סמ"ע על חושן משפט פג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב[עריכה]
הדין עם המלוה. לשון הטור דעבד לוה לאיש מלוה:
ואפי' שתק כשקבלם כו'. הטור לא כ' דין זה ומשמע דלא ס"ל הכי וכמ"ש בפרישה ע"ש:
אקבלם לעצמי. ע"ל סימן קכ"ה ס"ג שם כתב מור"ם דין אם השליח תופס לעצמו המעות שנתן לו המשלח ליתן לאחרים ואומר שזה שנשלח לו חייב לו ע"ש ובע"ש כ' ע"ז ז"ל ונרא' לי דהיינו דוקא בזה ששלח הלוה דיכול לומר מתחל' כונתי היתה לזכות בו לעצמי משא"כ אם שלח המעות עם אחר שישלם עבורו להרב' מלוין שלו (וידוע שדעת השליח הי' מתחל' לעשות כן) ונתנם השליח לאחד מהם דלא יכול לומר אותו המלו' שנתנם לו אקבלנו כולו על חובי שכבר זכה השליח במעות גם בשביל אחרים וצריך לתת לכל א' חלקו ואפילו אם תפסם א' מן השליח מוציאים מידו וחולקים ביניהם עכ"ל ע"ש והנה מ"ש בסוף ואפי' אם תפסם הא דכ' תפיס' לאפי' משום דכתב הריטב"א בתשוב' והביאו ב"י במחסי"ב בסי' זה ז"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון ובא לוי ותופסן מיד שמעון שלא מדעתו ואומר שראובן חייב לו תפיסתו תפיסה ושמעון חייב לשלם לראובן לפי שפשע בשמירתו עכ"ל (ומדכתב שפשע בשמירתו מוכח דס"ל דה"ה אם תפס מיד שליח או מיד שומר נמי הוי דינא הכי דאל"כ מאי אריא פשע אפילו לא פשע נמי דהא שואל חייב באונסין ומה"ט כתב מור"ם להאי דינא לענין פקדון בסי' נ"ח ס"א וכמ"ש בסמ"ע שם ע"ש) ודוקא שתופס מידו זכה בה ולא כשבא ליד לוי מיד שמעון בתורת פקדון וכמ"ש ריב"ש והביאו מור"ם שם ואף דשם זכה בתפיס' ס"ל לבעל ע"ש לחלק דדוק' התם דאין באותו פקדון זכות כ"א לראובן המפקיד לכן אין מוציאין אותו מיד לוי התופס האומר שראובן ח"ל ואף אם יבא לשמעון הפסד על ידי תפיסתו ה"ל גרם היזק במקום שלא נתכוון להזיק כ"א להציל את שלו (ובזה נתבאר בסי' ס"ו ובסי' שפ"ח בדין הגורם היזק) דהפקדון בכל מקום שהוא ברשות ראובן הוא עומד ואפילו בשואל אף שנתחייב השואל באונסין היינו אם יאבד או ישתבר אבל כל שהוא בעיני' ברשות ראובן המשאיל הוא משא"כ בזה שמיד כשנתנו ראובן לשמעון יצא מרשות ראובן כי שמעון זכה בשביל כולם וכאלו קבלו כל אחד את חלקו וק"ל:
סעיף ג[עריכה]
הוא מלוה ע"פ. והערב גם כן נשתעבד בע"פ בשעת מתן מעות ובקנין:
נאמן הלוה. דהא יש לו מיגו ואפילו אם לוה בעדים ולא פרעו עתה בעדים מ"מ יכול לומר פרעתיהו גם זה החוב בפעם אחרת ביני לביני דהא קי"ל המלו' בעדים א"צ לפרעו בעדים ואפילו לוה בקנין ואין העדים לפני הב"ד לקצת רבוותא כמ"ש לעיל ר"ס ע':
ונפטר גם הערב אף שנתערב בקנין דבמקום דהלוה פטור גם הערב פטור כמ"ש בס"ס מ"ט וקכ"ט ס"ח:
ואם שני החובות יש לו עליהם שני שטרות. בפריש' כתבתי שאם פרעו שלא בעדים א"צ שיהיו לו על שניהם שטרות אלא אם יש לו שטר על הלוא' א' שהמלו' אומר שלא פרעוהו נאמן המלו' להוציא בשטרו מהלו' אפי' אם מלוה השני' היא בע"פ אלא משום סיפא דפרעו בעדים כ' שיש לו על שניהן שטרות דשם בעינן שיהיה להמלו' בירור על החובות והיינו דוקא בשטר וכבר כתבתי בסמ"ע בסי' שלפני זה סי"ב דכשיש בידו שטרא מעלי' ל מיקרי מיגו להוצי' ע"ש:
ומעידים שבתורת פרעון נתנם לו. המחבר אזל לשטתו שפסק בסי' נ"ח ס"ב דאם לא ידעו העדים אם נתנו לו בתורת פרעון או בתורת מתנה יכול לטעון סיטראי נינהו אפילו אינו מברר שחייב לו עוד חוב וגם הטור כתב כאן כן אף שחולק שם ללמדינו דאפ"ה נחמן המלו' כיון שיש בידו שטרות על שני החובות:
סעיף ד[עריכה]
שטר מקוים ואמר הלוה שהוא מזוייף. בטור לא כתב טענת מזוייף כי לא שכיחי לטעון מזוייף אשטר שכבר הוא מקוים אלא כתב טענת אמנה או פרוע ועפ"ר:
נשבע הלוה היסת ונפטר. אפילו להיש חולקין שאומרים דאמרינן מיגו להוציא וכמ"ש מור"ם בסי' פ"ב סי"ב מודה הכא דאין המלו' נאמן לומר שטר אחר הי' לי ואבדתיהו במיגו דאי בעי שתק ותבעו בשטר זה המקויים דשאני הכא כיון דהמלו' מוד' דתחילת ביאתו לב"ד הי' לתובעו בשטר פסול ואין אומרים מיגו אלא להוכיח מיניה שטענתו שטוען עליו מתחל' הוא אמת וכ"כ התו' ומהתימ' על ע"ש שכתב כאן טעם שנשבע הלוה ונפטר משום דלא אמרינן מיגו להוציא וכבר נתבאר בסי' שלפני זה סי"ב דיש פלוגת' בזה ודין זה הוא דינא דגמרא וכמ"ש בדריש' לשון הגמרא ואף שבע"ש לא כתב דעת החולקין גם זה יותר תמוה וכמ"ש ע"ש ודו"ק: