שולחן ערוך אורח חיים תקפח א
שולחן ערוך אורח חיים · תקפח · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
זמן תקיעת שופר, ביום ולא בלילה. ומצוותה משעת הנץ החמה ואילך. ואם תקע משעלה עמוד השחר, יצא. ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר, לא יצא.
- הגה: ואם היה שיעור תקיעה במה ששמע ביום, נתבאר בסימן תקפ"ז סעיף ג'.
מפרשים
ואם שמע מקצת כו'. בטור כתוב בזה לפיכך שמע מקצת וכתב ב"י ל' לפיכך אינו מיושב ונ"ל דנמשך אחר מ"ש קודם לזה דאף משעלה ע"ה יצא בדיעבד לפיכך שפיר נוכל למצוא האי דינא דשמע מקצת תקיעה דבלא"ה ה"א עלה ע"ה לא יצא אלא אם כן תנץ החמה ופירש"י בפ"ב דמגילה דמשתנץ החמה יצא הספק מלבו משמע דבשעת עליית השחר שהוא קודם לזה יש ספק לילה ואם כן היכי משכחת לה שמע מקצתה בלילה ומקצת' ביום דהא אף קודם ליום הוא מ"מ ספק לילה ספק יום וזה א"א שיעשה תקיע' אחת מן קודם שיעלה ע"ה וימשכנה עד הנץ החמה אבל עכשיו דקמשמע לן דבע"ה נמי יממא הוא ויצא משכחת לה שפיר ששמע מקצת קודם ע"ה ונמשך עד שעלה שזה שיעור מועט כנ"ל נכון:
(א) הנץ החמה: שיצא מכלל ספק לילה (רש"י):
זמן. מגילה כ' ב' כל היום כו' זה הכלל כו' ור"ה ל"ד א' וכ"ח א' ותרתי תלת נקט במתני' וה"ה לכל הנך דזמנם ביום:
ואם היה. כמ"ש שם בהג"ה:
סעיף ב
וי"א דדוקא. ירושלמי פ"ב דברכות ר"י בשם ר' יוחנן אפי' שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר ובפ"ב דמגילה הלכה ב' ופי' הרא"ש בפ"ד דר"ה ס"י בשם ראבי"ה כיון ששינה הסדר לא יצא כלל אף תקיעה ראשונה משום דהפסיק וזה טעמו של ר' אבהו שהוצרך לתקן קשר"ק קש"ק קר"ק משום הפסק קול אחר ולא משום הפסק שהיה שאין הפסק שהיה מעכבת דקי"ל כר' יוחנן כנ"ל וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וכמש"ל סי' תק"צ ס"ח:
סעיף ג
שמע. כגי' תוס' שם ע"ש:
סעיף ד
היה זה. ירושלמי דברכות שם ופ"ב דמגילה שם:
סעיף ה
י"ט כו'. דמש"ש ב"ד דאקראי מ"מ ב"ד סמוך בא"י בעינן. רמב"ם וש"פ. ורש"י ורא"ש וטור כתבו ב"ד של כ"ג בעינן וכולם חלקו על הרי"ף שמפ' באיזו ב"ד מופלג וע' רא"ש:
ואסור כו'. ע' תוס' דשבת ל"ו ד"ה הא ר"י כו' וד"ה הא ר"ש כו'. ונפקא מינה שדין זה לכולי עלמא בין לפסק ש"ע בסי' תצ"ה ס"ד בין לפסק הרב שם:
(א) ביום ולא בלילה – דכתיב "יום תרועה יהיה לכם". ואם נמשך עד בין השמשות, יתקע בלי ברכה.
(ב) יצא – דמן הדין, משעלה עמוד השחר – יממא הוא לכל הדברים; אלא לפי שאין הכל בקיאין בו, וזמנין דאתי לאקדומי, הצריכו חכמים לכתחילה להמתין עד הנץ, דיום ברור הוא לכל. ולא בעינן עד שיעלה כל גוף השמש על הארץ, אלא משעת תחילת הנץ גם כן מותר לכתחילה (פרי מגדים).
מיהו כל זה מעיקר דין תורה [או בשעת הדחק, כגון שצריך לצאת לדרך וכהאי גוונא]. אבל חכמים תיקנו לתקיעות שופר במוספין. ואמרו בגמרא בטעמא, דשעת הגזירה היתה שלא יתקעו ישראל בשופר, והיו אורבין להם כל שש שעות של זמן תפילת שחרית; לכך העבירוה לתקוע במוספין. ומטעם זה נראה דנהגו כל ישראל מימות הקדמונים גם בתקיעות דמיושב, שלא להיות מן הזריזין המקדימין ולתקוע בתחילת היום, אלא סמוך לתפילת המוסף אחר קריאת התורה. ואפילו יחיד התוקע לעצמו גם כן ידקדק לתקוע אחר שלוש שעות לערך, כדי שתקיעתו תהיה בשעה שהציבור עומדים בתקיעה.
(ג) לא יצא – דסוף תקיעה בלא תחילה לא מהני ולא מידי, וכדלעיל בסימן תקפ"ז סעיף ג'. [והוא הדין אם שמע מקצת תקיעה ביום ומקצתה אחר כך בלילה, גם כן לא יצא, דתחילה בלא סוף גם כן לא מהני ולא מידי, וכנזכר לעיל שם]. ונראה דאפילו היום, שנוהגין לתקוע שלושים קולות לצאת ידי כל ספק, צריכין גם כן ליזהר שאף תקיעה ראשונה לא תהיה אפילו מקצתה קודם אור היום.
(ד) נתבאר בסימן תקפ"ז סעיף ג' – ולפי מה שכתבנו שם, דהעיקר כדעה ראשונה, אם כן בכל גווני לא יצא.
(*) ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא: עיין לעיל בסימן נ"ח בבה"ל דדעת הגר"א ועוד איזה אחרונים דעמוד השחר נקרא משהאיר פני המזרח ולא קודם וראיה לשיטתם ממה דאיתא בתענית דף י"ב עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ובתוספתא פ"א ובירושלמי הלכה ד' איתא בשם רבי עד שיאיר המזרח ש"מ דחד הוא. אמנם בסוכה דף כ"ט ברש"י ד"ה תרתי משמע דתרי זמני נינהו ועה"ש הוא קודם ובחידושי הריטב"א שם משמע דלא פסיקא ליה דבר זה ע"ש וצ"ע: