מגן אברהם על אורח חיים רמד
סעיף א[עריכה]
(א) עושה לעצמו: פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר עיין ריש סימן רמ"ג:
(ב) שאין מכירין הכל: ואף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי כיון שנעשה בצנעה כ"ה פשוט וכ"מ ס"ד משא"כ בהג"ה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום ושם חיישי' אפי' לאורחים ולבני ביתו כנ"ל פשוט דלא כע"ש:
(ג) ואומר שפלוני כו': כלו' ששכרו לימים וזה אסור מדינא:
(ד) חצירו או כותלו: מדלא כ' סתם לבנות לו בית משמע דוקא כשידוע שהוא שלו אבל אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי כמ"ש סוף סימן רמ"ג ומ"מ נ"ל דאסור דיש לחוש לשכיניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו כמ"ש בהג"ה:
(ה) לקצור לו שדהו: אף על גב דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סי' רמ"ג י"ל דש"ה כשיחקרו יודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא:
(ו) לאורחים: עפ"ג דשבועות מ"א כתב תוי"ט שמביא הירושלמי דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית העין אלא לבני עירו וצ"ל דבשביעית הקילו עיין סוף סימן תרע"א:
(ז) לבני ביתו שיחשדו: ול"ד למ"ש סוף סימן רמ"ג דהתם יודעין שהעכו"ם נוטל הריוח מן המרחץ אבל הכא מ"מ יחשדוהו ששכר העכו"ם לימים ואמרו ששכרו בקבלנות כמ"ש הר"ן גבי שדה:
(ח) חוץ לתחום: וליכא למיחש שיקלעו אורחי' לשם דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים, פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו"ם עושים המלאכה בשבת ואף ע"ג דמלאכה דאורייתא כדאמרינן היתה לו גבשושית ונטלה חייב משום בונה דמתקן הרחוב וצ"ל דגדול א' הורה להם כך משום דבשל רבים ליכא חשדא כמ"ש ביורה דעה סימן קמ"א ס"ד אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע"ש הישראל כ"כ ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל:
סעיף ב[עריכה]
(ט) דלצורך מחובר: כ' ע"ש במחובר אפי' אינו מפורסם אסור ואח"כ כת' דאם אינו מפורסם לא גרע ממחובר משמע דס"ל דשרי ע"ש:
סעיף ג[עריכה]
(י) נכון להחמיר: בב"ח כ' דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד וה"ה כשתקן האבנים דמותר לשקעם:
(יא) שלא יכנסו בו: אפי' אחרים כ"מ בגמרא ואף על גב דבסימן שכ"ה סי"ד כתב דדוקא לאותו ישראל אסור שאני התם דהעכו"ם עשאו מעצמו לצורך ישראל מה שאין כן כאן שהוא שכר העכו"ם ועיין סוף סימן תרס"ד, מיהו כאן מדינא שרי כיון דקצץ לו שכר ועכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד לכן כתב דנכון להחמיר ועמ"ש שם:
(יב) מיהו אם התנה וכו': צ"ע דמשמע דלא מהני תנאי אלא במלאכת מטלטלין אבל לא במחובר דהמרדכי ור"י מיירי במטלטלין כמ"ש סוף סימן תקמ"ג ע"ש ועוד דע"כ מר זוטר' כששכר העכו"ם א"ל שלא לעשות בשבת והם עשאוהו שלא מדעתו ואפ"ה לא רצה ליכנס בו משמע שאף בענין זה אסור ומיהו י"ל שהעכו"ם עשאוהו מעצמן לטובת מר זוטרא משא"כ כאן מיירי דעשאוהו לטובתן למהר מלאכתן וא"כ כל שעשאום לטובת ישראל אפי' מעצמו אסור וכמ"ש סי' שכ"ה סי"ד ומיהו בקצץ בקבלנות שרי בדיעבד כמש"ל:
סעיף ד[עריכה]
(יג) כגון ספינה: עיין סי' רנ"ב ס"ג דבעינן דוק' שעושה במקום מפורס' ולכן נקט ספינה דרגילות לעשות בפרהסיא דלא כע"ש שלא ע"ש:
סעיף ה[עריכה]
(יד) שיכתוב לו: נ"ל כונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שא"צ יושב בטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת שהוא עושה בכל עת שירצ' שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת, ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת:
(טו) ויש מי שאוסר: משום דס"ל דהישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:
(טז) לכ"ע אסור: דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכ' אחרת וא"כ מרויח הישראל במלאכת העכו"ם בשבת וה"ה אם שכרו לארוג לו תמיד או לכתוב לו תמיד דזה פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת:
סעיף ו[עריכה]
(יז) בקבולת: דאז שרי מדינ' כמ"ש סי' רנ"ב ואף על גב דאסור לקבוע לו מלאכתו בשבת מ"מ הכא שרו משום פסיד' דאי לא שרית ליה אתי לידי איסור' דאוריית' שיבוא לקבל המכס בעצמו ויכתוב כדאי' סי' רס"ו ומה"ט שרינן הכא אף על גב דהוי פרהסי' (ב"י) א"כ משמע דבמכס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין ממיני מאכל אסור ומ"מ נ"ל דשרי משום פסידא שלא יפסיד ואף על גב די"א דאסור שבות דשבות במקום פסיד' וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה וסי"ט מ"מ הכא שרי דהוי כמציל מידם כמ"ש המרדכי כלו' שלא ישתקע הממון ביד עכו"ם כדאמרינן פ"ק דע"א: יהודי ששכר המלח מותר לשכור לו פועלי' בקבולת שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך (רש"ל סי' ק') עיין סי' רמ"ה ס"ג:
(יח) להשכיר המכס: ז"ל הג"א ספ"ק דע"א ישראל וגוי שקבלו מטבע מן המלך אם התנו כו' ואם לא התנו מתחל' אם ישראל פקח ישכיר את העכו"ם שיעש' חלקו בשבת דבדידהו קא טרחי ומותר, כללא דמלתא בשכירות דבדידיה קא טרח מותר ואסור ליהנות ממנו בשבת שלא בשכירות אסור דשליחותיה קא עביד מא"ז עכ"ל, נ"ל פשוט דכוונתו כמ"ש המרדכי כאן שישכיר את הגוי לכשתגבה לי מאה דינרין אתן לך כך וכך וזה מה שסיים וכתב בשכירות ובדידיה קא טרח ומותר, ואף על פי שקובע לו מלאכתו בשבת שרי משום פסיד' ואסור ליהנות ממנו בשבת פי' אף על פי שקצץ אסור לישראל ליהנות מאותו המלאכה בשבת וכ"כ הג"א ספ"ק דשבת ומביאו סי' רנ"ב ס"ד וכ"ז ברור כשמש והרב"י והב"ח בסי' רמ"ה נדחקו בזה ע"ש והשתא צ"ע די"ל דבשלמ' כששוכר העכו"ם בקבולת הוא נוטל שכר שבת בהבלע' משא"כ כשמשכיר לעכו"ם ריוח של השבתות ה"ל שכר שבת שלא בהבלע' וזה אסור אפי' במקום פסיד' כמ"ש סי' רמ"ג בתנור ומרחץ דלפעמים איכ' פסיד' יותר מבמכס דגבי מכס נמי לפעמי' אף שלא יטול של שבת לא יהיה לו הפסד מכיסו וי"ל דמ"מ באותו יום יש פסיד' דחשבינן לכל יום בפ"ע אכן נ"ל דאין שייך כאן שכר שבת כלל דהא אין העכו"ם נותן לו שכירות כלל רק שקנה ממנו המכס וה"ל כאלו קנה ממנו סחורה לכן שרי מדינא כשהעכו"ם נוטל כל הריוח רק שאסור משום מראית העין שיאמרו שהוא עושה לצורך הישראל והישראל שוכרו לכתוב בשבת ולקבל המכס וז"ש רמ"א ולא חיישי' וכו' דבמקום פסיד' וכו' ש"מ דלא ס"ל כמ"ש הרב"י סי' רמ"ה דהוי שכר שבת וכן נר' דדמי למי שיודע שיביאו לו עכו"ם סחור' בשבת ומכרה לעכו"ם שעמו שהעכו"ם יקבלו בשבת דזה פשיט' דשרי וגבי מטבע ג"כ הכל היא של המלך ואינו מוכר אלא הורמנ' בעלמ' שיש להם מהמלך:
(יט) דינו כדין כו': ומותר ליתן כסף לעכו"ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהי' של ישראל ואין לחוש כיון דעכו"ם עביד בשכרו (הג"מ):
(כ) במלאכתו: לא מיבעי' כשהמכס הוא לישראל אלא אפי' השכירו לעכו"ם לשבתות ואין לו עסק בכך ואפ"ה אסור שלא יאמרו לצרכו הוא עוש' וצריך לדקדק אם הישראל מקבל דבר מאכל במכס שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר אם שרי לישראל לקבל בעצמו ונ"ל דאסור משום ממצוא חפציך כמ"ש סי' ש"ו ועמ"ש סוף סימן ש"ז: