שולחן ערוך אורח חיים לב לו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · לב · לו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
יעשה כל פרשיותיהקנה* פתוחות חוץקנו מפרשה אחרונהכה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע שיעשנה סתומה ואם שינהקנז פסולנב.
- ויש מכשיריםכוקנח בכולם פתוחותקנט (מהר"ם פאדו"ה סימן פ"ז בשם אורחות חיים ובית יוסף בשם העיטור). ובמדינות אלומחקס נוהגים אףקסא פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה כשאר הפרשיות.
ולכן נהגו שפרשת קדשנג לי והיה כי יביאך ופרשת שמע מתחילין בראשקסב שיטה ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיותקסג* ובסוף שמע אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות* מכדי לכתוב ט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"םמטקסד*:
מפרשים
(ת) יעשה — הרא"ש שם והמרדכי וארחות חיים והרמב"ם בפרק ג'.
(א) ולכן נהגו — בית יוסף.
(כה) חוץ מפרשה אחרונה וכו'. פי' שבתורה היא סתומה ע"כ יש לסתום אותה גם בתפילין אע"פ שמה שהיא סתומה בתורה הוא מטעם שיש לה שייכות עם מ"ש לפניה משא"כ בתפילין מ"מ יכתוב כמו שהוא בתורה וכב"י בשם רמב"ם שאם עשה הסתומה פתוחה או להיפך פסולין וג' פ' הראשונות שבתפילין כולן פתוחות ופרשה אחרונה סתומה והקשה על זה דהא אמרי' בהקומץ דף ל"ב בפרשה דמזוזות עבדי' סתומות ואי עבדינהו פתוחות כשר מטעם דהא בתורה אינם סמוכות וא"כ הכא בתפילין בשלמא פ' קדש והיה כי יביאך שהם נכתבים כסדר שכתובות בתורה ע"כ צריכין כאן להיות ג"כ פתוחות אלא שמע והיה אם שמוע דאינם סמוכות בתור' מ"ט יופסל אם עשא' לפ' והי' אם שמוע פתוחה ותי' ב"י כיון דבקצת פרשיות של תפילין אם שינה פסול לא מפלגינין ביניהו והוא דחוק דמנלי' לרמב"ם זה.
ורש"ל בתשובה סימן ל"ז פי' דפסול דקאמר רמב"ם ר"ל פסלן מעיקר הכשירן לכתחלה ול"נ ליישב דעת הרמב"ם דהוכיח כן מתלמוד ערוך דע"כ יש חילוק בין תפילין למזוזות בפ' והיה אם שמוע שבתפילין בעי' סתומה אפי' דיעבד מדאמ' בהקומץ ר"נ ב"י א' מצוה במזוזה בסתומות ואי עבדינהו בפתוחות ש"ד לימא מסייע ליה כיוצא בו ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות וכאן במזוזה פתוחות אלא ע"כ אף במזוזה בסתומות ודייק הרמב"ם דע"כ האי דיוק דאין מורידין קאי גם על התפילין דאי אס"ת לחוד לישני ליה דאה"נ דמס"ת אין עושין מזוזה משום דבס"ת הוי סתומות ובמזוזה בעינן פתוחות והא דאמר טעמא משום דאין מורידין קאי על תפילין דלא יעשה מהן מזוזה ואע"ג דהוה כשר ג"כ בפתוחות ומ"ה אמר חד טעמא אתרווייהו דהיינו אין מורידין אע"כ דגם בתפילין בעינן סתומות כמו בס"ת ובמזוזה וא"ל בפתוחות כשר בדיעבד למה לא אמר לימא מסייע מתפילין טעמא דאין מורידין הא מורידין עושין ואמאי הא תפילין בסתומות ומזוזה בפתוחות וה"ל לסייע דבדיעבד כשר בפתוחה מדלא משני הכי אלא משני שם שינוי' דחיקא ש"מ דבתפילין פסול בפתוחות אפי' דיעבד כנ"ל לדעת רמב"ם נכון:
(כו) ויש מכשירין וכו'. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר הלכה למעשה בס"ד. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' הפרשיות פתוחות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע והפ' הד' שהיא והי' אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר בי"ד סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע השיטה וכן בכותב ומניח בסוף השיט' חלק ומתחיל הפ' שאחריה בראש שיט' השניה זהו פתיח' ושיעור החלק כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפ' בסוף השיטה יניח שיטה א' חלק ויתחיל בשיטה השני' והרמב"ם כתב וז"ל פ' פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיט' מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפ' שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה [זהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה מניח שיטה שאחרי' פנוי ומתחיל הפתוחה מתתלת שיטה הג' [וזהו להרא"ש סתומה] פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף השיטה תיבה א' [וזהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה א' בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה השניה ויתחיל לכתוב פרשה הסתומה מאמצע שיטה הב' (ואפשר שגם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיט' מניח בתחילת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה פ' סתומה [וזהו להרא"ש פתוחה] נמצאת אומר שפ' פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם עכ"ל. וכתב ב"י דאם נעשה התפילין כמ"ש הטור דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות או בתחלתן חוץ מפ' אחרונה שתהיה סתומה בזה יצאנו ידי חובת שיטת הרא"ש דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי פתוחה אך לא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיט' מיקרי סתומה א"כ הוין כולן סתומות אם ישאיר מתחלתן חלק והיאך כתב רבינו הטור או מתחלתן וע"כ אין הכשר רק אם ישייר חלק בסוף כל פ' א"כ הוי אף האחרונ' פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפ' עושה את הפ' שאחריו פתוחה. וע"כ נוהגים בכל ארץ ישמעאל שנוהגים בכל דרכיהם כהרמב"ם שעושין בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימין בסוף הדף באמצע שיטה ופרש' ג' שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימ' בסופה ופ' ד' מתחלת באמצע השיטה נמצא שג' פרשיות הראשונות לדעת הרמב"ם פתוחות כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם כמ"ש הפוסקים מדבריו. וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק שפ' שלפניה בסופה עושה פ' שלאחריה פתוחה והיא מתחלת מראש השיטה וזהו בין להרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פ' הד' באמצע שיטה מקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן שתהיה סתומה. אבל לרמב"ם ניחא דכהאי גונא מקרי סתומה. ובמדינות אלו נוהגים שכל ג' פרשיות מתחילות בראש העמוד ומסיימות באמצע הדף ופ' הד' מתחלת ג"כ בראש הדף ומסיימת בסוף שטה האחרונה וקשה ע"ז דהיא דלא כמאן דלהרמב"ם לא הוה פ' ד' סתומה כיון שמתחלת מראש הדף ואפי' להרא"ש דמצינו סתומה מראש הדף דהיינו שיניח שיטה ראשונה פנויה ויתחיל משיטה השניה מ"מ בכה"ג שמתחיל מראש הדף וכבר הניח חלק בסוף פ' הג' ודאי הוי אף פ' הד' פתוחה וא"ל דהחלק שבסוף פ' הג' אינו מועיל אלא לענין שהפ' עצמה הוי פתוחה עי"ז אבל לענין פ' שאחריה אינו מועיל כלום וסברא זו כתב מהר"מ פדוא' בתשו' סימן ע"ז בשם א"ח אך לא הסכים עליה כי אם להכשיר התפילין שנכתבו כבר ונתפשטו כי דברי הרמב"ם אינם מוכיחין כן גם רש"ל בתשו' סי' ל"ז הרבה להקשות ע"ז הסברא ושם תיקן עכ"פ תמונה שלנו מטעם שבעל העיטור ס"ל שכל הד' פרשיות בעינן פתוחות בתפילין ובזה יצאנו ידי הרא"ש ג"כ דהא בדיעבד עכ"פ מודה דמכשיר בפתוחה אף פ' הד' ואף הרמב"ם שכתב פסול בעשה הד' פתוחה לכתחלה פסל אות'. אבל לפי מ"ש לעיל מדברי התלמוד דאף דיעבד פסל בפתוחה פ' ד' וכדעת הרמב"ם אינו מן הראוי שנעשה כן לכתחלה ולברך בכל יום עליהם. גם רש"ל הקשה עוד ע"ז דדברי בעל העיטור ל"נ כלל למ"ש שאף הפ' הד' תהיה פתוחה דהוא נגד התלמוד והמנהג דנהגינן במזוזה ובטלה דעת זה נגד כל הפוסקים קמאי ובתראי:
והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיט' כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיט' תיבה א' יניח הכל פנוי כו' ה"ה אם נעשה כן בסוף הדף שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרש' לפרש' דהיינו ט' אותיות וכדי כתיבת תיבה א' ומתחיל בראש הדף דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל דזה מקרי ג"כ סתומ' דלהרמב"ם הוי טעם סתומ' בהכי כיון שאין חלק כשיעו' במקו' א' בסוף השיטה ה"ה אם תצרף לו עוד הריוח שקודם פרשה הב' בזה אמרינן כאלו נכתב תחילת פרשה השניה בסוף השיטה שיש בה חלק בסוף פרש' הראשונה ואם כן הוי סתומה גמור' משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור אז הוי הפרשה אחריה ענין בפ"ע והוי פתוח' כל שמתחלת בראש השיט' וה"ה נמי בסוף הדף כן עם חלק שבראש הדף שאחריו דחד טעמא הוא ואם כן הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעש' בדרך זה דפרש' ראשון ושני יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות רק שפרש' הג' יתחיל ג"כ בראש הדף ויסיים פחות מכשיעור דהיינו פחות מט' אותיו' והפרש' הד' יעש' ג"כ תחלת הדף ריוח קצת עכ"פ פחו' מכשיעור נמצא שהפרש' הד' היא סתומ' לדברי הכל הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעו' לא הוי פתוחה אבל אין לומר דיניח חלק בסוף פרש' ג' כשיעור ואפ"ה לא מקרי כשיעור לענין סתומ' הפרש' שלאחריה כיון שלא הניח עוד ריוח כשיעור כתיבת התיבה של ראש הפרשה שאחריה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בסתומה שצריך שיהא ריוח בסוף הפרשה כדי לכתוב ט' אותיות וגם כדי לכתוב תיבה אחת דאם היינו עושים כן לא יצאנו ידי הרא"ש שס"ל כל שמניח כשיעור ט' אותיות לחוד מקרי פתוחה פרשה שאחריה אע"פ שמתחלת בראש הדף ממש ואם כן הוי הפרשה ד' פתוחה. וגם אין לומר שלא יניח בסוף פרשה ג' כלל ובתחלת פרשה ד' יניח ריוח פחות מכשיעור בראש שיט' דעכ"פ בעינן ריוח בין פרש' לפרשה כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשות' במקום אחד דאז היתה פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לשני חלקים וכפי שזכרנו ויוצא בדרך זה להרמב"ם ולהרא"ש. כל הנ"ל כתבתי לע"ד נכון הגם שאין להרהר על שום מנהג ח"ו מ"מ בזה כבר כתב רש"ל שאין ראוי לנהוג כן מהיום והלאה. וכתב הוא תמונה א' מה שנראה בעיניו לצאת גם ידי מ"ס וסידור קדמונים שמביא בית יוסף ביורה דעה סי' ער"ה. ונראה לעניות דעתי שאין לחוש רק לצאת ידי רמב"ם והרא"ש שהם ראו כל הברייתות ופירשו לפי דעתם ודי לנו בזה לצאת ידי הכל והוא ממש כמנהג שלנו רק שהוצרכנו להרחיק בראש הפרש' הד' קצת משא"כ בתמונה שכתב רש"ל היא בענין אחר לגמרי ותמונה שזכרתי היא נזכרת ג"כ בתשובת ר"ם פדווא' שם וקילס'. וכתב אף שמנהג שלנו האשכנזים שזכרתי לעיל יש ליישבו מכל מקום להבא לא יוסיפו לעשות כן. והנה בלבוש כתב אי איישר חילי אבטליניה ואנהיג לכתוב כמנהג ארץ ישמעאל ואני אומר כיון שמצוה כאן לשנות למה נעשה כדרך ארץ ישמעאל שבזה לא יצאנו ידי הרא"ש על כן ישנה שינוי מעט וכמ"ש ויוצא ידי הכל כנ"ל:
(מח) ובמדינות אלו וכו': וקשה למה נהגו כן לכתחלה דהא היש מכשירין מודו דעדיף לעשות והיה אם שמוע סתומה ונ"ל הטעם משום דבסתומות א"א לעשותן אליבא דכ"ע לכן נהגו לעשות' בפתוחות, וכתב הב"ח וגם מסיימין פרשת והיה אם שמוע בסוף שיטה וכן נוהגין ע"פ ספר ב"ש [ב"ח] ובדיעבד אם עשאו סתומה כשר [ד"מ]:
כתב הלבוש למנהגנו אין מניחין חלק בסוף והיה רק מסיימין על הארץ בסוף השיטה התחתונה ואם לא הניח חלק בסוף קדש ובסוף והיה כי יביאך כדי ט' אותיות פסולין ואפי' בין שמע לוהיה אם שמוע אם לא הניח חלק בסוף שמע כדי לכתוב ט' אותיות והתחיל והיה אם שמוע בראש שטה פסולין שצורה זו אינ' לא פתוח' ולא סתומה לד"ה אם לא שהתחיל והי' באמצע שיט' והניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות שזהו סתומה להרמב"ם וכן נוהגין בארץ ישמעאל ואף להרא"ש צורה זו ג"כ פתוחה היא והרי אנו נוהגין בכלן פתוחות ואי איישר חילי הייתי מנהיג לנהוג כן לכתחל' באלו הארצות שכשרים לד"ה עכ"ל לבוש, ול"נ שמנהג שלנו מנהג ותיקין הוא ואין לשנות שלא להוציא לעז על הראשונים [ל"ח]:
(מט) סתומה לדעת הרמב"ם: אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח"כ בשיטה שניה יתחיל בראש שיטה והי' אם שמוע ואז היא סתומה ואין לעשות מפני זה ב' זוגות תפילין [ב"י] ועמ"ש סי' ל"ד ס"ב, וכתב הרב"י שגדול א' פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויו' לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם א"כ העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עכ"ל, כתב סמ"ק ובתש"ר שהן ד' קלפי' אין להקפיד בפתוחות וסתומות אך נהגו להקפיד עכ"ל, וכ"כ הכל בו ומהרי"א דלא כהב"י שהבין בדרך אחר דקאי על שלא כסדרן ודבריו צ"ע:
סל"ו יעשה כו'. כמו שהם בתורה וכמ"ש במזוזה ל"א ל"ב:
ואם שינה פסול. כמ"ש בשבת ק"ג ב' ובמ"ס פ"א הלכה י"ד פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתיחה ה"ז יגנוז:
ויש מכשירין כו'. כמ"ש במזוזה שם רנב"י אמר מצוה כו' והטעם כמש"ש הואיל ואינן סמוכות כו' וא"כ ה"נ ור"ל בדיעבד כמ"ש שם ושם ודברי הרמב"ם וש"ע צ"ע וגם דברי הרב שכ' ובמדינות כו' צ"ע ועמ"א שתי' משום דא"א לעשות בסתומה אליבא דכ"ע ודבריו אין מובנים:
ולכן כו'. זה לשון הרמב"ם רפ"ח פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה ונשאר ריווח כשיעור מניח ומתחיל בתחילת שיטה שניה וא"ל נשאר כשיעור או שגמר בסוף שיטה מניח שיטה בלא כתב ומתחיל מתחילת שיטה שלישית. סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע שיטה ונשאר ריוח כשיעור וכדי לכתוב תיבה א' בסוף השיטה שיהא הריוח באמצע מניח ואם לא נשאר כשיעור הנ"ל יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שנייה ויתחיל מאמצע השיטה ואם גמר בסוף שיטה מניח בתחילת שיטה שניה ריוח כשיעור ומתחיל מאמצע השיטה נמצא שפתוחה תחלתה בתחילת השיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם והריוח בין בפתוחה בין בסתומה לעולם שיעור ט' אותיות ובפ"ו כ' כמו שלשה אשר אלא שכ' שם זה למצוה ואם שינה לא פסל ופי' ב"י בי"ד סי' ער"ה דוקא ג' אשר לא בעינן אבל ט' אותיות קטנות ודאי בעינן אף לעיכובא וכ"כ סה"ת והמרדכי השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה ט' אותיות והכי איתא במ"ס ריוח בין פ' לפ' ג' תיבות של ג' ג' אותיות וכל דברי הרמב"ם הנ"ל בנויים ע"פ מ"ס שבסוף פ"א איתא נוסחא המדוייקת שהביא ב"י שם בשם ריא"כ איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש השיטה כמה יניח בסוף ויתחיל מראש השיטה והיא נקראת פתוחה כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיוח גמר הפרש' בסוף השיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחילת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו ואיזו היא סתומה כל שהתחיל מאמצע השיטה וכמה יניח באמצע השיטה ריוח והיא נקראת סתומה כדי לכתוב ג' תיבות וט"ס שם בב"י שכ' ופירש"י סתומה כו' וצ"ל כמ"ש ובמ"ס שלנו כתובה בשיבוש וכמ"ש המרדכי ע"ש ותוס' ל"ב א' ד"ה והאידנא והרא"ש שם והטור ר"ס ער"ה חולקין על הרמב"ם ע"פ סידור קדמונים והעתיקו מ"ס כמ"ש לפנינו ומודים להרמב"ם בצורה ראשונה של פתוחה וצורה ראשונה של סתומה אבל בצורות האחרות פליגי צורה השנייה של פתוחה לדידהו ה"ל סתומה וב' צורות האחרונו' של סתומה לדידהו ה"ל פתוחה והביאו ראיה מירושלמי פ"ק דמגילה פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה ודחקו עצמן בסיפא דכ"ש דמכאן ומכאן דה"ל פתוחה ופי' שם ע"ש אבל הרמב"ם מפרש פתוחה מראשה פתוחה שפתוחה מראשה לסופה והשתא דברי הירושלמי כפשטיה והן הן עצמן שתי הפתוחות שכ' הרמב"ם וכן סתומה השניה של הרמב"ם וכ"ש שתים האחרות שהן סתומות וכמ"ש הריא"כ שם הכלל להרמב"ם כל שמתחיל בתחילת השיטה הוי פתוחה ובאמצע סתומה ולהרא"ש כל שפתוח מצד אחד וכ"ש מכאן ומכאן הוי פתוחה וכל שהריוח באמצעיתו או שיטה שלימה שהוא כמו באמצע לדידיה ה"ל סתומה גם מחולקין עליו בשיעור הריוח ובזה הסכימו הפוסקים להרמב"ם וכ' ב"י וש"ע שם וירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה צורה הראשונה של הפתוחה ושל הסתומה דבזה אין חולק וכ' בד"מ ובהג"ה שם אם יוכל לכוין הרי טוב ואם לאו אל יזוז מדברי הרמב"ם כי כ"ה בספרים הישנים וכן בספר עזרא ע"ש והנה כאן בפתוחה אפשר לעשות כן אבל סתומה א"א לכן כ' כאן ולכן נהגו כו'. וכן נהגו במזוזה שוהיה אם שמוע מתחיל בחמצע שיטה וכן הכריח במרדכי סי' תתקס"ע בשם ר"י דזהו סתומה ממה שכותבין במזוזה כן ע"כ פי' הירושלמי על דרך אחר ע"ש שהאריך ובסוף כ' ובסמ"ג פי' מ"ש בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה פי' שלא הניח במקום א' כשיעור אלא בצירוף שניהן כשיעור ובזה א"צ לדחוק מה שדחקו תוס' לעיל וכ"כ הרא"ש בה' מזוזה שם אמאי דקאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות כו' והעתיק דברי הירושלמי הנ"ל שרב פסק לעשות פתוחה כמו שהעתיקו תוס' הנ"ל דברי הירושלמי אית תנאי כו' וכ' הרא"ש והכי נהוג עלמא ר"ל לשיטתו דפתוחה בראשה פתוחה וכנ"ל וכתב וטוב שלא יניח כשיעור בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מ"ש והאידנא כו' והנה גם הרמב"ם יודה בזה דל"ק שצריך לפניה כשיעור אלא אם גמר בסוף שיטה ובזה יצא ידי כולם וכ"כ בט"ז:
(נב) פסול: עי' ט"ז מה שמיישב דעת הרמב"ם מפרק הקומץ והוכיח דאפילו בדיעבד בעי סתומה ודבריו המה קצת מגומגמים אבל תוכן דבריו הוא דילמא האי דאין מורידין הא מורידין עושין קאי אתפילין אלא ודאי דבתפילין נמי פסול בפתוחות ואינו נראה לפענ"ד דא"כ באידך מקשן נמי נימא הכי דמקשה בסמוך הא מורידין עושין והא בעי שירטוט ואי לפי דעתו מה ק"ל הלא הרמב"ם פסק בפ"ז דס"ת בעי שירטוט וא"כ נימא נמי דטעמא דאין מורידין קאי לס"ת אלא ודאי צ"ל דלא ס"ל לתלמודא האי סברא דא"כ למה ליה למתני כלל תפילין א"כ י"ל הכא נמי דאי קאי אתפילין לחודיה ל"ל למתני' כלל ס"ת וכך הוא הוכחה הלימא מסייע ובזה יתורץ רש"י שם במ"ש בד"ה הכא סתומות בס"ת הכא פתוחות במזוזה כו' למה נקט בראשונה בס"ת ולא נקט תפילין אלא ודאי דבתפילין י"ל דפתוחות כשר בדיעבד ולא קשיא מתפילין רק הקושיא היא מס"ת. למה נקט גם בשירטוט כתב רש"י ובתפילין לא בעי שירטוט נקט נמי רש"י תפילין לחוד להורות דקושיא הוא למה נקט תפילין ודו"ק.
(נג) קדש: אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' פרשיות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע פתוחה והפרשה ד' שהיא והיה אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר ביורה דעה סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע שיטה וכן בכותב ומניח בסוף שיטה חלק ומתחיל הפרשה שאחריה בראש שיטה שניה זהו פתוחה ושיעור החלק הוא כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפרשה בסוף שיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה שלישית והרמב"ם כתבו בזה"ל פרשה פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה יניח שיטה שאחריה פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה ג' (וזהו להרא"ש סתומה) פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף שיטה עצמה תיבה אחת (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה אחת בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ויתחיל לכתוב הפרשה סתומה מאמצע שיטה הב' (אפשר גם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיטה מניח בתחלת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה הפרשה סתומה (וזהו להרא"ש פתוחה) נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחילתה מאמצע שיטה לעולם עכ"ל. וכתב הב"י האיך יעשו בתפילין שיצאו ידי כולם אם לעשות הג' פתוחות דהיינו שישאר בתחילתן שיעור ויתחיל הפרשה באמצע שיטה לא יצא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי סתומה. ואם ישאיר חלק בסוף כל פרשה א"כ הוי אף אחרונה פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפרשה עושה את הפרשה שלאחריו פתוחה על כן נוהגים בא"י שפוסקים כהרמב"ם שעושים בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימים בסוף הדף באמצע שיטה ופרשה שלישית שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופה ופרשה ד' מתחלת מאמצע שיטה נמצא ג' פרשיות ראשונות לדעת הרמב"ם פתוחה כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק מפרשה שלפניה בסופה עושה פרשה שאחריה פתוחה והיא מתחלת בראש שיטה וזהו בין לרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פרשה הד' באמצע שיטה מיקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן סתומה. אבל להרמב"ם הוי זה סתומה ובזה יבואר לך דברי המחבר. וכתב ט"ז דיש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור ולכתוב בסוף שיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה וכו'. ושם כתבתי דאפשר דגם להרא"ש כן ע"ש א"כ הרוצה לעשות יעשה בדרך זה דפרשה א' וב' יתחיל בראש הדף וישייר בסוף חלק כדי ט' אותיות רק פרשה ג' יתחיל ג"כ בראש דף וישייר פחות מט' אותיות והפרשה ד' יעשה ג"כ תחלת הדף ריוח קצת אבל פחות מט' אותיות נמצא הפרשה הד' סתומה להרמב"ם ולהרא"ש דלהרמב"ם מיקרי זה מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין במקום א' חלק כשיעור וא"ל דלא יניח בסוף פ' ג' כלל ובתחל' פ' ד' יניח פחות מכשיעור זה אינו דעכ"פ בעינן ריוח בין פ' לפ' כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשותו במקום אחד דאז הוי פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לב' חלקים עכ"ל ט"ז. וכ"כ הרמ"ע מפאנו סימן (נ"ו) [ק"ו] ועיין בשיורי כנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"ו ואין לעשות בשביל ספק ב' זוגות תפילין ב"י וכ' הב"י שגדול אחד פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויות לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם אם כן העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עיין מ"א ואמרתי אחכמה לדעת מה יעשה בתפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות הואיל ופרשה ד' הוא קודם לפ' ג' הנה זהו פשיטא להרב ב"י פרשת קדש והי' כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחין חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ופרשת והי' אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק ט' אותיות ובסוף פרשת והי' אם שמוע מניח חלק כדי ט' אותיות ופרשת שמע מתחיל בראש שיטה. נמצא פרשת קדש לי ופרשת והי' כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש. ופרשת והיה אם שמוע היא סתומה לדעת הרמב"ם. ולהרב ט"ז פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק כדי ט' אותיות. ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק פחות מט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע יניח ריוח בראשה פחות משיעור ט' אותיות ובסופה מניח חלק שיעור ט' אותיות והפרשה שמע מתחיל בראש שיטה וק"ל. אך את זה צל"ע לפי מה שכ' המ"א בסי' ל"ד ס"ק ב' ומ"מ צריך לכותבן כסדרן כמ"ש סי' ל"ב ס"א לכן צריך שיניח חלק פ' והיה אם שמוע ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ואח"כ יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע עכ"ל. אם כן כשמניח בסוף פרשת והיה כי יביאך חלק פחות מט' אותיות להרב ט"ז או לא מניח חלק כלל להרב ב"י ואח"כ יתחיל לכתוב פ' שמע בקצה הקלף בראש שיטה וזהו להרמב"ם פתוחה אבל להרא"ש סתומה ועיין בצורה ב' להרמב"ם דפתוחות ולאחר עיון ראיתי דלאו כלום היא דלאחר שבא והיה אם שמוע למעלה יתוקן אז ונעש' פתוח' וזהו מהני כמבואר ביו"ד סימן ער"ה סעיף א' בהג"ה ועיין הרמ"ע מפאנו סי' ל"ז ועיין ע"ת ובחשו' רמ"א סימן כ"ה.
(קנה) כל פרשיותיה — ר"ל מהתפילין של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה דהיינו שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' הרי פרשה שלאחריה נקרא פתוחה כמו שבס"ת נקראת פרשה המתחלת בראש השיטה פרשה פתוחה לכו"ע כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בשיטה הקודמת לה או בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם אבל בתש"ר שהפרשיות נכתבין על ד' קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות אך נהגו לכתחלה להקפיד בזה כ"כ האחרונים ועיין בבה"ל במה שכ' בשם הפמ"ג בזה:
(קנו) פתוחות חוץ וכו' — מפני שג' ראשונות שהם קדש והיה כי יביאך שמע הם פתוחות בתורה ופרשת והיה אם שמוע סתומה לפיכך צריך לכתוב בתפילין ג"כ ככה. דהיינו שיניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפ' קדש כדי שבפ' והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה הפרשה פתוחה כמו שהיא בתורה וכן אחר פ' והיה כי יביאך כדי שפ' שמע תהיה פתוחה אבל פ' והיה אם שמוע יעשה סתומה ואופן סתימתה יבואר לקמיה. ופרשת קדש אף דבתורה היא פתוחה מחמת שהוא מפסיק בריוח ט' אותיות בשורה הקודמת לה וכאן אין שייך זה דהיא פרשה ראשונה מ"מ כיון שהוא מתחילה בראש שיטה ואין כתוב לפניה כלום היא נקראת פתוחה דאין כתב אחר סותמה:
(קנז) ואם שינה — בין שעשאה מסתומה פתוחה או מפתוחה סתומה:
(קנח) ויש מכשירין — ר"ל בדיעבד וטעמם שאף שבתורה פ' והיה אם שמוע היא סתומה מ"מ כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה כיון שגם בתורה יש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח וכן הסכימו האחרונים:
(קנט) בכולם פתוחות — ולהיפך אם עשה איזו פרשה מהשלש פרשיות סתומה לכו"ע פסול כ"כ האחרונים עוד כתבו דדוקא אם עשה לפרשת והיה א"ש פרשה פתוחה כשר לדעה זו אבל אם אין לפניה ריוח כלל בינה לפרשת שמע לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה ולא בסוף שיטה של פ' שמע או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות ה"ז נחשב שינוי גמור ממה שהיא כתובה בתורה ופסול לכו"ע אפילו בפרשה זו. ובסוף פרשת והיה א"ש אין צריך להניח שום ריוח וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה:
(קס) ובמדינות אלו וכו' — ואף דלכתחלה מצוה לעשות אותה סתומה גם להיש מכשירים וא"כ המנהג הזה הוא שלא כהוגן מ"מ העתיקו הרמ"א דכיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין וא"א לעשותה סתומה לד"ה יש להחזיק בהמנהג הזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים וכ"כ המ"א בשם הל"ח אבל מדברי הלבוש והגר"א משמע שיותר טוב לעשות כמה שכתוב בשו"ע:
(קסא) נוהגים אף וכו' — וכן בתפילין של ר"ת יעשה ג"כ כולם פתוחות ואף שכותב והיה א"ש אחר שמע כדלקמן בסימן ל"ד במ"ב סק"ג יניח כשיעור ט' אותיות אחר על הארץ וכשכותב פרשת שמע מתחיל בתחלת העמוד בראש השיטה:
(קסב) מתחילין בראש וכו' — דזה עושה אותה לפתוחה לכו"ע כשהשאיר חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה התחתונה בעמוד הקודם ואם לא התחיל בראש השיטה אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מט' אותיות הרי פרשה זו נקראת סתומה להרמב"ם ופסולה אפילו דיעבד ובפמ"ג [אות כ"ו] כתב דאפי' אם לא המשיך לפנים בראש קדש או והיה כ"י או שמע רק אות אחת או שתים ג"כ י"ל דפסול וצ"ע בזה ובספר מאמר מרדכי משמע דאין להחמיר בזה בדיעבד ועכ"פ לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד [ואם השאיר כשיעור תיבת אשר נ"ל דיש להחמיר אפילו בדיעבד דהרי בשיעור זה בוודאי יש כששה אותיות קטנות ויותר וכמו שכתב המחה"ש והרי לדעת הט"ז מצטרף מדינא לכו"ע להקרא סתומה אפילו לא היה הריוח שלמעלה ולמטה רק כשיעור ט' אותיות קטנות ע"י צירוף וכמו שכתב הפמ"ג הרי דמה שכתב הרמב"ם ויניח מעט ריוח וכו' הוא שיעור קטן מאוד] ע"כ אם רואה שהתחיל הפרשה אפילו אות אחת לפנים שלא במקום ששירטט מתחילה יראה לעשות גם שאר השורות באופן זה:
(קסג) ט' אותיות — כתבו האחרונים דלכתחילה צריך להניח כדי ג' תיבות אשר ע"כ צריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהא בין תיבה לתיבה צריך להניח מלא אות קטנה ובדיעבד יש להקל כשמניח רק כמלא ט' אותיות קטנות [דהיינו יודי"ן] וכמשמעות השו"ע כאן וכתב הפמ"ג דמשערין הריוח של הט' אותיות כפי אותו הכתב וכל השיעור הזה הוא בין לפתוחה או לסתומה:
(קסד) סתומה לדעת הרמב"ם — ואף דלדעת הרא"ש היא פתוחה מ"מ אנו עושין כך כי א"א לעשות בתפילין צורת סתומה שיצא בה אליבא דכו"ע כי סתומה שאנו נוהגין לעשות בס"ת דהיינו שמסיים הפרשה שלפניה באמצע שיטה ומפסיק כדי ט' אותיות ואח"כ מתחיל הפרשה שאחריה ג"כ באותה השיטה והיא נקראת סתומה אליבא דכו"ע דסתומה מלפניה ומלאחריה וא"א לעשותה פה בתפילין דכל פרשה הוא בעמוד אחר וכן אם ירצה להניח שיטה אחת חלק בתחלת פרשת והיה א"ש ולהתחילה בראש שיטה שנייה זה ג"כ איננה סתומה לכו"ע דהיא רק להרא"ש ולא להרמב"ם דלדידיה היא פתוחה וכיון שא"א לעשותה סתומה לד"ה נהגו כהרמב"ם לפי שכן עיקר אף בס"ת אם א"א לעשות לד"ה כמ"ש ביו"ד סימן ער"ה. ובט"ז המציא עצה לעשותה סתומה שיצא אליבא דכו"ע דהיינו שבפרשה א' וב' יעשה הכל כמו שכתוב בשו"ע רק שבפרשה שמע בסופה יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן יניח ריוח פחות מט' אותיות קטנות בתחלת פרשת והיה א"ש דעי"ז שאין לה ט' אותיות במקום אחד כ"א ע"י צירוף היא נקראת סתומה לכו"ע וכ"כ בתשובת הרמ"ע מפאנו ובביאור הגר"א וכן משמע מפמ"ג שגם הוא נהג לעשות כן. ודע דבדיעבד אפילו אם שייר ריוח כט' אותיות גדולות מכל צד ג"כ כשר דלהרמב"ם היא סתומה ולהרא"ש היא פתוחה וכתבנו לעיל בס"ק קנ"ח בשם האחרוני' דהסכימו דהלכה כהיש מכשירין הנ"ל ויש מהגדולים שנהגו לעשות כן לכתחילה ונהרא נהרא ופשטיה ועיין בבה"ל:
(*) יעשה כל פרשיותיה: עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים לענין תפי' של ראש וא"כ לפי דבריהם אפילו אם התחיל ראש כל פרשה באמצע שיטה כשר אף דבעלמא היא סתומה להרמב"ם אבל לפי דברי הפמ"ג בא"א אות מ"ט עי"ש אפשר דיש להחמיר בזה אפילו בדיעבד דהלא עי"ז באותו קלף גופא ניכר שהיא סתומה ומה לנו לקלף פרשה הקודמת לה אך אם לא הניח חלק ט' אותיות בסוף כל פרשה בתש"ר נל"פ דיש להקל בזה כסתימת שארי אחרונים אף דגם בזה מפקפק הפמ"ג שם ומטעם דכיון דכל פרשה הוא בקלף בפ"ע נחשבת כפרשת קדש בתש"י דנחשבת פתוחה מצד שאין כתוב לפניה כלום בתפילין:.
(*) מניחים חלק כדי לכתוב ט"א: ואם שכח להניח כמלא ט"א בסוף פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך מבואר בלבוש דפסול וכתב הא"ר דמיירי הכא בשעבר והתחיל שיטה ראשונה בראש הדף לכן הוא פסול דתו אין כאן פתוחה אבל לכתחלה עצתו כשנזדמן לו כן שיתחיל לכתוב בתחלת שיטה שניה שהיא נמי פתוחה לדעת הרמב"ם ואף דלא ישתייר מנין השורות הנזכרים בסימן ל"ה הא קי"ל שם דאם שינה לא פסל. אכן לפי מה שראיתי עתה בספר משנת אברהם שכתב דהיכא דמשייר ריוח שני שיטין בין פרשה לפרשה אף לדעת הרא"ש ז"ל היא פתוחה נ"ל בזה שישייר ריוח בתחלת הפרשה שני שיטין דאם ישייר רק שיטה א' הלא לדעת הרא"ש תפילין שלו הם פסולין דהיא פרשה סתומה והשלשה פרשיות בעינן שיהא פתוחות לעיכובא לד"ה כמו שכתבו האחרונים ואף דבדיעבד אם לא שייר רק ריוח שיטה א' אין לפסול התפילין דבעיקר הדין קי"ל כהרמב"ם בזה מ"מ לכתחלה בודאי י"ש יצא ידי הכל. כתב הפמ"ג יש לשאול אם הניח חלק ט"א ואכלוה עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה"ג או לאו ע"ש דמסתפק בזה גם בתש"ר ולפי מה שכ' לעיל בתחלת הסעיף בשם האחרונים בש"ר בודאי יש להקל:.
(*) ואם מניחים הוא פחות וכו': לאו לעיכובא קאמר אלא דלכתחלה ס"ל דלא נכון לעשות כן דזה מורה קצת על פרשה שלאחריה שתהיה פתוחה אבל בדיעבד אפילו אם הניח בה חלק כדי ג"פ אשר אפ"ה לא נתבטל שם סתומה מפרשת והיה א"ש כיון שלא התחילה בראש שיטה דכלל הדבר להרמב"ם דנקטינן כוותיה העיקר להלכה דסתומה היא כל שמתחלת מאמצע שיטה כן כתוב בספר מאמר מרדכי ושארי אחרונים וכן מוכח בב"י ביו"ד סימן ער"ה במש"כ בשם הר"י אכסנדרני שם וכן בביאור הגר"א כאן. ודע דבזה דאיירינן השתא ששייר בסוף שמע כדי ט' אותיות דעת רוב האחרונים וכמעט כולם [אפילו אותם החולקים על הט"ז וס"ל דלא מהני צירוף] שאפילו אם לא הניח ריוח בתחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות אפ"ה מקרי סתומה לדעת הרמב"ם:.
(*) לדעת הרמב"ם: עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הט"ז בזה והגר"ז כתב דלכתחלה יש למנוע מלעשות כעצת הט"ז וכתב הטעם דמהרבה פוסקים מוכח דלא ס"ל כלל הסברא דצירוף [ור"ל מדכתבו שאין תקנה לעשות סתומה לד"ה וגם מה שהקשה הב"י בהלכות מזוזה סי' רפ"ח על הא דהרא"ש והטור שם אבל א"כ יהיה ראיה מהרא"ש והטור לט"ז וע"כ דכוונתו מהאחרונים שבסימן זה שלא מצאו עצה לעשות כד"ה] וא"כ אין כאן פתוחה ולא סתומה ופסולה ומוטב לעשות כעצת השו"ע שיהיה עכ"פ כשר בדיעבד בודאי וכן בספר מאמר מרדכי מפקפק בדינו של הט"ז מטעם דמסתפק שם אם מהני צירוף. ומ"מ בודאי אין למנוע הנוהג כהט"ז כי יש ראיה לדינו מהרא"ש והטור כמו שכתב הגר"א וכן הגאון רמ"ע מפאנו כ"כ והובא בחידושי רע"א ושארי אחרונים כמו שכתבתי במ"ב. והנה כ"ז שכ' בהשו"ע הוא לענין תפילין דרש"י ולענין תפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות דלדידיה פרשה ד' הוא קודם לפ' ג' ג"כ יתנהג באחד מאלו הג' אופנים דהיינו או שיעשה כולן פתוחות וכמש"כ במ"ב ס"ק קס"א וכמו שאנו נוהגין במדינתינו לענין תפילין דרש"י וכמו שכתב בהג"ה והנוהג כהמחבר יעשה כך פרשת קדש והיה כי יביאך מתחיל בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ואח"כ מתחיל פרשת שמע בקצה הקלף דהוא בעמוד הרביעי דהא בעינן כסדרן וכשכותבה הוא מתחילה בראש שיטה ואח"כ חוזר לעמוד ג' לכתוב פרשת והיה א"ש ומתחילה באמצע שיטה עליונה שמניח לפניה חלק ט' אותיות ובסופה משייר חלק כדי ט' אותיות כדי שפרשת שמע שאחריה תהיה פתוחה עי"ז נמצא שפרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם ובין להרא"ש ופרשת והיה א"ש היא סתומה לדעת הרמב"ם ולהרב ט"ז ג"כ הכל כנ"ל רק דלדידיה ישייר בסוף והיה כי יביאך פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן בריש פרשת והיה א"ש יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות שעי"ז תקרא פרשת והיה אם שמוע סתומה לכו"ע:.