שולחן ערוך אבן העזר קכו
"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ
כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון, בין שהוא כתב הגויים בין שהוא כתב ישראל, כגון פרובינצאל וכיוצא בו. אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר, פסול.
- הגה: ויש מכשירין (הראב"ד). ונראה לי, דאפילו למאן דפוסל, מודה דמקצתו לשון הקדש ומקצתו לשון ארמי כשר, דשניהם נתנו בסיני והוו קרובים בלשון, וכלשון אחד דמיא, ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקדש ורובו לשון ארמית. אי נמי, מאחר דרובו לשון ארמית, ואין בו רק מלות לשון הקדש, אין זה מקצתו בלשון אחר. אי נמי, דדוקא בתורף הצורך קאמר, אבל מה שמוסיפין בתורף "הרי את מותרת לכל אדם" או שאר מלות, אינן צריכין ואינן רק כפל דברים שנוהגין לכתחלה. כן נראה לי ליישב המנהג.
ונהגו לכתבו בלשון ארמית ובכתב אשורי.
- הגה: ואין להכשיר בכתב אחר, רק במקום עיגון ושעת הדחק, כגון שהובא ממרחקים ואין שיירות מצויות (תשובת הרא"ש כלל מ"ה). ועיין לעיל סימן קכ"ה סעיף ט"ז:
"בשלישי, ברביעי, בחמישי" -- מלאים יו"ד. "בשני, ובששי" -- חסרים:
יום ראשון יכתוב "באחד בשבת".
ביום ראש חדש יכתוב: "ביום (ראשון) [אחד] לירח פלוני".
- הגה: ויש אומרים דכותבין "באחד לירח" (מרדכי פרק המגרש), ומכח זה יש נמנעים לתת גט בראש חדש (כך כתוב בסדר גיטין).
בשני יכתוב "בשני ימים, בשלשה, בארבעה" -- כולם לשון זכר בה"א לבסוף.
- הגה: ויכתוב "ימים" עד עשרה -- בשני ימים, בשלשה ימים וכו', (בסדר גטין), ומכאן ואילך יכתוב יום: "אחד עשר יום, שנים עשר יום וכו'" (מרדכי פרק המגרש); כתב "ימים", לא מפסל בדיעבד אם כבר נתן, וכל שכן בשעת הדחק (בית יוסף). כתב "שלושה" או "שמונה" מלא בוי"ו (בסדר ר"י מינץ), או שלא כתב "בשני" רק "שני" (בסדר גטין), או שכתב ראשי תיבות, כגון שהיה לו לכתוב "שנים עשר" וכתב י"ב (בשם הרב מטרוני), כשר.
וכן "באחד ועשרים, בשנים ועשרים, בשלשה ועשרים", וכן כולם:
בחשבון השנים יכתוב לשון נקבה "בשנת חמשת אלפים ואחת לבריאת עולם, שתים, שלש, ארבע" -- כולם בלא ה"א לבסוף. וכן "אחת עשרה, שתים עשרה" עד עשרים. ומשם ואילך "עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלש", המנין המועט לשון נקבה, וכן לעולם.
- הגה: ויכתוב בשנים מנין המרובה קודם, אבל בימים יכתוב מנין המועט קודם (וכן משמע בטור וכן היא בסדרים) "אחד ועשרים, שנים ועשרים וכו'". ואם כתב מנין המרובה קודם, או להפך שכתב בשנים מנין המועט קודם, כשר (בית יוסף). כתב לשון זכר במקום לשון נקבה, כגון שהיה לו לכתוב "חמש" וכתב "חמשה", כשר (בשם מהרי"ל):
אם יכתוב גט ביום ראשון של חדש אייר, יכתוב: "ביום שלשים לחדש ניסן שהוא ראש חדש אייר". וכן בכל ראשי חדשים שהם שני ימים. וביום שני של ראש חדש יכתוב: "באחד לירח פלוני" כי חשבונו מיום השני.
- הגה: ויש אומרים שאין לתן גט בשום ראש חדש (סדר הגטין בשם סמ"ק ומרדכי פרק המגרש והגהות מימוני וכל בו), וטוב לחוש לזה אם לא במקום שיש חשש לעיגון:
אם השנה מעוברת, יכתוב באדר ראשון "לירח אדר ראשון", ובשני יכתוב "לירח אדר השני".
- ואם כתב באדר הראשון "אדר" סתם, כשר. אבל אם כתב בשני סתם, הגט פסול (בית יוסף בשם הרא"ש והר"ן). ומלת "ראשון" יכתוב מלא וי"ו (מ"כ בתקון). "ניסן" מלא; "אייר", בשני יודי"ן (הכל בסדר). ואם כתב בחד יו"ד, פסול, אם לא בשעת הדחק (תרומת הדשן סימן רל"ג). ויש נמנעין ליתן גט באייר, אך במקום הדחק נותנים וכותבין בשני יודי"ן. "סיון", מלא יו"ד (גם זה בסדר גטין). "תמוז", מלא וי"ו. "אלול", מלא וי"ו. "תשרי", בחד יו"ד. "מרחשון", חד וי"ו (דברי הרב). "כסלו", חסר יו"ד (תרומת הדשן סימן רל"ג). ועיין למטה סעיף כ"ג וכ"ד:
יש נוסחי גיטין שכתוב בהם: "איך אנא פלוני בן פלוני", ואינו מכוון, ויש לזהר מלכתוב תיבת "איך". וכן יש נוסחאות שכתוב בהם: "ולאתריהון (דאבהתיכו) דאבהתי", וכן באשה "ולאתריהון דאבהתיכי", ויש ליזהר מלכתבם:
לא יכתוב: "ודין" מלא, אלא חסר יו"ד. ולא יכתוב "ואיגרת" מלא יו"ד, אלא "ואגרת".
"דתיהוייין, דתיצבייין" -- שלשה יודי"ן רצופין. ונהגו לכתבם בחמשה יודי"ן -- "דיתיהוייין, דיתיצבייין".
- הגה: ויש לכתוב הכל בשיטה אחת -- "דיתיהוייין דיתיצבייין", אבל אם כתב "די" בשיטה אחת, והשאר בשיטה שניה, יש פוסלין. (מהרי"ו ומהרי"ל, כן הוא בסדרים בשמם):
יאריך וי"ו ד"תירוכין" ווי"ו ד"שיבוקין" ווי"ו שניה ד"וכדו", שמא ידמו ליו"ד.
- הגה: נהגו להאריך אלו הווי"ן יותר מווי"ן אחרים קצת, אבל לא יאריכו יותר מדאי (כל בו):
יכתוב "תרוכין, שבוקין", חסר יו"ד ראשונה; אבל "פיטורין" מלא, בשני יודי"ן.
- הגה: ויש אומרים ד"פטורין" גם כן חסר יו"ד ראשונה (בסדר גטין דמהרי"ל ובסמ"ג), וכן נוהגין. ולכן צריך להאריך גם כן וי"ו של "פטורין" (כן כתב המרדכי). ונהגו לכתוב בגט בתחלה: "שבוקין, פטורין, תרוכין", ואחר כך: פש"ת, ואחר כך: תש"פ; ואם שינה בזה, אין עיכוב בדבר:
"למהך", חסר יו"ד.
יזהר יפה ברגל של ה"א של "למהך" שירחיקנה מגגה; וכן בכל ההי"ן צריך ליזהר, אלא שבזה צריך ליזהר יותר:
לא יכתוב "לאתנסבא" אלא "להתנסבא".
- "ואנש", חסר יו"ד (מרדכי). דלג ה"א ד"להתנסבא", וכתב "לתנסבא", כשר (רשב"א אלף קס"ג):
על דרך זה צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב, שלא יהא בו משמע שתי ענינות:
"לא ימחא", באל"ף.
- הגה: ואם כתב בה"א וכבר נתן הגט, כשר (בית יוסף). ואם נכתב "ימחי" ביו"ד, פסול, אם לא בשעת הדחק ובמקום עיגון (מ"כ בתקון):
צריך שלא יהא בשיטה אחרונה, לא "ספר תרוכין" ולא "גט פטורין" ולא "אגרת שבוקין", אלא "כדת משה וישראל" לבד; ויעשה ממנה אותיות גדולות, כדי שלא יסיים באמצע שיטה, משום דאיכא למיחש שיחתמו בחצי שיטה הנשארת, ואין ראוי לעשות כן. ואם כתב בשיטה אחרונה יותר מ"כדת משה וישראל", לא נפסל בכך:
אם כתב "וישראל"[1], אל"ף למ"ד כאחד, לא נפסל בכך. ודוקא בדיעבד או במקום עיגון, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ה סעיף י"ו:
כיון שאנו מכירין סגנון הדבר, אין לפסלו בשביל דלוג אות אחת:
אם כתב "ברביעי עשרים יום לירח שבט", ודלג ולא כתב "בשבת", וגם יום רביעי היה עשרים ואחד לשבט והוא כתב עשרים, הגט כשר. ויש חולקין ופוסלין בכהאי גונא (ריב"ש סימן קי"ז):
אם לא האריך ווי"ן שאמרנו, או שכתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתבו, או שלא כתב היודי"ן היתרות, הרי זה גט פסול, חוץ משתי יודי"ן הנוספות ב"דיתיהוייין" ו"דיתיצבייין", שאינו אלא מנהג, ויש אומרים דאם לא כתב ד"יתיהוייין רשאה", רק כתב זאת: "ואת תהא רשאה", עדיף טפי (הר"ן פרק המגרש ובעטור).
ויש אומרים שאם לא ערער הבעל, כשר. ויש מי שאומר שאין ערעורו מועיל, אלא אם כן כתבו הוא או שהסופר כותבו מפיו:
"אייר", יש לכתבו לכתחלה בשני יודי"ן. ועיין לעיל סעיף ז':
"כסלו", חסר יו"ד.
אם הוה ליה לכתוב "בשנים עשר" וכתב בי"ב, כשר:
"למנין", בחד יו"ד.
"שאנו מנין", בלא וי"ו.
- הגה: ואם כתב וי"ו, אין לפסלו בשעת הדחק (ריב"ש סימן שי"ד); ואם נהגו לכתוב כך, אין לפסלו. והוא הדין אם כתב "למנין שאנו מונין [במתא]", וכל כיוצא בזה:
"דיתבא על נהר פלוני", בחד יו"ד. ואם כתב "די יתבא", כשר (בית יוסף):
"במתא פלונית דמתקריא פלונית", בלשון נקבה:
נהגו לכתוב "העומד במקום פלוני" קודם "וכל שום".
- הגה: ויש אומרים דיש לכתוב החניכה קודם "העומד במקום פלוני וכו'" (עיין בפסקי מהרא"י סימן רמ"ז), וכן נוהגין במדינות אלו. ונהגו לכתוב: "פלוני בן פלוני", ולא "בר פלוני"; ואם כתב "בר", הגט כשר (מהרי"ק שרש כ"ו):
נהגו לכתוב: "וכל שום דאית לי ולאבהתי":
אם כתב "בדלא אניס", במקום "בדלא אניסנא", לא נפסל. וכותבין: "אניסנא", מלא, ביו"ד אצל הנו"ן (מהרי"ו):
נהגו לכתוב: "פטרית" קודם "ושבקית"; ונהגו לכתוב "ותרוכית" בוי"ו אחר הרי"ש:
"יתיכי", בשלש יודי"ן. "ליכי", בשתי יודי"ן:
נהגו לכתוב "דהוית" תיבה אחת.
- הגה: אם לא כתב "מן קדמת דנא", רק כתב "דהות אנתתי" (מצא כתוב בתקון), או דלג מלת "אנתתי" (ר"ד כהן), או מלת "דהוית" (הגהות אלפסי פרק המגרש), כשר:
"אנתתי", בלא יו"ד אחר האל"ף.
"בנפשיכי", נהגו לכתב בשני יודי"ן.
- ואם כתבו חסר, כשר (דעת עצמו וכן משמע במרדכי):
"להתנסבא", נהגו לכתבו בלא שום יו"ד.
- ואם כתב יו"ד אחר ה"א, כשר. (הגהות מימוני פרק ד' ומרדכי בשם יש אומרים סברי דלכתחלה כותבין ביו"ד):
"בידיכי", בשלשה יודי"ן.
נהגו לכתוב "מן שמי מן יומא דנן ולעלם".
- ויש אומרים דאין כותבין "מן שמי" (סמ"ג וסמ"ק ותשובת רשב"א), וכן נוהגין במדינות אלו:
צריך לכתוב "והרי את מותרת לכל אדם".
- ולכתחלה טוב ליזהר לכתוב: "[ו]הרי את [מותרת לכל אדם]", בשיטה אחת; אבל אם כבר נכתב הגט בשתי שורות, כשר לתנו (מהרא"י סימן קמ"ג):
"מותרת", בוי"ו.
"די יהוי", נהגו לכתבו שתי תבות.
- אמנם אם כתב "דיהוי", תבה אחת, כשר (מרדכי פרק המגרש). ואף אם לא כתב רק: "דהוי", כשר בשעת הדחק במקום עיגון (ריב"ש סימן ר"ה):
"מנאי", נהגו לכתבו בלא יו"ד אחר המ"ם.
- ואם כתב יו"ד אחר המ"ם, לא נפסל בדיעבד (בית יוסף בשם הר"ן והרשב"א):
נהגו לכתוב: "תרוכין שבוקין פטורין".
בגט ארוסה כותבין "דהוית ארוסתי". ואם כתב "דהוית אנתתי", כשר.
- ויש אומרים דהוא הדין להפך, דכתב לאשתו: ארוסתי, כשר בדיעבד (בית יוסף):
שי"ן ועי"ן שלא היו היודי"ן נוגעין בהם, וכן היו"ד שעל גבי האל"ף ושאחורי הצדי"ק שאינם נוגעים באות, אם התינוק קורא אותם יפה, אפילו הם בתורף, יש להכשיר במקום עיגון:
אם נדבקו רגלי ההי"ן לגגין, אם תינוק דלא חכים ולא טפש קורא אותם, יש להכשיר במקום עיגון, אפילו אם הוא בתורף, ויפריד בסכין.
- ועיין לעיל סימן קכ"ה סעיף י"ו:
אם חסר תיבה אחת מהטופס, לא נפסל בכך.
- וכל שכן אם חסר וי"ו שניה של "וכדו" וכתב "וכד" (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א), דמאחר שאין הענין משתנה, אין פסול בחסרון זה (כן כתב הרא"ש בתשובה). והוא הדין אם היו אותיות יתרות, כל שאין הענין משתנה (ריב"ש סימן ר"ה). אבל אם נשתנה הענין, פסול. ולכן יש אומרים דאם כתב "לבריאת עלמה", בה"א, שהגט פסול, דעלמה לשון נערה (הר"ד כהן), ויש מכשירין בשעת הדחק (בנימין זאב):
אין לכתוב בגט "בבטול מיני מודעי". ועיין נוסח הגט לקמן (בסימן קנ"ד):
- ^ ראו תמונה מצורפת לדוגמא. - ויקיעורך