שולחן ערוך אבן העזר נא א
שולחן ערוך אבן העזר · נא · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין, ואמר לה: כמה את מכנסת לי, כך וכך, ואמרה לו: וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך,
- ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים (כן נראה מהרמב"ם וכן כתב הריב"ש סימן שמ"ה);
וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו: כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך;
- הגה: ודוקא בדברים כאלו שביד האב לקיים, אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר, כגון לילך אחריה למקום אחר -- אינו נקנה באמירה, דאין זה תלוי באב רק בבן (מרדכי פרק הנושא ובפרק מי שמת);
עמדו וקדשו -- קנו אותן הדברים ואף על פי שלא היה ביניהם קנין; ואלו הן הדברים הנקנים באמירה. והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותם, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ודברים אלו לא נתנו ליכתב, לפיכך אפילו נכתבו, אינם כשטר שיטרוף בהם ממשעבדים. במה דברים אמורים? כשפסק האב לבתו, בין קטנה בין גדולה, או לבנו ובנשואין הראשונים,
- ויש אומרים דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו בדברים אחרים -- לא (טור), וכן אם קדשו ואחר כך פסקו, לא מהני (תוספות פרק נערה). ויש אומרים דבעינן גם כן דהתנו כן ביחד, אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו, אינו נקנה באמירה (ריב"ש סימן שמ"ה);
אבל אח שפסק לאחותו, או אשה שפסקה לבתה, וכן שאר קרובים, וכן האב שפסק לבנו או לבתו, בנשואין שניים -- לא קנו אותם הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שהוא נותן כך וכך.
הגה: הדברים הנקנים באמירה, או שפסק האב וקנו מידו -- הוי כשאר חוב, ואפילו מת האב קודם שנשאת, החתן מוציא מן היורשין, ואפילו ממשעבדי, כשאר חוב (ריב"ש סימן קכ"ט). ויש אומרים דאין מנכין לבת מירושתה, הואיל וזכתה בהן בחיי האב; אבל אם אמר: אתן כך וכך, וכן חתן שפסק לעשות לה כתובה כך וכך, ובשעת הנשואין חוזרין בהם, עיין בחשן המשפט סימן רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין, אבל מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקיים, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים קודם הנשואין, כן נראה לי.
וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה, היינו דוקא במתנה מרובה, ולעשיר; אבל הפוסק לעני, צריך לקיים משום דהוי כנדר (בית יוסף בשם ר"מ וכן הוא בירושלמי); וכן בעשיר מתנה מועטת, אית בה משום מחסרי אמנה אם חוזר בו (בית יוסף בשם הרשב"ש).
ועיין בחשן המשפט סימן רמ"ט בהלכות מתנה.
החתן צריך לשלם שכר התנאים, אם לא נכתב רק שטר אחד (נמוקי יוסף פרק גט פשוט). אבל אם נכתבו שני שטרות -- כל אחד משלם שלו.
כל מה שפוסקין צריכין ליתן קודם שיכנס, אבל לא יוכל לומר: כנס ואחר כך אתן, אבל אם רוצה להשליש המעות, הרשות בידו (הגהות אלפסי).
ועיין בחשן המשפט (סימן ע"ג סעיף ח') מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו והוא מרגיל קטטה עם הבת (מהרי"ק שרש פ"א):
מפרשים
(א) ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי: נראה דלי לאו דוקא ה"ה אם פסקה על בתה כמה אתה נותן מזונות לבתי ג"כ קנתה הבת דהא בגמרא בכתובות דף ק"א ע"א ע"ב מוקי ההיא דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בשטרי פסיקתא (ופרש"י החתן והכלה פוסקין תנאי' ביניה' בפני עדי' וכו' וכדרב גידל דס"ל אף על גב דלא היה קנין ביניה' כדאקמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברי' הנקני' באמירה) ולאו דוקא בתה דה"ה שאר קרובי שלה וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו:
(ב) ואין חילוק בזה בין נשואין ראשוני' לשניים: נראה דמוכח כן מן הגמרא דהא ההיא דהנושא שהבאתי בסמוך לפני זה יש לה בת מבעלה הראשון והיא פוסקת עמו שיזון את בתה ומחוייב הוא לקיים מה שפסק לה אעפ"י שנשואין שניים הוא לה ויש לדחות דלא הקפידו בירושלמי לחלק בין נשואין ראשוני' לשני' (הביאו הטור סק"ב והרב המחבר בסמוך אח"ז) רק על המחייב עצמו ולא על המקבל וההוא דהנושא מיירי ג"כ שהוא בחור והוא לו נישואין ראשוני' ע"כ קנתה הבת ע"כ לא החליט הריב"ש דין זה רק כתב דאפשר לומר כן ושכן נראה מדברי הרמב"ם:
(ג) אינו נקנה באמירה: משמע אבל אם קנו מן האב מחוייב לקיים הבן מה שנתחייב האב ולא ידעתי איך יכול האב לחייב את בנו והמרדכי כתב אין פיסוק הקדושין שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ובאחר ודאי לא מהני אפי' קנין:
(ד) שפסקו מצויי' ברשות': ודוקא שנתן לה בלשון מתנה דלא יהא אמירה בשעת קידושין גדולה מקנין שלא בשעת קידושין וכשם דקנין לא מהני למה שאינו ברשותו כך אמירה לא מהני אבל אם חייב עצמו או שיעבד לה כל נכסיו לסך מסויי' דבהאי גוונא מהני קנין אף שאינו בידו ה"ה בשעת קידושין מהני אמירה וכן פסק הריב"ש בסי' שמ"ה:
(ה) לפיכך אפי' נכתבו אינם כשטר: כלו' אם כתבו בשטר בפנינו עדי' אמר פלוני לפלוני כמה אתה נותן וכו' כלו' מאחר שכתבו דברי' כהווייתן ולא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם משום הנאה אתחתני אהדדי אלא אצל בני חורין ולא אצל משועבדי' כ"כ המ"מ פ"ו מהל' זכיה ומשמע להדיא אם כתוב בשטר אמרו לנו פלוני ופלוני כתבו וחתמו בשטר ותנו ליד כל א' פשיטא דהוי כשטר גמור דלא גרע פסיקא זו משאר שטרות הנכתבי' בידיעת המתחייבים ומיהו אם הפסק' על דבר בעין יכולין לטעון פרעתי וכמו שהאריך הריב"ש בסי' שמ"ה:
(ו) ובנשואין הראשוני': לשון הרמב"ם שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באמירה ומשמע שהאב הפוסק לבנו בחור אף שהכלה היא אלמנה מ"מ קנה הבן במה שפסק לו האב וכן להיפוך אם פוסק לבתו הבתולה אף שהחתן אלמן קנתה הבת וא"צ שיהיה לשניה' נשואין ראשוני' ואין קפידא רק על הזוכה וכמ"ש לעיל ס"ק ב' בההיא דפוסק לזון בת אשתו:
(ז) וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד: הריב"ש כתב אפשר דה"ה בשעת נשואין אעפ"י שקדש כבר וכו' ורב גידל נקט וקדשו לרבותא וכו' ע"ש ועיין לקמן סי' ס"ח סעיף ח' כתב דיש חולקין:
(ח) דהתנו כן ביחד: לאו דוקא ביחד ה"ה אם התנה א' כגון ההיא דהנושא דהוא התנה עמו דרך תנאי שיזון את בתה אף שהוא לא התנה עמה אבל אם הוא אומר מעצמו אני איזון בתך כך וכך שני' יכול לחזור דהוי פטומי מילי וע' בריב"ש:
(ט) או אשה שפסקה לבתה: כלו' שפסקה ליתן לבתה לא קנתה הבת מה שפסקה לה אמה בלא קנין אבל האם שפסקה עם בעלה ע"מ שתזון את בתה קנתה הבת דהת' הבעל מחייב בעצמו מחמת חיבת האם דמה לי פוסק לה או לבתה או לאחר על פיה וכבר כתבתי זה למעלה:
(י) הדברי' הנקנין באמירה: כלו' אעפ"י שנתבאר בסי' שלפני זה סעיף ו' בהג"ה שאם מת הפוסק אין היורשי' צריכי' לקיים היינו שלא היה שום חיוב על הפוסק רק מצד הקנס וכיון שמת פטורי' מן הקנס אבל בסי' זה דמיירי שפסק בשעת קידושין דאז קנתה הבת מיד בשעת פסיקה ודאי מחוייבי' היורשי' לקיים והחתן מוציא מהם מבני חרי ואם היה שם קנין בשעת הפסיקא הוי כשטר ומוצי' ממשעבדי:
(יא) וי"א דאין מנכין לבת מירושתה: דין זה לכאורה הוא פשוט דלמה ינכו לה מירושתה והיא כבר זכתה מחיי' והחתן מוציא הנדן מכח הפסיקא שהיתה בשעת קידושין והבת באה מכח ירושת' כמו שאר הבנות והטעם שכתב הרב דין זה בשם י"א כי מהרי"ו פסק בתשובה סי' ק"ד על מי שעשה פסיקא שלא בשעת קידושין ואח"כ מת האב וכתב דלא זכה הבן ליקח בראש כל אשר קצב לו אביו דמאיזה טעם יזכה דאין כאן מתנת ש"מ ולא מצוה מחמת מיתה וכו' ואי משום אומדנא וכו' דוק לאידך גיסא דדילמא כל מה שקצב לו היינו דוקא בחייו אבל לאחר מותו כיון דנפלו נכסי קמיה בני' ולהאי בן אית ליה נמי חלק בהדייהו לא ניחא ליה לאב להעביר נחלה משאר בני' עכ"ל והנה סברא זו אפשר ג"כ לאמר אף בנ"ד שעשה פסיקא בשעת קידושין זוכה מיד מ"מ איכא למימר היינו דוקא בחייו ע"כ כתב דין זה בלשון י"א כלומר שאינו פשוט כ"כ וכך כתב הד"מ על דברי מהרי"ו דמשמע קצת מדבריו דאם היה שם קנין אין מנכין לו מחלק ירושתו אלא נוטל תחלה מה שפסק מן האמצע עד כאן לשונו ועיין בח"ה סימן רפ"ו סעיף ג' בהג"ה לכאורה שם פסק להיפך שאם מת האב קודם שנכנס הבן לחופה לא זכה הבן וכן פסק שם הסמ"ע בשם מהרי"ו גם גבי בת דלא זכתה ויש ליישב דכאן פסק ע"פ תשובת הריב"ש דמיירי דהקנין היה שיתן לבתו ובח"ה מיירי ע"פ תשובת מהרי"ו שהקנין היה שיתן קנס לצד שכנגדו ע"כ לא זכו הבן או הבת כי לא הקנה להם ולמעשה צ"ע קנין שלנו אם הוא להזוג או להצד שכנגדו:
(יב) עיין בח"ה סי' רמ"ה: ועיין בסמ"ע שם מ"ש בזה ולדעתי דברי הרב מהרמ"א שם ודברי הסמ"ע מגומגמים דבמהרי"ו משמע דקנין אתן מהני רק דלא זכתה מיד וע"כ אם היה הקנין לבן או לבת מהני אף דהוא קנין אתן ואין להאריך כאן:
(יג) משום דהוי כנדר: עיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד על מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו דצריך לקיים נדרו כי הזוג עניים היו בשעת השידוכין ואף שאבי החתן ג"כ נתחייב להלביש את בנו מ"מ לא נתלו זה בזה עיין עוד שם:
(יד) אבל אם רוצה להשליש המעות: כלו' אם אינו מאמין לו שמא יתן לו הנדן והוא לא יכנוס אזי נותן הנדן ביד שליש אחר החופה ואז נותן השליש ליד החתן:
(טו) והוא מרגיל קטטה עם הבת: בח"ה סי' ע"ג סעיף ח' בהג"ה כתב ויש לחוש שירגיל יותר אם יתן לו א"צ ליתן לו והוא מדברי מהרי"ק ע"ש שכתב מילתא בטעמא:
(א) כמה את מכנסת לי: לאו דוקא ה"ה אם נושא אשה ופסק ליתן לבתה כך וכך כמ"ש בש"ס כמה את נותן לבנך וכו':
(ב) ואין חילוק בזה: וכן משמע ממתני' ר"פ הנושא אשר דין זה נובע משם דהא שם איירי באלמון שנשא אלמנה דתנן בת אשתו ניזונת מן משועבדים ובתו מב"ח ש"מ דאיירי באלמון שנשא אלמנה ויש לדחות:
(ג) אינו נקנה באמירה: ל"ד באמירה אלא אפילו בקנין לא מהני כיון שאינו בידו ועיין תשו' שארית יוסף סימן ד' אפילו אם מחייב את גופו ועצמו לא מהני בדבר שאינו בידו ולא יבא לידו:
(ד) מצויים ברשותם: אף על גב דהרמב"ם ס"ל דבר שאין לו קצבה א"י להתחייב מ"מ בשעת הקדושין יכול להתחייב מ"מ בדבר שאינו ברשותו גרע טפי וא"י להתחייב אפילו בשעת הקדושין ולא כפרישה ריש סימן קי"ד, מיהו אם מתחייב את עצמו וגופו יכול להתחייב כמ"ש בחושן המשפט סימן ס' ושם צריך לעשות קנין וכאן נקנה באמירה לכן מהני אפילו בפסיקת נדוניא גדולה שאין בידו כ"כ ב"ח ובפרישה מסופק בזה ועיין בחושן המשפט סימן מ' שם משמע לדעת הרמב"ם א"צ קנין ועיין בש"ך שם:
(ה) אינם כשטר: כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם פ"ה מה' זכיה והרשב"א והר"ן וכתב המגיד שלא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם אלא אצל ב"ח הלכך אפילו אם נכתב השטר אינו טורף ודוקא כשכתבו דברים כהווייתן פלוני אמר אני נותן לך כך וכך וכו' אז אמרי' לא עלה על דעתו לטרוף אבל כשמתרצי' שניהם לעשות שטר גמור יכולים לעשות וכ"כ בד"מ בשמו ופי' של ב"ח דחוק:
(ו) ובנישואין הראשונים: היינו אם פוסק לבן צריך להיות נישואין הראשונים של הבן וכן אם פוסק לבתו צריך להיות נישואין הראשונים של בתו אפילו אם הוא נישואין שניים של החתן:
(ז) וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד: ואם לא קדשו ובשעת הקדושין הזכירו התנאי נמי מהני כ"כ תו' דף ק"ט ואם לא פסקו אלא בשעת הנישואין ונשאת מיד מדייק הריב"ש מרמב"ם פי"א דקנה ובמרדכי פ' הנושא לא משמע הכי ובהר"ן ר"פ אף על פי משמע דס"ל כרמב"ם וכ"כ ב"ח אלא בד"מ כתב דהר"ן ס"ל כמרדכי וא"י מנ"ל ועיין סי' כ"ו ס"ח:
(ח) או שפסק האב וקנו מידו: היינו קנין ממש ולא קנין אתן אלא מחייב את נפשו ליתן לבנו או לבתו זכו ומוציאים מן משועבדים כיון שהיה קנין ואם לא היה קנין אלא דברים הנקני' באמירה אז גובין מב"ח ואם לא היה קנין ולא נקנה באמירה לא זכו כלל ועיין סי' הקודם:
(ט) וי"א וכו': עיין בחושן המשפט סי' רפ"ו שם פסק דמנכין לה משום דשם איירי שפסק לה ולא קנתה באמירה אף על פי שקיבל קנין סתם אמרי' הקנין לא אי לזכות לבן או לבת אלא קאי ליתן קנס לצד השני אבל אם קנתה באמירה או עשה קנין בפי' ליתן לה זכתה ואין מנכין וחילוקי' אלו נובעי' מן תשובת מהרי"ו כמ"ש בד"מ היינו בתשו' מהרי"ו סי' ק"ה פסק אם האב פסק סך ליתן ומת אין בניו צריכים לקיים כמ"ש בסי' הקודם ובסי' ק"ד פסק אם פסק נדן לבנו אין הבן נוטל אותו חלק בראש אלא נוטל מחלק ירושתו כמ"ש בחושן המשפט שם, ובסי' קמ"ב פסק אם היה קנין אין מנכין מחלק ירושתו כמ"ש כאן ע"כ צריך לומר מ"ש בתשו' ק"ד דמנכין מירושתו איירי דלא היה קנין לזכות לבנו אלא היה סתם קנין אז לא קאי לזכות לבנו מ"ה מנכין מירושתו והיינו מ"ש בחושן המשפט סי' הנ"ל, ובתשו' קמ"ב איירו שהיה קנין מפורש לזכות לבנו או לבתו אז זכין ואין מנכין מחלק ירושתו והיינו מ"ש כאן ותשו' ק"ה נראה דאיירי כשאין מגיע לחלק ירושת הבן או הבת כסך שפסק אביה ולא היה קנין מפורש לזכות להם מ"ה אין היורשים צריכים לקיים, ובסי' ק"ד וסי' קמ"ב איירי שהגיע כ"כ לחלק ירושתו אלא היורשים רוצים לנכות אותו הסך מחלק ירושתם בזה יש חילוק אם היה קנין לזכות אותם או קנין סתם ובזה שפיר כל אלו ג' תשובות מהרי"ו:
(י) אבל אם אמר אתן וכו': לפי דעת הטור בחושן המשפט שם והרשב"ץ שהבי' הב"י בסי' זה ס"ל דלא מהני קנין אתן, ובתשו' מהרי"ו סי' קמ"ג הביא פלוגת' בזה וכללא הוא להני פוסקים דס"ל קנין אתן לא מהני אז אין שום חיוב עליו וכן כתב הסמ"ע סי' רמ"ה לכן כל הקניינים שעושים בתנאים א"י לכופו כי הם קנין אתן רק החיוב הוא מחמת הבושת לכן אם נותן הקנס הוא פטור ואם היה הקנין מועיל לא היה פטור במה שנותן הקנס כמ"ש לעיל דבר הנעשה בקנין ובקנס אינו פטור אפילו אם נותן הקנס ובשדוכים כשנותן הקנס הוא פטור ע"כ הטעם הוא משום הקנין הוא קנין אתן ולא מהני ואין חיוב עליו אלא מחמת הבושת לכן הוא פטור אם נותן הקנס, וצריך לומר הא שעושים קנין במדינות פולין מן בעלי הדברים אינו אלא לאמת הדברים וכל זה איירי מחמת הקנין והקנס אז הוא פטור כשנותן הקנס מיהו עדיין יש על החוזר חיוב החרם ל"מ למנהג שכותבים במדינות פולין בפירוש הקנס אל יפטור את החרם פשיטא לא יצא י"ח אף שיתן הקנס וכ"כ הב"ח בחושן המשפט שם אלא אפי' אם כותבים סתם שנעשה בחרם ובקנס ס"ל למהר"מ מינץ ומהר"א בן ששון אפי' אם נותן הקנס אינו פטור מן החרם כמ"ש בתשובותיהם והבאתי בסימן הקודם ולא כב"ח, מיהו הסמ"ע כתב שם דאינם מקבלין החרם בפירוש אלא מחמת הקנין והקנין הוא קנין אתן אין החרם חל אפילו אם כותבין בפירוש הקנס אל יפטור את החרם והט"ז ביורה דעה סימן רל"ו פסק נמי כב"ח דאינו פטור מהחרם וצריך התרה ובספר ב"ה כתב וכל ימינו לא פסקנו לבטל החרם מחמת שנותן הקנס רק כשהיה ברצון הצדדים וכן עיקר דאינו פטור מן החרם אלא אם כן ברצון הבעל דבר, מיהו אם הוא נותן הקנס אין הבעל דבר יכול לכופו אלא הב"ד יכולים לכופו בשביל החרם שם בתשובות מהר"מ מינץ ובלא החרם שכותבים יש חרם הקהלות כמ"ש בהג"מ דיבמות ובד"מ הביא דבריו שכתב יש חרם הקהלות על מי שחוזר מהשידוך ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה לזה, לפ"ז י"ל מ"ש בתשובת מהרי"ו סימן קל"ז חזינן כמה זימנין דחוזרים בו ונותנים הקנס בלא התרה לא קאמר אלא דלא חששו משום חרם הקהלות כיון שלא נזכר בשאר פוסקים אבל אם כותבים חרם בזה מודה אפילו אם נותן קנס אינו פטור מן החרם ועיין ביו"ד שם כ' בהג"ה שנים הנשבעים זה לזה ועבר אחד מהם אף השני פטור והיינו דברי המרדכי וכתב דנלמד מש"ס פ"ק דסוטה ובטורי זהב שם נכנס בדוחקים מהיכא למד המרדכי ושמעתי ממו"ח הגאון מהר"ר ליב ז"ל דלמד משבועת אברהם ואבימלך דאיתא בסוטה דף ז' והוא יחל להושיע את ישראל הוחל שבועתו של אבימלך ופרש"י לפי שהם עברו על השבועה בתחלה, וכל זה איירי למ"ד דקנין אתן לא מהני ויש אומרים קנין אתן מהני ויש לפרש דברי מהרי"ו שם בתשו' בשני אופנים, א' קנין אתן מהני היינו אם נעשה קנין סודר ליתן לא' מתנה זכה אותו פלוני במתנה ואם מת הנותן צריכים בניו לקיים ומכל שכן אם הוא חי דצריך לקיים ומוציאים ממנו אבל אם לא עשה קנין ליתן מתנה אלא עשה קנין ליתן שטר מתנה או שטר כתובה לאשתו אז כופין אותו כשהוא חי לקיים הקנין ויתן אותו שטר אבל מ"מ לא זכה אותו פלוני במתנה כיון שלא נכתב השטר ואם מת הנותן ולא נתן השטר אין מוציאין מיורשין המעו' עוד יש לפרש בע"א אפילו אם עשה ק"ס ליתן מתנה לפלוני אין שום זכו' להמקבל אלא כופין את הנותן לקיים הקנין ואם מת ולא נתן אין מוציאין מיורשיו, ובמהרי"ו משמע דלא הכריע בין הדיעות אם קנין אתן מהני וכ"כ ב"ח בחושן המשפט סימן רמ"ה ולא כח"מ שכ' דמהרי"ו ס"ל קנין אתן מהני ודברי הרב רמ"א בהג"ה בחושן המשפט שם תמוה שכתב ומהרי"ו פסק כדעה הראשונה דקנין אתן לא מהני וליתא דהא לא הכריע שם וכבר הקשה עליו בב"ח שם ואפשר לומר דס"ל כפי' השני שכתבתי אפילו אם קנין אתן מהני מ"מ אין שום זכות למקבל כל זמן שלא נתן ושם משמע לדעת הב"י דס"ל למ"ד קנין אתן מהני זוכה המקבל ע"ז כתב מהרי"ו פסק כדעה הראשונה דלא זכה כלום ואם מת הנותן אין מוציאין מיורשיו נמצא קנין אתן לא אתברר הלכתא לכן אין מוציאים מיורשיו ואפילו ממנו אין מוציאים מספקא דלמא הלכתא קנין אתן לא מהני ואינו חייב כלום, ומה שמוציאים הקנס מצד העובר וחוזר משידוך היינו מפני הבושת ודוקא כשהוא חי אבל אם מת פטורים היורשים אלא א"כ נתן ש"ח ליד הבעל הדבר או אם מתחייב את עצמו נגד הצד השני בחוב גמור והצד השני נותן לו כתב אם יגמור השידוך הוא פטור מחוב ההוא כמ"ש חכמי ספרדיי' אז אפילו אם הוא מת צריכי' היורשים לשלם החוב, וא"ל לפ"ז מנ"ל להטור דחכמי ספרדי' פליגי על תוס' שכתבו בשידוכי' ליכא אסמכתא וח"ס ס"ל דאיכא אסמכתא מדעשאו חיוב כהנ"ל מנ"ל להוכיח מזה דס"ל דאיכא אסמכתא דלמא הא דעשאו חיוב כהנ"ל כי היכא דלא מהני תו טענות אונס אפילו אם ימות חייבי' היורשין לקיים ולא עשאו משום חשש אסמכתא וכן הקשה בנ"ש וי"ל דדייק מדברי הרמב"ם שכ' בשמם בכל אסמכתא ושידוכי' וכל כיוצא בזה עושים חיוב כהנ"ל ש"מ אם לא עשה חיוב בזה הוי אסמכתא:
(יא) משום דהוי כנדר: הסמ"ע בסימן קכ"ה כתב שיכול להתיר הנדר כל זמן שהוא בידו כמו בנודר לצדק' כמ"ש ביורה דעה סימן רכ"ח, כתב בתשו' מהרי"ל מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו צריך לקיים כי הזוג עניים הם בשעת השידוכים ואפילו אם אבי החתן ג"כ התחייב את עצמו להלביש את בנו מ"מ לא נתלה זה בזה האב שעשה שידוך עם בנו ואח"כ רוצה שיסלק הצד השני את הנדוני' והוא דוחה לאב ואומר לאו בעל דברים דידי את כי המעות מגיע להחתן ולהחתן אומר שהוא לא היה בשעת התנאים וא"י כלום רק שמע מאביו השיב ר"ת דיכתוב החתן הרשאה לאביו ואז חייב לסלק לאביו דאז אביו שלוחו של החתן וא"י הצד השני לדחות את אבי החתן תשו' מהר"מ ב"ב סימן קפ"ז וכלבו:
(יב) החתן צריך לשלם: אפילו אם הוא ת"ח ש"ס:
את מכנסת לי כו' באשה שייך מכנסת כי היא באה לרשות בעלה אבל באיש לא שייך לשון זה אלא נתינה או כתיבה:
שאין אדם מקנה דשב"ל בח"מ סי' ס' כ' דדרך חיוב יכול לשעבד עצמו אפילו בדבר שלב"ל:
לפיכך אפילו נכתבו כו' בטור כתב ופי' רש"י שאם שניהם רוצים לכתבם ולהחתים עדים בדבר אין שומעין להם כדי שלא יוכל לטרוף ממשעבדי וכן נראה דעת הרמב"ם שכתב דברים אלו לא נתנו להכתב לפיכך אינו כשטר שיטרוף ממשעבדי ע"כ ור"י פי' דמדעת שניהם כותבין אבל מדעת א' לבדו אין לנו לכתבם לעשות שטר עכ"ל הטור הבין דברי רמב"ם שאם כתבו שטר מהני לטרוף ממשעבדי אלא כ"ז שלא נכתב אין טורף ממשעבדי והיינו כרש"י אבל המ"מ פי' דברי הרמב"ם שאין הכתיבה בזה עושה שטר לטרוף ע"כ כ' כאן הש"ע אפי' נכתבו כו' וע' אח"ז:
בד"א כשפסק האב לבתו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מרוב שמחה גמר ומקנה:
ואפי' ממשעבדי משמע מל' זה דאפי' בלא נכתב השטר הוי כן והוא תימא דפשוט בגמרא דלא גבי אלא מבני חורי ולא ניתן להכתב ובד"מ מעתיק בל' זה הדברים הנקנים באמירה או שקיבל האב קנין ומת החתן גובה הכל כמו שפסק ואי קנו מידו או שהיו שטר כתוב ע"ז גובה אפי' משועבדים עכ"ל ובודאי יש כאן ט"ס וצ"ל כמו שהוא בד"מ אלא דתמוה לי הא ודאי צ"ל דהריב"ש שכ' כן ס"ל כרש"י שזכרתי בסמוך והלא כבר פסק הש"ע כרמב"ם דלא מהני שטר לטרוף ממשעבדי ושם לא כתב רמ"א כלום וכאן פסק בסתם דטריף ולא כתב דרך י"א ונראה דזה מיירי שעש שט"ח ממש ובה מודים הכל. וכן ראיתי בד"מ שכתב על דברי הרמב"ם וז"ל משמע אבל נתרצו שנים לעשות שטר ממש ודאי מהני:
(א) מכנסת לי: ל"ד לי ה"ה אם נושא אשה ופסקה ליתן לבתה כך וכך. ול"ד בתה ה"ה שאר קרובים. וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו ח"מ.
(ב) בזה: ר"ל באיש ואשה שפסקו ע"י עצמם אין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים אבל האב הפוסק ע"י בנו או בתו הוא דוקא בנשואים ראשונים כמבואר בסעי' זה.
(ג) באמירה: ל"ד באמיר' אלא אפילו בקנין לא מהני כיון שאינו בידו ואפילו אם מחייב את גופו ועצמו לא מהני בדבר שאינו בידו ולא יבא לידו אבל אם ידעינן דנתרצה הבן אפילו האב לא קנה בקנין מהני באמירה בה"י ב"ש.
(ד) וקדשו: ה"ה נשאו. אבל עמדו ושדכו לא מהני הר"ש הלוי הח"מ סי' ה'.
(ה) ברשותם: עיין בה"י וב"ש.
(ו) הראשונים: היינו אם פוסק לבן צריך להיות נשואין הראשונים של הבן. וכן אם פוסק לבתו צריך להיות נשואין הראשונים של בתו אפילו אם הוא נשואין שני' של החתן ח"מ ב"ש.
(ז) מיד: ואם לא קדשו ובשעת הקדושין הזכירו התנאי נמי מהני ב"ש. ואם נכתבו התנאים בשטר אפילו לא קדשו מיד קנו הרמ"ע ח"א סי' רס"ג. ועיין תוס' דכתובות דף נ"ג ע"א ד"ה השתא נמי אהדר בי וכו' דמשמע שם אפי' אם כתבו אם לא קדשו מיד יוכל לחזור דהא שם בגמר' איירי דכתבו בה ע"ש ודו"ק. ועיין בה"י.
(ח) ביחד: ל"ד ביחד ה"ה אם א' התנה כגון ההיא דהנושא דהיא התנה עמו. אבל אם הוא אומר מעצמו אני אזון בתך כך שנים יוכל לחזור ריב"ש ח"מ.
(ט) מידו: היינו קנין ממש ולא קנין אתן. אלא מחייב את נפשו ליתן לבנו או לבתו זכו ומוציאין מן המשועבדים כיון שהיה קנין ופסק בשעת קדושין. ואם לא היה קנין אלא דברים הנקנים באמיר' דהיינו שפסק בשעת קדושין אז גובין מבני חרי ואם לא היה קנין ולא קנה באמירה לא זכו כלל.
(י) מירושתה: עיין בח"ה סי' רפ"ו דשם פסק דמנכין לה. משום דשם איירי פסק לה ולא קנתה באמירה אעפ"י שקיבל קנין סתם אמרינן הקנין לא קאי לזכות לבן או לבת אלא קאי קאי ליתן קנס לצד שכנגדו אבל אם קנתה באמירה או עשה קנין בפירוש ליתן לה זכתה ואין מנכין. ועיין ב"ש ודו"ק. וכנה"ג דף פ"ו ע"א סעיף א'. אב שפסק לבתו סך מעות ונפלה לה ירושה מבית אבי אמה והשיאה מאותו ירושה יש להסתפק אם יכולה הבת להוצי' מאביה מה שנדר לה מהרי"ט בתשובה חח"מ סי' צ"ג. הפוסק מעות לחתנו בעת שהיו שוים הגרו' שיש לערך מאה ובעת הכנסת לחופה ירדו לערך שבעים לאיזה ערך יתפרע עיין כנה"ג בחח"מ סי' ע"ד.
(יא) אתן: עיין תשובת מהר"י ווייל סי' קמ"ג וכללא הוא להני פוסקים דס"ל קנין אתן לא מהני תו אין שום חיוב עליו וכ"כ הסמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב' לכן כל הקנינים שנעשים בתנאים א"י לכופו כי הם קנין אתן רק החיוב הוא מחמת הבושת לכן אם נותן הקנס הוא פטור ואם הי' הקנין מועיל לא היה פטור במה שנותן הקנס כמ"ש לעיל דבר הנעשה בקנין ובקנס אינו פטור אפילו אם נותן הקנס. ובשידוכים כשנותן הקנס הוא פטור ע"כ הטעם הוא משום הקנין הוא קנין אתן ולא מהני ואין חיוב עליו אלא מחמת הבושת לכן הוא פטור. אם נותן הקנס וכל זה איירי מחמת הקנין והקנס אז הוא פטור כשנותן הקנס. מיהו עדיין יש על החוזר חיוב על החרם. ל"מ כשכותבין בפירוש הקנס לא יפטור את החרם פשיטא לא יצא י"ח אף שיתן הקנס וכ"כ הב"ח. אלא אפילו אם כותבים סתם שנעשה בחרם ובקנס יש פוסקים דס"ל אפילו אם נותן הקנס אינו פטור מן החרם. ועי"ל סי' נו"ן ס"ק כ"ג שכתבתי בשם הסמ"ע דאפילו אם כותבין בפירוש דהקנס לא יפטור את החרם אין החרם חל ע"ש. וט"ז ביורה דעה סי' רל"ו פסק נמי כב"ח דאינו פטור מהחרם וצריך התרה ע"ש. ובה"י בסי' נו"ן כתב ג"כ וכל ימינו לא פסקנו לבטל החרם מחמת שנותן הקנס רק כשהיה ברצון הצדדים וכן עיקר דאינו פטור מן החרם אא"כ ברצון הבעל דבר. מיהו אם הוא נותן הקנס אין הבעל דבר יוכל לכופו אלא הב"ד יכולים לכופו בשביל החרם. ובלא החרם שכותבים בתנאים. יש חרם הקהלות על מי שחוזר השידוך ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה לזה. ועיין ב"ש.
(יב) כנדר: סמ"ע בסי' קנ"ה כתב שיוכל להתיר הנדר כל זמן שהוא בידו כמו בנודר לצדקה. כמ"ש ביורה דעה סי' רנ"ח ע"ש. מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו צריך לקיים כי הזווג עניים הם בשעת שדוכים והוי כמו שנזכר בש"ע חושן משפט סי' קכ"ב סעיף ה' ע"ש. ואפילו אם אבי החתן ג"כ התחייב א"ע להלביש את בנו מ"מ לא נתלה זה בזה תשובת מהרי"ל סי' ס"א ע"ש. האב שעשה שידוך עם בנו ואח"כ רוצה שיסלק הצד השני את הנדוניא והוא דוחה לאב ואומר לאו בעל דברים דידי את כי המעות מגיע להחתן. ולהחתן אומר שהוא לא היה בשעת התנאים וא"י כלום רק שמע מאביו. הדין הוא דיכתוב החתן הרשאה לאביו ואז חייב לסלק לאביו דאז אביו שלוחו של החתן וא"י הצד השני לדחות את אבי החתן תשובת מהר"ם וכלבו ב"ש.
(יג) לשלם: אפי' אם הוא ת"ח ש"ס.