באר היטב על אורח חיים רמג
סעיף א
[עריכה](א) שמו: דע שלשה חלוקים יש בדין שכירות. אחד בשוכר לגוי שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ ורווחים או הפירות יחלוקו. ב' שהגוי נוטל כל הרווחים או הפירות ויתן לישראל דבר קצוב כל שנה. והב' חילוקים אלו מותרים בשדה ובמרחץ מדינא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד רק חכמים אסרו אלו הב' חילוקים במרחץ משום מראית עין מפני דנקראת על שמו וכו'. אבל חלוקה ג' דהיינו שיהיה כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לנכרי דבר קצוב לכל שנה זה ודאי אסור מדינא אפי' בשדה כ"ש במרחץ דהוי הגוי שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאף אם לא עשה הגוי מלאכה בשבת יטול שכרו הדבר קצוב כל שנה וליכא למימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ממילא אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בסעיף ב' חזר להיות המרחץ כשדה. הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה ג' אסור. ודע דכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות חול. אבל ליום השבת לחוד אסור בכל גווני עי' ט"ז.
סעיף ב
[עריכה](ב) מעכו"ם: בב"י כתב אפי' קנאו מנכרי שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ע"כ נראה להתיר אף בקנה. מ"א.
(ג) שבביתו: צ"ע הא כתוב בסי' רמ"ד דאפי' דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה"נ ניחוש לזה ועוד הא קי"ל דכל שאסרו רז"ל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור ט"ז ע"ש. והמ"א האריך והעלה דתרתי בעינן דעומד ברשות אחר בפני עצמו. ושלא יהא רוחצין בו אלא שכניו ע"ש (ובס' אליהו רבה מתרץ קושית מ"א והעלה כדעת רמ"א ע"ש).
(ד) וי"א שאסור: ב"ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא אלא משום מראית עין אסרו שכרו מותר ומ"מ דוקא בהבלעה אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש סוף סימן רמ"ה.