תשובות ריב"ש/קכח
תשובה קכח[עריכה]
בגאיה[1] לרבי שם טוב הלוי י"א
שאלת ראובן הלך בסחורה למדינת הים והניח ביתו ובניו בכאן והניח חצרון בן אחיו שישתדל בעבורו בסחור'. וראובן הנזכר היה שולח לחצרון הסחורות דרך ים וחצרון מקבלם ומוכרם, פעמים במעות פעמים בהמתנה כדרך שעושים הסוחרים האחרים. גם היה לוקח הסחורות ששולח לראובן פעמים במעות פעמים בהקפה. וכל זה היה יודע ראובן הנזכר. גם סוחרים אחרים היו שולחין לחצרון על יד ראובן פקדונות מסחורה לרביע הריוח כנהוג בין הסוחרים וחצרון היה שולח הכל -- קרן וריוח -- לראובן, ולא היה מעכב כלום, יען היו אוהבים גדולים. ועמדו בענין זה כמו שמונה שנים ולא באו לחשבון כי(?) היה דעת ראובן לתת לחצרון חלק יפה מנכסיו, ירויחו או לא ירויחו, באהבתו אותו ובעבוד' שהיה עושה עמו.
ותוך הזמן הזה היה ראובן הנזכר קונה חפצים ושולח לביתו על יד חצרון, כמו כסף וזהב ומרגליות ומטלטלין וספרים וכלי בית. ואחר כך נתעכב ראובן איזה זמן שלא ישלח לו, וכונתו היתה לטובה, למען יראה מה יעשה חצרון עם הנושים בו בעד הסחורו' שהי' שולח לראובן, ואחר זה שלח לו ספון א' עם סחורות ואמר לו בכתבו שישתדל עתה לשלוח לו כנגד כל מה ששלח לו בספון ויותר, כי דעתו לשוב לביתו ולבא לחשבון עמו. וחצרון בשמחתו בזה השתדל ולקח בהקפה ושלח לו הכל ויותר בספון עצמו, והכל הגיע ליד ראובן. ותיכף מת ראובן ואבדו הסחורות כולם, וכל מה שהיה לראובן במדינת הים וכל חשבונותיו וספריו -- הכל נאבד בענין רע, ולא נשאר לו בלתי אם המטלטלין והחפצים ששלח לביתו. וחצרון אינו יודע מה לעשות מהנושים הרבים אשר עליו; ואף על פי שגם הוא נושה באחרים.
ועתה חצרון תובע וטוען כי יש לו זכות במה ששלח ראובן לביתו, ושקודם שתקח האלמנה כתובתה ושירשו בניו החפצים והמטלטלין ההם הוא רוצה למכור מהם לפרוע הנושים בו מצד הסחורה ששלח לראובן, כי על אחריותו היה לוקח אותם ונכסי ראובן משועבדים לו לפרוע לו כל החובות. וממה שישאר גם כן יקח חלקו מהריוח שרווח כמו שהוא מראה בחשבונותיו, כי גם במטלטלין יש בהם מחלקו, כי מהריוח היה קונה החפצים ושולח.
והיורשים טוענים כי המטלטלין ההם כבר הם שלהם ובחיי ראובן זכו בהם ואין המטלטלין אחראין לו ולנושים. וחצרון יגבה החובות שהוא נושה באחרים ויפרע לאשר נושים בו. וחצרון טוען כי לו היו החובות ההם במקום עדים היה הדין עמהם אבל הם במקומות שאינו יכול להוציאם עתה ולכן יקחו הם החובות ויתחייבו לפרוע הנושים בו ויגבו לנפשם החובות מעט מעט, כי לא הוא לבדו המוכר בהמתנה גם כי יש לו לקבל חלקו ממה שרווח. והיורשים טוענים שאין לו שום ריוח כי כבר נאבד הכל, הקרן והריוח. וחצרון טוען כי אפילו יאמרו שנאבד הכל ואין לו שום ריוח ממה שעשה עם ראובן -- יש לו על נכסי ראובן הריוח שרווח עם האחרים על ידו, שהכל היה בידו.
אלו הם טענותיהם ושאלת להודיעך הדין עם מי.
תשובה: דע שבענינים כאלו הכל הולך אחר מנהג הסוחרים כדתני' בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קטז, ב) ואין משנין ממנהג החמרין. וברייתא אחרת נמי תניא ואין משנין ממנהג הספנין. ולכן ראוי לבית דין לברור להם שני סוחרים אנשי אמת שיראו ויעיינו בחשבונותיהם בדקדוק ובכתבי ראובן הנשלחים לחצרון, אשר אין ספק שהם בידו, ואם יראו ויבינו מהם שידע ראובן שחצרון היה מוכר הסחורות בהמתנה ולא היה מקפיד -- הנה זכה חצרון להיות החובות המחוייבים לחצרון על אחריות הנכסים הנשארים לראובן, ואם יפסדו החובות ההם יפסדו ליורשי ראובן. ואף אם אין דרך שאר הסוחרים למכור בהמתנה. ואם יבינו מתוך כתבו שהיה מקפיד בזה -- אז הם על אחריות חצרון, ואף אם דרך שאר הסוחרים למכור כן, לפי שחצרון שליח של ראובן ואין לו לעבור על דעת משלחו דא"ל דאמרינן ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ואם מתוך כתבי ראובן לא יובן לא קפידא ולא רצון -- אז הולכים אחר מנהג שאר הסוחרים כדאמרינן בפרק איזהו נשך (דף עד.) גבי סיטומתא "ואי באתרא דנהיגי למיקנא ממש קני".
והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק הגוזל גבי אין משלחין מעות בדיוקני: "והיכא דשדר ליה לחברי כתבא ואמר ליה שדר לי ההוא מידי דאית לי גבך ושדרינהו ניהליה -- לא מחייב באחריותייהו, דהכי נהגו האידנא תגרי, וקיימא לן מנהגא מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא".
וכתב הרשב"א ז"ל על זה וז"ל: "וכן אתה דן בכ"מ במה שנהגו בממונות. ואפילו נהגו כן במקום אחד אתה נוהג כן במקומו כאילו הוא תנאי גמור מוסכם ביניהם. ואפילו לא הסכימו בפירוש בני המדינה אלא שנהגו כן סתם -- הרי הוא מנהג חזק כאילו התנו בו. ואפילו לא כתבו הרי הוא מן הסתם כאילו כתבו ודנין בו כאילו הוא תנאי בית דין כיון שנהגו לעשות כן תדיר. ואפילו הוא כנגד ההלכה, שהמנהג מבטל הלכה", עכ"ל.
אמנם תחלה יש לחצרון להוכיח מה שיש לראובן להחזיר לו ממה ששלח לו, ואם הותירו הסחורות ששלח לראובן על הסחורות ששלח ראובן אליו, וזה בכתבי ראובן או בספרי המעשר של בגיאה ושל מיורקה, לפי שאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה או כפי הראיות שדרך הסוחרים להיות מספיקות להם.
ואחרי שיתברר שיש לחצרון לקבל סך-מה מנכסי ראובן -- הנה הוא בסך ההוא כבעל חוב ויש לו לגבות חובו מנכסי ראובן וממה ששלח לביתו. ואין לאשתו ולבניו לטעון שכבר זכו בהן אלא בבגדי חול, שבאלו זכו -- כל שלקחן לשמן -- ואף על פי שלא לבשו אותן עדיין. אבל בבגדי שבת והמועד -- בעל חובה גובה אותן. שכך כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מלוה ולוה) וז"ל: "אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועין שצבען לשמן אף על פי שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלין חדשים שלקחן לשמן, אלא הרי אלו שלהם. במה דברים אמורים בכלי החול, אבל בגדי שבת והמועד -- גובה אותן בעל חוב. ואין צריך לומר אם היה בהן טבעות וכלי זהב או כסף שהכל לבעל חוב", עכ"ל.
ויליף לה הרב ז"ל לחלק בין בגדי חול לבגדי שבת מן הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל הלכו' (פ"ק דבבא קמא) גבי האחין שחלקו, מה שעליהם - שמין, מה שעל בניהם ועל בנותיהם - אין שמין. שכתב: "ובירושלמי אפילו בגדים של בניהם ובנותיהם של רגל ושל שבת שמין", ע"כ בהלכות. ודעת הרמב"ם שלכך חולקים בגדי רגל ושבת לפי שלא זכו בהן האשה והבנים שאין האב מזכה אותן להם. ויש חולקין על הרמב"ם בזה ואומרים שלא אמרו אלא באחין שחלקו לפי שאין האחין גומרין ומזכין לבני אחיהם כלים חשובים כבגדי שבת אלא כל זמן שלא חלקו. אבל מה שאיש מזכה לאשתו ובניו מנכסיו אפילו כלי רגל וכלי שבת מזכה להם.
אמנם אפילו אלו החולקים על הרמב"ם ז"ל בבגדי שבת לא חלקו בתכשיטי כסף וזהב שהרי במתניתין דאחד המקדיש שהביאו בגמרא בפרק נערה שנתפתתה (דף נד.) על פלוגתא דרב ושמואל בגרושה אי שמין מה שעליה לא הזכירו אלא מיני מלבוש. וכ"כ הרי"ף ז"ל בתשובה. אין צריך לומר שלא זכו בשאר המטלטלין שהיה שולח לביתו כגון ספרים וכלי בית וחפצים העומדים לימכר שלא זכו בהן, לא האשה ולא הבנים, ויש לחצרון שעבוד בהן לגבות מהן כל מה שימצא שיהיה חייב לו ראובן על פי החשבונות שביניהם.
אמנם לא יפה כחו להיות קודם לאשת ראובן במה שכתב לה ראובן בשטר כתובה אם זמנו קודם. וגם שחצרון הוא בחובו כמלוה על פה והיא כמלוה בשטר. וגם במטלטלין יש לה דין קדימה כיון שכ' בשטר כתובתה שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי כמו שנוהגין לכתוב בכל הכתובות. ועוד שהמטלטלין הם כבר ביד האשה. ואפילו היו שוין בזמן ובשעבוד או אף אם היה חצרון קודם בזמן והוא בשטר והאשה מאוחרת ושעבודה על פה וקדמה היא ותפסה אותם -- לא יוציא זה מתחת ידה שאין דין קדימה במטלטלין אלא במשעבדן אגב קרקע. ומש"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ז מהל' אישות) שמי שמת והניח מטלטלין ועליו כתובה ובעל חוב ואין במטלטלין כדי ליתן לשניהם -- נותנין לבעל חוב כל חובו תחלה ואם נשאר לאשה מה שתטול בכתובתה תטול ואם לאו תדחה -- כבר באר הוא ז"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהבעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום, ואם כן זהו בעקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כבעל חוב. וכן באר בסמוך. וגם שאין זה במשעבדן אגב קרקע שהרי יש בהן דין קדימה.
ומה שטוען חצרון מן הריוח -- הלא מה שהרויח עם ראובן הרי נפסד הכל, הקרן והריוח, קודם שבאו לחשבון.
ומה שהרויח עם הסוחרים האחרים והיה שולח הכל לראובן -- הרי בעשות לו חשבון ממה ששלח לראובן וממה ששלח לו ראובן גם הריוח ההוא יהיה נכלל בחשבון.