שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/סז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סז
[עריכה]שאלה סז:
ברשך לה"ר שמואל בר דוד חלאיו ישצ"ו
שאלת להודיעך דעתי אם איסור טרפה נוהג במוקדשין אם לאו וכללת בשאלתך אם איסור הסירכות הוא דבר תורה או מפני גדרן של חז"ל דוקא וא"כ הוא שמדרבנן הם אם הם נוהגות במוקדשין אם לאו לכשתמצא לומר שאיסור טריפ' נוהג בהם בטרפו' דאורייתא והארכת בזה ודעתך נוטה שהסירכו' בין בחולין בין במוקדשין אסורו' דבר תורה והבאת בזה ראיות לבני אדם הבועטים והמתפקרים כנגד חז"ל שאומרי' שהם ז"ל גזרו עלינו גזרות שאין אנו יכולין לעמוד בהם שאיסור הסירכות גורם הפסד ואיבוד גדול בממונם של ישראל ואתה הקהית את שניהם בראיות מדברי המחברי' ז"ל שאין תלונותיה' בזה על חז"ל כי אם על השי"ת ורצית לעמוד בזה על האמת בראיות מהתלמוד שגם אתה רפויי מירפא בידך. והנה שאלתך חסרה דקדוק אחד שלא הרגשת בו והוא שאף את"ל שאיסור הסירכות הוא מן התורה אם אנו חייבים לחזור אחריה' אם לאו דשמא אין הדין נותן כן אלא שאם תבא לידינו נאסור אותה ואם לאו אין אנו חייבין לבדוק אחריה כמו שאין אנו בודקין אם ניקב קרום של מוח אם ניקבו הדקין אע"פ שאם נמצאו נקובין אסורין.
תשובה: לענין המוקדשין הדבר ברור שבהמה טרפה אסורה לגבוה ובקדשי' שיש בהם חלק הדיוט א"צ ריבוי הכתוב דודאי משום חלק הדיוט אסורה ואפילו בקדשים שהם לכהנים כחטאת ואשם וכ"ש בקדשי' שהם לבעלי' כשלמי' וכיוצא בהם וראיה לדברי מדאמרי' בפ' התכל' (מ"ה ע"א) כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל יאכלו אמר רבינא סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגביהו תשתרי נבלה וטרפה קמ"ל ומכאן שלא מצינו לכהנים היתר באיסור נבלה וטרפה אלא במליקה בלחוד שעשה מעשה נבלה אבל שאר איסור נבלה וטרפה לא אישתרי כלל לגביהו וכ"ש לגבי ישראל שאפילו מליקה המותרת לכהנים היא אסורה להם וכיון שקדשים שיש בהם חלק הדיוט בין כהנים בין ישראל הדבר ברור שאיסור טרפה נוהג בהן כבהמו' חולין ולא היתה התור' צריכה ללמדנו שנוהג בהם איסור טרפה וא"כ אותה ראיה שהבאת שבקרבן פסח הוא נוהג איסור טרפה אינה מספקת לעיקר השאלה בזה שמא משום חלק הדיוט הוא נוהג בה איסור טרפה אבל בעולה שכלה לגבוה עדין היא השאלה במקומה בקרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אין אכילת מזבח במשמע. אבל בתורת כהנים מייתי לה מריבויא דקרא וכתבה רש"י ז"ל לברייתא בפירושיו בפ' ויקרא ובגמ' מייתו לה לההיא ברייתא בפ"ק דמנחו' (ה' ע"ב) והכי מתניא התם ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל להוציא את הטריפה פי' דמן משמע מיעוטא וכלהו מן דההיא פ' אתו למיעוטא ומיניהו ממעטין רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ומילי אחריני ואשתייר אם עולה קרבנו מן הבקר ודרשינהו מן הבקר ולא כל הבקר למעט את הטרפה וסופה דברייתא הכי היא והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה להדיוט אין דין שאסורה לגבוה חלב ודם יוכיחו שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה וכו' כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל להוציא את הטרפה ובסופא דההיא סוגיא אמרי' דתלתא קראי אצטריכי למיסר טרפה לגבוה חדא הא דאמרן ואידך ממשקה ישראל דכתיב ביחזקאל ומפרשי' לה ממותר לישראל כלומר שאין מביאין לגבוה אלא מדברים המותרין להדיוט ואידך כל אשר יעבור תחת השבט פי' וטרפה אינה עוברת. ופרש"י ז"ל במס' תמורה בפ' כל האסורין (כ"ט ע"א) כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה וכן פי' בפ' ראשית הגז (קל"ו ע"ב) ובפ' מעשר בהמה (נ"ח ע"ב). ומינה יליף שאר טרפות ואע"ג דלחולין לא אצטריך קרא למיסר טרפה וכדכתיבנא ומעשר בהמה כחולין הוא אפ"ה אצטריך ביה מיעוטא דגמרינן ג"ש מיניה לקדשים בפ' בתרא דבכורות (נ"ז ע"א) דכתי' הכא תחת השבט וכתי' במוקדשין תחת אמו ודייני ג"ש דתחת תחת וצריכי הני תלתא קראי דאי ממשקה ישראל הוה אמינא דוקא טרפה מן הבטן כגון שנולדה בעלת חמש רגלים כמ"ש בפ' בהמ' המקשה (ע"ב ע"ב) שלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם דקרא דממשקה ישראל דרשינן ליה בהכי פ' אלו עוברין (מ"ח ע"א) משו"ה איצטריך כל אשר יעבור תחת השבט למיסר אפילו נטרפה אחר שנולדה ואי מהאי קרא לא הוה אסרינן אלא היכא דנטרפה ואח"כ הקדישה דבשע' שהקדיש' לא היתה ראויה לעבור תחת השבט אבל הקדישה ואח"כ נטרפה ה"א דתשתרי קמ"ל מן הבקר להוציא אח הטרפה ואפילו ולד טרפה קאמר ר"א בפרק אלו טרפו' (נ"ח ע"א) ובפ' התערובת (ע"ד ע"ב) דלא יקרב לגבי מזבח ורבי יהושע דשרי טעמיה משום דס"ל זה וזה גורם מותר אבל בטרפה עצמה מודי ובזבחים פ' המזבח (פ"ד ע"א) ובתמורה פ' כל האסורין (כ"ח ע"א) ומייתו לה בפרק הערל (פ"ד ע"א ע"ש ובתוס' ד"ה לא) ובזבחים פ' התערובת (ע"א ע"א) ופ' פרת חטאת (קי"ב ע"א) ופ' טבול יום בהדי רובע ונרבע שפסולין למזבח ובמנחו' פ' התודה (ע"ח ע"ב) שנינו שחטה ונמצאת טרפ' לא קדש הלחם וא"ת שאין נוהג בקדשים אלא טרפות של דרוסת הזאב אבל טרפות הבא מחמת חולי לא אסרה אותו התורה בקדשים הא ליתא דהא בגמ' בפ"ק דחולין (י"א ע"א) בעי' למגמר דאזלינן ב"ר מראשה של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ואמרי' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כלומר ומדלא חיישי' להכי מכלל דמדאוריית' אזלינן ב"ר ורוב בהמות אין קרום של מוח שלהם ניקב הא לאו הכי הוה אסרינן לה ושמעינן מהכא דכלהו טרפות הנוהגות בחולין נוהגות במוקדשין ואין זה צריך ראיות אחרות. אבל עדין יש לנו לברר איסור הסרכות אם הוא דבר תורה או חומרא מדבריה' שהוא עקר השאלה.
כתוב בתורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ונדרש בהרבה פנים שמכאן למדנו לעובר שהוציא את ידו שאינו ניתר בשחיטת אמו כדאי' בפ' המקשה (ס"ח ע"א) ולמדנו זה מדכתיב בשדה שהטרפה בין בבית בין בשדה אסורה ולמאי אצטריך למכחב בשדה אלא לאשמועינן דכל בשר שיצא חוץ למחיצתו ה"ה כטרפה וה"ה לבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה ובשר קדשי' קלים שיצא חוץ לחומה ובשר הפסח שיצא חוץ לחבורה בכל אלו אם אכל מהם כזית לוקה משום טרפה דבר תורה ובפ' אלו הלוקין (י"ח ע"א) אמרי' גבי זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה ונלקי נמי משום ובשר בשדה טרפה. וה"נ אמרי' בזבחים בפ' התערובת (פ"ב ע"ב) וכן נמי מי שחתך אבר מן הבהמה בענין שאין בו אבר מן החי יש בו משום טרפה שהרי יצא חוץ ממחיצתו קודם שחיטה שכל זה הוא בכלל ובשר בשדה כדאי' בשלהי גיד הנשה (ק"ב ע"ב) ומ"מ עיקריה דקרא בטרפה שנטרפה בזאב הוא והאי דנקט בשדה מפני שדבר הכתוב בהוה כדאי' במכילתא וכן נמי אם יש בה חולי שמפני אותו חולי תלך למות תוך י"ב חדש דקי"ל טרפה אינה חיה י"ב חדש כדאי' בפ' אלו טרפות (מ"ב ע"א) הכי נמי מתסרה דבר תורה משום טרפה. ונ"ל שיש ראיה גמורה לזה הא דאמרי' התם (מ"ט ע"ב) ההוא נקב דסתמיה חלב טמא דאתא לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש לה דהא א"ר ששת חלב טמא סותם ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל א"ל רב פפא רב ואיסור' דאורייתא ואת אמרת התורה חסה. פי' דרב ס"ל חלב טמא אינו סותם. ובפ' בהמה המקשה (ע"ו סע"ב) נמי אמרי' הנהו גידין רכין דאתו לקמיה דרבא א"ר למאי ניחוש לה חדא דאמר רבי יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהם בפסח ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל א"ל ר"פ לרבא ר"ל ואיסור' דאוריי' ואת אמרת התורה חסה וההיא דנשבר עצם אתמרה. ובפ"ק דחולין (י"ז ע"ב) גבי מנין לבדיקת הסכין מן התורה אמרי' כיון דאי אינקבה מתסרה פשיטא דצריכה בדיקה. הא למדת שבנקיבת האיברים ושאר טרפיות איכא איסורא דאוריית' אע"ג דליכא דרוסת הזאב והאוכל כזית מבשר בהמה שנטרפה באחת מהטרפיות שמנו חז"ל לוקה וכ"כ הרמ"בם ז"ל בפ"ד מהל' מאכלות אסורות והא דאמרינן בריש פ' אלו טרפות (מ"ב ע"א) תנא דבי ר' ישמעאל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו שמנה עשר טרפות שנאמרו למשה בסיני לאו למימרא דאיסורן של י"ח טרפות לא בא בפי' בכתוב אלא לומר שפירושן של טריפות אינו בפי' בכתוב אלא הלכה למשה מסיני דומה למה שאמרו בפרק השוחט (כ"ח ע"א) רבי אומר כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שני' בבהמה ודאי שהאוכל מבהמה שלא נשחטו בה רוב שנים לוקה משום נבלה ואע"פ שלא נכתב בפי' בכתוב ה"נ האוכל מבהמה נקובת הושט דרך חללו לוקה משום טריפה ואע"פ שלא נכתב בפירוש בתורה ויש לרמ"בם ז"ל דעת אחרת בספר המצות ואין סברתו נכונה בזה וכבר השיב הרמ"בן ז"ל עליו בס' המצות שלו ואין כאן מקום להאריך וכיון שלמדנו מן התורה איסור טרפה אפי' בשאר מיני טרפות שאינן דרוס' הזאב ממילא אית לן דבמוקדשין הם נוהגין דכיון דממעטינן עקרא טרפה למזבח ממילא כל שהוא אסור להדיוט משום טרפה אסור לגבוה והכי מוכחא ההיא סוגיא דפ"ק דחולין (י"א ע"א) שהזכרתי דאמרי' בראשה של עולה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח. וגם מכאן יש ראיה שטרפות שמנו חכמים דבר תורה הם מכיון שחקרנו למה לא חששנו בהם בקרבנות והעלינו משם דרובא דאוריי' והה"נ לסירכות הריאה דבין בחולין בין במוקדשין אסורות דבר תורה וכבר כתבת אתה כן בשאלתך שהרי הסרכא אינה אוסרת אלא מחמת נקב או מפני שאין סרכ' בלא נקב כמו שפר"שי ז"ל או מפני שעתידה לינקב וכנקובה דמיא וכמו שפירשו בתוספת וכן דעת הרמ"בן ז"ל וכיון שמחמת נקב נאסרה הרי היא אסורה דבר תורה שהרי אמרו (חולין מ"ג ע"א ע"ש) שהריא' שניקבה היא הלכה למשה מסיני וכל מה שכתבתי בזה עולה כהוגן וממילא אית לן דבין בחולין בין במוקדשין היא אסורה שכל שנאסר בחולין משום טרפה נאסר במוקדשין וכמ"ש.
ולענין בדיקת הריאה אם היא מדין התלמוד או מתקנת האחרונים ז"ל כבר כתבו בזה הראשונים ז"ל והעלו דבי"ח טרפות אין אנו צריכין לבדוק אלא היכא דאתילד בה ריעות' כגון נפלה מן הגג ואטום בריאה וכן בסמוכה לדופן והעלת' צמחים ואמרינן נמי גבי הא דאמרינן לא ניכול איניש אלא בשלק' ולא היא דאחזוקי ריעות' לא מחזקינן ומשמע דכל דלא אתיליד ריעות' לא צריכיה למבדק כלל אפילו מדרבנן וכן נמי אם קודם שנבדקה הריאה בא זאב ונטלה או נאבדה סמכינן על רוב הבהמות שהם כשרות ומתירין אותה. והכי איתא בירושלמי בפ' אין צדין דגרסינן התם באו זאבי' ונטלו בני מעיה ואכלום כשרה וחש לומר שמא ניקבו חזקת בני מעים כושר. ויש מחמירי' ואומרים שהירושלמי אינו אלא בשאר בני מעים אבל בריאה לא מקלינן ואין זה נכון שהרי מה"ת אנו סומכין על רוב הבהמות אפילו בסרכות הריאה והראיה מעגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח שהרי מצותן שלמים כדאי' בפ"ק דחולין (י"א) וא"א לבדוק הסרכות ואע"פ שאם היתה בהן סרכא בודאי היו אסורין וכמ"של אלא שהתורה סמכה בזה על הרוב וכיון שכן אם נאבדה הריא' קודם בדיקה היאך נאסור אותה דכיון שהתור' סומכ' בזה על הרוב. וה"נ מוכח בפא"ט (מ"ט ע"א) דאמרי' התם דאי אינקיבה ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא דתלי' דהא תלינן בזאב אלמא אפי' בריאה תלינן וה"נ מוכח הירושלמי עצמו שכתבתי למעלה שא"א לפרשו בבני מעים אחרים דמאי איריא באי' זאבים ונטלום אפי' הם בפנינו אין אנו צריכין לבדקם אלא ודאי בריאה עסקינן דלכתחלה צריכין אנו לבדקה ואם בא זאב ונטלה כשרה דחזקת בני מעים כושר. וכן העידו בתוספות שבא מעשה לפני רש"י ז"ל מבהמה שלא בדקו הריא' ולא הי' אפשר לבדקה והתירה ורבותיו ז"ל היו מחמירין בדבר והוא השיב להן אתמול שתינו מחלבה והיום נחזיק אותה טרפה וכתב הרמ"בן ז"ל וטעם גדול הוא וכן הסכימו האחרונים ז"ל ואין ראוי לפרסם דבר זה שלא ינהגו קלות ראש בדבר ואף לעשות מעשה יש למנוע אלא בגדיים וטלאים שאין סרכות מצויות בהן וכ"כ בספר התרומה ומ"מ כל היכ' דאפשר למבדק הריאה בודקין אותה מפני שמצוי בהן טרפות תדיר ואין סומכין לכתחלה על הרוב שמיעוטו מצוי וכן נהגו אבותינו ואבות אבותינו וכן היו נוהגים רבותינו בעלי התלמוד ז"ל ולא תקנת האחרונים ז"ל בלבד היתה אלא מעיקר דינא הוא שאין לסמוך ברוב בזה שמיעוטו מצוי. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אין צדין (כ"ה ע"ב) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שנטיעה זו הכל ממתינן עליה שלש שנים וקצבי' אינן ממתינין הבהמה עד שתבדק הריאה וכן בועלי נדות אין ממתינין עד שתטבול האשה ויש רמז בדבר מסמיכות לא תאכלו על הדם לשלש שנים והי' לכם ערלים שכמו שצריך להמתין לערלה שלש שנים כן צריך להמתין באכילת הבהמה ובדם נדה עד שתבדק הריא' ותטבול האשה והכי איתא בירושלמי ובילמדנו ובמדר' חזית הכניסו בזה שאין ממתינין לבהמה עד שיתמצה דמה אחר שחיט' ושמעינן מהכא שצריך להמתין עד שתבדק הריא' דליכא למימר דקצביא היו אוכלין טרפות דא"כ אין זה דומה לערלה שהרי אינן עושין כן אלא כדי שלא יפסידו הכל אלא ודאי קצביא היו נזהרין מזה מאכילת טרפה אלא שהיו להוטי' אחר גרונם לאכול קודם בדיקה וכן פירש"י ז"ל במסכת י"ט (שם). וכן פי' הרמ"בן ז"ל בחדושי חולין שלו והכי מוכח התם ועוד הביא ראיה הרמ"בן ז"ל שהיו נוהגין בימי רז"ל לבדוק הריאה מדגרסינן בירושלמי במס' ביצה ר' יודן בעי דמאי מדבריהם ראיית טרפה מדבריהם כמה דתימר רואין את הטרפה בי"ט דכותה מפרישין את הדמאי בי"ט והיינו בספק טרפות הסרכות שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדברי תורה. עוד הביא ראי' ממ"ש בילמדנו בפרשת ביום השמיני א"ר יהודה בן פדי' מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפי' שעה אחת והרי בניך משמרין כל המצות שניתנו להם וכו' אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז או כבש או שור ומפשיט ורוחץ ובודק בריאה ונמצאת טרפה ומונע ואינו אוכל הוי כל אמרת אלוה צרופה ע"כ בילמדנו וכבר פירש שבדיקה זו אינה אלא מדבריהם ומש"ה הקילו היכא דלא אפשר ומ"ה אמרו בפ' אין צדין (כ"ה ע"א) התירו לו לשחוט בהמה מסוכנת בי"ט אם יכול לאכול כזית חי מבית טביחת' דאלמ' מן התורה יכול לאכול בלי הפשט וניתוח וכיון דמסוכנת היא וא"א לו לשחוט אלא א"כ יאכל בלא בדיקה שהרי היום נטה לערוב שרו ליה רבנן בלא בדיקה וכמו שהתירו לשתות חלב ולא הצריכו בזה בדיקה משום דלא אפשר ולא התירו לו לאכול אלא שכיון שא"א לבדוק מלאכת אוכל נפש המותרת בי"ט מקריא כ"כ הרמ"בן ז"ל וזהו היכ' דלא אפשר אבל היכא דאפשר מחייב למבדק מדרבנן ואם נמצאת בה סירכא אסורה מן התור' ולוקין עליה:
ואותן בני אדם הבועטי' ומתפקרים בזה על החכמים ז"ל לא יפה הם עושים ואוי להם מענשם והרי הם בכלל אפיקורסי' שאין להם חלק לעוה"ב וביותר קל מזה נקראין אפיקורסי' כדאמרינן בפרק חלק (צ"ט סע"ב) מאי אהני לן רבנן מעולם לא שרו לן עורב' ולא אסרי לן בר יונה מש"ה הוי אפיקורס ואין לו חלק לעוה"ב וכ"ש אי אמר קא מפסדי לן רבנן וכ"ש שאין תלונותי' על החכמי' שלא החמירו בזה כלל אלא שהצריכו לבדוק אבל איסור טרפותה עצמו אחר שנמצאת הבהמ' טרפה מה"ת הוא וכיון שמן התור' הוא מה הפסד עשו לנו החכמים אדרב' אנו צריכין להחזיק להם טובה שע"י בדיק' שהי' מצותם הפרישונו מאיסור תורה שאלמלא בדיק'. זו אכלנו בהמה זו בטרפותה וטוב' גדול' היא זו שקדשנו במצותם מהתגאל באיסורי תורה וא"כ היאך נתרעם עליהם תחת אהבתם אותנו ואשריהם ואשרי השותה בצמ' את דבריהם ואוי ואבוי למספר אחר מטתם וכמה סמויו' עיניהם של בני אדם אלו שהם מאבדים טובתם ושבחם על אדם הראשון על שמירת המצות יותר ממנו וכמו שהזכרתי במדרש של ילמדנו והם אומרים אין לנו חלק ונחלה באותו שבח ועל כיוצא באלו נאמר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו ועל השמחים במצות ומתרחקים מן הכיעור ומכיוצא בזה נאמר ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. מפני שבקשת ממנו להשיב לך בפי' רחב הארכתי אע"פ שמן הדין הי' לקצר בזה לפי שהדברים מפורסמי' הם ונודעי' בכל תפוצות הגולה: