מגן אברהם על אורח חיים רמג
סעיף א
[עריכה](א) מפני שנקראת: פי' דמדינ' שרי להשכירו לעכו"ם שיתן לו כך וכך בין יסיק בו העכו"ם או לא יסיקנו או שיתן לעכו"ם חלק בריוח המרחץ וא"כ עכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד כמ"ש גבי שדה וזהו אריסות אלא שאסור מפני שנקראת וכו' אבל להשכירו לעכו"ם לימים שיתן לו העכו"ם כל יום ויום כך וכך אסו' מדינ' דהוי כשכר שבת טור ורא"ש עיין סי' ש"ו ס"ד ועיין סוף סימן רמ"ד וריש סימן רמ"ו:
(ב) שדה מותר: ודוקא כשנותן לעכו"ם חלק בפירות ע' רסי' רמ"ד, ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו"ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות דהא היהודי מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו ועיין סי' רמ"ד ס"ה (ב"י בשם מהרי"א) ונ"ל דה"ה ברחיים אסור ואינו מותר אלא להשכיר לעכו"ם כמ"ש סוף סימן רמ"ד לא כב"ח ע"ש, ונראה לי דאף הוא לא אמר להלכה דהרי אף הרא"ש לא קאמר אלא בבית ושדה דאז קציצ' מותר מדינא שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול ואז אין הישראל מרויח במלאכתו משא"כ במרחץ ורחיים, וזה ברור שכתב על מהרי"א שלא כדת של תורה עיין ריש סימן רמ"ד וסימן רמ"ה:
סעיף ב
[עריכה](ג) רק שכרם מעכו"ם: לא ידעתי למה כתב אם שכרם דהא בב"י כתב אפי' קנאו מעכו"ם שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ואפשר שבא"ז כ' שכרם וכו' ומ"מ נ"ל להתיר אף בקנה:
(ד) אותן שבביתו כו': כתב הב"ח וזה ממש איפכא ממ"ש המרדכי פ' כ"כ בשם ר"ח דדוקא כשהמרחץ ביד ישראל אסור דנקראת ע"ש, אבל כשהמרחץ הוא ברשות אחר בפ"ע ומכירין בו שכיניו שמושכר הוא לעכו"ם ממש אין לחוש עכ"ל ול"נ דתרווייהו איתנהו כשרוחצין ב"ב לבד אפילו עומד ברשותו שרי ובלבד שיהיה בביתו אבל אם עומד בר"ה ובמקום רואין אסור וכשעומד ברשות אחר בפ"ע אפילו רוחצין בו אחרים שרי כמ"ש המרדכי ומ"מ מ"ש רמ"א פה צ"ע דהרי אין חשדא אלא במקום ישראל כמ"ש סי' רמ"ד וישראל אסור לרחוץ בשבת וא"כ מהיכן ידע שהוא מסיקו בשבת אלא ע"כ צ"ל שמא יעבור אחד מהם ויראה העשן יוצא א"כ אפי' אין רוחצין רק אותן שבביתו מה בכך, ולכן נ"ל דכוונת מהרי"א ג"כ למ"ש המרדכי דהא שניהם כתבוהו בשם ר"ח וז"ל הרב"י בשמו אם יש לישראל דירה (פי' בחצר אחרת שהוא אינו דר בתוכו) ובתוכו מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה מותר דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה כבר ידוע להם שהשכירו לעכו"ם עכ"ל כלו' דאם היה אינש דעלמא רוחץ בתוכו בחול מתוך שהוא נכנס ויוצא ויודע לו שהמרחץ הוא של ישראל וכשיעבור בשבת ויראה העשן יוצא יחשדוהו שהוא שכר העכו"ם משא"כ כשאין רוחצין בו אלא השכנים הם יודעים האמת שהשכירו לעכו"ם ואם יעבור אינש דעלמא לא ידע שהמרחץ הוא של ישראל כלל כנ"ל ברור דבעי' תרווייהו עומד ברשות אחר ושלא יהו רוחצין בו אלא שכניו:
(ה) עבר והשכירו וכו': וב"ח כ' דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו"ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש סוף סימן רמ"ח ואם המלאכה מוטלת על ישראל עיין ריש סימן רמ"ה ועיין סי' רמ"ו: