סמ"ע על חושן משפט פד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט פד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

הפוגם שטרו כו'. וכתב ב"י בשם בע"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנ' שהתקינו בו התקינו ולא בבנו עכ"ל ד"מ א':

אף ע"פ שלא טען הלוה. ל' הגמ' משום דהפורע רגיל לדקדק והנפרע אינו רגיל לדקדק מש"ה רמו רבנן שבוע' עליה כי היכי דלודי:

לא יפרע את השאר אלא בשבוע'. וכ' ב"י מחס"ה בשם רשב"א סי' תתקע"ב הפוגם שטרו ואמר בפרעון ראשון ושני אני זוכר והשאר איני יודע הלוה פטור ויחזיר לו המלו' שטרו או משכנו עכ"ל וע' לעיל סי' נ"ט ובסי' ע"ב סעיף כ"ד ובסעיף י"ד שם בהג"ה:

אפי' היו עדים בשעת הפרעון. פי' בשעה שפרע מה שמוד' המלו' שנפרע לא אמרי' כיון שאנו רואין שלא רצה הלוה להאמין למלו' בלא עדים או שובר אם איתא דפרע טפי גם כן הוה פרע ליה דוקא בעדים או בשובר דשמא כשבא לפרוע לו שנית לא נזדמן לו ליקח עדים או לכתוב שובר (טור):

ואפי' דקדק לצרף כו' פי' המלו' דקדק לצרף את מה שמוד' שקיבל ואומר ביום פ' קבלתי כך וביום פ' כך והל"ל הא ליתא בהאי מלוה הטעם שאמרו צריך לישבע משום דהנפרע לא דייק דהרי ראינו דדייק כ"כ:

בין בכולו בין במקצתו. הטעם דסתם נאמנות הוא דמאמינו בכל ענין:


סעיף ב[עריכה]

אבל אם הוא תוך זמנו כו'. המ"מ כתב על הרמב"ם שכתב כדברי המחבר דיש לפקפק בהאי דינא ולומר דאיתרע החזק' דאין אדם פורע בתוך זמנו לגבי האי דהרי מודה בעצמו דנפרע המקצת בתוך זמנו וק"ק על מור"ם למה לא כתב אדברי המחבר שיש חולקין שהרי הטור הביא דעת רבינו האי באחרונ' שחולק ע"ז וא"ל דס"ל למור"ם דרבינו האי לא פליג אזה אלא אמ"ש הרמב"ם דא"צ לישבע אלא בתבעו לאחר זמנו והוא ס"ל דצריך לישבע אפי' בתבעו ביום שנשלם זמנו דפי' זה כבר דחיתיו בפריש' ע"ש:

אלא א"כ טוען הלוה השבע לי. אין זה שם ברמב"ם פי"ד דמלו' ולא בטור בשמו וגם הוא תמוה דכבר נתבאר בסי' ע"ח בתבע המלו' ללוה עצמו אפילו במלוה ע"פ בתוך זמן שקבע לו והלוה אומר שפרע לו דס"ל להרי"ף ור"י מיג"ש דא"צ לישבע משום חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וכ' שם הב"י דכן משמע לו מדברי הרמב"ם והביא דברי הרמב"ם הללו מיירי שם אפי' בדא"ל השבע לי דאל"כ מאי איריא תוך זמנו אפי' לאחר זמנו נמי גובה המלו' בלא שבוע' בשטר שבידו דהא גם בשטר איירי שם. ואף שזה יש ליישב ולומר כיון דאיתרע החזק' דאין אדם פורע תוך זמנו שהרי המלו' בעצמו פוגם שטרו ומודה שפרע לו קצת תוך זמנו וכנ"ל מ"ה גם במותר אי טען השבע לי צריך לישבע מ"מ קשה דבסמוך ס"ה בעד אחד מעיד שהוא פרוע והוא בתוך זמנו והוא טוען השבע לי ג"כ כ' דצריך לישבע מנ"ל להמחבר זה וצריכין לדחוק ולומר דס"ל דמ"מ כיון דפוגם שטרו או היכא דאיכ' ע"א מהני ליה אפי' בתוך זמנו לענין דאם אמר ליה השבע לי דצריך שבוע' אלא דצ"ע מנ"ל להמחבר זה:


סעיף ג[עריכה]

לא חשיב כפוגם שטרו לחייבו שבוע'. פי' עד שיטעון הלוה בעצמו שישבע לו וכדין שטר דעלמ' שלא נפגם והטעם דכל שכתוב הפרעון ביני שיטי ה"ל כאילו נכתב משעה ראשונ' השטר על סך כזה שנשאר חייב לו:

הדין עם המלו'. פי' דהוי ליה כנכתב ביני שיטי שלא ע"ג הגרר דא"א לומר שהמלו' זייף וכתב שהרי כתיבת יד הלוה הוא:


סעיף ד[עריכה]

אמנה הית' בינינו כו'. דדוק' בעדים שאמרו אמנה היו דברינו אמרי' בס"ס מ"ו דאין נאמנים משום דאמנ' לא נתנה לכתוב שמא יטרוף בו מלקוחות ולא ה"ל לחתמו אבל כאן העדים לא ידעו מזה והמלו' נאמן במיגו ואין זה מיגו להוצי' כיון דשטר חוב בידו:

והעדים טעו כו'. כיון דמוד' דעדים טעו שטרא חספא בעלמ' הוא דה"ל כתובעו ע"פ:


סעיף ה[עריכה]

לא יפרע אלא בשבוע' גם בזה אנן טענינן ליה שצריך לישבע ומיירי שאינו כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ הוה נאמן נגד עד אחד וכמ"ש בר"ס ע"א ע"ש. וכל הני שבועות דרבנן נינהו כעין דאוריית' דכל שבוע' שבתור' נשבעין ונפטרין הן ולא ליטול ועוד דהשטר ה"ל שעבוד קרקעות ועפ"ר:

אם הוא תוך זמנו כו'. גם בזה כתב הטור שרבינו האי חולק וס"ל דאפי' בתוך זמנו צריך לישבע ע"ש:

אין יורשיו גובין אותו כו' שם סיים בטעמו משום דאין אדם מוריש לבניו ממון שלא היה יכול לגבותו כי אם בשבוע' ומהתימ' הלא כתב הטור לקמן בסי' ק"ח סעיף כ"ט וגם המחבר כ' שם ז"ל דוק' גבי שבוע' שה"ל למלו' לישבע ליורשי הלוה אנו אומרים שאינו מוריש' לבניו אבל שאר שבוע' מוריש לבניו לפיכך הפוגם שטרו ומת אע"פ שהוא הי' צריך לישבע בניו נשבעין שלא אמר להם אביהן פרוע יותר ממה שאמר ונוטלין וכגון שהלו' קיים (פי' בחיי המלו') אבל אם מת לוה בחיי המלו' היינו יתומים מיתומים דאין אדם מוריש שבוע' לבניו וכן הוא בגמ' בהדיא בפ' כל הנשבעין (הבאתי בסמ"ע שם בסי' ק"ח) ומוכח שם דדוקא כשמת הלוה בחיי המלו' דאז הי' חל השבוע' על המלו' להוציא מיתמי הלוה בשבוע' כזו דוקא החמירו שאם אח"כ מת גם המלו' שאינו מוריש ממון כזה שאינו יכול לגבות כי אם בשבוע' לבניו אבל בפוגם שטרו ומת המלו' בחיי הלוה אע"ג דאח"כ מת גם הלוה ובאין יורשי המלו' לגבות מיורשי הלוה נשבעין ונוטלין כיון דשבוע' הראשונ' שנתחייב אביהן לא הי' כדי לגבות מיתומים כי אם מהלו' עצמו ול"ד לפוגם שטרו לחוד הנזכר בגמ' בהדי' אמרו כן אלא בכל אינך דאתני' שם בהדי' במשנ' דר"פ כל הנשבעין כתבו הפוסקים דינו כן כבפוגם שטרו וילפי' לה מדאמרו שם בגמ' הבו דלא להוסיף עלה דרב ושמואל דאמרו דינא דאין אדם מוריש שבוע' לבניו ביתומים מיתומים וכמ"ש כל זה בארוכ' בסמ"ע בסימן ק"ח סי"ד וגם כתבתי שם תמי' מזה לג' תשובת הרא"ש דמנגדין זה לזה א' מהן ההיא דעד א' הנ"ל ועוד ב' תשובות בכלל פ"ו ס"ד וי"ב ע"ש ועל הב"י והמחבר יש לתמוה יותר שכ' שהדין כן גם בפוגם שטרו והוא מפורש נגד הגמ' וכנ"ל וגם מ"ש הרי"ו נכ"ו ח"ג לחלק בין לא עמד המלו' בדין עם הלוקחים ונתחייב שבוע' דע"ז אמרו בגמ' דאדם מוריש שבוע' לבניו בכל הנך זולת אם מת הלוה בחיי מלוה ובין אם עמד בדין ונתחייב שבועה דאין אדם מוריש ולפ"ז י"ל דגם הב"י בכה"ג איירי דעמד בדין ונתחייב שבועה וכתבתי שם דמשמעות הגמ' וגם סתימת דברי הב"י לא משמע כן וגם בתשו' הרא"ש הנ"ל בהדי' אינו כן והארכתי בישובים וסתירות בסי' ק"ח ע"ש ודו"ק: