שו"ת הרא"ש/כלל פה

<< · שו"ת הרא"ש · כלל פה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל פה

סימן א

ואשר כתבת שכתבתי ליזקק בנכסי יתומים קטנים לכתובת אשה שכבר נשאת ובפרק שום היתומים לא משמע הכי וגם בספר רבינו משה ובספר המצות כתוב בהדיא דאין נזקקין בכי האי גונא.

כן ודאי כתבתי דנזקקין היכא דליכא למיחש לצררי כרב הונא בריה דרב יהושע ולא כרב פפא דאמר משום פריעת חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וכן פסק תלמודא בב"ב (קע"ד) ובפ' שום היתומים (כ"ב) מרימר (לא) אגבה כתובה לגרושה מנכסי יתומים [והאמר ר"י אין נזקקין לנכסי יתומים] אא"כ רבית אוכלת בהם ורבי יוחנן אומר לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני ואפילו רבי יוחנן לא אמר אלא באלמנה דקא מפסדא מזוני אבל גרושה לא אמר ליה ההיא דר' יוחנן משום חינא מתנינן לה אמר רב נחמן מריש לא הוינא מזדקיקנא לנכסי יתמי כיון דשמענא להא דאמר רב הונא חברין משמיה דרב יתמי דקא אכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקייהו מזדקיקנא ומסיק תלמודא דהיכא דשמתוה ומית בשמתיה או חייב מודה כיון דליכא למיחש לצררי מגבינן מיתמי ומעובדא דמרימר משמע דמגבינן מיתמי לכתובת אשה אפי' נשאת כמו גרושה דלית לה מזוני ואפילו לפי רבינו משה וספר המצות דפירשו טעמא דחינא כדי שיהא לה במה לינשא ואם קפצה ונשאת דאין נזקקין עד שיגדלו היתומים היינו דוקא היכא דאיכא למיחש לצררי אבל האידנא שאנו מגבין כתובות לכל יורשי האלמנות (בעליהו) שקדשו ולא חיישי לצררי ואנו סומכין על תירוץ ה"ר שמעון מיינביל שתירץ דהיכא דמת פתאום ולא צוה לביתו לא חיישינן לצררי וכן היה דן רבנא מאיר ז"ל והיה נותן סעד לדבריו לסמוך על אותו תירוץ יותר משני תירוצים אחרים שתירץ ר"י כי האידנא כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח האידנא התפסת צררי וכיון דלא חיישינן לצררי לא גריעא גביית אלמנה מגביית שאר חובות דמגבינן מיתמי היכא דליכא למיחש לצררי ואתה ותורתך שלום כנפש שארך אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ב

ששאלת בהוצאות שהוציאו הקרובים ברופא וברפואות שהוציאו על החולה אם יש לך לפרעם מנכסי היתומים אחרי שלא צוה החולה שיעשו אלו ההוצאות נראה לי דמהאי טעמא לא יפסידו בשביל שלא צוה שיעשו לו אלו ההוצאות כי מנהג ידוע כשאדם נופל למשכב ואינו יכול לסייע עצמו שהקרובים משתדלים להמציא לו רפואה וכ"ש חולה שכתבת שלעתים היה חלים ולעתים שוטה שהוצרכו הקרובים להשתדל בענינו ואפילו איניש דעלמא שהיה משתדל להמציא רפואה לחולה בלא צווי החולה נראה שלא יפסיד דפקוח נפש הוא וכל הזריז הרי זה משובח לכן אם ידוע הדבר בעדים שהוציאו יציאות בחייו ושלא נפרעו בחייו תפרעו מנכסי היתומים אבל אם אינו ידוע בעדים כמה הוציאו וגם שלא נפרעו בחייו אין נפרעין מנכסי יתומים שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מלוה בשטר או בעדים היכא דהודה בעת מיתתו שלא פרע בחייו ואף אם האשה אומרת שלא נפרעו אינה נאמנת.

סימן ג

ראובן שצוה מחמת מיתה והיתה לו בת וחלק נכסיו ואחר שנתן מה שרצה כתב והשאר יחלוקו שתי אחיותיו ויתמי אחותו השלישית שוה בשוה שליש בשליש והנה יתמי אחותו זכרים ונקבות ונראה לי דזכרים ונקבות קטנים וגדולים הכל קרויין יתומים דלא מצינן חלוקה בלשון יתומים שיצאו גדולים מן הכלל אלא שיש מקומות שתקנו חכמים תקנה דלא שייכא בגדולים כגון אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם אבל סתם יתומים מיירי בין בגדולים בין בקטנים והא דאיתא בפרק הנזקין (נ’) בעי רב אחדבוי יתומים שאמרו גדולים או קטנים על מתני' (מ"ח) דאין נפרעין מנכסי יתומים התם משום דיהיב טעמא למילתיה תקנתא היא דעבוד רבנן ליתמי לקטנים עבוד רבנן לגדולים לא עבוד רבנן והתם נמי מסיק (נ’) והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ומצינו יתמי בגמרא שהוא דוקא גדולים בפרק בתרא דבבא בתרא (קע"ד) ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי משמע הא אודעינהו ליתמי היו היתומים עומדין בדין עם המלוה או עם הערב אלמא גדולים נינהו אלא ודאי גדולים וקטנים הכל בכלל יתומים זולתי מקומות ידועים בגמרא שמוכיח דמיירי או בגדולים או דוקא בקטנים וכן נמי זכרים ונקבות בכלל כיון דבמתנה נתן להם ולא דמי להא דגרסינן בירושלמי פרק שני דייני גזרות הרי שהיה נתון במדינת הים אמר ינתנו אלו לבני בנותיו בכלל אם בשעת מיתתו אמר ינתנו אלו לבני אין בנותיו בכלל וכיוצא בזה נמצא גם בתלמוד בבלי (ב"ב קמ"ג) דגרסינן ההוא דשדר פסקי דשיראי (חתיכות מעיל) לביתיה אמר ר' אחי הראויים לבנים לבנים הראויים לבנות לבנות תו גרסינן התם ב"ב קמג נכסי לבני הוה ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בני או לא משמע אי הוו קרי בני פשיטא דאין הבת בכלל ובההיא עובדא גופא מסיק דקרי לברא בני ואין הבת בכלל ומאי שנא דבעובדא קמא קאמר הראוי לבנים ולבנות אלא עובדא קמא לא הוה בשעת מיתה ועובדא בתרא הוה בשעת מיתה אלמא דבשעת מיתה אין הבנות בכלל ואיכא למימר היינו דוקא היכא דאמר לבני דאין הבנות בכלל בנים כדכתיב ויולד בנים ובנות אלא דבחייו אנו אומרין מסברא שאדם חפץ בכבוד בנותיו שתהיינה מלובשות בכבוד שיהא להם קופצים כדפליג התם בין נשואות בין אינן נשואות אבל אחר מותו יש לבנות קצבה יש להם עישור נכסי אבל הכא דאמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות ונשואות מכלל יתומים ועוד יש לחלק בטעם אחר בין בחייו בין בשעת מותו דבחייו שהוא נותן מתנה הכל בכלל אבל בשעת מיתה שבא להנחיל אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מן הבנים לבנות כי עברה היא כדאמר שמואל לרבי יהודה (ב"ב קל"ג) לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא כ"ש מברא לברתא וזה הנותן העביר נחלתו מבתו וכ"ש שלא יחוש להעברת נחלת אחותו ועוד מתנה הוא נתן ליתמי אחותו ולא שייך ביה העברת נחלה ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן ד

וששאלתם בענין שני אחים שהיה להם קרקע בשותפות ומת אחד מהם והניח בנים קטנים ומנו להם בית דין אפוטרופס ועתה טוען האח הנשאר לאפוטרופוס שאותו קרקע שהוא בשותפות בינו לבין יורשי אחיו אין בו דין חלוקה ורוצה לבא עמו בדין גוד או איגוד והאפטרופוס משיב שאינו רשאי למכור קרקע היתומים ומאחר שאינו צריך למכור אלא להניח הדין עם האפטרופוס שאינו רשאי למכור חלק היתומים דחיישינן שמא יגנבו המעות או יאבדו ולא שייך ביתומים לומר איגוד או גוד שאין האפטרופוס רשאי למכור חלקם והר"ם בעל ספר המצות כתב בההיא דבית דין מעמידין להם אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה שאין חולקין בדבר דשייך בו גוד או איגוד עד שיגדלו היתומים וכן פסק ר"ת נאם הכותב אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן ה

נשאל הרב ז"ל על ענין פשרה שעשו ג' פשרנים על אלמנה ובנה יתום ולא היה ליתום זה אפטרופוס שיטעון בעבורו באותו מעמד וזו תשובתו אתם הדיינים הנכבדים יצ"ו ש"ל דקדקתי בכל הדברים הללו ותחלה אכתוב על הפשרה אם היא ראויה להתקיים על היתום ורואה אני בכתב של ברירת הפשרנים שקבלו עליהם בעלי הדינים לקיים פשרתם ואין מוזכר בכתב תחלה וסוף אלא רבי יעקב אלפסי ש"צ מכח בתו ורבי משה אלפסי ש"צ מכחו ומכח אמו אבל אין היתום ולא שום אדם מכחו זכור בכתב וגם בכתב הפשרנים לא נכתב בתביעות שנתבררו עליהם להיות פשרנים אלא בתביעה של אלמנת יוסף על רבי משה ועל אמו וגם בסוף כתב הפשרה כתוב ונשלם כל זה על רבי יעקב ורבי משה אלו ועל מרת גמילה ומרת בונה אבל היתום לא הוזכר כלל לא בתחלה ולא בסוף אלא שראו הפשרנים שלא היה איפשר שתפשר מרת בונה עד שיעשו סכום לממון הראוי שינתן ליתום בו אז יוכלו לברר גם מה שראוי לינתן לאם היתום ומתוך כך שתפו היתום בפשרה זו וזה לא היה ראוי לעשות בלא קנין אפטרופוס של היתום כי כתבו שלתועלת היתום פישרו בשבילו וכל אדם יש לו כח ורשות לזכות היתומים ולא גריעי שלשה דיינין שהם עצמן רוצים להיות אפטרופסים שלו הכא מוכח מלשון הפשרנים שלא היתה כונתם להיות אפטרופסים ליתומים שהרי כתוב בשטר הפשרה לפי שראו שבפשרה זאת יש תועלת ליתום הרשות לאפטרופוס שיתמנה על זה היתום ועל ממונו ולהפך בזכיותיו למחול וכו' ואלו החזיקו עצמן בתורת אפטרופוס מה שהוצרכו להרשות לאפטרופוס שיתמנה שימחול היה להם למחול ולגמור הכל על ידן אלא ודאי דבר זה מוכיח שלא החזיקו את עצמן אפטרופוס ליתום שיהיה להם שום רשות לפשר בענין היתום אלא שנראה להם שבשביל פשרת האם הוצרכו לשתף עמה היתום ולכך נתנו טעם לדבריהם שיש תועלת ליתום בפשרה זו ואם יברר אפטרופוס של היתום שיש הפסד ואונאה ליתום בפשרה זו נמצא שטעו בפשרתם והם עצמן צריכין לחזור בהם ועוד אני אומר אפילו אם כונו להיות אפטרופסים ולהפך בזכותו של יתום לאו כל כמינייהו למנות את עצמן דדוקא דיינין שממונין בכל עיר ועיר או גדולי הדור שהן אביהם של יתומים יש להם למנות אפטרופוס ליתום ואם יראה שהם טובים ליתומים יכולין למנות את עצמן אבל לא כל שלשה אנשים דעלמא על כן נראה לי שפשרה זו אינה קיימת על היתום כלל.

ומה שבקשתוני אם יראה לי שאם הפשרה קיימת על היתום שאכתוב להם מה שיראה לי בעיקר הדין בתביעת האפרופסים ובענין הבכורה ובשבועת הזקנה לא ידעתי למה שאלתוני על זה הלא רואה אני בכתב הדיינין שעמד בפניהם מורשה על היתום ושמעו טענותיו של אפטרופוס של יתום ופסקו הדין ואחרי שכבר פסקו הדיינים הדין של היתום ושוב לא עשו פשרה על היתום שתהיה קיימת אם כן הדין שנפסק על היתום קיים ולמה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומה שטען אפטרופוס של היתום שפסק של הדיינין בטל לפי שלא בררום בעלי הדינין אלא שבקש השר דון יהודה יש"צ לישב בדיניהם דברי הבאי הם ואין בהם ממש כי כיון שבאו בעלי הדין לטעון בפניהם הרי קבלום עליהם לדיינים ואף על פי שבקשם דון יהודה כן הוא דרך גדולי הדור לבקש מאנשים נכבדים שיתמצעו לשמוע דברי ריבות שבין האנשים שרוב האנשים מושכין עצמן מן הדין ולא יעשו אלא בבקשה או בכפייה של הגדולים הילכך מאחר שהפשרה אינה קיימת על היתום ממה נפשך הדין שנפסק עליו קיים ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר אנשים גדולים ונכבדים אמנם אם יש בו דבר סתום שצריך פירוש או הוסיפו בטענות אחרות מה שלא טענו לפני הדיינים שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות ואבאר הדין לכל הצורך הנה כתבתי לכם כל מה שהיה ראוי לי לכתוב עתה ואתם וכל אשר לכם שלום כנפש הדורש שלומכם וטובתכם אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן ז

מלוה שירד מעצמו לנכסי יתומים קודם שתבעם לדין גזלן הוי דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה וקודם שנשבע אין לו שום זכות בנכסי יתומים דמי יימר דמשתבע ובעוד שלא נשבע נכסי בחזקת יתמי קיימי כדאמר רבי עקיבא (כתובות פ"ד) ינתנו ליורשים שכלם צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה הילכך כל הפירות שאכל מנכין לו בחובו והמותר מגבין לו בית דין מנכסי יתומים.

סימן ח

וששאלת לוה שמת והניח בנים גדולים וקטנים היאך יגבה המלוה חובו והיאך יתנהג המלוה עם הגדולים ועם הקטנים הנה אבאר לך דין גביית שטר חוב מן היתומים מלוה דליכא למיחש לפרעון או לצררי כגון דשמתוה ומת בשמתיה פירוש שנדו בית דין הלוה בשביל שלא רצה לפרוע ומת בנדויו או שהודה בשעת מיתתו שהיה חייב בית דין מעמידין אפוטרופוס ליתומים ואפילו הם קטנים ויורדין לנכסיהם ומגבין למלוה את חובו כדאיתא במסכת ערכין (כ"ב) אמר רב נחמן מריש לא הוינא מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמעית להא דאמר הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקיקנא ומעיקרא מאי טעמא לא רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה מאי בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתוה ומת בשמתיה דהשתא ליכא למיחש לצררי לרב הונא בריה דרב יהושע גובה מיתמי ולרב פפא לא גבי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע וכן אם היה זמן הפרעון כתוב בשטר ומת הלוה בתוך הזמן גובה אפילו מיתמי קטנים כדאי' בריש בבא בתרא (ה’) אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרע אדם בזמנו ופסק תלמודא והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה ופר"י דאפילו מיתומים קטנים גבי דכי היכי דלא פרע איניש בגו זמניה הכי נמי לא מתפיס צררי בגו זמניה אבל רבינו יונה אמר אף על גב דלא חיישינן לפריעה בגו זמניה לצררי חיישינן אף בגו זמניה דמשכון עביד איניש דמתפיס אף בתוך זמן ואף בשעת הלואה ולהכי לא פירש טעמא דאין נזקקין משום פרעון אלא משום צררי לאשמועינן דאף בתוך הזמן אין נפרעין נראה לי כדברי ר"י דלא שכיח כלל להתפיס צררי בתוך הזמן ואפילו לאביי ורבא דאמרי עביד איניש דפרע בגו זמניה מודו דלא חיישינן לצררי בגו זמניה דגבי פרעון איכא טעמא אם יזדמנו לו מעות בתוך הזמן זימנין דפרע לפי שירא שמא יוציא המעות וכשיגיע הזמן אין לו במה לפרוע אבל מה צריך להקדים וליתן לו אחד מחפציו בתוך הזמן טוב לו יותר שימתין עד שיגיע הזמן ואם יגושנו המלוה יתן לו אז משכון כדי שירחיב לו הזמן ודבר זה נוהג בין בלוה ומלוה כשהוא נוגשו לפרוע מתפישו צררי בשביל הרחבת הזמן ולהכי לא גבי מיתמי עד דגדלי שמא ימצאו העדים שאביהם התפיס צררי אבל תוך הזמן ליכא למיחש לצררי כלל ולהכי נמי אמר טעמא משום צררי ולא אמר משום פרעון דמשום פרעון אינו מספיק אלא לענין שבועה להזקיק את המלוה לישבע שלא נפרע ולא לדחות את הפרעון עד שיגדלו משום דאם איתא דפרע אבוהון הוה מהדר ליה שטרא ולא חיישינן שמא ימצאו עדים שפרע אביהם והניח השטר בידו דמילתא דלא שכיח הוא ואי תיקשי לך אי פסיק תלמודא הלכתא כריש לקיש אפילו מיתמי קטנים אמאי קאמר תלמודא אף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דאיירי אפילו בגדולים הוה ליה למימר אף על גב דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם דאיירי בקטנים ויש לומר דאי הוה מייתי ההיא דאין נזקקין הוה אמינא דגבי בשבועה כדין הנפרע מנכסי היתומים [להכי נקט הבא ליפרע מנכסי יתומים] לא יפרע אלא בשבועה לאשמועינן דהכא אין צריך שבועה הילכך כל כי האי גוונא דליכא למיחש לפרעון כגון שהודה החייב בשעת מיתתו שהוא חייב או דשמתוה ומית בשמתיה או שלא הגיע זמן הפרעון בחיי הלוה אפילו מלוה על פה בעדים בית דין מעמידין אפוטרופוס לקטנים ומגבין בעל חוב את חובו אבל שטרי חובות שעבר זמן הפרעון אין גובין מהיתומים קטנים עד שיגדלו ואפילו יש בו נאמנות על הלוה ועל יורשיו שמא אחר שיגדלו ימצאו עדים שאביהם התפיס צררי או שמא פרע אביהם ואמר המלוה שאבד שטרו וכתב לו שובר ואם יש יתומים גדולים וקטנים המלוה נפרע מן הגדולים חלק שמגיע להם וכדי שיפרע בעל חוב חלק המגיע לגדולים צריכין בית דין להעמיד אפוטרופוס לקטנים ולחלוק עם הגדולים ויגבה בעל חוב חלק המגיע להם ומה שכתבתי למעלה דמלוה על פה גובה מיתמי היינו כשנתקבל העדות בחיי אביהם אבל אם לא נתקבל העדות בחיי אביהם אין מקבלים אותו אחרי מיתת אביהם דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ובפני הקטנים כשלא בפניהם דמי כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (קי"ב).

סימן ט

וששאלת יורש שנתן נכסי מורישו לקטן במתנה ויצא על מורישו שטר חוב מי נחתי לנכסי קטן בכי האי גוונא משום נעילת דלת בפני לוין או לא.

תשובה אם שטר חוב מקויים נ"ל שבית דין מורידין בעל חוב לנכסים שנתן היורש לקטן ומדמי לה להא דאמרינן בערכין פרק שום היתומים (כ"ב) א"ר הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים וכו' נמצאת שדה שאינו שלו נזקקין ואין מעמידין אפטרופוס ומיירי בשנתקבל העדות בחיי אביהם דאין מקבלין העדות אלא בפני בעל דין וכן נמי בנדון זה אם אין השטר מקויים אין מקיימין אותו אלא בפני בעל דין אבל אם הוא מקויים הוי כנמצאת שאינה שלו כי כשנתנה לקטן כבר היתה משועבדת לאחר ומורידין בעל חוב לנכסים ואין מעמידין לקטן אפוטרופוס ולא דמי להא דאמרינן אין נזקקין לנכסי היתומים ומפרש טעמא בפרק שום היתומים רבא משום שובר היינו דוקא דאית ליה לקטן חזקת אבהתא דלא מפקינן נכסי מחזקתן עד שיגדיל ויחקור מאותן שהיו מצויין ורגילים אצל אביו אם פרע אביו שטר זה אבל זה שנתן לו במתנה לא תפרע וכן מוכח בפרק שום היתומים דקאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא מי חיישינן לשובר והתנן הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמר רב אחא שר הבירה מעשה בא לפני רבי יצחק נפחא באנטוכיא ואמר לא שנו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בעל חוב לא ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב ואי חיישת לשובר התם נמי ליחוש אמר ליה התם נמי כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו וכן בנדון זה כל יורש יקנה נכסי מורישו לקטן כדי שלא יוכלו בעלי חובות של מורישו לגבות מהן ואין לך נעילת דלת בפני בעל חוב יותר מזה הילכך לא חיישינן לשובר הכא וכן לרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא משום צררי היינו בדאית ליה לקטן חזקת אבות כדמפרשינן כל שכן לרב פפא דמפרש טעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו דהאי טעמא לא שייך הכא הילכך לכולהו טעמי דהתם נזקקין להוריד לנכסי זה הקטן ועוד ראיה מהא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (קי"ב) תנו רבנן והשיב את הגזלה אשר גזל מה תלמוד לומר אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין והלכה כחכמים דאפילו קטנים חייבין כיון דגזלה קיימת ונדון דידן נמי כיון דשעבוד בעל חוב היה על נכסים הללו קודם שנתנן היורש לקטן לא נפקיע שעבודו בשביל שנתנן לקטן להפקיע שעבוד בעל חוב ומוציאין מיד הקטן וחשיב כגזלה קיימת ואף על גב דאמר התם בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה אתא לקמיה דרבי אבא אמר ליה שלו הוא תובע א"ל קא מייתינא סהדי דאחזיקי ביה בחיי אבוהון א"ל וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ולא והתניא בין גדולים בין קטנים חייבין א"ל הרי מחלוקתך בצידך סומכוס אומר גדולים חייבין קטנים פטורין ואיפסיק דינא הכי התם לאו משום דהלכה כסומכוס איפסיק דינא הכי אלא כדמסיק התם אמר ליה איכפל כולי עלמא וסברי כסומכוס לאפקועי לדידי איגלגל מילתא ומטא לגבי דר' אבהו א"ל לא שמיע לכו הא דאמר רב חמא בר יוסף אמר רב הושעיא קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הוא אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותו מידו וכשיגדיל יביא עדים ונראה ודחי ליה התם לא קיימא ארעא בחזקת אבוה אבל הכא דקיימא ארעא בחזקת אבוה לא אלמא האי דאיפסיק הלכתא דלא כרבי ירמיה לאו משום דקיימא לן כסומכוס אלא משום דקיימא ארעא בחזקת אבוה דבר חמוה ואין מקבלין עדות בעודו קטן להוציא הקרקע מחזקתו אבל בנדון זה אין לקטן חזקת אבות אם השטר מקוים מורידין הבעל חוב לנכסים ואין לפקפק בדבר.

סימן י

שאלה מי כהחכם ומי יודע פשר דבר כמלאך האלהים שהכל תלוי בו סמוך הנשר הגדול בעל הכנפים כי לו משפט הבכורה פי שנים מרנא ורבנא ה"ר אשר נר"ו בחשק שותה מימיך הבא על החתום באתי להודיע לכבודך שיצא שטר חוב של יתומים לבני המוקדמים כתוב בשם אביהם ושטר זה מסרוהו היתומים לאחר והאחד מן היתומים הוא עדיין בן י"ב שנה וכתבו בשטר המסירה שהקנו שטר זה לפלוני הוא וכל זכות וכל שעבוד דאיתא בגויה ומסרוהו לו בפני עדים ועתה יש מי שהוא אומר כי לא תועיל מסירה זו מפני שהשטר שעבוד קרקעות וקיימא לן דאין קטן מקנה קרקע ועוד יש מי שהוא אומר שצריכין להטיל חרם כל מי שיודע ששטר זה שטר אמנה מפני שיורשי הלוה טוענין כן והמוקדמין דברו עמי בענין ואני אמרתי מטיבותיה דמר כי המסירה מועלת דקיי"ל (גטין נ"ט) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והוא הדין במתנה מקל וחומר ומה במקום שאינו יכול למכור בקרקעות דהיינו פחות מבן עשרים יכול ליתן לו מקום שיכול למכור מטלטלין דהיינו פעוט אינו דין שיכול ליתן וכן כתב רבינו משה בפ"י בהלכות מכירה דיכול ליתן ושטרא מטלטלי חשיב דהא נקנה אגב קרקע כדאמרינן (קדושין כ"ז) אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו (ב"ב קס"ז) כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא וזו היא ששנינו (קדושין כ"ו) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ושטר וחזקה אלמא דנקנה אגב קרקע שמע מינה מטלטלי הוא דמהא דייק גמרא בפרקא קמא דב"ק (י"ב) דעבדא מטלטלי הוא מדקתני החזיק בעבדים לא קנה קרקעות בקרקעות קנה ואי משום שטר מסירה שעשו היתומים וקיימא לן אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול הא מסירה לא בעיא עדים לקנות השטר דבלא עדים נמי מיקני ואין צריך עדים רק לראיה בעלמא כדי שלא יאמר לו הלוה מי יאמר שהמלוה כתב ומסר לך וכן כתב רבינו משה ז"ל וגם הראב"ד ז"ל הסכים בזה אלא שהקשה עליו והא קיימא לן דאין צריך להביא ראיה על המסירה וחזר ותירץ אותה כמו שכתוב בהשגות וגם קנין נמי לא בעיא מהאי טעמא דכיון דלא בעי עדים קנין נמי לא בעי דהא קנין בפני שנים ועוד דשטרא לא מקנה בחליפין ובנדון זה שלפנינו לא בעי עדים כלל אפי' לראיה שהרי היתומים אומרים שהם מסרוהו ואי משום דשטר שעבוד קרקעות זה הוא לענין שבועה היכא דמלוה אומר חמש ולוה אמר שלש גבי שטר שכתוב בו סלעים דינרין בפ"ק דבבא מציעא (ד’) אבל לענין קנייה מטלטלא חשיב ונכסים שאין להם אחריות איקרי ועל מה שאמרו שצריך להטיל חרם נ"ל דאין צריך דשטר מקוים לית לן לספוקי בשטר אמנה דאם כן לא שבקת חיי לכל מאן דמפיק שטרא ואי משום דקא טעני יורשים שטר אמנה הוא לאו כל כמינייהו דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למימר שטר אמנה הוא כדאמרינן (כתובות י"ט) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ודייקינן דקאמר מאן אילימא לוה פשיטא לאו כל כמיניה אלמא לא מספקינן שטר מקויים בשטר אמנה וכל שכן בשטרא דיתמי דאפילו נפק עליה תברא לא קרעינן ליה וכ"ש נמי בשטרי אקנייתא כדמוכח בפרק קמא דב"מ (י"ג) דמשני בשטרי אקנייתא דקא שעבד נפשיה ופרש"י בין ילוה בין לא ילוה ולא בעי דמטא שטרא לידיה דמשעת קנין נשתעבדו הנכסים וראיה לדבריו מדאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה וראיה זו פסקה הרשב"א בחדושיו ואמנם אם יראה לדיין שיש אמתלא ששטר זה שטר אמנה יוכל להחרים כדי להוציא הדין לאמתו כדאמרינן (שבועות ל’) מניין לדיין שיודע בדין וכו' זה נראה לי לפי עניות דעתי ולפי מיעוט הספרים בארץ הזאת ורבינו יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי ממך תצא תורה ודבר ה' מבית מדרשך ושלום טוב לרב טוב דמטיבותיה מטיב לעמיה נאם הכותב יוסף הכהן בר' אברהם הכהן.

תשובה אמת הוא כמו שכתבת דמתנת פעוטות מתנה ולא היית צריך לדון ק"ו מעצמך דבגמרא דידן היא בפ' הנזקין (נ"ט) על מתני' דפעוטות מקחן מקח וכו' ואמרינן עלה בגמרא מתנתו מאי ומסיק עלה משמיה דרב אשי דמתנתו מתנה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע א' מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת ועוד אלימא מתנה ממקח וממכר שלהם דהא דמקחן מקח וממכרן ממכר היינו דוקא כשאין להם אפוטרופוס כדאמרינן בכתובות פרק מציאת האשה (ע’) אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ופר"ח דלענין מתנה אפילו יש שם אפוטרופוס מתנתו מתנה דדוקא לענין מקח וממכר דמשום כדי חייו שייך לחלק משום דהאפוטרופוס משתדל במזונותיו אבל במתנה טעמא מאי אמרו רבנן מתנתו מתנה כי היכי דליעבדו ליה נייח נפשיה ואפוטרופוס אינו רשאי ליתן מתנה מנכסי היתומים ומה שכתבת דשטרי כמטלטלי הוא אמת הוא כאשר כתבת אבל לא היית צריך לכל זה דאפילו הוי כמקרקעי לענין קנייה לענין מתנת פעוטות הוי כמטלטלי דדוקא במקרקעי לא תקנו חכמים שיהא ממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדי שלא ישחית נחלתו אבל שטר כיון דאפילו בדבר שגופו ממון יכול ליתן כל שכן שטר שאין גופו ממון ומה שהבאת ההיא דאין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה גדול אין ענינו לכאן כלל דהיינו דוקא במכירת קרקע דאין קטן יכול למכור ואם מכר קרקע והקרובים אומרים שהיה קטן בשעת מכירה ורוצים לבטל המקח והלוקח אומר גדול היה בהא קאמר גמרא דלוקח מהימן משום חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול בפרק מי שמת (קנ"ה) בעובדא דבני ברק אבל בנדון זה כיון דשטרא הוי מטלטלי יפה חתמו העדים אפילו אם היה קטן ואף על גב דאמר רב פפא האי מאן דמזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודיה קנין נמי כיון שיוכל למכור מטלטלין מוכרם בכל יפוי כח ולרשב"ם ולהלכות גדולות ור"ח ורי"ף שפסקו שאותיות נקנות במסירה אין צריך לכתוב קני לך איהו וכל שעבודיה [אלא אומרו בעל פה וקטן נמי מועלת אמירתו ולר"ת ולר"י שפסקו דאין אותיות נקנות במסירה ואף הלכות מוכחות לדידהו צריך לכתוב קני לך איהו וכל שעבודיה] מועלת נמי כתיבת הקטן ואין זה כמו מכירת קרקעות כאשר כתבת ומה שטוענין יורשי הלוה להטיל חרם אם יש שיודע שהוא שטר אמנה אם שטר ישן הוא כמו שרגילין בארץ הזאת להוציא שטרות ישן נושן לבי נוקף תמיד עליהם ואמתלאה גדולה היא אם לא היה תחבולה למה שמרו זה ימים רבים אם לא כדי שתשתקע ותשתכח התחבולה ואז יוציאנו ומאחר שטוענין יורשי הלוה להטיל חרם ראוי לשמוע להם בדבר הזה כי מה הפסד יש לזה ראוי לדיין בכל דין שיראה לו מרומה לרדוף צדק ולהוציאו לאמיתו ואתה וכל אשר לך שלום כנפש דורש שלומך וטובתך אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן יא

על אודות יתומה אחת שנפטרה ובאו קרוביה להחזיק בקרקע שלה ובא ראובן בהרשאת אם היתומה והביא מכתב יד סופרי אשקלונא שהעידו שאותה יתומה נתנה לפני פטירתה אותו קרקע שלה לאמה ואותו קרקע לא ירשתו מאביה אך אמה נתנתו לה במתנה ונתברר הדבר שאותה יתומה מתה קטנה ונראה לי שמתנתה לאו מתנה אף בקרקע שניתן לה ולשון המשנה מוכיח הכי בפרק הנזקין (נ"ט) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין דוקא במטלטלי ולא במקרקעי אפילו ניתן להם במתנה או שקנאו להם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר [וכ"ש דאין מתנתן מתנה] ואף על גב דבבבא בתרא (קנ"ה) משמע דאלים כח מתנה מכח מכר דגרסינן התם אמר אמימר ומתנתו מתנה אמר ליה רב אשי לאמימר השתא ומה זבינא אמרת לא זביני מתנתו מיבעיא ומסיק דזביניה לאו זביני משום דקים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה לגבי זוזי ואי אמרת זביניה זביני זימנין דמקרקשו ליה זוזי ומזבין כל נכסיה אבל מתנה אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה ואמרו רבנן מתנתו מתנה כי היכי דליעבדו ליה מילי אלמא אפילו היכא דלא הוי ממכרו ממכר הוי מתנתו מתנה יש לומר דהתם מיירי שהוא בן שלש עשרה שנה ובר דעת הוא דקאי אהא דאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה וקאמר אמימר פחות מבן עשרים אף על גב שאין ממכרו ממכר [בנכסי אביו מתנתו מתנה כדמסיק ומפרש טעמא אבל בפעוטות מאחר שאין ממכרן מכר] במקרקעי כל שכן שאין מתנתו מתנה כיון דלאו בר דעת הוא ועל כרחין צריך לחלק כך דבפרק הנזקין (נ"ט) מיבעיא ליה אההיא משנה דפעוטות מתנתו מאי רב יימר אמר אין מתנתו מתנה מר בר רב אשי אמר מתנתו מתנה אלמא בפעוטות גריע כח מתנה מכח מכר ובפרק מי שמת אלימא מתנה ממכר אלא על כרחך צריך לחלק בין פעוטות לבן י"ג כדפרישית ומיהו ההיא ראיה דהנזקין דנקט במתניתין מטלטלין יש לדחות ולומר דלעולם אפילו בקרקע שניתן לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס ממכרו ממכר והאי דנקט במטלטלין לאשמועינן דאפילו במטלטלין שירש מאביו ממכרו ממכר מה שאין כן במקרקעי וחזינן בפסקא הדין פלוגתא דרבוותא בספר המצות פסק בהדיא דאינו מוכר בקרקעות שבאו לו מעלמא עד שיגדל ומדקדק כמו שכתבתי ממתניתין דהנזקין (שם) דדוקא מקרקעי ולא מטלטלי וזה לשונו בפרק מציאת האשה ובפרק הנזקין הקטן עד שש שנים אין הקנאתו (הקנאה) לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל הוא הנקרא פעוטות אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדפסק מר בר רב אשי בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנתשכיב מרע ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו שלא יבטל שלא ימצא מי שימכור לו ולא שיקח ממנו והכל במטלטלי אבל במקרקעי אינו נותן ואינו מוכר [עד שיגדל] עכ"ל ומדקאמר עד שיגדל ולא קאמר עד שיהא בן כ' אלמא איירי בקרקע של עצמו ולא שירש מאבותיו וכן הוסיף לפרש בהדיא וז"ל פסקינן בפ' מי שמת (קנ"ה) קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנים והנקבה אחר י"ב אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלי אבל במקרקעי אין מעשיו קיימין עד שיהא יודע בטיב מו"מ עד אחר שיגדל בד"א בקרקע שלו אבל בקרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים שנה כדרב נחמן בפרק מי שמת (קנ"ו) וכן רבא בג' מדות בפרק התקבל (ס"ה) אף על פי שהביא שתי שערות ואף על פי שיודע בטיב מו"מ שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתישבה דעתו בדרכי העולם עכ"ל וכאשר פסק בספר המצות כך פסק רבינו משה בספרו ואין בידי ספרו לכתוב לשונו וכן פסק הרי"ף והאריך הרבה בפרק מי שמת בפירושא דהאי מילתא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה ובמאי דשלח גידל בר מנשיא [תינוקת בת י"ד שנים ויום אחד ויודעת בטיב מו"מ מהו ומסקנא דידיה סלקא הכי (דהאי) דשלח גידל בר מנשיא] לזבוני בנכסי דידיה הוא דשלח ליה כגון דזבין ליה אפוטרופוס דיליה כדהוה קטן ובעי איהו השתא לזבוניה ועל זה השיב לו רבא אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ומסיק בתר הכי בן י"ג שנים שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אף על פי שאין מקחו מקח לענין עדות עדותו עדות אמר אמימר ומתנתו מתנה ומסיק לפרש טעם החילוק בין מכר למתנה וההיא דרבא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים מיירי בנכסי אביו הכי סליק פי' רב אלפס ז"ל נמצא דהכי סלקא מסקנא דידיה דבנכסים שקנה לו אפוטרופוס או שנתן לו במתנה יכול למכור כשהוא בן שלש עשרה ויודע בטיב משא ומתן וליתן אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן רק שיהא בן שלש עשרה אבל פחות מי"ג אין מעשיו כלום במקרקעי (דסבור) [מדהוצרך] אמימר למימר מתנתו מתנה בבן י"ג ואין לומר האי דקאמר אמימר דמתנתו מתנה בבן י"ג אבל בפחות לא הני מילי בשאינו יודע בטיב משא ומתן אבל ביודע בטיב משא ומתן אפילו פחות משלש עשרה מתנתו מתנה הא לאו מילתא היא דמה שהוא יודע בטיב משא ומתן מהני לענין מכר וקנייה שלא יזלזל בדמי שוויו אבל לענין מתנה כיון דלאו בר דעת הוא לא מהני כדאיתא בפרק הנזקין (נ"ט) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואפילו הכי מבעי ליה אי מתנתו מתנה והיינו טעמא משום דלאו בר דעת הוא ויפתוהו ליתן כדפרישית לעיל וכן פירש רבינו יצחק ברבי שמואל כפירוש רי"ף בפ' מי שמת וז"ל קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו וכו' ונראה דוקא מכירתו אינה מכירה בפחות מכ' או מי"ח אבל אם קנה קרקע קנינו קנין דהא טעמא דאינו מוכר כדמפרש טעמא לקמן דמקרבא דעתיה גבי זוזי ומוזיל נכסי אביו אבל בקונה לא שייך האי טעמא ומהאי טעמא נראה דדוקא בנכסי אביו אינו יכול למכור בפחות מבן י"ח אבל אם קנה קרקע יכול למכור בפחות מבן י"ח דכיון דקנאם לא מיקרבא דעתיה גבי זוזי שהרי בזוזי קנאם ואוהבם יותר מזוזי וכן פירש רי"ף דדוקא בנכסי אביו ומיהו ר"ת פי' דאורחא דמילתא נקט נכסי אביו וה"ה אם קנה אינו יכול למכור וקצת משמע כן בסמוך אין עדותו עדות במקרקעי מאחר דאין מכירתו מכירה ומשמע לא שנא מקרקעי דאבוה לא שנא דידיה עכ"ל אלמא חזינאדרבינו יצחק קם ליה כשיטת רי"ף ור"ת השוה נכסי דיליה כנכסי דאבוה וכן כתב רבינו שמשון בגטין פרק הנזקין (שם) אמתניתין דפעוטות וקאמר בגמרא ואמר לן מתנתו מתנה אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת אחת מתנת שכיב מרע ואחת מתנת בריא וכתב רבינו שמשון מדלא מפרש נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעות נראה דדוקא מתנת מטלטלין דאיירי בהו קאמר וכן כתב רבינו אליקים הלוי שפי' כל הגמרא בבבא בתרא וז"ל השתא דייקי מההיא הלכתא דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי שלו ולא במקרקעי שלו ואף על גב דהביא שתי שערות שומא הוי והוא דידעי פעוטות בטיב משא ומתן מי"ג שנים ויום אחד והביא שערות ויודע בטיב משא ומתן מוכר במקרקעי שלו ומטלטלי של אביו ומכ' שנה ולמעלה לרבא אם הביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו עכ"ל נמצא שכל אלו הגאונים פירשו שנתינת קטן אפי' בקרקע דיליה לאו כלום היא וכן תשובת רבינו גרשום מאור הגולה בידי על שתי שאלות שבאו לפניו אמנם רשב"ם פירש (בב"ב קנ"ו) וז"ל דדוקא בנכסי אביו אבל אם קנה נכסים או נתנו לו במתנה שאינה ירושת אביו מוכר בפחות מבן כ' כדין מטלטלין עכ"ל וקודם זה כתב והלכתא כגידל בן מנשיא דבן י"ג היודע בטיב מו"מ מוכר בנכסי אביו אפילו במקרקעי והלכתא כאמימר דמתנת בן י"ג שמה מתנה אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ויביא סימנים מי שאינו יודע בטיב משא ומתן ודוקא בנכסים וכו' כדלעיל וריהטא דידיה משמע שהשוה מקרקעי ומטלטלי לדין פעוטות למכר ולמתנה והמדקדק בדבריו ימצא שלא פירש כך שהיה לו לומר מוכר בפחות מי"ג כדין מטלטלי אלא הכי פירוש דבריו מוכר בפחות מבן כ' ויותר מבן י"ג ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן כדין מטלטלי דמקחן מקח וממכרן ממכר בפחות מבן י"ג אף על פי שאינן יודעין בטיב משא ומתן ואפי' לפי דברי המפרשים דאפי' בפחות מי"ג כדין מטלטלי יש לדקדק מדהזכיר שמה מוכר ולא קאמר מוכר ונותן כדמפרש בנכסי אביו (ס"א דידיה) דין מכר ומתנה שמע מינה דוקא לענין מכר השוהו למטלטלין ולא לענין מתנה משום דלאו בר דעת הוא יפתוהו ליתן כל נכסיו לאחר וחשו טפי לקרקעותיו דהוי דבר מסויים וגם בעל העיטור חלק על כל אלו הגאונים במכירת קטן בנכסים שלו וז"ל קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו והם ה' מדות בקטן פחות מבן שש אין מעשיו כלום מבן שש ולמעלה מוכר ונותן במטלטלי משיביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במקרקעי אינו יודע בטיב משא ומתן אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואפילו הביא שתי שערות עד שיהא בן עשרים אבל מתנתו מתנה משיביא שתי שערות ואפילו אם הוא בן כ' אם הוא שוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר וה"מ בנכסי אביו אבל בנכסי דידיה אפי' מבן ששה שנים כשם שמקחו מקח כך ממכרו ממכר עכ"ל הרי נחלק על שאר רבותינו במכירה אבל מתוך לשונו משמע שפחות מבן י"ג אין מתנתו מתנה אפילו בנכסי שלו מדקאמר כשם שמקחו מקח כך ממכרו ממכר ותלה המכר במקח אלמא טעמא דיליה כדפרשינן לעיל כיון דבזוזי קנאם לא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי כי קנאם בזוזי ואוהבם יותר מזוזי לכך ממכרו ממכר דלא חיישינן דילמא מקרקש ליה בזוזי אבל במתנה דלא שייך האי טעמא איכא למימר דאין מתנתו מתנה דפחות מבן י"ג גרע כח מתנה מכח מכר כדפרשינן לעיל הילכך אין ללמוד מתוך דברי הגאון מתנה ממכר ואף אם נחלקו רבינו שמואל ורבינו יצחק ובעל העיטור על שאר רבותינו בנתינת קטן פחות מבן י"ג בנתינת נכסים שלו כך קבלתי מפי מרנא מאיר ז"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא מספק ואוקי ממונא אחזקתיה והכי אמרינן בחזקת הבתים (ל"ב) הלכתא כותיה דרבה בארעא היכא דקיימא ארעא תיקום וכותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימא זוזי ליקום הילכך בנדון זה היתומה היתה מוחזקת בקרקע ונתחזקו בה יורשיה מכחה אחרי מיתתה והבא להוציא מכח מתנת קטנה עליו להביא ראיה ויש מחלקים לפי סברתם ואומרים דמתנת שכיב מרע יכול קטן ליתן והבל הוא בידם דחכמים אומרים דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי שלא תטרף דעתו אם היה יודע שלא יתקיימו דבריו לכך נתנו חכמים כח להחזיק דבריו בכל חוזק שהיה בריא יכול לעשות בקנין ושטר אבל לאלומי דבריו יותר מבריא לא תקנו וגם בכך לא תטרף דעתו כשיאמרו לו שבבריא לא מהני שום קנין עליו לקיום דבר זה והכי אמרינן בב"ב (קמ"ז) מילתא דאיתיה בבריא איתיה בשכיב מרע דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע [ופרשב"ם ז"ל שאין שכיב מרע חמור מבריא אלא דאמירתו במקום קנין הוא והיכא דאין קנין מועיל בבריא אמירת שכיב מרע] לא מהניא עכ"ל וגם הלואתו לפלוני ליתיה בשכיב מרע אלא משום דאיכא בבריא במעמד שלשתן הילכך נתינת קטן דלית ביה שום קנין בבריא גם בשכיב מרע לא מהני ועוד ראיה לדבר מצד אחר שזכו יורשי היתומה בקרקע כי אחרי מות היתומה באה אמה למקום שהקרקע עומד למכור הקרקע וערערו קרובי היתומה [ואמרו שאותו קרקע כבר נתנה לבתה וזכו בה קרוביה של היתומה] וכפרה ואמרה שמעולם לא נתנה הקרקע לבתה ולא יצא מעולם מחזקתה והביאו קרובי היתומה עדים שנתנה הקרקע לבתה ונדון זה דומה לההיא דשבועות (מ"א) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרו דאוזיף ופרע אמר אביי אמאן לסמוך אינהו אמרי אוזפיה ואינהו אמרי פרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואף על פי שהעדים העידו שפרע הוא נאמן לחוב לעצמו יותר ממאה עדים וכן בנדון זה מאחר שאמרה שמעולם לא נתנה הקרקע לבתה הרי היא מכחשת את העדים שמעידים שבתה נתנו לה כי מה כח היה לבתה ליתנו מאחר שלא היה שלה לפי דברי האם ולא עביד איניש דאמר ליה לחבריה תן לי דבר זה והוא היה כבר שלו כי היה ירא שמא יאמר אתם עדים אותו שהוא מבקש ממני ליתן לו דבר זה הרי הודה שהוא שלי לכן אין לומר דלפנחיא בעלמא אמרה לבתה ליתנו לה לכן מאחר שמכחשת העדים עדותן בטלה והקרקע הוא של יורשי היתומה אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן יב

דינה מתה בלא בנים והניחה שני אחים והיה לה שטר חוב על ראובן ומת אחד מהם מן האחים והניח בן קטן ונמצא שטר חוב הנזכר בתוך שטרות של אביו אם יש לאח הנשאר שום זכות בחוב כי הוא טוען שהחצי שלו מכח ירושת אחותו דבר פשוט הוא שחצי החוב לאח הנשאר אף על פי שנמצא השטר בבית אחיו שמת כי אם היה אבי הקטן חי והיה טוען אם אחיו ואומר אני ואתה חלקנו ירושת אחותנו ונפל שטר זה לחלקי היה צריך להביא ראיה אם כן גם לקטן לא נטעון בשבילו מה שאביו לא היה יכול לטעון.

סימן יג

וששאלת מי שהוא חרש ונושא ונותן יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם אף על פי שדעתו אינה מיושבת עליו כל כך אם יכול לעשות מחילה או למכור או להקדיש דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל וכך היה ממעי אמו אבל אם שומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמי שאינו מדבר.