חלקת מחוקק על אבן העזר נא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר נא |

סעיף א[עריכה]


(א) ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי:    נראה דלי לאו דוקא ה"ה אם פסקה על בתה כמה אתה נותן מזונות לבתי ג"כ קנתה הבת דהא בגמרא בכתובות דף ק"א ע"א ע"ב מוקי ההיא דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בשטרי פסיקתא (ופרש"י החתן והכלה פוסקין תנאי' ביניה' בפני עדי' וכו' וכדרב גידל דס"ל אף על גב דלא היה קנין ביניה' כדאקמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברי' הנקני' באמירה) ולאו דוקא בתה דה"ה שאר קרובי שלה וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו:


(ב) ואין חילוק בזה בין נשואין ראשוני' לשניים:    נראה דמוכח כן מן הגמרא דהא ההיא דהנושא שהבאתי בסמוך לפני זה יש לה בת מבעלה הראשון והיא פוסקת עמו שיזון את בתה ומחוייב הוא לקיים מה שפסק לה אעפ"י שנשואין שניים הוא לה ויש לדחות דלא הקפידו בירושלמי לחלק בין נשואין ראשוני' לשני' (הביאו הטור סק"ב והרב המחבר בסמוך אח"ז) רק על המחייב עצמו ולא על המקבל וההוא דהנושא מיירי ג"כ שהוא בחור והוא לו נישואין ראשוני' ע"כ קנתה הבת ע"כ לא החליט הריב"ש דין זה רק כתב דאפשר לומר כן ושכן נראה מדברי הרמב"ם:


(ג) אינו נקנה באמירה:    משמע אבל אם קנו מן האב מחוייב לקיים הבן מה שנתחייב האב ולא ידעתי איך יכול האב לחייב את בנו והמרדכי כתב אין פיסוק הקדושין שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ובאחר ודאי לא מהני אפי' קנין:


(ד) שפסקו מצויי' ברשות':    ודוקא שנתן לה בלשון מתנה דלא יהא אמירה בשעת קידושין גדולה מקנין שלא בשעת קידושין וכשם דקנין לא מהני למה שאינו ברשותו כך אמירה לא מהני אבל אם חייב עצמו או שיעבד לה כל נכסיו לסך מסויי' דבהאי גוונא מהני קנין אף שאינו בידו ה"ה בשעת קידושין מהני אמירה וכן פסק הריב"ש בסי' שמ"ה:


(ה) לפיכך אפי' נכתבו אינם כשטר:    כלו' אם כתבו בשטר בפנינו עדי' אמר פלוני לפלוני כמה אתה נותן וכו' כלו' מאחר שכתבו דברי' כהווייתן ולא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם משום הנאה אתחתני אהדדי אלא אצל בני חורין ולא אצל משועבדי' כ"כ המ"מ פ"ו מהל' זכיה ומשמע להדיא אם כתוב בשטר אמרו לנו פלוני ופלוני כתבו וחתמו בשטר ותנו ליד כל א' פשיטא דהוי כשטר גמור דלא גרע פסיקא זו משאר שטרות הנכתבי' בידיעת המתחייבים ומיהו אם הפסק' על דבר בעין יכולין לטעון פרעתי וכמו שהאריך הריב"ש בסי' שמ"ה:


(ו) ובנשואין הראשוני':    לשון הרמב"ם שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באמירה ומשמע שהאב הפוסק לבנו בחור אף שהכלה היא אלמנה מ"מ קנה הבן במה שפסק לו האב וכן להיפוך אם פוסק לבתו הבתולה אף שהחתן אלמן קנתה הבת וא"צ שיהיה לשניה' נשואין ראשוני' ואין קפידא רק על הזוכה וכמ"ש לעיל ס"ק ב' בההיא דפוסק לזון בת אשתו:


(ז) וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד:    הריב"ש כתב אפשר דה"ה בשעת נשואין אעפ"י שקדש כבר וכו' ורב גידל נקט וקדשו לרבותא וכו' ע"ש ועיין לקמן סי' ס"ח סעיף ח' כתב דיש חולקין:


(ח) דהתנו כן ביחד:    לאו דוקא ביחד ה"ה אם התנה א' כגון ההיא דהנושא דהוא התנה עמו דרך תנאי שיזון את בתה אף שהוא לא התנה עמה אבל אם הוא אומר מעצמו אני איזון בתך כך וכך שני' יכול לחזור דהוי פטומי מילי וע' בריב"ש:


(ט) או אשה שפסקה לבתה:    כלו' שפסקה ליתן לבתה לא קנתה הבת מה שפסקה לה אמה בלא קנין אבל האם שפסקה עם בעלה ע"מ שתזון את בתה קנתה הבת דהת' הבעל מחייב בעצמו מחמת חיבת האם דמה לי פוסק לה או לבתה או לאחר על פיה וכבר כתבתי זה למעלה:


(י) הדברי' הנקנין באמירה:    כלו' אעפ"י שנתבאר בסי' שלפני זה סעיף ו' בהג"ה שאם מת הפוסק אין היורשי' צריכי' לקיים היינו שלא היה שום חיוב על הפוסק רק מצד הקנס וכיון שמת פטורי' מן הקנס אבל בסי' זה דמיירי שפסק בשעת קידושין דאז קנתה הבת מיד בשעת פסיקה ודאי מחוייבי' היורשי' לקיים והחתן מוציא מהם מבני חרי ואם היה שם קנין בשעת הפסיקא הוי כשטר ומוצי' ממשעבדי:


(יא) וי"א דאין מנכין לבת מירושתה:    דין זה לכאורה הוא פשוט דלמה ינכו לה מירושתה והיא כבר זכתה מחיי' והחתן מוציא הנדן מכח הפסיקא שהיתה בשעת קידושין והבת באה מכח ירושת' כמו שאר הבנות והטעם שכתב הרב דין זה בשם י"א כי מהרי"ו פסק בתשובה סי' ק"ד על מי שעשה פסיקא שלא בשעת קידושין ואח"כ מת האב וכתב דלא זכה הבן ליקח בראש כל אשר קצב לו אביו דמאיזה טעם יזכה דאין כאן מתנת ש"מ ולא מצוה מחמת מיתה וכו' ואי משום אומדנא וכו' דוק לאידך גיסא דדילמא כל מה שקצב לו היינו דוקא בחייו אבל לאחר מותו כיון דנפלו נכסי קמיה בני' ולהאי בן אית ליה נמי חלק בהדייהו לא ניחא ליה לאב להעביר נחלה משאר בני' עכ"ל והנה סברא זו אפשר ג"כ לאמר אף בנ"ד שעשה פסיקא בשעת קידושין זוכה מיד מ"מ איכא למימר היינו דוקא בחייו ע"כ כתב דין זה בלשון י"א כלומר שאינו פשוט כ"כ וכך כתב הד"מ על דברי מהרי"ו דמשמע קצת מדבריו דאם היה שם קנין אין מנכין לו מחלק ירושתו אלא נוטל תחלה מה שפסק מן האמצע עד כאן לשונו ועיין בח"ה סימן רפ"ו סעיף ג' בהג"ה לכאורה שם פסק להיפך שאם מת האב קודם שנכנס הבן לחופה לא זכה הבן וכן פסק שם הסמ"ע בשם מהרי"ו גם גבי בת דלא זכתה ויש ליישב דכאן פסק ע"פ תשובת הריב"ש דמיירי דהקנין היה שיתן לבתו ובח"ה מיירי ע"פ תשובת מהרי"ו שהקנין היה שיתן קנס לצד שכנגדו ע"כ לא זכו הבן או הבת כי לא הקנה להם ולמעשה צ"ע קנין שלנו אם הוא להזוג או להצד שכנגדו:


(יב) עיין בח"ה סי' רמ"ה:    ועיין בסמ"ע שם מ"ש בזה ולדעתי דברי הרב מהרמ"א שם ודברי הסמ"ע מגומגמים דבמהרי"ו משמע דקנין אתן מהני רק דלא זכתה מיד וע"כ אם היה הקנין לבן או לבת מהני אף דהוא קנין אתן ואין להאריך כאן:


(יג) משום דהוי כנדר:    עיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד על מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו דצריך לקיים נדרו כי הזוג עניים היו בשעת השידוכין ואף שאבי החתן ג"כ נתחייב להלביש את בנו מ"מ לא נתלו זה בזה עיין עוד שם:


(יד) אבל אם רוצה להשליש המעות:    כלו' אם אינו מאמין לו שמא יתן לו הנדן והוא לא יכנוס אזי נותן הנדן ביד שליש אחר החופה ואז נותן השליש ליד החתן:


(טו) והוא מרגיל קטטה עם הבת:    בח"ה סי' ע"ג סעיף ח' בהג"ה כתב ויש לחוש שירגיל יותר אם יתן לו א"צ ליתן לו והוא מדברי מהרי"ק ע"ש שכתב מילתא בטעמא: