שולחן ערוך אורח חיים שיב א
שולחן ערוך אורח חיים · שיב · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח ואפילו להעלותם לגג עמו דהוי טרחא יתירה מותר ומי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא היד ואם אין לו מקום קבוע מכניס עמו כשיעור בוכנא קטנה ואם ניכר באבן שקנחו בו מותר להכניסו אפילו הוא גדול הרבה או אפילו הם הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך:
- הגה: יש אומרים דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י סוף פרק המוציא יין ורבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ו) ויש אומרים דאפילו מכרמלית לרשות היחיד נמי שרי דהא נמי אינו רק איסור דרבנן ומשום כבוד הבריות התירוהו (תוספות פרק לולב הגזול והגהות מרדכי פרק הזורק):
מפרשים
מקום מיוחד. הטעם שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית:
מלא היד. בטור כתב מלא ידיו ואפשר שהיה לו הגירסא בגמרא כן:
(א) מקום מיוחד: שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית [רש"י ור"ן] ונ"ל דה"פ אם נכנס תמיד למקום א' וא"כ אף שישתיירו יכול לקנח בהם שחרית ואף שאחרי' נכנסים ג"כ לשם ויש לחוש שיטלוהו לקנח מ"מ שרי להכניס מלא היד דלא הוי טלטול דלא לצורך דמה לי הוא או אחר וכ"מ ריש סימן שי"ט בהגה ול"ד לסוף סימן של"ג דהכא חד טירחא הוא וגם אפשר שיצטרך לו הוא ולהכי שרי ומ"ש ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם למקום אחר וא"כ אם ילך אח"כ למקום אחר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך ולכן מכניסו כמלא בוכנ' וכו' להכי דקדק וכ' ואם אין לו מקום קבוע וכו' וכ"כ בפסקי הרא"ש וכ"מ בתו' סוף ד"ה מהו להעלותן ע"ש ובסוכה דף ל"ו, ואם יש לו ב"ה סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים דה"ל להזמינם מאתמול [הג"א והג"מ פכ"ו] וכ"כ התוס' כנ"ל דלא כב"ח ע"ש:
(ב) ואם ניכר באבן: כתב בש"ג וקשה מ"ש מחריות דאם ישב עליהם מבע"י שרי אף על פי שאין ניכר בהם כמ"ש סי' ש"ח ס"כ, ואפשר לו' דאבן גדולה אינה עומדת לקינוח ושאר אבנים מקורזלות אותן שקינח בהם מבע"י א"צ שיהא ניכר בהן הרושם אלא דנקט רישומן ניכר דאז מותר לטלטל האבנים הסמוכים לו דהוא מעיד על האחרים שאף הם הוכנו לכך ודוקא כשלא יחדן בפי' לכך אבל יחדן מותר כמו המיחד אבן לפצוע בו אגוזים וה"ה המיחד נייר חלק לקנח בו דשרי עכ"ל ועיין ריש סי' ש"ח וסכ"ב דיש חולקין ביחוד ול"נ דקושיא מעיקרא לית' דבשלמא חריות כיון שישב עליהן מבע"י והניחן במקומן כדי לישב עליהם עוד לא הוי מוקצה אבל אבן שקנח בו והשליכו שוב לא היה דעתו עליו לתשמיש לכן בעינן שיהא ניכר בו הקינוח לכן אין להקל ליטול האחרים וכ"מ בגמ' ובש"ע:
(א) אבנים: מן השדה ולא מן הגדר עיין מ"א.
(ב) מיוחד: ואם יש לו בה"כ סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים דה"ל להזמינם מאתמול. הג"א והג"מ מ"א.
(א) אבנים - וה"ה צרורות או שאר דבר כה"ג דלאו בר טלטול הוא:
(ב) מקום מיוחד - פי' שהמקום קבוע לו לבהכ"ס דכיון שקבוע לו לכנוס שם תמיד א"כ אפילו אם ישתיירו לו אבנים ערבית יוכל לקנח בהם שחרית וע"כ התירו לו להכניס מלא היד ולא הוי טלטול שלא לצורך ואף דאותו המקום אינו מיוחד לו לעצמו ואפשר שיקחו אחרים את האבנים לקנח לית לן בה דמה לי הוא מה לי אחר ואפשר ג"כ שיצטרך לו אח"כ בעצמו ולהכי שרי ומש"כ אח"כ ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם הולך למקום אחר וע"כ אסור להכניס יותר ממה שצריך לו ודאי לפעם אחד דהיינו כשיעור בוכנא קטנה דאם יכניס יותר וישתייר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך וכתב המ"א בשם הפוסקים דהא דמתירין בבהכ"ס קבוע להכניס שם אבנים בשבת היינו דוקא בשאינו מיוחד לו לעצמו אלא נכנסין גם אחרים שם דלא היה לו להכין מע"ש דחשש שמא יטלוהו אחרים ובפרט אם הוא בבהכ"ס שבשדה דטרחא הוא להכין מע"ש דרחוקה היא אבל אם היה סמוך לו לביתו וגם מיוחד לו לעצמו דאין נכנסים אחרים לשם ואפילו מבני ביתו אין להתיר להכניס שם אבנים כלל דהיה לו להכין מאתמול והא"ר מצדד להקל בזה בכל גווני וכדעת הלבוש והטעם משום דלא מסיק אינש אדעתיה להכין שם אבנים מע"ש:
(ג) מלא היד - ואפילו ד' וה' אבנים [רש"י]:
(ד) כשעור בוכנא קטנה - ברי"ף ורא"ש איתא כשעור ראש בוכנא קטנה שדכין בו את הבושם וכן משמע בטור:
(ה) ואם ניכר וכו' - משמע מלשון זה דאם אינו ניכר אף שידוע שקינח בו אסור ליקח ממנו מלא היד אם אין לו מקום קבוע ויש מקילין בזה דכיון שידוע שקינח בו הוי כניכר:
(ו) שקנחו בו - היינו מע"ש ומיירי כשלא יחדן מע"ש בפירוש לכך דאם יחדן אפילו לא קינח בהן מעולם מותר להכניסן כמה שירצה וה"ה נייר חלק שמקפיד עליו דיש בו משום מוקצה ג"כ מהני יחוד מע"ש דעי"ז הוסר מעליו שם מוקצה ומותר להכניס לבהכ"ס כמה שירצה ואם לא יחדן אינו מותר להכניס לבהכ"ס שאינו קבוע רק כפי צרכו לפעם זה בלבד ואסור לקרוע הנייר בשבת וכמבואר לקמן בסימן ש"מ סי"ג ע"ש במ"ב:
(ז) מותר להכניסו - עיין לעיל בסימן ג' סי"א במ"ב שם:
(ח) וי"א דאפילו מכרמלית וכו' - וכן עיקר [א"ר] ור"ה דידן אף שלהרבה פוסקים דינו ככרמלית מ"מ אין להקל:
(*) דהוי טרחא יתירה: עיין בביאור הגר"א דלהכי השמיט המחבר טעם התוספות שם ד"ה מהו להעלותם משום דס"ל כשאר הפוסקים דלא חילקו בין קובע לו מקום לאין קובע דאפילו היכא שקובע לו מקום ג"כ שרי ומ"מ אפשר דגם להגר"א אם המקום הוא קבוע שאין שום אדם יכול לכנוס שם ואפילו מב"ב דאסור וכמו שסובר הגהת אשר"י והעתיקו המגן אברהם דהא כתב בעצמו מתחלה דהשו"ע העתיק כפירש"י ומפרש"י שם גופא ד"ה הכא משמע דגם הוא סובר כהגהת אשר"י הנ"ל:.
(*) דהא נמי אינו וכו': ואף שיש בזה שני איסורין דרבנן טלטול מוקצה וגם מכרמלית לרה"י אפ"ה כבוד הבריות דוחה אותן [ישועות יעקב]:.