משנה ברורה על אורח חיים שיב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים שיב |


סעיף א[עריכה]

(א) אבנים - וה"ה צרורות או שאר דבר כה"ג דלאו בר טלטול הוא:

(ב) מקום מיוחד - פי' שהמקום קבוע לו לבהכ"ס דכיון שקבוע לו לכנוס שם תמיד א"כ אפילו אם ישתיירו לו אבנים ערבית יוכל לקנח בהם שחרית וע"כ התירו לו להכניס מלא היד ולא הוי טלטול שלא לצורך ואף דאותו המקום אינו מיוחד לו לעצמו ואפשר שיקחו אחרים את האבנים לקנח לית לן בה דמה לי הוא מה לי אחר ואפשר ג"כ שיצטרך לו אח"כ בעצמו ולהכי שרי ומש"כ אח"כ ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם הולך למקום אחר וע"כ אסור להכניס יותר ממה שצריך לו ודאי לפעם אחד דהיינו כשיעור בוכנא קטנה דאם יכניס יותר וישתייר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך וכתב המ"א בשם הפוסקים דהא דמתירין בבהכ"ס קבוע להכניס שם אבנים בשבת היינו דוקא בשאינו מיוחד לו לעצמו אלא נכנסין גם אחרים שם דלא היה לו להכין מע"ש דחשש שמא יטלוהו אחרים ובפרט אם הוא בבהכ"ס שבשדה דטרחא הוא להכין מע"ש דרחוקה היא אבל אם היה סמוך לו לביתו וגם מיוחד לו לעצמו דאין נכנסים אחרים לשם ואפילו מבני ביתו אין להתיר להכניס שם אבנים כלל דהיה לו להכין מאתמול והא"ר מצדד להקל בזה בכל גווני וכדעת הלבוש והטעם משום דלא מסיק אינש אדעתיה להכין שם אבנים מע"ש:

(ג) מלא היד - ואפילו ד' וה' אבנים [רש"י]:

(ד) כשעור בוכנא קטנה - ברי"ף ורא"ש איתא כשעור ראש בוכנא קטנה שדכין בו את הבושם וכן משמע בטור:

(ה) ואם ניכר וכו' - משמע מלשון זה דאם אינו ניכר אף שידוע שקינח בו אסור ליקח ממנו מלא היד אם אין לו מקום קבוע ויש מקילין בזה דכיון שידוע שקינח בו הוי כניכר:

(ו) שקנחו בו - היינו מע"ש ומיירי כשלא יחדן מע"ש בפירוש לכך דאם יחדן אפילו לא קינח בהן מעולם מותר להכניסן כמה שירצה וה"ה נייר חלק שמקפיד עליו דיש בו משום מוקצה ג"כ מהני יחוד מע"ש דעי"ז הוסר מעליו שם מוקצה ומותר להכניס לבהכ"ס כמה שירצה ואם לא יחדן אינו מותר להכניס לבהכ"ס שאינו קבוע רק כפי צרכו לפעם זה בלבד ואסור לקרוע הנייר בשבת וכמבואר לקמן בסימן ש"מ סי"ג ע"ש במ"ב:

(ז) מותר להכניסו - עיין לעיל בסימן ג' סי"א במ"ב שם:

(ח) וי"א דאפילו מכרמלית וכו' - וכן עיקר [א"ר] ור"ה דידן אף שלהרבה פוסקים דינו ככרמלית מ"מ אין להקל:

סעיף ב[עריכה]

(ט) על האבנים - היינו שהכניסן מתחלה לקנח בהן ואח"כ ירדו עליהן גשמים ונטבעו בקרקע או בטיט:

(י) רשומן ניכר - היינו שניכרין למעלה מן הקרקע ולא נטבעו בקרקע לגמרי:

(יא) סותר ולא משום טוחן - ר"ל אפילו אם היה זה באיזה רצפה שבחצר והו"א דיש בזה חשש סתירה שסותר הרצפה בזה שנוטל האבן או דהו"א דטוחן בנטילתו את העפר שסביבו קמ"ל דשרי:

סעיף ג[עריכה]

(יב) מותר לקנח בו - מדסתם משמע דאפילו מונח על הארץ מותר ליטלו ואף דיש בזה עכ"פ לכו"ע איסור תלישה מדרבנן דמחזי כתולש הכא משום כבוד הבריות לא גזרו ועיין במה שנכתוב לקמן בסימן של"ו ס"ה וס"ח במ"ב ובה"ל:

(יג) ולא חיישינן וכו' - ר"ל דאף דבהתלישה יש בו איסורא דאורייתא לכו"ע וכדלקמן בסימן של"ו ס"ו אפ"ה לא חיישינן שיהיה נתלש כיון שאינו מתכוין לזה ולאו פסיק רישא הוא:

סעיף ד[עריכה]

(יד) שאינה ראויה לקינוח - ר"ל וע"כ איסור טלטול בדוכתיה קאי:

סעיף ה[עריכה]

(טו) דחלקים הם - דבאינם חלקים דיש חשש סכנה בדבר מוטב יותר לקנח בצרור אף שהוא מוקצה:

(טז) ליכא משום סכנה וכו' - ואף דעדיין יש בזה חשש כשפים וכדלעיל בסימן ג' מ"מ לא התירו משום זה לקנח בצרור שהוא מוקצה כיון שיש לו חרס לקנח שאין בו משום מוקצה וכדמפרש ובפרט לפי מה שכתב רמ"א שם דהאידנא לא חיישינן בזה לכשפים:

(יז) יקנח בעשבים - דלא הוי מוקצה:

(יח) אבל ביבשים וכו' - אלא יקנח בצרור אף דהוא מוקצה. איתא בגמרא מותר לפנות אחורי הגדר דשדה חבירו ומותר ליטול צרור לקנח אפילו בשבת והיינו מן השדה אבל לא יטול מן הגדר אפילו בגדר עב דאין עושה נקב דנראה כסותר:

סעיף ו[עריכה]

(יט) שלא יזיזם - היינו שלא ישמוט אותם ממקום חיבורם משום תלישה:

סעיף ז[עריכה]

(כ) משום השרת נימין - דהוא בכלל תולש ואע"ג דאינו מכוין לזה פסיק רישא הוא ע"י המשמוש. לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו שלא ישרט בשרו כדרך שהוא עושה בחול משום ממחק אלא כלאחר יד:

(כא) וממשמש - בנחת [ב"י בשם רי"ו והכי איתא לקמן בסוף סימן שכ"ח]:

סעיף ח[עריכה]

(כב) למשמש בברזא - פי' של עץ וה"ה בפתילה [שקורין צעפי"ל] שמכניסין בפי הטבעת וכמו שמבואר בסוף סימן שכ"ח [א"ר]:

(כג) אפילו תחובה וכו' - שכיון שמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה אינה בטלה אצל הגוף והרי זה כמוציא בפיו ומרפקו דאסור מד"ס אבל דבר הבלוע בגוף מותר לצאת בו כגון לבלוע מרגלית או זהב ולצאת בו לר"ה:

סעיף ט[עריכה]

(כד) בשדה ניר וכו' - היא שדה שנחרשת ועומדת לזריעה ומצוי בה אז ע"י החרישה רגבים וגומות וע"כ חיישינן שמא בעת שיפנה ישכח ויטול מהרגבים שלפניו וישליך למקום הגומות ואמרינן היתה לו גומה וטממה גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה [שמתקן הבית בכך] בשדה חייב משום חורש [שהרי השוה בזה את פני הקרקע ויהיה טוב לזריעה]:

סעיף י[עריכה]

(כה) אבנים גדולות וכו' - י"א דוקא אם היו האבנים מוכנים מכבר לזה דאל"ה לא הותר איסור מוקצה בשביל זה דלא מצינו שהותר אלא לקינוח:

(כו) לצדדן - היינו להעמיד הדפנות שמכאן ומכאן אבל להניח אבן למעלה על שתיהן אסור משום אהל אף דאהל עראי הוא כ"כ מ"א אבל הא"ר ומאמר מרדכי מתירין גם בזה: