שולחן ערוך אורח חיים רמג ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · רמג · ב
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אפילו מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות יאמותר להשכירם לאינו יהודי או ליתנם לו באריסות:
- הגה: ואפילו במקום האסור אם אין המרחץ או התנור של ישראל יברק שכרם יגמאינו יהודי ידוחזר והשכירם לאינו יהודי שרי דאין שם הישראל נקרא עליו (אור זרוע בשם גאונים). וכן אם יש מרחץ טובבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו האינו יהודי שרי (בית יוסף בשם מהרי"א ור"ח ואור זרוע). ואם עבר והשכירו במקום האסור טזיש אומרים ששכרו מותר (בית יוסף בשם הגאונים) ויש אומרים שאסור (מרדכי פרק קמא דשבת) וכן עיקר (ועיין לקמן סוף סימן רמ"ה):
מפרשים
מותר להשכיר' לעכו"ם. בטור כתוב הלכך מותר בקבלנות שאין מלאכת העכו"ם נקראת ע"ש ישראל וכתב ב"י שצ"ל בהבלעה במקום בקבלנות שכ"ה בפסקי הרא"ש וברי"ו וכ' עוד דאי גרסי' בהבלעה ה"פ מותר להשכיר המרחץ או התנור לחדש דמדינ' שרי כיון שאינו נוטל שכר שבת אלא בהבלעה ולמראית עין אין כאן כיון שדרך להשכיר ואי גרס בקבלנות ה"פ מותר לשכור לעכו"ם לחדש נעשות מלאכת המרחץ או התנור כו'. אך ל' משכירו קשה ע"ז דה"ל לכתוב אבל אם היה שוכרו וזה הוכחה על גי' בהבלעה דאתי שפיר ל' משכירו עכ"ל. ובשם מהר"א כתב שא"א לגרוס בקבלנות דאפי' לדברי המתירין בשוכר עכו"ם בדבר ידוע לעשות מלאכת קרקעות הני מילי בשדה משום שאע"פ שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל במרחץ או תנור שאם לא יעשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו יום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ומסיק בב"י אע"פ שאפשר לדחות טעם זה מ"מ יש לגרוס בהבלעה לא בקבלנות כי היכי דלא נשויה להרא"ש חולק על הפוסקים שאוסרים בזה כו' עכ"ל והיינו מ"ש מסי' רמ"ד ולע"ד נראה דאין חילוק בין גי' הבלעה לקבלה בזה ואין פי' לקבלה בזה שהעכו"ם מקבל המלאכה עליו והישראל יטול הריוח דזה ודאי אסור כמו שכתב בית יוסף בשם מהר"א ועדיפא מיניה דהוא כתב למאן דמתיר בשוכר עכו"ם כו' דמודה בהא ובאמת קיימי לן גם בשדה לאיסור שכ"כ ב"י בסי' רמ"ד בשם הסכמת הפוסקים וכ"כ כאן סימן רמ"ד ס"א והוא דעת הרמב"ם ומ"ש ב"י דאפשר לדחות טעם זה כונתו דגם בזה אמרינן עכו"ם כי טרח אדעתא דנפשיה טרח אין בדחי' זו ממש דכבר זכרתי לפני זה דברי ב"י והסכמת הפוסקים שכל שהישראל נוטל כל הריוח שאסור אלא דהך בקבלנות שזכר הטור היינו שהעכו"ם מקבל עליו ליקח הריוח כולו יהיה מה שיהיה ויעשה באיזה יום שירצה והיינו ממש בהבלעה ותמהני על הב"י שהוא עצמו הביא כן בסי' רמ"ד על מילתא אחריתא וז"ל ויותר נראה דרב נטרונאי הכי קאמר דרחיים של מים הם כלים מותר להשכירם לעכו"ם ופי' בקבלנות כלומר שהעכו"ם מקבל עליו כל מה שיעלו פירותיה בין רב למעט בדבר ידוע שנותן לישראל בכל חודש או שנה עכ"ל וא"כ למה לא פי' כאן דברי הטור כן וא"צ שום הג"ה אבל קבלנות שהעכו"ם עושה המלאכה לישראל אלא שההיתר מכח שמקבל עליו לחודש או שנה זה ודאי איסור גמור וכמ"ש מהרי"א ומו"ח ז"ל כ' על דברי מהרי"א שהם שגגה דא"כ ריחיים דנהגו היתר דלאריסות עומד הלא אם לא עשה העכו"ם מלאכת הריחיים בשבת הפסיד הישראל ריוח אותו יום אלא ודאי דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ושרי לכ"ע מן הדין כו' ובחנם כ"כ דאנן קי"ל בכל גווני אסור כמ"ש בסימן רמ"ד אפילו בקבלנות והיא דעת הרמב"ם והסכמת הפוסקים כמ"ש ב"י:
הכלל העולה מדברינו ע"פ פסקי הב"י דבקבלנות שמקבל העכו"ם לעשות מלאכה או לחדש או לשנה לישראל והישראל יקבל הרווחים והעכו"ם יקח דבר קצוב איסור גמור הוא בריוח של שבת אפי' במפורס' שהוא משכיר לעכו"ם דזה לא עדיף מן שדה דסתמא קאי לאריסות ואפ"ה אסור בסימן רמ"ד וכאן לא התיר הטור והש"ע אלא בקבלנות שמקבל העכו"ם כל הרויח ונותן לישראל דבר קצוב וזהו ממש בהבלעה וא"צ להגיה בטור כלל דקבלנות כזה והבלעה חד מילתא היא בזה ולדינא יפה כוון רבינו בעל הש"ע דישכיר לעכו"ם שיקבל כל הרוחים בשדה אפי' בסתמא ומרחץ היכי שמפורסם שהוא עומד להשכיר וה"ה אם נותן לעכו"ם מאריסות דמותר מטעם כיון דהעכו"ם שקיל חלק בריוח דגוף השדה והמרחץ דהיינו המעות שמקבלין מן הרוחצין חשיב פירי של המרחץ כמ"ש ב"י. והך נתפרסם הדבר פירושו שבימות החול השכירו לעכו"ם זה ימים רבים. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות החול אבל לימות השבת לחוד אסור בכל גוני והך ששכרם מעכו"ם שכתב רמ"א פי' שלא ישב בה הישראל ולא נקרא עליו שמו מעולם כ"כ בב"י בשם תשובת הגאונים:
רק אותן שבביתו. נראה לי דמיירי שאין אחרים יודעים כלל מתי הוסק מרחץ זה אלא השכנים וע"כ אין הרגשה גם בשבת זה אבל אם מרגישין בשעת ההסקה ודאי יש שם חשד אמנם צ"ע שדין זה לפי הנראה תמוה היא חדא דהא כ' בסי' רמ"ד ב"י בשם תשו' אשכנזית ורמ"א מביאו דאפי' דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה"נ ניחוש לזה והוא ק"ו דהא יש על כ"פ יהודים בעיר ההיא ושמא יבוא א' לביתו ויחשדנו. ותו דאמרינן בפ' חבית ופסקוהו בסי' ש"א מי שנשרו כליו הולך כו' ולא ישטחם נגד העם מפני מראית עין ואפי' בחדרי חדרים ואמרי' ע"ז בגמ' דרב ס"ל הכי מטעם שכל שאסרו חכמים אפי' בחדרי חדרים אסור וה"נ הוה האיסור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא למה מותר במקום שאין שם מצויין בני אדם. וזה יש לתרץ דש"ה שאפי' אם העכו"ם הוי שכירו של ישראל ועוש' בשבילו אין כאן איסור דאוריית' אלא שבות דאמיר' לעכו"ם היא שבות בזה לא החמירו כל שהיא במקום שאין שם מראית עין דכ"כ הרא"ש שם בפ' חבית דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפי' בחדרי חדרים אסור אלא דצ"ע דהא כתב ב"י סי' רמ"ד בשם סמ"ג דמלאכ' ע"י עכו"ם ולישראל הוא דאורייתא ועמ"ש סי' רמ"ד ס"ו גבי מכס:
(ג) רק שכרם מעכו"ם: לא ידעתי למה כתב אם שכרם דהא בב"י כתב אפי' קנאו מעכו"ם שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ואפשר שבא"ז כ' שכרם וכו' ומ"מ נ"ל להתיר אף בקנה:
(ד) אותן שבביתו כו': כתב הב"ח וזה ממש איפכא ממ"ש המרדכי פ' כ"כ בשם ר"ח דדוקא כשהמרחץ ביד ישראל אסור דנקראת ע"ש, אבל כשהמרחץ הוא ברשות אחר בפ"ע ומכירין בו שכיניו שמושכר הוא לעכו"ם ממש אין לחוש עכ"ל ול"נ דתרווייהו איתנהו כשרוחצין ב"ב לבד אפילו עומד ברשותו שרי ובלבד שיהיה בביתו אבל אם עומד בר"ה ובמקום רואין אסור וכשעומד ברשות אחר בפ"ע אפילו רוחצין בו אחרים שרי כמ"ש המרדכי ומ"מ מ"ש רמ"א פה צ"ע דהרי אין חשדא אלא במקום ישראל כמ"ש סי' רמ"ד וישראל אסור לרחוץ בשבת וא"כ מהיכן ידע שהוא מסיקו בשבת אלא ע"כ צ"ל שמא יעבור אחד מהם ויראה העשן יוצא א"כ אפי' אין רוחצין רק אותן שבביתו מה בכך, ולכן נ"ל דכוונת מהרי"א ג"כ למ"ש המרדכי דהא שניהם כתבוהו בשם ר"ח וז"ל הרב"י בשמו אם יש לישראל דירה (פי' בחצר אחרת שהוא אינו דר בתוכו) ובתוכו מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה מותר דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה כבר ידוע להם שהשכירו לעכו"ם עכ"ל כלו' דאם היה אינש דעלמא רוחץ בתוכו בחול מתוך שהוא נכנס ויוצא ויודע לו שהמרחץ הוא של ישראל וכשיעבור בשבת ויראה העשן יוצא יחשדוהו שהוא שכר העכו"ם משא"כ כשאין רוחצין בו אלא השכנים הם יודעים האמת שהשכירו לעכו"ם ואם יעבור אינש דעלמא לא ידע שהמרחץ הוא של ישראל כלל כנ"ל ברור דבעי' תרווייהו עומד ברשות אחר ושלא יהו רוחצין בו אלא שכניו:
(ה) עבר והשכירו וכו': וב"ח כ' דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו"ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש סוף סימן רמ"ח ואם המלאכה מוטלת על ישראל עיין ריש סימן רמ"ה ועיין סי' רמ"ו:
(ב) מעכו"ם: בב"י כתב אפי' קנאו מנכרי שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ע"כ נראה להתיר אף בקנה. מ"א.
(ג) שבביתו: צ"ע הא כתוב בסי' רמ"ד דאפי' דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה"נ ניחוש לזה ועוד הא קי"ל דכל שאסרו רז"ל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור ט"ז ע"ש. והמ"א האריך והעלה דתרתי בעינן דעומד ברשות אחר בפני עצמו. ושלא יהא רוחצין בו אלא שכניו ע"ש (ובס' אליהו רבה מתרץ קושית מ"א והעלה כדעת רמ"א ע"ש).
(ד) וי"א שאסור: ב"ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא אלא משום מראית עין אסרו שכרו מותר ומ"מ דוקא בהבלעה אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש סוף סימן רמ"ה.
(יא) מותר וכו' או ליתנם - דתו ליכא חשדא ואף דאין דרך אותו המקום ואותו האיש רק להשכיר מ"מ מותר גם באריסות דיתלו דהשכירו לו:
(יב) רק שכרם - בב"י הביא בשם תשובת הגאונים דה"ה אם קנה מאינו יהודי ותיכף קודם שישב בה השכירם דלא נקרא שמו עליו ויש לסמוך ע"ז [מ"א וש"א]:
(יג) מאינו יהודי - דאם היה של ישראל נראה דאסור דעי"ז יחשדו אותו ישראל בעל המרחץ שהאינו יהודי הוא שכיר יומו:
(יד) וחזר והשכירם - י"א דבשכירות נמי אינו מותר אלא כשלא ישב בה הישראל כמש"כ הב"י בקנה אבל הא"ר ושארי אחרונים כתבו דבשכרו מאינו יהודי אף שישב בה הישראל מותר להשכירה לאינו יהודי דלא נקרא שמו עליו:
(טו) בבית דירה - היינו שהמרחץ אינו בר"ה רק בחצירו באחד מהבית דירה שלו ולכך אם אין רוחצין בו בחול אלא אותן שבביתו שרי דאנשים אחרים לא ידעו אם יש שם מרחץ ואותן שבביתו היודעים מזה גם הם יודעים שהשכירו לא"י אבל כשרוחצין בו גם אנשים אחרים הלא נתפרסם שיש שם מרחץ ואותו המרחץ נקרא מכבר על שם ישראל וכשיראו אח"כ שעשן יוצא ממנו בימי השבת יתלו דבשליחותו הסיקו הא"י וכ"ז כשהוא בבית דירה שלו אבל אם הוא עומד בר"ה במקום רואים אז אפילו אם אינם רוחצין בו רק אותן שבביתו מ"מ אסור דהא הכל יודעים שיש שם מרחץ ואין הכל יודעים שהשכירו לאינו יהודי כן כתבו הרבה אחרונים ויש מקילין עוד דאם הוא עומד ברשות אחר בפ"ע שלא בחצירו אז אפילו רוחצין בו גם אנשים אחרים אפ"ה שרי דמסתמא אין הכל יודעים שהוא שלו רק אותן השכנים של המרחץ ומסתמא נתודע להם גם את זה שהשכירו לא"י:
(טז) י"א ששכרו מותר - והאחרונים הסכימו דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ"ל בס"א לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי משא"כ אם השכירו לימים דמדינא אסור משום שכר שבת לכן אפילו הביא האינו יהודי מעצמו מעות אסור לקבל הימנו כמ"ש בסימן רמ"ה ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב ואם המלאכה מוטלת על ישראל עיין ריש סימן רמ"ה:
(*) וחזר והשכירם: עיין במ"ב שכתבנו י"א דבשכירות נמי וכו' הוא דעת הט"ז וכן משמע ממ"א כ"כ הפמ"ג אבל דעת הנהר שלום וכן הח"א כא"ר ובאמת מסתברא כותיה דהא משמע בגמרא דשכירות לא שכיחא כ"כ וממילא שם בעליו הראשון הא"י עליו אף עתה ויתלו דשכיר יום של הראשון הוא וכשיודע להם דמישראל הוא יודע גם זה דשכרו מישראל אם לא שישב בה הישראל כמה שנים ונתפרסם לכל אז יש לעיין בזה:.