שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/יז
שאלה יז:
ראובן הלוה לשמעון ממון ידוע ומשכן לו בתים והי' מטבע היוצא באותה שעה שבעים זוזים באוקייא ובזמן הפירעון נשתנה המטבע במצות המלך והיו באוקייא שמונים והמטבע הראשון לא פסלו המלך ולא נשתנה שער דינר זהב ומצוים הם לצרף בהם הזוזים הראשוני' כאשר היו ועתה ראובן תובע המטבע הראשון ושמעון אומר לא יפרע אלא ממון היוצא בשעת הפרעון:
תשובה: הדין עם ראובן בודאי מה שנתן לו חייב לפרעו ובגמ' בפרק הגוזל עצים (צ"ז א') לא הוצרכו לדבר על כיוצא בזה ומה שדברו בגמרא (שם) הוא במטבע שנפסל שהמלך או המדינ' פסלו אותה צור' ואינו יוצא במקח וממכר כלל שאינו יכול לומר טול מה שנתת לי דאע"ג דלענין נסכא ליכא שנוייא כלל כיון שהצור' מפסלה הרי בטל חשיבו' אות' המטבע שאין חשיבו' המטבע אלא מפני הצורה וכמו שאמרו בפ' הזהב (מ"ה ע"ב) דאין מטבע נעש' חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא. ובין פסלתו מדינה דסגי במדינתא אחריתי בין פסלתו מלכות דסגי בצנעא באותה מדינ' בכולהו לא הוי חליפין מהאי טעמא דדעתיה אצורתא דסגיא בכל דוכתא ובפרהסיא ומש"ה אמרי' (ב"ק שם ע"ב) דאי אית ליה ארחא למישן יכול לומר לך והוציא במישן דמאי פסידא אית ליה זה נהנה וזה אינו חסר הוא ומהיות טוב לא תקרא רע קרינן ביה אל תמנע טוב מבעליו. וכן דברו בגמ' (שם) במלוה על המטבע והוסיפו עליו ונרא' שפירוש דבר זה הוא שהמלך צוה להתך המטבע הראשון ועשו מטבע אחר באותה צורה ראשונה אלא שהמטבע יש בו תוספת לענין נסכא ובהא אסיקנא (שם צ"ח ע"א) כר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דעבד עובדא בזוזי דאגרדמי טייעא עד עשר' בתמניא אי לא זיל תרעא מחמת טבעא אבל אי זיל תרעא מחמת טבעא. מנכי לי' וטפי מעשר' תמניא אפילו לא זיל תרעא מחמת טבעא מנכי לי' משום דשבחא לענין נסכא. אבל שבחא דלענין נסכא עד עשרה בתמניא לא מנכי לי'. זהו העול' מהגמ' בענין המלוה על המטבע והוסיפו עליו והרי"ף ז"ל והרמב"ם (פ"ד מה' מלוה ולוה הי"א) כתבו שהוא הדין לענין גירעון דמתמניא עשר' לא מוסיף ליה וכל זה אינו ענין לנדון הזה שהמלך לא הוסיף במטבע הראשון כלום אבל הניחו ועשה מטבע אחר שחייב לתת לו המטבע הראשון. אע"פ שהמטבע החדש הוא פחות מחומש מלבר אפי' לדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שהשוו הגירעון לתוספת שחומש שבעים מלבר הוא שמונה עשר וחצי והמטבע לא הי' הגירעון אלא משבעים לשמונים שהוא אחד מז'. והגע עצמך הנה פרח שוה י"א די רייאליש ותשע' די גקישש וחמשה עשר די מיורקיש וראובן נתן לשמעון מאה פרחים בבלאנסיא שיתן לו אלף ומאה די רייאליש שהוא מטבע היוצא בשע' הלואה והמלך לא פסל הרייאליס אבל צוה שיהיה מקחם וממכרם בגקישש או במיורקיניש כי בלא ספק אין ראובן יכול לומר לשמעון תן לי אלף ומאה די גקישש אם נשתנו גקישש וכן שמעון אינו יכול לומר לא אתן אלא אלף ומאה דמיורקיניש אם נשתנו למיורקניש שכיון שהמטבע נשאר כאשר הי' ולא פסלו המלך אע"פ שצוה שיהי' מקחם במטבע אחר והמטבע הראשון יוצא במשא ומתן ג"כ דודאי שחייב ליתן לו מה שהלוהו. וכן בנדון הזה המטבע הראשון לא מיפסלה צורתו וגם הוא יוציא כמו שהי' מתחל' בצירוף דינרי זהב ומפני שחדש המלך מטבע אחר לא נשתנה דין משאם ומתנם. ונר' לענין ברור ההלכה שהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שהשוו הגירעון לתוספת שלא מתורת רבית נגעו בה שאין בגירועין סרך רבית וכן לא מפני חסרון הנסכא מפני ההתכה ממטבע למטבע שאם מפני ההתכה הוא למה השוו הגירעון והלא בהתכה יהי' הגירעון יותר ויפסיד משני הצדדין. ותמה אני ממה שכתבת שהרא"ש ז"ל פי' טעם התוספת מפני ההתכה והסכים עם הרי"ף ז"ל שהגירעון כמו התוספת שהדברים נראים סותרים זא"ז. אבל נראה טעם ההשואה בין גרעון ותוספת משום דשמו רבנן דעתייהו דאינשי דלא קפדי במטבע לענין נסכא בחומשא בין לתוספת בין לגירעון כיון דלא זיל תרעא ולא יקיר מחמת טבעא והכי קים להו לרבנן כדקים להו דבפחו' משתות הויא מחיל' במטלטלין וכן כתוב בספר התרומו'. ולפי טעם זה ליכא לאפלוגי בין פרקמטיא להלוא' דליכא חשש רבית בתוספ' נסכא כיון דלא קפיד אבל המחלקין בין תוספ' לגירעון צריכין לחלק בין מלוה לפרקמטיא מפני הרבית וסבירא להו דבגירעון אפי' טובא אי לא יקיר תרעא נותן לו מטבע היוצא ולא חיישי' לנסכא. ואכתוב לך מ"ש בזה הרב בעל העטור ז"ל בעא מינה רבא מרב חסדא וכו' (ב"ק צ"ז ע"ב) כדאיתא בהל' ומסתברא כר"ש ז"ל דאמר דוקא המלוה את חברו פרקמטיא ליתן לו כך וכך מטבע אבל הלוהו מעות אע"ג דלא זילי פירי כיון דשבח לענין נסכא רבית הוא ונותן לו מטבע שהלוהו לפיכך כותבין מד' פשוטות של כסף צרוף מכך וכך הזקוק והיינו דאמר עד עשר' בתמניא שהמוכר הרויח מפרקמטיא שלו חומש דאמרי' המשתכר לא ישתכר יותר מחומש והא דאמר רי"ף ז"ל ה"ה לפחתו מסתברא מדלא בעי לי' פחתו ואוסיפו מהו ש"מ פחתו בזמן הפירעון לא קמבעיא לי' הוסיפו קמבעיא לי' משום רבית אבל שדרו ממתיבת' גבר' דאוזיף זוזי ואפחית וחד זוזא דאוזיף שוי תרי זוזי מהני דנפקי השת' ואפחות לענין נסכא דינא הוא דמשלם לפי שבחא וצ"ע לרש"י ז"ל דאמר דבעי' דרבא אליבא דמ"ד נותן לו מטבע היוצא הוה משמע דאליבא דשמואל דאמר לך והוציאו במישן היכא שהוסיפו עליו לא נפסל הראשון והרי יכול להוציאו במדינ' עצמה והיכי אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. ולסברא דילי' ליתא לההוא דעבד עובדא עשרה בתמניא אליבא דהלכתא ובמתיבתא אסקוה כרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע עכ"ל. ולענין הנדון שהוא בגירעון אם אנו דנין אותו בדין המטבע שנתבטל וחדשו אחר גרוע לפי דברי הרי"ף ז"ל אי לא יקיר תרעא אינו נותן לו אלא מטבע היוצא כיון דלא גרע חומשא אבל מדברי הגאונים ז"ל נראה דמשלם לפום שבחא ואע"פ שלא הזכירו זה אלא בפיחתה דמחד תרין ובזה מודה הרי"ף ז"ל שנותן לפום שבחא נראה שהגאונים ז"ל לא ירדו בזה לדקדוק חומשא וה"ה לפחתה דבציר מהכי סבירא להו דיהיב לי' לפום שבחא אבל לפי מה שחלקת' בין שנשאר המטבע הראשון למטבע שנתבטל לעול' נותן לו מטבע שהלוה לדברי הרי"ף ז"ל וכ"ש שאם יכול להוציאו במדינה זו שנותן לו מה שהלוהו כדאמרי' לך והוציאו במישן וזה לכ"ע. ובספר חשן משפט (סי' ע"ד) שהמלוה לחבירו בשעה שיש עשרה קרונאדוש בזהוב ובשעת פירעון יש ששה קרונאדוש בזהוב חייב ליתן לו עשרה קרונאדוש כמו שהלוהו אם המטבע הראשון נשאר והרשב"א ז"ל נשאל מי שהלוה לחבירו מטבע ונפסל ולזמן בא לפרוע והלוה אינו רוצה אלא במטבע שלוה והמלוה אינו רוצה לקבל אלא מטבע היוצא והשי' מי שהלוה את חבירו מנה ונתחלף המטבע הדין מתחלף לפי ציווי המלך דהא קי"ל (ב"ק קי"ג ע"א) דדינא דמלכותא דינא בכל מה שהוא מחקי המלכו' ומדין המלוכה הוא להחליף המטבע ולעשות קצבה לומר מטבע זו מתחלף בזהוב כך וכך אז מי שחייב במטבע ראשון לחברו יפרע מזה בכך וכך להוסיף ולפחו' ולפי מה שאמרו בגמ' מדין חלוף המטבע לא נאמרו הדברי' אלא בשהחליף סתם ולא כתב דבר על צוויו ומעשה הי' בארץ הזאת שהחליף אדונינו המלך המטבע הראשון במטבע היוצא וצוה שכל מי שחייב לחבירו מנה יפרע חמשים מן המטבע היוצא עכשו וכן צוה צווי ידוע הבא להחליפו עם הזהוב ודנו בו כחק המלך עכ"ל ז"ל: