שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן נו

שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב הגאון המופלג החרוץ בנן של קדושים מופלא באנשים חכם חרשים נבון לחשים כש"ת מה' יצחק טיקטין נ"י אב"ד דק"ק ברעסלויא יע"א:

היום נפניתי להשיב על שריותא דאשת היימאן אוהרמאכער משם כפי הנראה מגבי' עדות וכפי שראיתי ולקטתי קצת מנועם אמרותיו והנה יש בכאן ששה עמודים יש מהם רופפי' ויש מהם חזקים לשריותא דהאי איתתא ויעבורו לפנינו כבני מרון וה' יעזרנו שלא נכשל בדבר הלכה ח"ו ויורנו האמת ונפלאות מתורתו:

א שרבים מהעדים אחיו וגם השפחה הנוצרי' הכירו בנין גופו עם ראשו גם כי צורת פניו לא הכירו מפני שנפוח מאוד וגם הוסרו שערות זקנו מ"מ בנין גופו הכירו מיד ולשיטת ר"ת וכל בעלי התוס' ומהר"מ מר"ב ורא"ש וטור מעידים אפילו אחר כמה ימים וכ' מהרי"ק סוף שרש קכ"א אם אין חבורה בצורתו לא נסתפקו בעלי תוס' אפי' בלא דברי ר"ת ויבואר לפנינו אי"ה כאשר אמרו שהכירו הפיגוהר היינו תואר גופו:

ב סי' צלקת בעפעפי עין ימינו דק כחוט השערה ונעשה ע"י חבורה באופן דלא שייך מצוי בבן גילו וגם לא שייך בזה שינוי אחר מותו ואחיו משה וואלף אמר בזה הלשון דיא צייכען בעשטאנדען אן איינער שראממע אם אוברען ליבל דעס רעכטען אויגס וועלכעס זיך ביז אן דער ווימפער דעסזעלבען צאג עכ"ל:

ג רושמי נשיכת עלוקה שהעמידו לו וכו' לפני צאתו על אצבע האמצעי הימיני ושלשה עדים מצאו רושמי' אלו וה"ה ר' ברוך פרעגר ור' רפאל ניסן ואחי הנאבד יהודא בר' משה וואלף וגם השפחה הנוצרי' הנ"ל כשראתה אותו מרחוק אמרה זה אדוני ונתנה סי' שהיא בעצמה השיבו ג' עלוקת באצבעו והראתה מקומם:

ד ליקוי וניכוי שיניים בצד ימין למעלה ובצד שמאל למטה:

ה שהנוצרי שהביאו מן היבשה לבית הקברות ביום שאחרי' כשראה אחיו אמר אלו ראיתם את המת אתמול טרם שנפח כ"כ הי' קל להבין שהי' אחיו של זה כי המה דומים ממש:

ו כ' פר"מ כבודו כיון שיצא מביתו ולא לקח אתו מאומה ונאבד א"כ הוכיח סופו על תחילתו שדעתו היתה לאבד עצמו לדעת ושכ"נ ס' זו בנב"י וגם לא נפקד ממנו שום יהודי הנימול בסביבותינו כ"א זה א"כ הדברי' מוכיחים שזה הוא:

ונביא מן המאוחר אל המוקדם מ"ש פר"מ הוכיח סופו על תחילתו כוונתו הוכיח תחילתו על סופו שיציאתו מביתו יצאה ריקנית מוכיח שסופו לאבד עצמו לדעת וכן הוא בנב"י מש"ס ספ"ב דחולין ואומר אני אע"פי שאמרה הגאון ז"ל חלילה לעשותו אפילו סניף בעלמא דמה ענין זה לזה התם אמר כתבו ושוב הפיל עצמו הוכיח סופו על תחילתו וה"ה שחט ולבסוף חישב הוכיח סופו על תחילתו וה"ה תחילתו על סופו אי נעשה מעשה בפנינו ואנו מסופקים במעשה השחיטה אם לע"ז אם לאו וכן שציוה לפנינו כתבו אנו מסופקים אם הי' בהול למיתה וכונתו תנו ושוב עע"ז ושוב המית עצמו אגלאי מילתא למפרע שתחלת המעשה ג"כ על שם כך הי' אבל אמר כתבו ואח"כ מצאנוהו מת ולא עוד אלא שראנוהו נפל מן הגג רק שלא ראינו אם הפיל עצמו במזיד ורצון לא נימא הוכיח תחילתו על סופו או סופו על תחילתו שמש"ה אמר כתבו שרצונו הי' להמית עצמו וזה שאנו מוצאי' אותו מת או אפי' נפל מן הגג אבידת דעת הי' חלילה ישתקע הדבר ולא יאמר וא"כ מי שיצא מביתו רק או אפי' הפשיט מלבושיו ויצא ושוב מי שנמצא מת נאמר הוכיח תחילתו על סופו אנו אומרי' הוכיח תחילתו על סופו של עצמו על מעשה שאנו רואי' ממנו שעושה בעצמו אז המעשי' מוכיחים זע"ז אבל לא זולת וטעות הוא ביד הגאון זצ"ל במ"כ:

והנה א' מתשו' האחרונים כתב במאבד עצמו במשאל"ס לא חיישינן שמא גוי אשפלוהו ויצא במקום אחר דהרי רצונו לאבד עצמו לדעת והבל הביא גם הוא דאע"ג דתחלתו ברצון לאבד עצמו כשקרב ליציאת נפש מתחרט ואם אז גלי אשפלוהו אין בטח שיחזיר ויפיל עצמו אלא עריק לעלמא ועוד מסתמא כשאיבד עצמו הי' מחמת דוחק וצער ובושה וכדומה ולא הי' יכול לברוח ולהנצל ואחר שהפיל עצמו ואשפלוהו גלים והובילוהו מרחוק לגור בטלו דאגותיו לא יפיל עצמו שנית ע"כ חלילה לסמוך על זה:

ולא הבאתי אלא למשל אם הי' הדין זה אמת דבמאבד עצמו לדעת בטל גזירת משאל"ס אם הי' מקום לסבר' הנ"ל במי שיצא ריקם מביתו וראינו אותו נופל למים ולא ידענו אם לדעת או שלא לדעת י"ל הואיל ויצא ריקן מסתמא הפיל עצמו וממילא אין כאן גזירת משאל"ס אבל כשלא ראינוהו נופל למים כלל אין לסמוך על שני הדיני' הנ"ל אפי' לסניף פורטא:

ונביא אל מ"ש הגוי שדומה צורתו לצורת אח החי לפנינו הן אמת בתשו' שב יעקב ח"א סי' מ' כ' השואל וז"ל ובאשר בא ר"מ אצלינו ואשתומם כל קהל ועדה על המראה באשר שקלסתר פניו דומה ממש לקלסתר פניו של ר' יעקב ושוב בסניפי היתר כ' השואל סניף ג' קלסתר פניו הדומה ממש לסניף לדברים אחרים עכ"ל:

הנה אמת כ"כ השואל אבל הגאון בעל שב יעקב בהזכירו בתשו' כל הסניפי' להחמיר לא הזכיר זה כלל אפי' להחמיר מכ"ש להקל באשת איש והתם הי' פרצופן דומה ממש עד שנשתוממו קהל ועדה ואפ"ה לא סמוך הגאון להחמיר ואפשר שהי' כמעשה דשתי אחיות לענין מים מאוררי' שהי' דומים שאפי' בעליהן לא הכירום ונתחלפו להם אבל הכא שאמר הגוי שדומה לו עהנלי"ך רצה לומר דומה בדומה מכ"ש שאין לעשותו סניף להקל אפי' יהי' גוי מס"לת והנה ברא"ש פ' התינוקו' סוף סי' ג' אע"פי שאין אנו בקיאים במראות דמים בשני דמים שלפניו יכול להבחין ע"ש:

ואני אומר ה"ה בהיפוך אי יכול להבחין במה שלפניו אבל לדון בדמיון פרצוף שאין שניהם לפניו לומר זה כזה אין בקיאין ובפ' כל היד נאמנת לומר כזה התיר לי חכם משמע דנאמנו' בכי ה"ג וביומא נ"ה ע"ב דלפעמים כששניהם לפניו חיישינן לטעותא משום חולשא דכה"ג עכ"פ אין לנו לדון בדמיונות הללו:

גם הסי' ניכוי שינים אפי' כסי' ארוך וגוץ לא הוה דזה שכיח ברוב אנשים דחסרו להו הטוחנות שבצדי הפה ואין לצרף בזה לסי' אחר אלו עמודים הרופפים:

אמנם מה שנלענ"ד בסי' מובהק ביותר ג' רושמי' קטנים באצבע אמצעי ימיני מנשיכת ומציצת עלוקה זה הוה סי' מובהק שבמובהקים עם מנין שהוא סי' וצמצום מקום ויש כאן ג' עדים על זה דאפי' במלחמה ובמים מהימני דלא שייך בדממי ולא למשקרו וזה לבד הי' ראוי להתיר:

ומצורף לזה סי' צלקת כחוט השערה בעפעפי עין ימיני וע"א אומר ומצמצם מקומו ביותר שנמשך הצלקת עד הווימפער והוא ממש כהא דמהרי"א עין עורות וצלקת נמשך ממנו עד סמוך לשפה דהוה סי' מובהק ובצמצם מקום ליכא מאן דפליג אש"ס נקב יש בצד אות פלוני אלא מהרד"ך ס"ל גם בשומא מועיל צמצם מקום ובהא פליגו עליו כיון דמצוי בבן גילו א"כ הא נמי מצוי בבן גילו שיהי' באותו צמצם והאמת לפמ"ש טור דאין מעידי' על השומא משום דעשוי להשתנות ופי' בי' דס"ל להטור דאפי' למאי דקי"ל סי' דרבנן ופליגי בסומא סי' מובהק מ"מ טעמ' דרבנן משו"ה לא הוה סי' מובהק משום דעשוי להשתנו' ע"ש משמע דהטור ס"ל דאין הלכה כלישנא דמצוי בבן גילו ומועיל צמצם מקום דהלכה כלישנא בתרא אלא דצ"ע בב"מ אמרי' להדי' ואי בעי' אימא סי' דרבנן ואינו עשוי להשתנות ובשומא סי' מובהק קמיפלגי וא"כ מבואר דטעמא דרבנן דלא הוה מובהק לא משום עשוי להשתנות אלא משום מצוי בבן גילו ואפי' צמצם לא מהני וקשי' על הטור והרד"ך מ"מ כל זה בשומא או סי' הנולדים עמו דשייך מצוי בבן גילו אבל סי' המתהווים ע"י חבורות ופצעים לא פליגי דצמצם מקום הוה סי' כנקב יש בצד אות פלוני:

ומלבד שיש די בכל א' מהם עוד בצירוף שניהם בוודאי הוה סימן מובהק ביותר כהסכמת כל האחרונים כמבואר בבית שמואל ובמגי' שבט"ז ונלאיתי לכפול בהלכה רווחת בישראל אך יען ראיתי דברי' תמוהים בשו"ת פ"י סי' וי"ו וסי' ז' דרוצה להוכיח דרמב"ם וטור ס"ל ב' סי' אמצעי הוה סי' מובהק דאורייתא דהרי אינהו ס"ל סי' דרבנן ואפ"ה פסקו בהלכות כלאים דסמכי' אסי' פרדות ובחולין ע"ט אמרי' דזהו דוקא למ"ד סי' דאורייתא ואין לומר אינהו ס"ל כפי' ר"ן בשם רמב"ן דהתם לאו בסי' אבידה נאמר אלא הנהו סי' דאורייתא כמו בהמה טהורה ז"א דא"כ למה בעי רמב"ם וטור שיכירם בזנב ובאזנים וקול תלתא למה לי אע"כ מפרשי כפרש"י וס"ל ר' אבא דאמר לשמעי' כד מעיילת לי כדניתא וכו' לשון עיין משמע למראה ענים ולא למשמע קול נמצא לא בדק אלא בסי' מראה היינו אוזן וזנב ומזה הוכיח ש"ס דסי' דאורייתא מדסגי להו בסי' אחד היינו סי' מראה ואי ס"ל סי' דרבנן בעי ב' סימנים סי' מראה וסי' קול דלהוי ע"י ב' סימנים סי' מובהק ביותר ומוכח כנ"ל אלו דבריו ז"ל וצ"ל דס"ל דהני תרי סי' מראה זנב ואוזן חדא נינהו והא בלא הא לא סגי דאלת"ה אכתי תלתא למה לי אע"כ ס"ל חדא נינהו ונעלם ממנו ירושלמי במקומו דריש גלותא כד זבני פרידות מגוים בדק להו באזניהם וירושלמי לא מייתי כלל סי' זנב ונ"ל דלא בדקו בזנב דלמא המוכר גזזינהי לזנביהו ע"כ בדקו באזן מ"מ מוכח דבחד מסי' ראי' נמי סגי א"כ אכתי לרמב"ם וטור תלתא למה לי אע"כ נהפוך הוא דאינהו ס"ל כפי' הרמב"ן הנ"ל דאינו ענין לסי' אבידה כלל וסי' דאורייתא ר"ל סי' אלו דאורייתא כסי' בהמה טהורה ורמב"ם וטור באחד משלש סי' אלו קאמרי ולא דצריך שלשתן וזה ברור:

ואדרבא מהך סוגי' קשה מנ"ל לש"ס דס"ל לר' אבא סי' דאורייתא לשיטת רש"י דאסי' אבידה קאי דילמא שאני הכא דאיכא ב' סימנים אוזן וזנב וכן הקשה הגאון מה' וואלף ל"ש ז"ל להגאון נב"י [עיין ח"ס חלק או"ח סי' קפ"ג ולקמן סימן נ"ט] וגם ממנו נעלם הירושלמי הנ"ל יע"ש:

ובחי' אמרתי לישב דכשנבין הא דלא בדיק בקול להקפיד דוקא עיין דמשמע מראה עינים היינו משום דנ"ל דאין לסמוך על צניף דאתי מחמת הכאה ואונס דישתנה קולו אך צריך להמתין עד שיצניף מעצמו בלי הכאה ואונס ור' אבא שרצה לרכוב על המרכבה שלו בהמשכת הפרידות לא הי' לו פנאי להמתין עד שיצנפו מאליהן ע"כ ציוה לעיין במראה עיניו ולאפוקי נדמת בזנב ואוזן וצ"ל נהי איכא סי' שהוא ממין פלוני שוב אין לנו לחוש שמא סי' האחר יורה שהוא ממין אחר כגון שיש לו זנב כסוס לא ניחוש שמא יצניף כחמור ז"א דמה"ת נחוש לכך ומ"מ אני אומר ר' אבא וכל ת"ח כיוצא בו חושש לכתחלה אם יבדוק בסי' א' ושוב באמצעי יצניף באופן אחר ויהי' ב' סימנים דסתרי אהדדי וקיי"ל סי' וסי' יניח וה"נ גנאי הוא לו שמשכוהו ספק כלאים ע"כ בדק בשני סי' בזנב ובאוזן א"נ יצניף באופן אחר ואוקי סי' להדי סי' מ"מ נשאר סי' א' למעליותא ומוכח סי' דאורייתא דסגי בסי' א' דאי סי' דרבנן אכתי אם לא ישאר לו אלא סי' אחד אין לסמוך עליו ואין להאריך יותר בזה:

ונבוא אל היכר ט"ע בכל גופו אשר ראשו מחובר ואין חבולה בפניו נהי בתמונת פניו לא הי' אפשר להכירו מפני נפוח מ"מ תמונת כל גופו עם ראשו מהני לשיטת ר"ת וכ' מהרי"ק סוף שורש קכ"א דבאין חבולה בפניו לא נחלק אדם עליו וכאשר לקמן אבאר אי"ה ולא ניחוש הכא בדדמי כע"א במלחמה לא מבעי' להרי"ף וסייעתו דס"ל נפשטה האיבעיא לקולא אלא אפילו לדברי התוס' מ"מ הכא הא אמרה הנוצרת זה הוא תמונת אדון שלה ויבדקו בו וימצא נקודת נישוכי העלוקה וכן נמצאו וזה עדיף ממה דאמרו בש"ס דאסקונהו לאלתר ואמרי סי' ופי' תוס' צירוף תרווייהו ורמב"ן במלחמות דס"ל ע"א חיישי' למשקר פי' משו"ה פי' שאומר העד סי' ממוצע כדרך שמחזירי' אבדה שלא יהא רמאי ע"ש פי' לפירושו שהעד יאמר מכיר אני זה בט"ע שזהו פלוני וראי' תמצאו במקום מוצנע שלו סי' כך וכך נמצא ע"י שאנו מוצאי' הסי' אנו רואים שהעד אינו רמאי ולא משקר ואמת הוא שמכירו בט"ע ואע"ג דעל הסי' לא היינו סומכי' דסי' לאו דאורייתא רק על ט"ע אלא שחוששי' למשקר יועיל הסי' להאמינו שאינו משקר וא"כ ה"נ השכחה אמרה שמכירו בט"ע ויהיב סי' מוצנע שלא הי' נראה לה ולא כל האדם אלא בעיון היטב הדק הרי יש להאמין בט"ע ומכ"ש שיש כמה ישראל שהכירו בט"ע אע"ג דלא חזנהו לאלתר הא כ' תוס' כשהגוף שלם עם הראש לא בעי' לאלתר ומעידי' אפי' לאחר כמה ימים:

ייען נלענ"ד דברי ר"ת עיקר ולשון התוס' ביבמות ק"כ ע"א נדפסו בטעות ועיי' פסקי תוס' והר"ם מר"ב בתשו' מיי' להלכות אישות והרא"ש ומרדכי וטור כולם נטו אחרי ר"ת שבס' הישר דף פ"ה ואמנם חכמי ספרד רשב"א וריטב"א ונימוקי' תפשו עליו ועריב"ש ס"סי שע"ח וגרם להם כל זה שאלו החכמי' לא ראו דברי ר"ת שבס' הישר ויען אנו זכינו לשיחתו ולאורו אלא שנדפס ג"כ בטעות וגמגם ע"כ אקוה כי יעזרני ה"ית לבאר ולברר דבריו להוציא כלי למעשהו:

הנה דעת ר"ת מדקתני במתני' אין מעידי' אלא על פרצוף פנים וכו' והול"ל אין מעידי' על האדם אלא כשראוהו בפרצופו וע"כ לא מיירי בט"ע כלל ולא הוזכר ט"ע במשנתנו אלא בסימנים ומיירי במי שלא הכיר זה המת מעולם אלא מצא איש מת ולקח לו סי' בפדחתו צורתו וחוטמו כך וכך אורכם ורחבם ותוארם ובא לפנינו ואמר שמצאו אדם כך וכך ואנו מדמינן מילתא שזו היא צורתו של פלוני שאנו מכירים אותו דאע"ג דארוך וגוץ וחיור וסומק בגוף וכלים לא הוה סי' הכא הוה אפי' סי' מובהק ביותר משום דארכם ורחבם של ג' אלו פדחת וצורה וחוטם בזה נשתננו צורת בני אדם זה מזה ושייך שפיר מעידי' על פרצוף פנים כמו מעידי' על השומא שהם סי' להמכירי':

ועוד מיירי התם בגוונא אחריני אפי' מאדם שהכרנו אותו אלא שלא נמצא ממנו רק ג' אלו בלי לסתיים וזקנו ושפתותיו ולא נשארו רק פדחת פרצוף וחוטם ובאלו א"א להכיר בט"ע אבל בתורת סי' ניכר שמשער רחבם וארכם וכדומה:

וממילא הא דתנן בסיפא אין מעידי' אלא עד ג' ימים נמי מיירי בהני תרי גווני אבל אי הי' ניכר לנו מקודם בט"ע ועתה הראש שלם אפילו בלי גוף רק שלא נשתנו הלסתיים והזקן והשפה הי' ניכר בט"ע א"נ רוב גופו עם ראשו אפי' נשחת הפנים נמי ניכר הוא ע"י ט"ע דבנין גופו:

והנה הא דהוצרך ר"ת לומר דמשנתינו בתרי גווני א' שהעדים לא הכירוהו מעולם וגופו שלם ושנית שלא נשאר ממנו אלא ג' אלו היינו משום דודאי מתני' דקתני סתמא משמע דמיירי בכל גופו לפנינו וכדמשמע לשון אע"פ שיש סי' בגופו וע"כ הה"נ בשאין לפנינו אלא ג' אלו מדפשיט איבעי' דריב"ב לקולא פליג מעובדא דדגלת והתם ע"כ ליכא למימר שהי' כל גופו לפנינו אלא שהעדים לא הכירוהו מאז ומעולם וע"י שאמרו סי' רוחב ואורך ג' אלו הכרנו' אנחנו דז"א דמשמע דהעדי' הי' שושבינא שהכירום היטב אע"כ ידוע הי' לבעל הפשטן דאכלי כורא לכולי גופא ולא נשאר אלא ג' אלו והכיר השושבינ' ע"י סי' ג' אלו ודלא תיקשי כיון שלא בט"ע ניכר מ"ט פרט שושבין וע"כ כ' ר"ת לרבותא נקיט דהוה סד"א כיון שהוא שושבין יאמר שמכירו בסי' אע"פי שאינו מכירו אלא בט"ע וט"ע דהנך ג' בלי זקן ולחיים ושפה לאו כלום הוא קמ"ל דלא חשיד לי':

שוב הקשה ר"ת על עצמו א"כ מאי משני היכא דאיכא מכה מרזו הא ה"נ איכא דאכלו כורי ותי' דלאחר מיתה אכלוהו כורי ולא שייך מרזו מכה אלא במכה שמחיים והנה הר"י הזקן אחיו של ר"ת הקשה על ר"ת ולא תי' זה התי' וב"י בתשובה תמה על זה לפע"ד נראה דלהבין ולהכיר שזה נעשה לאחר מיתה ולא מחיים לזה צריך הבנה והכירא כדאיתא בהלכות טרפות להכיר בין נקב הנעשה מחיים או לאחר מיתה וס"ל לר"י הזקן דע"א במים דאומר בדדמי לא סמכי' אהך הכרה ע"כ תי' שם תי' אחר דוקא בהא דשלשליה ולא העלו אלא רגלו מן הארכובה התם שייך מרזו במקום המכה ממש וה"הנ הכא אי הי' המכה בג' אלו עצמם שמצאנו הי' מרזו אך אלו הי' שלמים והמכה הי' סביבותם שנאכל מהם הסביבות שלא במקום מכה לא מרזו:

ונלענ"ד הך עובדא דדגלת ודכרמי מיירי שהי' להם סי' מובהק ביותר שאותו שנפל למים הוא אותו בעצמו שהעלוהו אלא שלא ידעו מי הוא עד שהכירוהו אח"כ העדי' והשושביני' שהוא בעל אשה זו וק"ל:

שוב כתב ר"ת דכל זה בליכא הכירא אלא בג' אלו אבל אם הראש שלם אפי' בלי גוף או הגוף והראש מחובר וג' אלו חסרים ניכר היטב בט"ע אפי' אחר כמה ימים ובט"ע ניכר אפי' בפדחת לחוד והיינו דשנינן בבכורו' לקושטא דמילתא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד פי' יכיר בט"ע סגי בפדחת והכרת פנים להעיד ע"י סי' על האדם בעי הכרה של פנים ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דכ' הוא אי ליכא רק ג' אלו ליכא אלא סי' ולא ט"ע ואיך נאמר בפדחת לחוד איכא ט"ע ועוד קשה לכ"ע ממ"נ אי יכיר סגי בחד מינייהו מ"ט בעינן בעדות אשה ג' דוקא הכרה של פנים ולא תסגי בעדות של יכיר אבל אמת יורה דרכו עמ"ש תו"יט בתשובתו בס' תשו' גאונים בתראי סי' ג' לחלק בין יום הלידה להכרה דעדות אשה ואין מובן לדבריו כמ"ש בס' שב שמעתא לגאון קצה"ח אבל נלע"ד אדם חי עומד. וניכר לנו בכל פרצופיו שוב כשנחסרו אפי' רק זקנו וכדומה שוב אין כאן ט"ע אלא סי' בשלש אלה כי לא הורגלנו בו אלא בפרצוף שלם אבל ביום לידתו שלא הוציא רק פדחתו וכל גופו בפנים שפיר יכול האב להשביע עינו בפדחתו לחוד להכירו אחר שעה בט"ע של פדחתו וא"ש:

ואני כמוסיף על דבריו דודאי בהס"ד ה"א גם יכיר דפדחת הוא רק ע"י סי' לכן רמו אהדדי היכר דבכור עם היכר דעדות אשה ובתי' קמא שהוא שינויי דחיקא הניח המקשן בסברתו ותי' בא"א אחמרו בי' רבנן ותי' ב' היא המרוח כהילכתא יכיר בט"ע ביום הלידה לחוד והכירא דעדות ע"י פ"פ לחד ולעולם לא אחמרו רבנן והילכתא כהך תי' ומשו"ה חכמי אשכנז וצרפת מקילי' בעדות אשה כ"כ תוי"ט בתשו' הנ"ל לאפוקי מהריב"ש ס"סי שע"ח:

ועדיין צריך לברורי הא חזינן דאחמרו רבנן במשאל"ס וקשי' להס"ד דש"ס בע"א הקילו ה"ל למימר ולטעמיך משאל"ס ולתוי"ט הנ"ל מסקנא דהילכתא הכי איתא א"כ תקשי משאל"ס וי"ל דאין להחמיר בערוה יותר מבממון דדבר דבר בממון כתיב וכשם שע"י ב' עדי' מתירי' ערוה ולא החמירו יותר אדרבא הקילו מטעם שכ' והסביר רמב"ם ספי"ג מגירושין והה"נ בסי' שמחזירי' אבדה מן התורה לכל הפחות במובהקים ביותר ובט"ע אין להחמיר בערוה יותר מבממון אע"ג דבעל מציאה אינו מוחזק בממון שהרי יודע שאינו שלו ומכריזה מ"מ הא בתורה כתיב וכל אבידת אחיך ואפי' שטרות מחזירי' למלוה ומוציא מלוה ע"י שטר זה הרי שע"י סי' מוציאין ממון מיד מוחזק אלא מספקא אי סי' אמצעי' או מובהקים ביותר וט"ע דהיינו עדים יהי' איך שיהי' אותן סי' שמוציאי' בהם אבידה ומוציאין ממון מיד המוחזק אותו הוא בכלל דבר דבר מממון ואין להחמיר בעיגונא יותר מבממון משא"כ משאל"ס שהוא רובא ובממון גופי' אין הולכין בממון אחר הרוב אפי' למ"ש תוס' בסנהדרי' דברוב מעלי' אזלינן גם בממון אחר הרוב מ"מ כבר כ' תוס' משאל"ס הוה מיעוט המצוי עיי' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא וכו' והוה נמי רוב גרוע ומיהו בת"ח דאית לי' קלא א"נ באינש דעלמא ונאבד זכרו דפסק רמב"ם דאחי' יורדי' לנחלה היינו משום דאז הוה מיעוט שאינו מצוי ובא"א החמירו בלא פלוג בממון אוקמי' אדינא וא"ש הכל בעזה"י ולעולם בסי' כעין פרצוף פנים מקילין לר"ת:

והנה המרי"ק סוף שורש קכ"א כ' בגופו וראשו שלם וגם אינו חבול בפניו לא נסתפקו אדם מעולם אפי' ר"י הזקן שהקשה אר"ת בכי האי גוונא מודה ודוקא בנחבל בפניו הקשה עליו ע"ש ולכאורה צ"ע הא הר"י שבמרדכי הקשה ממדרש דאבי' בן רחבעם העמיד שומרים ג' ימים ש"מ דלא כר"ת ואם איתא תיקשי איהו לנפשי' ודוחק לומר שהי' כולם חתוכי ראש דסתם מלחמה בקשת הוא כדכתיב ללמד בני יהודה קשת וכדמתרץ ר"י שהי' פצועי' בגופם והיינו בקשתות שזרקו' עליהם ועשאום ככברה ואמרתי בשנעיין מ"ט הבי' ר"י ממדרש ולא מירושלמי דפקי' דאיתא נמי להא ונ"ל הנה בירושלמי מייתי אקרא ויכה בהם אבי' מכה ר"א בר כהנא שהעביר הכרת פניהם ואידך אמר שהעמיד שומרים ג' ימים וכ' מהר"ש יפה ביפה מראה שאלו האמוראי' לא אמרו דבריהם אהאי קרא מכה רבה אלא במ"ר פ' תולדות בפסוק הקול קול יעקב איתא להא מילתא ושם ויגפהו ה' וימות דמת אבי' ושאל באיזה חטא מת על זה פליגו מר אמר על שהעביר הכרת פניהם דכתיב הכרת פניהם ענתה בם ומר אמר על שהעמיד שומרים ג"י דכתיב עצמו אלמנותיך ותלמוד העמיד לפרש קרא דמכה רבה לפי דבריהם ע"ש ולפ"ז ע"פי המדרש י"ל דאמוראי לא פליגי בגופא דעובדא דתרווייהו עבד שחתך חוטמם וגם העמיד שומרי' ג"י וה"ל נחבל בפניו שוב לא מהני ט"ע אחר ג"י לולי דברי ר"ת ולא פליגי הני אמוראי אלא באיזה חטא מת ר"א ס"ל בעון הבזיון המתים שחתך חוטמם ומייתי לי' מלשון הכרת פניהם י"ל כריתת פניהם ודרש הכרת מלשון כריתה ע"ד דרש חטא זה ענתה בם ואידך ס"ל בחטא שמירת ג"י דעצמו אלמנותיו מת ולעולם תרווייהו עביד ולק"מ אלא לר"ת דס"ל אפי' נחבל בפניו מעיד על גוף עם הראש משו"ה נדחק לומר שהי' גופם פצועים:

וצ"ל הא דקאמר בש"ס דדבק קירא באפותא ולא בשקרוהו אע"ג לר"ת כשהגוף והראש זע"ז אפי' חבול בפניו ניכר הוא היינו ע"י עיון ועדות אבל ע"י העברה בעלמא שעובר לפניהם ואידך אינו מתכוון להכירו כיון שהשחיתו החוטם או פדחת אינו ניכר בט"ע:

זכינו להעמיד דברי ר"ת על בורין וחכמי ספרד אלו ראו שר"ת בעצמו הרגיש בכל קושייתם וישבם לא נחלקו עליו ור"ת סיים בס' הישר לא מפני קולא של עגונה אלא מפני שהוא אמיתה של תורה דן הוא ורשב"ם כן והתיר עגונה למעשה וכ' מי שאינו מורה כן הוא חוטא:

וא"כ בנידון שלפנינו פשיטא שיש לסמוך על ר"ת ורשב"ם ור"י הזקן ובעלי התוספות ומהר"מ מר"ב ורא"ש וטור ומכ"ש ששני סי' המובהקי' צלקת בעפעפי עין עד סמוך לריפפל וג' נשוכי עלוקה באצבע ימין ע"כ אין ספק שאשת הייאמאן אוהרמאכר מברעסלויא שרי לעלמא אך יען התחיל בגדול מו"ח הגאון נ"י הגם שענותנותו הרבני וציוה לשלוח לפני מ"מ לא אגמור בלתי הסכמתו ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ב' ד' אלול תקצ"ב לפ"ק. מש"הק סופר מפפד"מ: