ביאור הגר"א על אורח חיים לב

►| ביאור הגר"א • על שולחן ערוך אורח חיים לב |◄

סעיף א

א מצות כו'. מתני' כ"ח א':

שהן כו'. רש"י שם ומכילתא סוף פ' בא והיה לאות על ידך שד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע ישראל והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות של יד הן כרך אחד ארבע פרשיות של ראש הן ארבע טוטפות ואלו הן קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו וז"ש וצריך כו':

ולכתחלה כו'. כיון דקודם בפסוק רי"א וב"ש ולא מדינא:

סעיף ג

סעי' ג' יכתבם כו'. ירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו ועבה"ג:

שחור בין כו'. דמ"ש בדיו למעוטי שאר צבעוני' כגון האדום וירוק וכיוצא. רמב"ם בפ"א וכמש"ו כ' אפי' אות כו' ואמר בין כו' דלא כר"ת שאוסר במי עפצים כמ"ש בתוס' שבת כ"ג א' ומגילה י"ט א' וגיטין י"ט א' ונדה כ' א' אבל הרא"ש סתר דבריו דמי עפצים לבד לא אבל עם קומוס וכיוצא אפי' על קלף מעופץ טוב וז"ש שיש בו כו' וגם ל"ד במי עפצים כמו שהוכיחו בתוס' הנ"ל ובירושלמי פ"ב דגיטין הני בני מדינח' ערומין סגין כו' שופכין עליהם דיו שאין בהם מי עפצים אלמא בין כך ובין כך נקרא דיו:

ולכתחלה כו'. שבת כ"ג א' כל העשנים כו' וערש"י שם:

כ' אפי' כו'. רמב"ם ור"ל הא דאמר שם האזכרות ל"ד ה"ה בשאר כיון שכ' שלא בדיו אלא דבר בהוה:

אם זרק כו' כן פי' נ"י דמ"ש את האזכרות כו' שזרק זהב עליהן וכ' ב"י דלהכי נקט אזכרות דבשאר מעביר הזהב כו' כמ"ש שם:

סעיף ד

ס"ד ויכתוב כו'. שבת ק"ג ב':

שלא כו'. מנחות ל"ד א':

ויהא כו'. שם פ"ט ב':

וכן מצוה כו'. שבת קל"ג ב' וכ"ש מבפנים ממשכן. מרדכי וכן בארון ועיין יומא ע"ב ב' מבית כו' אבל תוס' ל"ב ב' ד"ה הא ואור"ת דס"ת כו' וכ"כ רמב"ם:

סעיף ה

ס"ה צריך כו'. מנחות ל"ז א' מה כתיבה כו':

אפי' כו'. שם:

ואם כו'. שבת ק"ג א' וארישא קאי אבל שולט בשתי ידיו כשר בדיעבד כמש"ש:

אם אפשר כו'. משום דבסה"ת נסתפק בדבר דאפשר שבת שאני דמלאכת מחשבת בעינן כמ"ש בי"ט י"ג ב' ושאר פוסקים לא הזבירו:

ואיטר כו'. מנחות ושבת שם:

סעיף ו

ס"ו אין כו'. לשון ש"ע אין לשרטט וכמ"ש תוס' במנחות שם ד"ה הא כו' וי"ל כו' ורמ"א הגיה תיבת צריך כמ"ש בטור א"צ כו' ואם ירצה לשרטט הרשות בידו וכמ"ש בסה"ת דלא מקרי הדיוט אלא כשעושה משום חומרא אבל כה"ג שכוונתו לכתוב יותר ביושר ש"ד:

כי אם כו'. תוס' שם מהא דגיטין ו' ב' ותוס' שם ד"ה אר"י כו' ועי"ד סי' רפ"ד ס"ב בהגה:

ואם אינו כו'. תוס' דגיטין שם משום זה אלי כו':

ולא כו'. שז"ש במ"ז מסרגלין בקנה לאו לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת וכיוצא כו'. סה"ת והג"מ:

וי"א כו'. ר"ל שצריך ד' שרטוטין דלא כש"ע שאין מצריך רק א' למעלה וכ"כ תוס' בגיטין שם סד"ה הנ"ל דהא דקאמר יריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ומלמטה ומצדדין וה"ה לתפילין דהא לדעתם ס"ת ותפילין שוין וכמש"ש וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ומרדכי וערא"ש אבל לדידן דקי"ל ס"ת צריכה שירטוט כמ"ש בי"ד סי' רע"א ס"ה א"צ לזה:

סעיף ז

ס"ז ולא על הגויל. שבת שם ועתוס' דמנחות ל"ה א' ד"ה שין כו':

ואם כו'. קאי אכולם כמש"ש ושם ובירושלמי פ"ג דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בדיו ובעור מסורגל וכורכין בשיער וטולין במטלת ודובקין בדבק ותופרין בגידין וכותבין על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שינה פסול וכ"ה במ"ס פ"א:

מהו כו'. וקלפים כו'. תוס' בשבת שם:

סעיף ח

ס"ח צריך כו'. כמ"ש במגילה י"ט א' דיפתרא כו' וכ"ש סת"מ דבעיספר כמש"ש ט' א' ובמנחות ל' ל"ד ובפ"א דמ"ס אין כותבין על הדיפתרא:

או בסיד. דהוא כמו עפצים ממ"ש במנחות ל"א ב' הא דאפיצן וע' תוס' שם ובשבת ע"ט ב' ובמגילה י"ט א':

וצריך כו'. גיטין נ"ד ב' ההוא כו' ושם מ"ה ב' וסנהדרין מ"ח ב' ומנחות מ"ב ב' כרשב"ג דרבא ס"ל כוותיה וכפי תוס' שם ושם:

טוב. בתחלת. כמש"ל סי' י"א ס"א:

או כו'. דחמירא מתפילין כמ"ש בברכות ספ"ג ומותר לשנותו כמ"ש במנחות ל"ד ב':

אבל כו'. דקילא מתפילין כמש"ש ל"ב א' ושבת ע"ט ב':

סעיף ט

ס"ט אם עובדו כו'. נתבאר בסי' י"א ס"ב:

סעיף יא

ס"יא עור כו'. כת' בטור שם וברא"ש ה' ס"ת בשם גאון דכשר בכה"ג:

סעיף יב

ס"יב ועוף. מימרא שם:

ולא כו'. בעיא דלא אפשיטא שם ולחומרא:

סעיף יד

ס"יד הסופרים כו'. ט"ס ונתחלף והיה אם שמוע עם והיה כי יביאך וכ"ז משום זה אלי ואנוהו כמ"ש וזהו כו':

סעיף טו

ס"טו אם כו'. רמב"ם וכלשון שני שברש"י וכ' סה"ת שזה עיקר דתוכו מ' חללו כמו חק תוכות וכן בירושלמי כמ"ש למטה אבל לשון ראשון ל"נ דמ"ש רגל ימיני או שמאלי:

שהנקב כו'. כן פירשו כל המפרשים דסתמא קאמר ופליגי עם הירושלמי:

אבל בירושלמי כו'. אמר אשיאן ניקב נקב באמצע הבית אם היה גויל מקיפו מכל צדדיו כשר וא"ל פסול:

ניקב כו'. שהרא"ש כ' דלשון ראשון עיקר דללשון שני קשה אמאי נקט הא' יותר משאר האותיות שיש להן תוך אבל סה"ה כ' דלשון שני עיקר וקושייתו י"ל דנקט אגב שר"ל רגל הימני וז"ש אבל שאר כו':

סעיף טז

ס"טז הפשוטות כו'. כ"כ המרדכי לחלק בין עובדא דהכא שהוא מהפשוטות כמש"ש וי"ו דויהרג לההיא דסט"ו:

וא"צ כו'. כ"מ מרש"י שם ד"ה דלא חכים כו'. מ"כ:

מיהו כו'. שתועלת קריאת התינוק דגילוי מילתא הוא שהאות כתיקונו שם:

הא דמכשרינין כו'. ממש"ש כל אות שאין מוקף כו' וז"ש בסט"ו אם לאחר שנכתב כו' וז"ש בלי היקף קלף מתחלתו כו':

או אם כו'. אע"ג דבירושלמי פ"ב דברכות אמרינן עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו ותפארתנו אבל ארצך תפארתך צריכא ור"ל מלמעלה שעד שלא נעשה האות נפסלה משא"כ למטה שאחר שנגמר צורת האות נדבקה ובאמצע איבעיא להו כ' המרדכי וש"פ אמנם בתלמודנו אמרו כל אות שאין מוקף גויל כו' ולא מפליג בין למטה או למעלה שלעולם צריך היקף ע"ש:

סעיף יז

ס"יז אם כו'. וה"ה כו' כמ"ש בגיטין כ' א':

לתוך האות כו'. דלא כסמ"ק שמכשיר בנפלה לאחר שנגמר האות מירושלמי הנ"ל דקי"ל דלא כירושלמי ועוד הוכיחו מפ"ה דמ"ס הלכה ז' אבל הדיו שנטפה ע"ג הכתב מותר למחקו כו' ואינה ראיה דשם למחקו כל האות וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו סי"א בהג"ה:

דלי"ת כו' ב' במקום כ"ף. שבת ק"ג ב' ואפי' בדיעבד מדפריך על רב חסדא ור"ח דיעבד קאמר:

סעיף יח

ס"יח מ"ם פתוחה כו'. שם בברייתא דלא כרב חסדא וכן כל הפוסקים הביאו הברייתא לבד ובספ"ב דמ"ס כל האותיות הכפולים בא"ב כותב את הראשונים בתחלת התיבה ובאמצע התיבה והאחרונים בסוף ואם שינה פסול:

אם נדבקה כו'. מנחות כ"ט ל"ד ודלא כירושלמי כמש"ל סט"ז:

ואם גרר כו'. ממ"ש בשבת ק"ד ב' כגון שנטלו לגגו כו'. מרדכי סי' תתקנ"ב וצ"ע דהא אמרי' שם ג"כ שנטלו לתגו כו'. בברייתא שם ק"ג ב' וה"ה לקוף דתלייתם חד טעמא להו כמש"ש ק"ך א' ומנחות כ"ט ב'. ריב"ש. וג"כ אינו מוכרח דשם משום שנדמה לאחרת כמש"ל סי' ל"ו ס"א ובי"ד סי' רע"ד ס"ה וע"ש בטור וכ' הריב"ש ואע"ג דאמרינן במנחות שם חזינן לספרי כו' ומשמע דמצוה מן המובחר הוא וכמ"ש במרדכי סי' תתקנ"ג יש לדחות דשם שהיו מפרידין הרבה וערש"י בגיטין פ"ה ב' ד"ה ולא לכתוב למחך כו' אבל פשטא דשמעתין משמע כדברי המרדכי ואע"ג דאמרינן בשבת שם לעיכובא ההין חיתין כו' כיון שחטרו לגגו דחי"ת היה ניכר בלא"ה וז"ש חטרו כו' ותלו כו':

אם נגעו כו'. אם נגע כו' וכן כו'. אע"ג דאין נדמה משום זה לאות אחרת י"ל דהוה שינוי בצורתה וכמש"ל סי' ל"ו ס"א וכמו קוצו של יוד לפי' תוס' כ"ט א' ד"ה קוצו:

ואין כו'. כיון שנגע האות:

סעיף יט

ס"יט בתחלה בפיו. כר"ל:

לשם כו'. גיטין מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד כו':

וי"א כו'. כ"מ לכאורה שם ושם כ' א' ושבת ק"ד ב' הרי שהיה צריך כו' מ' דווקא משום שכוונתו לתיבה אחרת אבל כוונתו לשם סגי בהכי:

סעיף כ

ס"כ צריך כו'. עתו' מנחות ל' א' ד"ה אבל כו' ל"ב ב' ד"ה כתבה כו':

סעיף כא

ס"כא כל פרשה כו'. ויחזור כו' כמ"ש בגיטין י"ט ב' ועיי' תוס' שם ד"ה צריכי כו' והיה רגיל ר"י כו':

סעיף כב

סכ"ב טוב כו'. עפ"ה דמסכת סופרים ה' ו':

וכן כו'. משום דאז אין תקנה כמ"ש בסכ"ג:

סעיף כג

סכ"ג אם כו'. כמ"ש במכילתא כנ"ל ס"א ובירושלמי פ"ק דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות דלא כתוס' ל"ב א' ד"ה דילמא כו':

והיו כו'. כמ"ש בברכות ומגילה וסוטה:

אבל אם כו'. כמ"ש ברפ"ב דמ"ס עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם לא יקרא בו:

סעיף כד

סכ"ד מותר כו'. למ"ד ב' וא"ר הלכה תולין כו' ורבה בב"ח כו' וכפי' תוס' שם דתולין גרע ממוחק דרב עצמו ס"ל בירושלמי דמוחק כו' וא"כ גרר ומחק לכל האמוראים מותר ועי"ד סי' רע"ו סעי' ו' ז':

ולא ימחוק כו'. עתוס' שם ד"ה ר"י כו' ואינו הדור כ"כ ולכתחלה ודאי יצא דברי כולם:

סעיף כה

סכ"ה או שהיתה אות כו'. זהו מן הפסולין דברייתא דשבת הנ"ל שנדמה לאותיות אחרות וכן ברישא נגע רגל כו' שנשתנה צורת האות וכמש"ל סי' ל"ו ס"א שלא כו' ולא כו' משא"כ בסיפא:

סעיף כו

סכ"ו אם אותיות כו'. כמ"ש בפ"ה דמ"ס המוחק אות אחת מן השם עובר בל"ת כו' אבל הדיו שנטף ע"ג הכתב מותר למחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן:

סעיף כז

סכ"ז אותיות כו'. שם פ"ג הלכה ח' ע"ש וכמ"ש בפי"ב דשבת ובפ"ב דגיטין דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב וע' תוס' דשבת ק"ד ב' ד"ה אמר וי"ל כו' ובכאן אף שמשמר שלא יתקלקל אח"כ בתר השתא אזלי' וע"ש צ"ד ב' אתמר כו' וק"ל כר"ש ע' תה"ד:

סעיף כח

סכ"ח יש ליזהר כו'. עתוס' דגיטי' כ' ב' ד"ה ל"צ. ור"י אומר כו' אבל הרמב"ן כ' שזה יותר קרוב ליפסל שמבטל צורת האות אלא כמ"ש ריב"ם שם וכמו שמסיים בתוס' שם וער"ן שם:

סעיף כט

סכ"ט אם כו'. כן דייק הרי"א מלשון סמ"ג וליתא דלעולם צריך לקרות בפיו ועסי' תרצ"א ס"ב:

סעיף לב

סל"ב צריך כו'. ל"ב א' כמלא כו' ופי' הגאונים כחצי צפורן וכמ"ש בי"ד רסי' רפ"ח וכ' בסה"ת הטעם כדי לכתוב גגה של למ"ד וכ"ף ונו"ן פשוטה:

שיהיו כו'. כמש"ל סט"ז:

ובתחלתן כו'. עתו' שם ד"ה ועושה כו' לכתחלה ט"ס וצ"ל בתחלה ור"ל כמו ספרים וכמ"ש ר"י בתוס' דב"ב י"ג ב' ד"ה ועושה וכ"כ כל הפוסקים שם וה"ה בתפילין וכמש"ל סמ"ד יגלגל כו' וכ"כ המרדכי בה' מזוזה אבל בה' תפילין כ' אומר ר"צ שא"צ להניח במזוזה ותפילין כדי היקף אחרי שאין להם עמוד בסופה כמו ספרים וגם כי אין קורין בהם כמו בספרים ועוד דבמזוזה נוהגין לכתוב שדי מבחוץ בתחלתן וא"כ ע"כ אין שם היקף כלל וכ"כ בסה"ת ודברי הרא"ש סותרין זה את זה שבה' תפילין פ' שא"צ כדעת סה"ת ובה' מזוזה חזר בו וכ' שצריך וכ"ה בטוש"ע שבי"ד סי' רפ"ח פסק שצריך וכבר הקשה ב"י בעצמו ואיני יודע למה סתם כאן ודאי אין לחלק בין תפילין למזוזה:

וצריך להניח כו'. ל' א':

גם צריך כו'. דבריו תמוהים דבריב"ש שאל השואל אם יש לפוסלו אם הניח מעט חלק והשיב אע"ג דבפ"ג דמ"ס פוסל הייינו בנקד בדיו אבל בלא"ה אין לפסול כיון שאין שיעור פרשה וגם אין לפסול משום שעשאה כשירה דשם דוקא אריח על לבינה וגם שם צריך שיעור פרשה ורבותא קמ"ל אע"ג דעשאה כשירה אפ"ה פסולה ע"ש וכמש"ש ס"ס רע"ד בהג"ה והוכיח עוד ממ"ש הרמב"ם וש"ע סי' רע"ג ס"ד ואם לאו כו' אבל לכתחלה ודאי אין להניח ועמ"א:

סעיף לג

סל"ג יעשה כו'. ר"ל לכתחלה משים זה אלי ואנוהו:

יזהר כו'. סתם כאן כדעת הרא"ש שמ"ש שם נזדמנה לו תיבה בת כו' דדוקא בת חמש קאמר דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף דאל"כ הל"ל בסתם לא יכתוב רוב התיבה חוץ לדף אבל הרמב"ם פ"ז כ' אפי' תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר מותר לכתוב חציה חוץ לדף והיקל עוד דאף חציה מותר ולמד ממש"ש תיבה בת שתי אותיות כו' דוקא כולה אבל חציה מותר ומשמע מדבריו דאף בתיבה בת שלש אותיות ב' אותיות אסור חוץ לדף אבל הרא"ש כ' דמותר ממ"ש תיבה בת כו' משמע דוקא כולה אסור הלא"ה לעולם מותר וז"ש כאן ג' אותיות בין מתיבה גדולה בין מקטנה אבל בי"ד סי' רע"ג ס"ד כ' דברי הרמב"ם ובתיבה בת ג' אותיות פסק כדעת הרא"ש:

סעיף לה

סל"ה אותיות השם כו'. תוס' שם ד"ה שלשה כו' דחוץ לדף מדין תליה הוא ואין תולין מקצת השם כמש"ש אר"ח הלכה כר"ש שזורי והביאה הרי"ף ורא"ש שם וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו ס"ו וצ"ע דאמרינן בחולין ע"ה ב' א"ל אנא כו' ועתוס' שם ד"ה אנא כו':

סעיף לו

סל"ו יעשה כו'. כמו שהם בתורה וכמ"ש במזוזה ל"א ל"ב:

ואם שינה פסול. כמ"ש בשבת ק"ג ב' ובמ"ס פ"א הלכה י"ד פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתיחה ה"ז יגנוז:

ויש מכשירין כו'. כמ"ש במזוזה שם רנב"י אמר מצוה כו' והטעם כמש"ש הואיל ואינן סמוכות כו' וא"כ ה"נ ור"ל בדיעבד כמ"ש שם ושם ודברי הרמב"ם וש"ע צ"ע וגם דברי הרב שכ' ובמדינות כו' צ"ע ועמ"א שתי' משום דא"א לעשות בסתומה אליבא דכ"ע ודבריו אין מובנים:

ולכן כו'. זה לשון הרמב"ם רפ"ח פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה ונשאר ריווח כשיעור מניח ומתחיל בתחילת שיטה שניה וא"ל נשאר כשיעור או שגמר בסוף שיטה מניח שיטה בלא כתב ומתחיל מתחילת שיטה שלישית. סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע שיטה ונשאר ריוח כשיעור וכדי לכתוב תיבה א' בסוף השיטה שיהא הריוח באמצע מניח ואם לא נשאר כשיעור הנ"ל יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שנייה ויתחיל מאמצע השיטה ואם גמר בסוף שיטה מניח בתחילת שיטה שניה ריוח כשיעור ומתחיל מאמצע השיטה נמצא שפתוחה תחלתה בתחילת השיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם והריוח בין בפתוחה בין בסתומה לעולם שיעור ט' אותיות ובפ"ו כ' כמו שלשה אשר אלא שכ' שם זה למצוה ואם שינה לא פסל ופי' ב"י בי"ד סי' ער"ה דוקא ג' אשר לא בעינן אבל ט' אותיות קטנות ודאי בעינן אף לעיכובא וכ"כ סה"ת והמרדכי השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה ט' אותיות והכי איתא במ"ס ריוח בין פ' לפ' ג' תיבות של ג' ג' אותיות וכל דברי הרמב"ם הנ"ל בנויים ע"פ מ"ס שבסוף פ"א איתא נוסחא המדוייקת שהביא ב"י שם בשם ריא"כ איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש השיטה כמה יניח בסוף ויתחיל מראש השיטה והיא נקראת פתוחה כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיוח גמר הפרש' בסוף השיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחילת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו ואיזו היא סתומה כל שהתחיל מאמצע השיטה וכמה יניח באמצע השיטה ריוח והיא נקראת סתומה כדי לכתוב ג' תיבות וט"ס שם בב"י שכ' ופירש"י סתומה כו' וצ"ל כמ"ש ובמ"ס שלנו כתובה בשיבוש וכמ"ש המרדכי ע"ש ותוס' ל"ב א' ד"ה והאידנא והרא"ש שם והטור ר"ס ער"ה חולקין על הרמב"ם ע"פ סידור קדמונים והעתיקו מ"ס כמ"ש לפנינו ומודים להרמב"ם בצורה ראשונה של פתוחה וצורה ראשונה של סתומה אבל בצורות האחרות פליגי צורה השנייה של פתוחה לדידהו ה"ל סתומה וב' צורות האחרונו' של סתומה לדידהו ה"ל פתוחה והביאו ראיה מירושלמי פ"ק דמגילה פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה ודחקו עצמן בסיפא דכ"ש דמכאן ומכאן דה"ל פתוחה ופי' שם ע"ש אבל הרמב"ם מפרש פתוחה מראשה פתוחה שפתוחה מראשה לסופה והשתא דברי הירושלמי כפשטיה והן הן עצמן שתי הפתוחות שכ' הרמב"ם וכן סתומה השניה של הרמב"ם וכ"ש שתים האחרות שהן סתומות וכמ"ש הריא"כ שם הכלל להרמב"ם כל שמתחיל בתחילת השיטה הוי פתוחה ובאמצע סתומה ולהרא"ש כל שפתוח מצד אחד וכ"ש מכאן ומכאן הוי פתוחה וכל שהריוח באמצעיתו או שיטה שלימה שהוא כמו באמצע לדידיה ה"ל סתומה גם מחולקין עליו בשיעור הריוח ובזה הסכימו הפוסקים להרמב"ם וכ' ב"י וש"ע שם וירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה צורה הראשונה של הפתוחה ושל הסתומה דבזה אין חולק וכ' בד"מ ובהג"ה שם אם יוכל לכוין הרי טוב ואם לאו אל יזוז מדברי הרמב"ם כי כ"ה בספרים הישנים וכן בספר עזרא ע"ש והנה כאן בפתוחה אפשר לעשות כן אבל סתומה א"א לכן כ' כאן ולכן נהגו כו'. וכן נהגו במזוזה שוהיה אם שמוע מתחיל בחמצע שיטה וכן הכריח במרדכי סי' תתקס"ע בשם ר"י דזהו סתומה ממה שכותבין במזוזה כן ע"כ פי' הירושלמי על דרך אחר ע"ש שהאריך ובסוף כ' ובסמ"ג פי' מ"ש בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה פי' שלא הניח במקום א' כשיעור אלא בצירוף שניהן כשיעור ובזה א"צ לדחוק מה שדחקו תוס' לעיל וכ"כ הרא"ש בה' מזוזה שם אמאי דקאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות כו' והעתיק דברי הירושלמי הנ"ל שרב פסק לעשות פתוחה כמו שהעתיקו תוס' הנ"ל דברי הירושלמי אית תנאי כו' וכ' הרא"ש והכי נהוג עלמא ר"ל לשיטתו דפתוחה בראשה פתוחה וכנ"ל וכתב וטוב שלא יניח כשיעור בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מ"ש והאידנא כו' והנה גם הרמב"ם יודה בזה דל"ק שצריך לפניה כשיעור אלא אם גמר בסוף שיטה ובזה יצא ידי כולם וכ"כ בט"ז:

סעיף לז

סל"ז ורשאי כו'. שגם הוא נק' עור כמש"ש ל"ד ב' ת"ר יכול כו' הא כיצד כו' ת"ר כיצד כו' אלמא קורא הפרשיות עורות וכן הרצועות כמש"ש ל"ה א' תפילין אין קושרין כו' ולכאורה מ' דוקא מקלף כמו הפרשיות דבחדא מחתא מחתינהו כנ"ל אבל ממ"ש בעירובין צ"ו ב' וכי טרח כו' אלמא עור הבתים רגילין להיות כמו קמיע ובשבת ע"ח ב' עור כדי לעשות קמיע קלף כדי כו' וכן שם ע"ט א' בעא מיניה רבא מר"נ כו' ת"ש כו' ג' עורות הן כו' וכן הרצועות וערש"י שם ד"ה אלא במינן כו':

או כו'. ר"ל אע"ג דלענין טומאה חשיב כבשר כמ"ש בחולין קכ"ב א' וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאה ובפ"ד מהמ"א ולא השמיט אלא עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסו' דמ"ש דיחידאה הוא לא אמרו אלא על אלו השנים עור הפרסות שם נ"ה ב' עור הראש שם קכ"ב ב' ובזה מתורץ קושית תוס' בזבחים כ"ח א' ד"ה תנינא כו' מ"מ לענין תפילין הוי כעור דהא אמרינן שם ע"ו ב' א"ל בר גוזלא כו' וכן כל עוף כמ"ש הפוסקים וש"ע שם וה"ה לענין טומאה כמש"ש הנהו גידין רכין כו' שאני הכא דהדר ביה כו' ואפ"ה כותבין עליו תפילין כמש"ל סי"ב ואף משל גוזל כמ"ש בשבת ק"ח א' בכנפיו כו' ע"ש:

וכן כו'. כנ"ל:

צריך כו'. פלוגתא דרבנן ורשב"ג גיטין מ"ה סנהדרין מ"ח מנחות מ"ב ופי' תוס' שם ושם דרבא כרשב"ג ושכן הלכה והביאו ראיה מגיטין נ"ד אבל רש"י והרמב"ם מפ' דרב' כת"ק ומחלקים בין עור הבתים לקלף הפרשיות וכמ"ש תוס' שם בשם י"מ אף שדחו אותה:

סעיף לח

סל"ח מעור א' כו'. רש"י שם פי' מעור אחד שלם וכ"כ שימושא רבא וש"פ אף שהתוס' כתבו ל"ב א' ד"ה להשלים אף בתפורות נק' עור א' לחד תי' כ"כ:

סעיף לט

סל"ט בין כו'. תוס' שם ד"ה תפילין כו' וש"פ דלא כה"ג שכ' בשל יד אורכן כחצי אצבע אמה ורחבן כרוחב אצבע. מרדכי:

דהיינו כו'. רש"י:

וצריך לרבע כו'. אף שבתוס' הנ"ל נסתפקו בזה אבל הרא"ש ומרדכי פי' דמ"ש תפילין מרובעות קאי אבתים ור"פ הוסיף דאף בתפרן ור"ל שיהיו התפירות מרובע וה"ה התיתורא עצמו דאי בתפרן דוקא א"כ מאי סייעתא מהעוש' תפלתו כו' ולפירש"י קאי הכל על הבתים שפי' בתפרן שלא יקלקל בתפירתו את הריבוע וכשיטתו שכ' שם ד"ה תיתורא שהוא בעור א' עם הבתים אבל ר"י פי' כמ"ש הגאונים שלוקחין עור אחר להתיתורא עם המעברתא וכמ"ש בסמ"ד וכ"כ הרא"ש ועתוס' דמגילה כ"ד ב' ד"ה בתפרן ובמרדכי ולכן פי' בתפרן על התפירה עצמה וכ"ד כל הגאונים דבעי' התפירה מרובעת וגם התיתורא:

אבל כו'. דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב:

עשאם כו'. עט"ז:

סעיף מ

ס"מ עור כו'. עתוס' שם ד"ה רצועות כו' וכ' הרא"ש ומ"מ מצוה כו' משום זה אלי ואנוהו אבל המרדכי כ' בשם ר"י דמדינא בעינן שחורות מדפריך בשבת כ"ח ב' והאר"י רצועות כו' ותימא מאי ס"ד מה ענין זה לזה אלא ה"פ כשם שהל"מ שיהא מצבע הבתים ה"ה לענין טהורות ומשני נהי דבהא גמירי כו':

חריץ כו'. כאביי וכפירש"י שם דאביי גדול מרב דימי כמ"ש בפ"ב דב"ב. מרדכי ואע"ג דבמימרא שניה קי"ל כרב דימי. התם משום דסוגיא דפי"ד דשבת ופ"ט דחולין כוותיה:

ואם לא כו'. רמב"ם דמפ' דאביי ל"ק אלא לכתחלה ובדיעבד מודה לרב דימי וכמש"ש ל"ד ב' ואם אין חריצן כו' וז"ש והוא כו':

סעיף מא

סמ"א אורך כו'. אבל תוס' חולקים ע"ז ועתוס' דעירובין צ"ה ב' ד"ה מקום כו' וכ"כ ש"ר וסה"ת וסמ"ג ומרדכי ועתו' דסוכה ה' א' ד"ה ואל כו' וביומא י"ב ב' כ"ה א' וראייתם דציץ במקום תפילין ממה שקראה תורה לשל כ"ג מצנפת ושל כהן הדיוט מגבעות אלא דשל כ"ג היתה קצרה משום ציץ ותפילין משא"כ בשל כהן הדיוט דאינו אלא משום תפילין וע' תוס' דסוכה ה' א' הנ"ל אבל הרמב"ם בפ"ח מה' כלי המקדש כתב ומצנפת האמור' באהרן היא המגבעות האמורה בבניו אלא שכ"ג צנוף בה כמי שלופף על השבר ובניו צנופין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעות וכ"כ הרמב"ן בפ' תצוה והביא ראיה ממ"ש בספ"ז דיומא וההדיוט בארבעה כו' מוסיף כו' ושם סוף הפרק כ' המצנפת של כ"ג או כהן הדיוט ארכו ט"ז אמות כו':

סעיף מב

סמ"ב שיעשה כו'. רש"י:

אחר כו'. תוס' שם ד"ה שי"ן כו' וכ' המרדכי ופי' בתיקון דימין המניח קאמר וכ"כ הרא"ש וש"פ:

סעיף מג

סמ"ג חריץ כו'. כן פי' הרא"ש ומרדכי בשם י"מ להא דאביי וכתב המרדכי א"נ על יו"ד שבשי"ן קאי וכמ"ש בהג"ה וכן כו':

ולא כו'. דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולפרש"י וראו כל עמי כו' משום שי"ן:

סעיף מד

סמ"ד והיינו כו'. כפי' הגאונים ואין להקשות דא"כ בשבת כ"ח ב' לוקמי' בתיתורא ומעברתא י"ל כיון דתפור לו ה"ה כמוהו משא"כ ברצועות. מרדכי:

יגלגל כו'. כמש"ש ל"א ב' וכנ"ל סל"ב וע"ל סי' תרצ"א ס"ב מש"ש וע' תוס' ל"ה א' ד"ה מעברתא ואין נראה לפסול כו' חדא כו':

וכורכם כו'. ממ"ש בירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהו כותבין בעורות כו' וכורכן בשיער וטולן במטלית ולכן כ' הרמב"ם שכורך עליהן מטלית אבל בש"ר כ' בקלף ומטלית ר"ל מקלף וסה"ת וש"פ כ' דאין ראיה מהירושלמי דשם איירי לענין קרע וכמ"ש במ"ס והרמב"ם פוסל אפי' בדיעבד כשיטתו דס"ל שהוא הל"מ וחלקו עליו ומ"מ כתב המרדכי פוק חזי כו' דנהגו כש"ר וז"ש בשבת ע"ט ב' במזוזה עצמה דעצמה לכאורה מיותר:

ויש כו'. כמ"ש בשבת שם לא הוכשרו כו' וצ"ע למה לא אוקים שם על המטלית:

ונוהגין כו'. כי הרמב"ם כ' המטלית קודם כריכת השיער וכמ"ש בש"ע והקשה הסמ"ג דהא בירושלמי הנ"ל הוא להיפך וכן בש"ר לכן כ' האגור ונוהגין כו' אבל לדינא אין קפידא איזו קודם:

ונהגו כו'. כמ"ש ובזרוע עוזו כו' וכ"ה בזוהר ח"ב רל"ז ב':

ואם כו'. ג"כ מטעם הנ"ל אלא דשל עגל יותר עדיף כמ"ש וכף רגליהם כו' ועז"ח ל"ב ד':

סעיף מה

סמ"ה יתן כו'. עתוס' ל"ג א' ד"ה הא כו' והמרדכי שם האריך ופ' כרש"י וכ"ה הסכמת הפוסקים:

סעיף מו

סמ"ו וראשי הפרשה כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דמגילה צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח ולפרש"י ר"ל שיהא סוף הגלילה לצד חוץ שיהא הקורא קורא כסדרן כמ"ש הרא"ש וש"פ וכמ"ש בי"ד סי' רפ"ט ס"ו ואמרינן נמי בתפילין שם ל"ד ב' ל"ק כו' והקורא קורא כסדרן וז"ש בש"ע יהיה הגליון כו' כדרך הקריאה וכ"ש לפר"ת בירושלמי הנ"ל וכמ"ש בי"ד שם בהג"ה ויכוין כו':

סעיף מז

סמ"ז והמנהג כו'. כמש"ש וצריך כו' ור"י ל"פ אלא בדיעבד:

ויזהרו. כנ"ל:

סעיף נ

ס"נ אין לקנות כו'. כמ"ש בחולין ס"ג ב' ודילמא דעוף כו':

מקום כו'. שם ל"א ב' אבל בגרדין לא וכ' בע"ה ובנ"א אבל בגרדין ל"ל בה והן טלידוראש שעושין מן הקלף כיון דמינו הוא מותר שהן כגידין עצמן וכ' ב"י מקום כו' יש לסמוך עליו שלא להתבטל ממצות תפילין:

סעיף נא

סנ"א ויעביר חוט כו'. עתוס' ל"ד ב' ד"ה ושוין כו' ובמרדכי פי' בשם רי"ף מעברתא הוא כה"ג:

ויש מי כו'. ע"ל סי' ל"ג ס"ב:

סעיף נב

סנ"ב יכניס כו'. אף שבתו' ל"ה ב' ד"ה אלו וש"מ הקשו על פרש"י המרדכי האריך ליישב הכל ע"ש:

ונוהגים כו'. עתוס' שם א' ד"ה מעברתא. וי"מ כו' וכ"כ הגאונים:

ולא כו'. ב"ש: