שבט מוסר/מה
יוצר האדם ומקבל השבים נתן לנו תורה ומצות לקדש את נפשנו ולזכותנו לעולם הבא, שמדתו להטיב לבריותיו ולבלתי ידח ממנו נידח, אשר על כן כדי שיהיה האדם אהוב למקום, אכתוב בפרק זה כ"ב דברים שיזהר בהם כדי שיזכה בטוב הצפון לצדיקים, הביאם הרב בעל ספר עבודת הבורא: א' בשחרית כשילך לבית הכנסת יאמר: הריני הולך לבית הכנסת, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, בשם כל ישראל, ליחד שני אותיות ראשונות של שם הוי"ה עם ו"ה ביחודא שלים, ולהקים השכינה מעפרא ולייחדא עם קודשא בריך הוא בדרוע ימינא, והריני מוכן ומזומן לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך שכל תרי"ג מצות תלוים בה, ומיד יאמר שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. ובמנחה יאמר כנזכר רק שיאמר ליחדא שכינתא עם קודשא בריך הוא בדרוע שמאליה בשם כל ישראל. ב' צריך ליזהר שלא יזרוק שום ברכה מפיו בלי כוונה, ועליהם נאמר: ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ג' יהא זהיר מאד שלא יאמר הברכות והזמירות במהירות ובהלעטה, שעל זה אמרו בתקונים, הבשר עודנו בין שיניהם וכו'. וידקדק לומר כל תיבה ותיבה כתקונה, וכן כל נקודה ונקודה. ד' לא יתפלל מיד כשיכנס לבית הכנסת, אלא צריך לשהות מעט כדי שיתישב על לבו לפני מי עומד ולפני מי הוא מתפלל, ויזכור גדולתו ורוממותו של הקב"ה. ה' לא ידבר שום שיחת חולין אפילו קודם התפלה או לאחר התפלה. ו' יהא זהיר מאד שלא ירוק בבית הכנסת כלל, רק אם יזדמן לו בהכרח איזהו ליחה שצריך לרוק, יריק בתוך מטלית אחד או בתוך כסות, ועל ידי זה ינצל מדין הרוק בפני חבירו ונמאס בה. ז' לא יכניס אצבעו בתוך האוזן או בתוך החוטם, כי צריך נטילה כמבואר בש"ע סי' ד'. ח' יהא נזהר שלא יתפלל על פה, אלא אם כן באותם מקומות שצריך לסגור עיניו ויועיל מאד לכוונה. ט' התפלה יהיה הכל בשמחה גדולה ולא בעצבון כלל, רק בעת שיזכור עונותיו אז יבכה על העבירות שבידו, ויקח הדמעות מה שירדו מעיניו וישים אותם על מצחו, ויאמר יכבה דמעותי את חרון אפו, ויכוין ששערי דמעות שהם נצח והוד לא ננעלו. י' לא יתפלל בקול רם ואפילו בפסוקי דזמרה ובתפלה מיושב, רק בהכנעה גדולה ובנחת ובנעימה, כדי שיראה הכנעתו לפניו ברוך הוא. י"א ילך במרוצה לבית הכנסת ויאמר: בבית אלהים נהלך ברגש, ועיין לקמן בסמוך בסוד ברגש, ויבדוק מנעליו שלא יהא שום טינוף ח"ו, ועל זה נאמר: שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלהים. י"ב לא יכנס לבית הכנסת ביאה ריקנית, ובאם שיצטרך לקרוא לאדם אחד, אזי ישב מעט כי הישיבה מצוה, ויאמר איזהו מזמור בתהלים ואח"כ יצא. י"ג יזהר להקדים לבית הכנסת כדי שיתפלל עם הצבור, ולא ידלג בפסוקי דזמרה כפי דעת הש"ע בסי' נ"ב. כי הרב המגיד ובעל תולעת יעקב קוראין תגר על זה, וכותבים כאילו הוא קוצץ בנטיעות ח"ו, ומהפך הצנורות ומחריב העולמות ח"ו, וכל המשכים לבית הכנסת זוכה לרוח טהרה. י"ד צריך לקבוע לו מקום מיוחד בבית הכנסת שיהיה לו לישב עליו, וצריך ליזהר שלא יהא עניו ביותר, שלא יבחר מקום שפל ביותר, כי ענוה ביותר גם זה גאוה, רק מקום ממוצע, לא גבוה יותר מדאי ולא נמוך יותר מדאי. ט"ו יכוין להיות בכלל צדי"ק, ולכן יענה כל יום צ' פעמים אמן, ד' פעמים קדוש, י' קדשים, ק' ברכות, ואז נקרא צדיק, ובשבת ישלים ק' ברכות בפירות. י"ו כשמתפלל י"ח יסגור את עיניו, ויהיה תמיד במחשבתו כאילו אש גדול ונורא לפניו, ואם יראה לתוכו מיד ישרוף לו האש, ויחבק ידיו זה על גב זה, ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, כדי למתק הדין שהוא השמאל. י"ז צריך ליזהר שלא יוציא שני הגודלים לחוץ, רק יהיו תמיד נכללים הגודל ימינו בידו של שמאל, וגודל של שמאל בידו של ימינו. י"ח ליתן צדקה קודם שיתפלל, וצריך לומר אני בצדק אחזה פניך. ובשלחן ערוך של האר"י ז"ל כתוב וז"ל בהלכות צדקה: מורי ז"ל היה נוהג לתת צדקה כשהיה אומר "ואתה מושל בכל", כי "בכל" הוא היחוד הנקרא כ"ל, והוא הנותן צדקה אל השכינה, ואל זה ראוי לכוין. גם יכוין במלת "בכל" שרומז לשכינה הנקרא "בכל", בסוד: בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה. והוא שם ב"ן העולה בכ"ל, וצריך ליתן אותה מעומד עיין שם. י"ט צריך לכוין כשעונה אמן, כמו שאמרו חז"ל: גדול העונה אמן יותר מן המברך. והדבר ידוע שאמ"ן כולל ב' שמות יהו"ה אדנ"י שעולה כמנין אמ"ן, אבל העיקר שצריך לכוין כפי ענין הברכה לפעמים הוא מכוין בענית אמן, שעונה כאלו הוא מעיד עדות שכן הוא הדברים מה שאנו מספרים שבחו של קב"ה, ולפעמים יכוין שהוא כמו תפלה, רוצה לומר אמן כי יעשה האל ברוך הוא, כמו שאמר ירמיה הנביא. ועל כל פנים לא יענה אמן יתומה וחטופה כמבואר בגמ'. ך' ראיתי רוב העולם אינה נזהרים, מה שעונין הברכה של נטילת ידים אחר ברכת החזן בבת הכנסת, אף שאומרים אותה בביתו בשעת נט"י, והדבר מבואר בש"ע סי' מ"ז. שלא יאמר אותה ברכה כפל אם אמרה בביתו, אכן בעמק הברכה מביא שהש"ץ שרי ליה לומר כפל הברכה, ויכוין בזה להוציא למי שאינו בקי ואינו מבין. כ"א כתב בש"ע של האר"י ז"ל: צריך שיהיה עוסק בתורה מעוטף בטלית ותפילין, ולא יסיח דעתו מן התפילין רק בעת שיעסוק בתורה, שאז אין בו משום היסח הדעת. כ"ב ועסק התורה צריך שיהא עמל פרד"ס, ר"ת שלו: פ'שט ר'מז ד'רוש ס'וד.
אמר המחבר: ואם אין אדם יכול לקיים כל זה משום איזה סיבה, יקיים מה שיכול לקיים ואפילו אחת, ואל יאמר כיון שאיני יכול לקיים כולם בשלימות, מה הוא מעלה ומוריד בקיום קצתם. משל לאדם שהיה בכיסו כ"ב דינרים, וניקב הכיס ונפלו כולם ולא נשאר כי אם דינר אחד, וכי בשביל שנפלו כולם על שלא נזהר לשומרם, ישליך האחד שנשאר, אלא מה שיש בידו לשמור ישמור. ועוד שאפשר שעל אותה מצוה שיכול לקיים בא לזה העולם להשלים חקו מגלגול ראשון, ונמצא שאם יבטל קיומה גורם עצמו גלגול אחר, לכן כל מה שיכול האדם לקיים יקיים, ואל יאמר כיון שאיני יכול לקיים כולם איני מקיים אפילו קצתם, וכל שכן א' או ב', דזהו פתוי היצה"ר לטורדו מן העולם ולגרום לו גלגול אחר כמדובר, שהרי מספיק קיום מצוה או גדר או סייג א' לתשלום נפשו של אדם ולהצילו מדינה של גיהנם, וכמאמר השלם בגמרא (סנהדרין) ע"פ ופערה פיה לבלי חק, למי שלא קיים אפילו חק אחד. הרי חק א' מצילו מגיהנם. משל למלך ששלח לא' למלחמה, וצוה לו לעשות מאה צווים בענין המלחמה, ולא היה בדעתו של מלך שיקיים כי אם צווי אחת מהמאה צווים שצוה לו, אך צוה לו מאה, אולי ממאה יקיים א', ונמצא משלים רצונו בקיום אחת מהם אעפ"י שעבר על השאר, וכיון שעם האחד השלים כוונת המלך, מוכן ומזומן לקבל שכר מאתו. ג"כ המלך שהוא הקב"ה שולח לנשמה בזה העולם, להלחם במלחמת יצר הרע, וצוה לקיים במלחמה זו תרי"ג מצות, שבכללם רמ"ח של עשה, והרבה בהן מטעם שאם לא יוכל לקיים זו יקיים זו, וכמו שפירשו חז"ל על משנה ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה קב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו'. כלומר כדי שיזכו כולם הרבה במצות, שעם זה מקיים כל א' המצוה שיוכל לקיים, משא"כ אם לא היה מרבה מצות, כי אם היה מצוה כמנין ז' מצות בני נח, מי שלא היה יכול בקיום השבעה היה יוצא ריקם מן העולם, לכן הרבה להם תורה ומצות, שכל אחד יקיים אותה שיוכל, ונמצא בין כל ישראל מקיימין כלם, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וא"כ כפי זה איך יאמר אדם, כיון שאיני יכול לקיים כלם איני מקיים אפילו אחד, אלא יקיים מה שיכול ויזכה לעה"ב, אך בתנאי שיהיה לבו דבוק בהקב"ה ובשומרי מצותיו, ויתאוה תמיד להשיג ליכולת קיום כל המצות.
ועתה בן אדם שנתרשלת בבחרותך בעסק תורה ומצות, ועתה בזקנותך מתחרט על שעבר, ואין בכוחך לקיים עכשיו כי אפס כח המשיג, שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך, התודה על שעבר והזהר מכל חטא, והדבק נפשך בשומרי תורה ומצות, להסתופף בצילם ולשמוע מפיהם תמיד, ושים דעתך ותאותך בלי הפסק בקיום התורה והמצות, אף על פי שאינך יכול לעשות, ומחשבה טובה הקב"ה יצרפנה למעשה, ונמצא במותו יצא מן העולם טעון ממצות ויזכה לחזות בנועם ה', על דרך יש קונה עולמו בשעה א'. לכן מי שתקפו יצרו ונתרשל בבחרותו בקיום המצות, אל יאמר בזקנותו חלילה, וכאשר אבדתי אבדתי ואלך ואעשה מה שלבי חפץ, כי בידו לתקן כדפרישית, וזוכה לחלקו בגן עדן, כי יוצר האדם חפץ בתשובת השבים על איזה אופן שיוכלו לשוב, ואדם יכול לשוב בהיות מתאוה בקיום התורה והמצות כדפרישית ויחשב למעשה, על דרך שאמרה תורה: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם כו' ואהבך וברכך והרבך כו'. שהכונה עקב השמיעה את המשפטים, שיחשב כאלו ושמרתם ועשיתם אותם בפועל, וע"י כך ואהבך וברכך. משל לאדם שאכל כל ימיו עגלים מפוטמים וכל מיני תענוגים שבעולם, רק מאכל אחד מיוחד לאכילת המלך לא השתדל לאכול ממנו, וכשקפץ עליו הזקנה, ואין כל כי אפס כסף, ובא לכלל עד ככר לחם, ובזוכרו מהמאכלים שאכל בבחרותו, ולא היה מתאוה להם משום שכבר אכל מהם הרבה פעמים וטעם טעמם, אך כשהיה עולה על זכרונו המאכל המיוחד למלך, שהיה יכולת בידו אז להשתדל ולהשיג לאוכלו ולא אכלו, מתחזק עליו תאותו ומתרבה עליו התאוה יום יום, עד שמרוב התאוה עוז פניו ישונה ושומן בשרו שהרבה עם אותם המאכלים, נתך ונצטמק, עד שלא ישאר כי אם גויתו, עור וגידים ועצמות בלבד, ויוקטן שיעור קומתו ונהפך לשיעור קטן וכנולד דמי, כתותי מכתת שיעורו. והנה בבא אדם זה למצב זו, הרי נחשב כאילו לא אכל מימיו, וכאילו מאכלו פת חרבה ומים במשורה. והנמשל: האדם שכל ימיו הלך אחר תאות יצרו, ואכל והתענג מכל מיני תענוגים, אך לא טרח לאכול מאכל א' מיוחד, עולה על שלחן המלך, שהיא תורה והמצות, וכשבא לימי הזקנה חפץ לשוב בתשובה, אך אין בידו ובכחו לעשות ישיבה ללמוד תורה, ולא לרדוף אחר מצות מחמת אפיסת כחותיו, בהיות שמצטער בנפשו מרוב תאותו על עסק התורה, באומרו מי יוכל לעסוק בה, ומרוב התאוה מהתך בשר גופו שהרבה בתענוגיו, נמצא מקטין גופו כנולד דמי, וחשוב לפני המקום כתינוק המתאוה נפשו הטהורה להתגדל וללמוד תורה ולקיים מצות ומת קודם שנתגדל, שקב"ה חושב לו למעשה מחשבתו הטהורה, גם זה כיון שתאותו הקטין גופו, ומתאוה בעסק התורה אף על פי שלא עסק ומת, נחשב כתינוק המת כדפרישית. לכן אל יתיאש שום אדם מן הרחמים, אפילו השבים לעת זקנותם, כי לכל יש תקנה כנ"ל, עד שהגדילו חז"ל לומר: [תשב אנוש "עד דכא" (תהלים צ ג)] עד דכדוכה של מות קב"ה מקבל השבים. וכדי שתבין בשכלך הדבר, אייחד לך פרק א' ממעלת יצירת האדם עד היכן מגיע, שרמוזים בצורת תבנית איברי גופו עליונים ותחתונים, ולאיש אשר אלה לו, מוכרח שהקב"ה מבקש ומגלגל גלגולים לבקש הצלתו, לבל ישחית צלם דמות תבניתו בגיהנם בנהרי גחלים המתהפכים לזפת וגפרית, ולכן אפילו במחשבה אם חשב האדם בתשובה בעת דכדוכה של מות מקבלו, דכביכול מצטער איך נשחת צורה זו ביסורי גיהנם, אך האומר אחטא ואשוב בדכדוכה של מות, תשובתו אינה מקובלת, על דרך אחטא ואשוב כו'. כי כל מה שאמרנו הוא דיקא במי שאירע שחטא מחמת תוקף יצרו, אך לא לעשות הדבר בקום עשה לחטוא, שאז אין לו תשובה כמדובר. והשם ישים חלקנו עם עושי רצונו ועם השבים בתשובה בעודם איש, אעפ"י שהתשובה מועלת בכל זמן, אמנם לא ראי זה כראי זה.