תשובות ריב"ש/קכט
תשובה קכט[עריכה]
עוד שאלת ראובן היתה לו בת גדולה והיה הולך למדינת הים בסחורותיו והרשתו ועשאתו שליח לקבל קדושיה, וראובן הנזכר כאשר היה במדינת הים היה שולח לביתו תכשיטין לצורך בתו כנהוג באבי הבנות כדי ליתנם לה לזמן נשואיה בנדוניתא או במתנה. ולזמן ראובן שדך בתו ללוי ונדר לתת לו בנדוניא עם בתו סך ידוע בכל דבר שירצה בין בכסף בין בזהב או מטלטלין וקבל קדוש' מלוי הנזכר ומת ראובן הנזכר במדינת הים ולא צוה מחמת מיתה גם מחיים לא בירר הדברים שיכניס לה בנדונייתה ונאבד ממונו והניח יורש זכר והבת ואלמנתו ועתה בא לוי חתנו ותובע כל הסך אשר נדר לו ראובן עם בתו וטען ואמר שיש לו זכות בנסכים האלו שנשארו כי הוא כמו בעל חוב מצד שקנה את בתו של ראובן בשעה שקבל אביה את קדושיה קנה אגבה את הנדור לה או לכל הפחות התכשיטין שהיה שולח לה אביה לתתם לה בנדונייתה. והיורש טוען שאף על פי שקנה את האשה לא קנה את הנדור לה. גם מה שטוען לוי מן התכשיטין ששלח לה אביה שקנאם איננה טענה מאחר שלא ייחדן לו בחובו בחייו והיה בידו להחליף אינן שלה ואין ללוי זכות במה שטוען.
ואמרת שנראה לך שהדין עם לוי שכיון שקדש את האשה ואסרה על כל העולם אין לך משיכה גדולה מזו וקנה המטלטלין בכל מקום שהם. עוד נראה לך שהאשה היא כמו קרקע ונקנית המטלטלים ללוי מדין אגב. עד כאן תורף שאלתך.
תשובה: אם כששדך ראובן את בתו ללוי ונדר לתת לו בנדונייתה כך וכך -- נשתעבד בזה בקנין, הדבר פשוט שגובה לוי מנכסי ראובן כל מה שנדר לתת לו ואפילו מן המשועבדין[1] כיון שהוא רוצה לכנוס כדאיתא בכתובות פרק הנושא (דף קב:) דבשטרי פסיקתא אם קנו מידו גבי ממשעבדי אבל אם לא קנו מידו היינו דרב גידל דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקדשו קנו, והן הן הדברים שנקנין באמירה. ומתבאר שם בגמרא בפר' הנושא במסקנא דברי' הללו לא נתנו ליכתוב רוצה לומר דלית להו דין שטר לגבות ממשעבדי אבל מבני תרי(?) גבי.
וגבי ההיא דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל (כתובות קט, א) דקיימא לן כאדמון דאמר יכולה היא שתאמר אני לא פסקתי על עצמי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור, ורוצה לומר פשט לו הרגל שהלך לו למדינה אחרת וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: והוא שלא הניח נכסים אבל בשיש לו יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהן דברים הנקנין באמירה, עכ"ל. דאלמא אף על פי שעדיין לא כנס והלך לו למדינה אחרת -- יורדין לנכסיו כיון שזה מוכן לכנוס והוא הדין אם מת האב הפוסק קודם שכנס.
ומה שאמרו בירושלמי תני בר קפרא פוסק על מנת לכנוס -- זהו בשמת החתן קודם שכנס דתנן במתניתין שאף אם היא זקוקה לאחיו יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן ועל זה הקשו שם בירושלמי -- "ולא אלו הדברים הנקנין באמירה הן תני בר קפרא פוסק על מנת לכנוס". וכ"כ הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל.
אמנם צריך שיהיו התנאין בשעת הקדושין אבל אם היו התנאין בשעת השדוכין ואחר זמן קדשו ולא הזכירו התנאים אינן נקנין באמירה וזהו לשון רב גידל "ועמדו וקדשו", וכן כתב רבי' שמואל ז"ל וכ"כ בספר אבן העזר (סימן נ"א) שצריך שלא יפסיק בין התנאין ובין הקדושין בדברים אחרים אם הפסיקו אינן נקנין באמירה.
וכן כתוב בעטור שאם לא התנו כן אלא שעשה כן מעצמו הוי כשאר חיוב בעלמא ולא מקני באמירה והיינו משום דדייקינן לשנא דרב גידל דהא מלתא חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו. וכן צריך שיהיה זה בנשואין הראשונים כמ"ש הרי"ף ז"ל מן הירושלמי. וכל שלא היו בו כל הדרכים האלו -- לא קנה.
והטעמים שאמרת -- שכיון שקדש הוה ליה כמשיכה, וכן דאשה היא כקרקע וקנה החפצים אגבה -- הבל המה, שאם היה כן לא היו צריכין לכל אלו הדקדוקין ולטעמא של רב גידל דדברים הנקנין באמירה משום דבההיא הנאה דקא מחתני אהדדי גמרו ומקנו. ואפילו עבד ושפחה לא הוו כקרקע לקנות מטלטלין אגבן אלא בעודן עליהן ומדין חצרו, ובעינן שיהיה העבד כפות כי היכי דלא תהוי חצר מהלכת כמו שמבואר זה בפרק קמא דבבא קמא (דף יב.) וכתוב להרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' מכירה). ובנדון זה כל שלא קנה הבעל באמירה גם הבת לא קנתה החפצים ההם אף על פי שיהיה דעת האב לתתם לה כשתנשא כיון שעדיין לא נתנם לה ועובדא דפרק מי שמת (בבא בתרא קמג, ב) ההוא גברא דשדר פיסקי שיראי לביתיה ואמר רב אמי הראויין לבנים לבנים הראויין לבנות לבנות ר"ל והבנות הן נשואות כבר, ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתא שדר, ואי בנתיה לא אינסיבא לא שביק איניש בנתיה ויהיב לכלתיה ההיא כבר פירשה רבינו שמואל ז"ל כששלחום שיתנום לאנשי ביתו ולא היה לו אשה וכ"כ ברמ"ה ז"ל דאי לית ליה איתתא ודאי לדידה שדר דכגופו דמיא.
ובספר חושן משפט (סימן רמ"ז) הביא דעת הרמ"ה ז"ל בלי חולק וכן כתוב שם השולח חפצים שיתנום לבני ביתו ולא פירש היאך יחלקום אם יש לו בנים וכו' נראה שאין זה אלא בשפירש לשם מתנה הא לאו הכי לביתיה שדר שיעמדו בעדו.
כללא דמילתא בנדון זה אם קנו מיד אבי הבת בתנאים ההם חייבין להשלים מנכסיו ואפילו ממשעבדי, אמנם האשה תגבה כתובתה ראשונה. ואם לא קנו מידו אם קדשו מיד בשעת שדוכין או שהזכירו התנאים ההם בשעת הקדושין כבר נתחייבו שניהם באותן תנאין באמירה בעלמא לגבות מבני חרי ואם אין התנאין קיימין או שאין שם נכסים יכולה היא שתאמר אל הארוס אני לא פסקתי על עצמי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס (כלומר בלא נדוניא) או פטור, דקיימא לן כאדמון וכרשב"ג דאמר רואה אני את דברי אדמון.
- ^ רמ"א שו"ע אבן העזר סימן נא