ואפי' שתק כשקבלם כו'. הטור לא כ' דין זה ומשמע דלא ס"ל הכי וכמ"ש בפרישה ע"ש:

אקבלם לעצמי. ע"ל סימן קכ"ה ס"ג שם כתב מור"ם דין אם השליח תופס לעצמו המעות שנתן לו המשלח ליתן לאחרים ואומר שזה שנשלח לו חייב לו ע"ש ובע"ש כ' ע"ז ז"ל ונרא' לי דהיינו דוקא בזה ששלח הלוה דיכול לומר מתחל' כונתי היתה לזכות בו לעצמי משא"כ אם שלח המעות עם אחר שישלם עבורו להרב' מלוין שלו (וידוע שדעת השליח הי' מתחל' לעשות כן) ונתנם השליח לאחד מהם דלא יכול לומר אותו המלו' שנתנם לו אקבלנו כולו על חובי שכבר זכה השליח במעות גם בשביל אחרים וצריך לתת לכל א' חלקו ואפילו אם תפסם א' מן השליח מוציאים מידו וחולקים ביניהם עכ"ל ע"ש והנה מ"ש בסוף ואפי' אם תפסם הא דכ' תפיס' לאפי' משום דכתב הריטב"א בתשוב' והביאו ב"י במחסי"ב בסי' זה ז"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון ובא לוי ותופסן מיד שמעון שלא מדעתו ואומר שראובן חייב לו תפיסתו תפיסה ושמעון חייב לשלם לראובן לפי שפשע בשמירתו עכ"ל (ומדכתב שפשע בשמירתו מוכח דס"ל דה"ה אם תפס מיד שליח או מיד שומר נמי הוי דינא הכי דאל"כ מאי אריא פשע אפילו לא פשע נמי דהא שואל חייב באונסין ומה"ט כתב מור"ם להאי דינא לענין פקדון בסי' נ"ח ס"א וכמ"ש בסמ"ע שם ע"ש) ודוקא שתופס מידו זכה בה ולא כשבא ליד לוי מיד שמעון בתורת פקדון וכמ"ש ריב"ש והביאו מור"ם שם ואף דשם זכה בתפיס' ס"ל לבעל ע"ש לחלק דדוק' התם דאין באותו פקדון זכות כ"א לראובן המפקיד לכן אין מוציאין אותו מיד לוי התופס האומר שראובן ח"ל ואף אם יבא לשמעון הפסד על ידי תפיסתו ה"ל גרם היזק במקום שלא נתכוון להזיק כ"א להציל את שלו (ובזה נתבאר בסי' ס"ו ובסי' שפ"ח בדין הגורם היזק) דהפקדון בכל מקום שהוא ברשות ראובן הוא עומד ואפילו בשואל אף שנתחייב השואל באונסין היינו אם יאבד או ישתבר אבל כל שהוא בעיני' ברשות ראובן המשאיל הוא משא"כ בזה שמיד כשנתנו ראובן לשמעון יצא מרשות ראובן כי שמעון זכה בשביל כולם וכאלו קבלו כל אחד את חלקו וק"ל:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(א) ואפילו שתק כו'. כתב בסמ"ע הטור לא כתב דין זה ומשמע דלא ס"ל הכי עכ"ל ולא נהירא וכן משמע להדי' בב"ח ושאר אחרונים דהטור אינו חולק על זה ע"ש ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ה:

(ב) וכן אם שלח כו' משמע דמיירי אפי' יש עדים בשעה שקבלם שליח וא"ל הולך או תן מנה זו לפלוני ואעפ"י דלקמן סימן קכ"ה ס"ג משמע דבכה"ג לכ"ע אין השליח יכול לעכבם לעצמו כיון דלית ליה מגו וכמ"ש הבעה"ת והטור שם וכמ"ש שם בס"ק כ' ע"ש וליכא למימר דשאני הכא דידוע שהיה חייב לשליח דס"ס זיל בתר טעמא דהתם דאינו נאמן במגו דהחזרתי כיון דהולך כזכי אלא נרא' דשאני התם דמיירי כשאומר אח"כ אמת קבלתים מתחלה להוליכם לפ' אבל לא אעשה כן אלא אעכבם לעצמי והלכך כיון שמתחל' זכה בהם לפ' שוב אינו יכול לעכבם לעצמו אבל הכא איירי שאומר מעולם לא כוונתי לזכות בהם לפלוני רק מתחל' כוונתי בהם לעכבם לעצמי ומה ששתקתי שתתן לי המעות וכן משמע מל' תשובת רשב"א שמביא ב"י לעיל סי' נ"ח מחו' ה' שכ' וכשתבעו יודא אמר לא זכיתי מחמתך אלא מחמת חובי כו' וגם מהראי' שהביא הרשב"א שם מפ"ק דמציעא בדאמר תחל' משמע כן ע"ש מיהו דוקא בשידוע שחייב לו ואז יכול לעכבם אפילו קבל בעדים וכן משמע בלשון תשובת רשב"א שמביא ב"י לעיל סי' נ"ח ולקמן סימן קכ"ה וד"מ כאן שהיה ידוע שחייב לו דאל"כ אינו יכול לעכבם לעצמו אלא א"כ קבלם שלא בעדים או שהוא בענין שיכול לומר החזרתי מטעם מגו ודו"ק א"נ כשלא א"ל אלא צא ופרע לפלוני בעל חובי דכהאי גוונא לא הוי כזכי וכמ"ש לקמן סקכ"א ס"ק מ"ב בשם ראב"ן ע"ש:

(ג) אקבלם לעצמי כו'. וכתב הע"ש אבל אם שלח ע"י שליח לשלם להרבה מלוין שלו ונתנם השליח לא' מהם או תפסם א' מן השליח מוציאים מידו וחולקים ביניהם ומביאו הסמ"ע וכ"כ הב"ח וכ' הטעם דמיד שאמר הלוה תן לזה כך ולזה כך קי"ל דתן כזכי וזכה השליח בשביל כל א' וא':

עוד כתב הסמ"ע בביאור דברי הע"ש ע"פ תשו' הריטב"א שהבי' הב"י כאן בסי' זה דזכה אותו התופס בתפיסה והוא ללא צורך לפי מה שנתבאר לעיל סי' ל"ח סעיף א' ס"ק ו' ז' דליתנהו לדברי הריטב"א וע"ש:

באר היטב

עריכה

(א) המלו': לשון הטור דעבד לוה לאיש מלו'. סמ"ע.

(ב) שתק: כתב הסמ"ע דהטור לא כתב דין זה ומשמע דלא ס"ל הכי עכ"ל ולא נהירא וכן משמע להדיא בב"ח ושאר אחרונים דהטור אינו חולק ע"ז וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ה. ש"ך.

(ג) שלח: משמע אפי' יש עדים בשע' שקבלם וא"ל הולך או תן מנה זו לפ' ואף ע"ג דבסי' קכ"ה ס"ג משמע דבכה"ג לכ"ע אין השליח יכול לעכבם לעצמו כיון דלית ליה מגו ע"ש נרא' דשאני התם דמיירי כשאומר אחר כך אמת קבלתים מתחל' להוליכם לפלוני אבל לא אעשה כן רק אעכבם לעצמי והלכך כיון שמתחל' זכה בהם לפ' שוב א"י לעכבם לעצמו אבל הכא מיירי שאמר מעולם לא כונתי לזכות בהם לפ' רק מתחל' כונתי לזכות לעצמי מיהו דוקא בשידוע שחייב לו אז יכול לעכבם אפי' קבל בעדים דאל"כ א"י לעכבם לעצמו אא"כ קבלם שלא בעדים או שהוא בענין שי"ל החזרתי מטעם מגו אי נמי כשלא א"ל אלא צא ופרע לפ' בעל חובי דבכה"ג לא הוי כזכי. שם.

(ד) לעצמי: וכתב הע"ש אבל אם שלח שליח לשלם להרב' מלוין שלו ונתנם השליח לא' מהם או תפסם א' מן השליח מוציאים מידו וחולקין ביניהם ומביאו הסמ"ע וכ"כ הב"ח וכתב הטעם דמיד שאמר הלו' תן לזה כך ולזה כך קי"ל דתן כזכי וזכה השליח בשביל כל אחד ואחד. שם.

קצות החושן

עריכה

(א) הדין עם המלו' ואם החוב שיש עליו ערב כבר עבר זמנו והחוב שאין עליו ערב עדיין לא הגיע זמנו אין המלו' יכול לומר מחוב שאין עליו ערב קבלתי כיון דעדיין לא הגיע זמנו ובע"כ צריך לקבלם על החוב שעבר זמנו וכן כתוב בטור וש"ע ושתיהם עבר זמנו. ובכנה"ג כתב ז"ל מלשון רבינו בעל הטורים יש להוכיח דוקא כששתי הלואות עבר זמנם וה"ה אם שתיהם לא עבר זמנם אבל אם חוב א' הגיע זמנו וחוב האחר לא הגיע זמנו פשיטא שאין המלו' יכול לו' מחוב שלא הגיע זמנו קבלתי דלא שביק אינש מלו' שהגיע זמנה ופורע מלו' שלא הגיע זמנה וכן מצאתי להרדב"ז בתשו' ח"א סי' קכ"א ולי נרא' מדנקט הטור ושתיהם עבר זמנו משמע דוקא שתיהם עבר זמנם אבל אם שתיהם לא עבר זמנם לא אלא דיש חילוק בין בבא דרישא ובין בבא דסיפ' והוא דאם הלו' פרע בסתם אע"ג דשתיהם לא עבר זמנם מצי המלו' לו' אח"כ מחוב אחר קבלתים כיון דהלו' נתנו בסתם ולא פי' אלא אם חוב א' תוך זמנו וחוב אחר הוא אחר זמנו אפי' בסתם אמרינן לא שביק אינש מלו' שהגיע זמנה וכמ"ש בכנה"ג אבל בבא דסיפא שהלו' או' בפי' על חוב זה והמלו' או' לא אקבלם אלא על חוב אחר בזה הדין עם הלו' דכיון דשתיהם תוך זמנו אין המלו' יכול להכריחו לפרעון כיון דעדיין לא הגיע זמנו אבל הלו' יכול להכריחו לפרעון על החוב שאומר אפי' תוך זמנו ומשום דפרעון בע"כ שמי' פרעון אפי' תוך זמנו כמבואר בסי' ע"ד אמנם אם פרעו בקרקע דיש בו דין קדימ' נרא' כיון דמבואר בש"ע סי' ק"ד גבי מוקדם ומאוחר דאם הגיע זמן המאוחר קודם שהגיע זמנו של המוקדם גובין למאוחר ואחר שיגיע זמנו של מוקדם טורף מן המאוחר וא"כ ה"נ אם החוב שיש עליו ערב הוא מאוחר והגיע זמנו והחוב שאין עליו ערב הוא מוקד' ועדיין לא הגיע זמנו א"כ נהי דהוכרח לקבלו על החוב שיש עליו ערב שהגיע זמנו מ"מ השתא שהגיע זמן החוב שאין עליו ערב גוב' הקרקע שנתן לו הלו' מתחל' הרי הוא גוב' על החוב המוקדם והחוב שיש עליו ערב נשאר בחובו כיון דבעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה א"כ הרי הוא טורף מעצמו מה שגבה בראשון על חוב המאוחר ויוכל לגבות חובו מן הערב וע' בערכין דף ז' אמר רב אדא בר אהבה היו בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכו עלי ונתן ד' סלעים לשנים וא' לראשונ' יצא ידי שתיהם מ"ט בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה בעידנ' דיהיב לשני' משעבד לראשונ' בעידנ' דיהיב לראשונ' תו לית לי' והקשו בתוס' ר"פ מי שהי' נשוי דהא מסקינן בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ותי' דגבי ערכין כיון דהכל להקדש ודאי מה שגבה גבה וע"ש וא"כ ה"ה הכא כיון דהכל לעצמו מה שגבה גבה וא"כ החוב שיש עליו ערב כבר נפרע מיהו לפי תירוצי' שתי' שם בתו' דהך דערכין מיירי במטלטלין או במלו' ע"פ א"כ אין לחלק בין היכא דהכל לעצמו או לא. וז"ל דהרמב"ם פ"ג מערכין נתן ד' לשני' וא' לראשונ' יצא ידי שתיהן שהערכין לאו כחובות נינהו והקדש מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ע"כ ע"ש ונרא' מלשונו דמיירי מדברים שיש בהם דין קדימ' דאי מיירי במטלטלין למה כתב שהערכין לאו כחובות הא בכל חובות נמי מה שגבה גבה אלא ודאי מיירי שיש בהם דין קדימ' ובשאר חובות מה שגבה לא גבה והערכין לאו כחובות וע"כ צ"ל משום דהכל להקדש וכמ"ש תוספות ובלחם משנ' שם הקש' דהא בגמ' אמרו מ"ט בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ומשמע דבכולהו חובות דינא הכי וע"ש ואין זו קושיא על הרמב"ם אלא גם על פי' תוס' שפי' כיון דהכל להקדש אע"כ דמה שאמרו בגמ' מ"ט בע"ח מאוחר היינו בע"ח דהקדש והיכא דהכל להקדש:

אמנם לענ"ד נרא' כוונ' אחרת בדברי הרמב"ם שכתב והקדש מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והוא דהרמב"ם לשטתו פ"ז מערכין דהקדש דמים נמי מפקיע מידי שעבוד אלא דבע"ח גוב' מן הפוד' והא למה זה דומ' ללוקח שכתב לו המלו' דין ודברים אין לי עמך וחזר ומכר לאחר טורף מהשני ע"ש וא"כ הכא דתנן ד' לשני' יצא ידי שני' אע"ג דחייב לראשונ' כיון דהקדש מפקיע מידי שעבוד ומש"ה אפי' מן הפוד' לא מצי הגזבר ליטול בעד ערך הראשון כיון דבשע' שנתן ד' לשני' וא' לראשונ' עדיין לא נפד' השד' וא"כ נתן לראשונ' כפי אשר תשיג ידו דהא מהקדש לא גבי דהקדש מפקיע מידי שעבוד ותו אינו צריך ליתן אפי' העשיר כיון דכבר נתן כאשר תשיג ידו ומש"ה מן הפוד' אינו גובה כיון דכבר יצא וזה שכתב הרמב"ם שהערכין אינו כחובות והקדש מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כיון דהקדש מפקיע מידי שעבוד אלא דבשאר חובות גובה מן הפוד' והערכין אינו כחובות דכיון דכבר יצא אפי' יש לו אח"כ א"צ ליתן וכמ"ש והוא נכון ולפי מ"ש בדברי הרמב"ם אין הטעם משום דהכל להקדש וגם מדברי תי' שני שבתו' ר"פ מי שהיו נשוי דערכין מיירי במטלטלין א"נ בחוב ע"פ א"כ אפי' הולך אל מקום אחר נמי מה שגבה לא גבה והכא בשני חובות נמי אם יש בהם דין קדימ' כגון בשטר ובקרקע מה שגבה לא גבה וצריך הערב לפרוע דחוזר וגוב' מה שיגבה על המאוחר בתחל' עתה חוזר וגוב' על המוקדם וכמ"ש:

(ב) אקבלם לעצמי ע' ש"ך שכתב דאפי' מסרו בעדים וא"ל הילך לפ' או תן לפ' ואע"ג דבסי' קכ"ה משמע דבכה"ג לא מצי השליח לעכבו לעצמו דשאני התם דמיירי שאומר השליח אמת קבלתים מתחל' להוליכו לפ' אבל לא אעשה כן אלא אעכבם לעצמי וכיון שמתחל' זכה לפ' שוב א"י לעכב לעצמו אבל הכא מיירי שאומר מתחל' כוונתי לזכות לעצמי ומעולם לא כוונתי לזכות לפ' וכן משמע מהרשב"א כו' גם מהראי' שהביא הרשב"א שם מפ"ק דמציעא בדאמר תחל' משמע כן עכ"ל ובתומים השיג עליו בזה כיון דקי"ל הולך כזכי והלה קיבלם בשתיק' היאך נאמן לומר אני זכיתי בה תחל' וילפינן לה מהך דראה את המציא' ומבואר בטור וש"ע סי' רס"ט דאם אמר זכה לי במציא' ונטל' בשתיק' ואמר אני זכיתי בה אינו נאמן דשתיק' כהודא' כו' ובפרט שהרשב"א למד כל דינו מהך דאני זכיתי בו תחל' ושם מבואר דבאומר זכה לי אינו נאמן עכ"ל ונעלם ממנו דברי הש"ך בסי' רס"ט סק"ד בהא דכתב בש"ע דאם אמר זכה לי אין המגבי' נאמן לומר לצורכי הגבהתי וז"ל הש"ך שם ואע"ג דמעיקר' בש"ס הוי ס"ל דתנה כזכי והוי ס"ל דבתנה נאמן מ"מ לענין נאמנות אף מעיקרא ס"ל לש"ס דזכה עדיף דאינו נאמן לומר כוונתי לעצמי דמסתמ' עשה כדעת חבירו רק היכא שכוון באמת לצורך חבירו הם שווים עכ"ל והרי מבואר להדיא מש"ס שם לפי ס"ד דתנה כזכי ואפ"ה בתנה נאמן לומר לצורכי הגבהתי וזה הוא נמי ראיית הרשב"א מש"ס ומוכח לפי הס"ד דתנ' הוי כזכי ולענין נאמנות נאמן לו' לעצמי כוונתי כיון דלא אמר זכה בפי' וא"כ ה"נ אע"ג דהולך כזכי לענין נאמנות אינו כן רק היכ' שכוון באמת לצורך חבירו הוי כזכי אבל לענין נאמנות לעולם בכל הלשונות דהוי כזכי נאמן לו' לעצמי זכיתי אלא דוקא באומר זכה אינו נאמן וז"ב ודוק:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}