שבט מוסר/לד

<< · שבט מוסר · לד · >>

יהיו הדברים והצווים האלו על חיוב המוטל על החזנים.

ותחלה נקדים דברי בעל קצור שני לוחות הברית מדפוס אמשטרדם (דף נ"ו ע"א) וזה לשונו:
שמעתי רמז גדול על מעלת שכר החזנים לשם שמים. ואם ח"ו אין כוונתם לשם שמים עונשם הרבה. כתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון כו'. צדיק כתמר יפרח סופי-תיבות קרח. יפרח כארז בלבנון סופי תיבות חזן. אם כוונתו לשם שמים יפרח כארז בלבנון, כלומר יעלה למעלה כארז בלבנון. וידוע שיסוד לבנון בגימטריא חקל רמז לחקל תפוחין כידוע למארי קבלה שיזכו לראות פני שכינה. וגם חקל אותיות חלק, שיהא לו חלק לעולם-הבא, ואם לאו יהיה כקרח ח"ו. ועליהם נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.

על כן ראוי לכל חזן להתפלל תפלה זו שלא ישלוט בו יצר הרע המסיתו למצוא חן בעיני הבריות לבד ולבו בל עמו לשם שמים. ויתפלל תפלה זו קודם התפלה, ויכלול תפלתו עם כל חזני ישראל כדי שתהיה תפלתו תפלת רבים שמקובלת ביותר.
יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, היה נא עמי ועם כל חזני ושלוחי עמך בית ישראל. הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, ידעם מה שישאלו. שלא יכשלו בלשונם ושלא יכלמו בם שאונם, ואל יאמרו דבר שאינו הגון שלא כרצונך. ושלא יהרהרו בתפלתם מחשבת חוץ. ואל יחר גרונם. ותן להם אמיצות כח ובר לבב וכח להפליא על עבודתם עבודת הקדש מלאכת שמים שלא יכשל כח הסבל. ואל יהיה להם רפיון ידים. וישלוט בהם יצר טוב ולא ישלוט בהם יצר הרע. ותן בלבם אהבתך ויראתך לעמוד לפניך ולשרתך ולשורר ולברך בשמך. ויהיה עבודתם לשם שמים בלב שלם. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. אמן וכן יהי רצון.

כתב הט"ז בשם הרא"ש ז"ל שאין מעלת השליח צבור תלוי ביחוס משפחה, ואפילו אם הוא ממשפחה בזויה והוא איש טוב, מכל-מקום טוב לקרבו מאותו שהוא איש מיוחס ואינו צדיק, דרחמנא לבא בעי, כדכתיב לרחוק ולקרוב. אבל אם שניהם שוים פשיטא שהמיוחס קודם לשאינו מיוחס, כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו'. גם צריך החזן להתפלל בנחת מלה במלה ולפי פירוש המלות ולא במהירות. ולא ישגיח על אותם קלי הדעת שאומרים לו למהר כדי שלא יאריכו בבית-הכנסת, כי עול בית-הכנסת הוא משא כבד עליהם. כי על ידי-זה שהוא מתפלל במהירות הוא מקצר בשבחו של מקום, ואינו יכול להתפלל בכוונה לפי פירוש המלות. וגם אם יש קצת יחידים שיראת אלקים נוגע בלבבם להתפלל בכוונה מוכרחים גם-הם למהר. כי כל חזן שמתפלל במיתון ובנחת יהיה לו שכר הרבה מאד בעולם הזה שיאריך ימים בנעימות ובטוב ובעולם הבא יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, מדה כנגד מדה. וכן יזהרו החזנים שלא ימשיכו ויאריכו בניגון בתוך התיבה, אלא יאמרו יחד התיבות השייכים לפי פירוש המשמעות וחיבור, ואח"כ ינגנו בין התיבות. וכן אל ימשיכו הניגון באמן יותר מדאי, אלא כדי השיעור שיוכל לומר אל מלך נאמן. כי מכח המשכת האמן שמאריך החזן שלא כדין והקהל שוהין ואין עונין אחריו אמן עד שיכלה הניגון מפי המנגן. הנה אם מפסיקין יותר מדאי בין קדיש ובין עניית אמן הוה בכלל אמן יתומה, שפירשו קצת מפרשים ז"ל שלאחר זמן שסיים המתין הרבה ועונה, הוי אמן יתומה. על-כן יש ליזהר בזה. יש להזהיר החזנים ולהודיעם מה שכתב בזוהר פרשת נשא. כשאומרים ברכת כהנים, כשאומר יברכך ה' - יטה ראשו מעט כלפי ההיכל, וכשיאמר וישמרך ישא פניו להסתכל לצד ימין תחילה, והטעם לעורר מדת החסד. וכשיאמר יאר ה' יטה ראשו מעט כלפי ההיכל. וכשאומר ויחנך יהיה פניו נגד שמאל. שלום באמצע. וסימן יש"א ראשי-תיבות י'מין ש'מאל א'מצע. ואם ח"ו החזן מסתכל בשמאל תחילה הוא ח"ו מעורר דין על הציבור. ע"ש בזוהר שהאריך מאד שצריך החזן בתפלה להמשיך על הציבור חוט של חסד שהוא ימין, ואם החזן אינו עושה כן, יש לו עונש הרבה מאד ע"ש שהאריך. עכ"ל.

ונראה לי רמז נכון בשם חזן שהוא חי"ת בתחלה ונו"ן בסופו אותיות ח"ן וזי"ן באמצע, לרמוז אם החזן כוונתו להראות חן לציבור ולא לשם שמים, זי"ן של מלאך המות מרקד בפניו ובו ימות. ומילוי אותיות חזן כזה, חי"ת זי"ן נו"ן, האותיות אמצעיות כ"ו שעולה מספר שם הוי"ה. לרמוז שאם כוונתו לשמים שם הוי"ה שורה עליו. גם חז"ן נוטריקון חוזה נביא שהוא כחוזה וכנביא להגיד לצבור אם תפלתם מקובלת אם לאו, שהוא שלוחא דצבורא לידע על ידו אם תפלתם נתקבלה, אם שגורה בפיו אם לאו, סימן שלא נתקבלה וחוזרים בתשובה. וצריך החזן שלא ישנא לשום יחיד שבקהל ואע"פ שעשה עמו רע, שאם יהיה שונא לו זהו סבה לטורדו מתפלתו, שבכל עת שרואהו בתפלתו מצטער ודואג וכוונתו מסתלקת ולבו בל עמו, ודברי תפלתו מן השפה ולחוץ. וגם כיון שהוא בשנאה עם חבירו איך מתפלל ויחד לבבנו לאהבה את שמך, שנמצא הוא כמרמה לקונו ח"ו. ובמקום שיושפעו הקהל שפע ברכה בתפלתו הוא להפך ח"ו. וגם גורם להמון העם שיוצאים ידי חובה בתפלתו שלא יצאו ונמצאו גורם להם שלא יצאו ידי חובת תפלה ונקרא חוטא ומחטיא. לכן כדי שיהיה דעת החזן צלולה עליו בשעת תפלה. צריך שיקדמוה מדות אלו. וותרן. ושלא יהיה מצר ליום מחר, מעביר על מדותיו. ומוחל על עלבונו. שפל ועניו וטוב לב ושמח. והטעם כיון שהוא וותרן מעולם לא ישנא לשום יחיד מהמתנדבים בעם ולא התנדב לו. דהוותרן הכל לפניו כאין. גם כשאינו מצער ליום מחר אם שאל הספקתו מגזברי הקהל או מאיזה יחיד ולא נתנו לו סיפוק כמה ימים ביחוד אין בלבו עליהם כיון שיש בידו פרנסת היום. גם בהיותו מעביר על מדותיו ומוחל על עלבונו, אף אם הקניטו איזה יחיד אין לבו עליו כדי שיצטער בראותו אותו בתפלתו. גם כשהוא שפל ועניו אפילו אם יחרפוהו לא ירגיש, וכמו שלא דברו עליו דמי. ובהיותו בכך מה שנאה יכול להיות לו עם שום יחיד. גם היות טוב לב אוהב כל אדם ואפילו טועים עמו ידונן לכף זכות. ובזה מעולם לא בא בשנאה עם אדם. גם לב שמח מסתפק בהכרחי ומשמח בחלקו, ואינו צר עין ומבטל הלשון הרע, שמדות אלו באדם מביאו לשנוא לכל אדם גדול ממנו בחכמה ובעושר ובאיזה ענין כנודע. ואע"פ שכל הדברים הללו אסורין לכל אדם וצריך שיתרחק מהם בתכלית הריחוק, ובפרט ממדת הגאוה והקנאה. אך במי שהוא שליח צבור האיסור בכפל ועונשו בכפלים, לפי שמדות אלו מביאו להסיר דעתו מתפלתו ולבלבל כוונתו ולחשוב מחשבות בתוך התפלה בראותו שאין נודרים לו כיון שהוא נבל ולא וותרן מיד מצר ומקפיד ושונא. מה שאין כן החזן שהוא הפך מדות אלו כנזכר. גם בהיות החזן טוב לב ושמח, זהו סיבה שיחול עליו רוח הקודש בשעת תפלתו וממשיך בתפלתו שפע ברכה ורצון. על-דרך אין הנבואה שורה כי אם מתוך שמחה, דכתיב ויהי כנגן המנגן. ובזה יחול הברכה על הקהל. וכנודע מיצחק אבינו ע"ה כשרצה להרך שאל שיעשה לו מטעמים כדי להמשיך שמחה ע"י האכילה ושתיה, שעל-ידי כך ממשיך השפע בברכותיו כמו שפירשו ז"ל.

גם כשהחזן גאה אינו קורא ליחיד לספר תורה בתואר הראוי לו, דהגאה מבזה הכל, ובזה קונה שונאים. ומה רצויה תפלה מפיו לפני המקום, כיון שהוא שונא ושונאים אותו. לכן צריך החזן להיות וותרן שפל ומעביר על מדותיו, ויחזק בהן כי שלש מדות אלו כוללות גם הנזכרות. דוק ותשכח הדבר ברור. וידע ההזן בי במקום שעולה להתפלל שהיא התיבה רומז לשכינה, ה"א שבשם הוי"ה, כן מקום שמניחים הספר תורה לקורא הוא רמז לה"א אחרונה שבשם, והוא עומד בצורת וי״ו, והכל בכללות היא היו״ד שבשם, הרי שם הוי"ה. וכיון שכן בכמה אימה ופחד צריך לעמוד וכל דעתו ומחשבתו יהיה בכוון תפלתו, להבין מה שמוציא מפיו ולקשר אהבתו ויראתו עם מי שמתפלל לפניו כדי שישמע תפלתו ויצאו כל הקהל ידי חובתו. גם כשמברך החזן בשמחות וגיל, או שאומר השכבה על שוכני עפר מיחידי הקהל, לא יגביה קולו כשמברך לעשיר וישפיל קולו ויגמגם דברו ויבליע שמות העניים כאלו הם בני בלי שם. שאז העניים מתביישים ברבים, והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ואוי להקהל שמוציא להם ידי חובה איש שאין לו חלק לעולם הבא. ודבר זה הרע והמר נולד לחזן שככה יעשה על היותו נבל נבהל להון ורע עין. וכיון שרואים שאין העניים מהמתנדבים בעם, באופן שיתקרב לו תועלת. כמשא כבד עליו הדבר היוצא מפיו לברכם או לקרוא להם בשם כתולדותם. או כשאומר על מתיהם השכבה. ומה יענה ביום הדין שבמקום הצדק שהוא הבית הכנסת ששם השראת השכינה, עושה בפניה כל אשר שנא ה׳ ושונא בפניו את אשר אהב. שהקב״ה אוהב עניים הוא, והוא מבזה אותם בפניו. היש עזות גדול לזה, היש עונש מספיק לזה. וכן תראה כמה חזנים שאין מתעסקים בעניי הקהל, לא בגילם ולא באבלם ושולחים שלוחים במקומם. כמלאך המות ששולח שלוחים להזיק כנודע. מטעם שאומר מה תועלת מגיע לי מזה העני. וכשמגיע איזה שמחה או אבל לאיזה עשיר אפילו מקהל אחר, משכימים קודם עלות השחר, ורצים באפלה ומסתכנים בעצמם לרוץ לרעה להכעיס את בוראם. שאם במקום שעוברים דרך שם יש כמה עניים אבלים מבקשים אחד למנין, אין נוטים אזן כדי למהר מהשכים לפתח העשיר לקונן על מתו בקול מר יתמרמר כאלו מתו ממש מוטל לפניו. קולם במר בוכה ולבם שמח בחושבם על שכר הקול שעתידין לקבל. וכל אחד מתחזק בקולו להתגבר על חבריו באומרו לפום צערא אגרא, ולי נוגע עוד מהחלק. והעשיר שמכיר שיש אבלים עניים בעיר ובאים רק אצלו. מכיר ברשעותם ומבזה אותם בלבו. וכשנותן להם השכר אינו נותן אחד מאלף ממה שחשבו ליקח. ויוצאים בפחי נפש ומחלקים ביניהם פרוטה לכל אחד כחילוק העני אשר ברחו ממנו. ונמצא אובדים שכר עולם הזה ושכר עולם הבא. והעשיר קנה עולמו בשעה אחת תחת אשר קנא לאלהיו לכבוד העניים. ומעשים הרעים הללו מונע מן החזן להיות וותרן ושלם במדות הנזכרים לעיל. ואיך לא יתן החזן נגד עיניו תמיד כי הוא במקום כהן גדול, דמתעסק בעבודה לכפר על העם, כי התפלות במקום תמידין תקנו. וכיון שכן כמה מהעונש יכול להגיע לו אם הולך חשכים ואין נוגה לו. דכמה פגם עושה באותה עבודה, והוא כאילו מועל בקדשים ממש. תחת שעל ידו ראוי שיתכפרו הקהל. ולכן צריך החזן גם כן להיות עיניו פקוחות להחזיר פניו לד' רוחות בית הכנסת, לראות אם יש מהמון העם מדבר איש את רעהו, או אחד מתנמנם. להרים קולו באותו צד כלאחר יד לעורר או להפסיק מלדבר. וידמה בדעתו כאלו עומד בבית המקדש עושה העבודה, והיחידים לפניו הם מאנשים אשר נמצאו במקדש וראו במעשה העבודה, שאם יטח יכולים למחותו. שעל ידי כך מטהר רעיוניו, כי מפנה כל מחשבות זרות ומתדבק באהבת הבורא שעומד בפניו ומדמה בדעתו כאלו בפניו רואה ומשגיח. ובזה נכנס יראה בכל לבו להתפלל בכל לבו, ואז תפלתו עולה כריח ניחוח לפני ה׳. גם יעשה החזן אופנים שלא יבא שום יחיד מהמון העם לקוץ בישיבתו בבית הכנסת מפני האיחור. כי יש מהמון העם דקשה להם הישיבה שם כמו שעומד בבית האסורים. לכן כדי שלא יבואו לחטוא, אל יאבד זמנו בניגונים להטעים קולו את העם, באומרו תי׳׳ר תי״ר תי״ר תי״ר כמה פעמים וא׳׳י וא״י כשיעור שעה. וביני ביני כל אחד מספר חלומו לחבירו שבצדו ממה שחלם בלילה כדי שיטיבהו. ומפסיק בין קדיש לברכו, ובכל המקומות שאין ראוי להפסיק. ובין כך וכך מתאחר הזמן - וכשמתחיל התפלה קץ בה. ומתוך צער ישיבתו שם הופך פניו בדאגה ואינו פותח פיו אפילו לענות אמן. לכן יקצר החזן מכל אלו הדברים, ומה טוב ומה נעים שלא לנגן כלל, ולהוציא כל אותו זמן לומר התפלה בנחת לאומרה מלה במלה בשפה ברורה. וגם תראה עוד חולי רעה, שכיון שנלאה החזן מחמת אריכות הניגון לומר תי״ר תי׳׳ר כמה פעמים, כשמתחיל התפלה ממהר בדיבורו משתי סיבות. כי נלאה מאריכות הניגון ורוצה להגיע למקום שמיוחד לו לנגן להשמיע קולו. וזה בידו לתקנו שלא יכשיל לאחרים. וכדי שלא יבא החזן לידי מכשול זה, אל יעשה החזנות כאומנות שאדם מתפרנס ממנו. דזהו מביאו לעשות דברים ולבקש אופנים במיני נגונים בחושבתו בדעתו שעם זה מוצא חן בעיני הקהל, וירבו בהספקתו, או לפחות יחזיקוהו לעולם ולא ימנו אחר תחתיו. אלא יעשה הענין לשם-שמים כאלו עושה בחנם על-ידי שבקשו ממנו בתחינה שיעשה. ויבטח בשם ה׳ וישען באלהיו כי הוא הזן ומפרנס, והוא מיישרו לעשות הטוב והישר בעיניו. דכיון שמשים בדעתו שעושה הדבר בחנם, עושה מה שלבו חפץ מהטוב, כי אין יראת בשר ודם מונעו מלעשות. גם צריך החזן שאם רואה שאין קולו ערב, אל ירבה בנגונים במקום שראוי. כמו נטילת רשות של ראש-השנה ויום-כיפור וכדומה, ובאריכות התיבה בסוף כל ברכה וברכה של עמידה. אלא יאמר במרוצה בהכנעה וביראה. דכיון שאין קולו ערב, קצין בקולו והם דואגים לשומעו. ומתוך כך באים להפסיק ולדבר. או לפחות לעשות רמזים כל אדם לחבירו כמצחקים ממנו. ונמצא גורם שחוטאים על ידו. גם יתפלל קודם שיעלה לתיבה שלא יבא מכשול על ידו, שיבאו מיחידי הקהל בעבורו להפסיק בתפלתם. ולא יקטרג השטן באותה תפלה. ושיתן לו הקב״ה צחות לשון שלא יבליע אות או תיבה מתפלתו, וח״ו יהיה קוצץ בנטיעות. דנוסח תפלות אנשי כנסת הגדולה תקנו על-פי המדות כלולות בהן שמות הקודש. ואם דובר ח״ו מלות שאין כהוגן שמוסיף או גורע, נמצא מפסיק בשמות וקוצץ בנטיעות, לכן יזהר שלא יאמר על פה, כי-אם עם הספר כדי שלא יבא להבליע תיבה או לדלג. גם יתפלל שהקב״ה יתן חנו עליו כדי שיתחבב תפלתו לכל שומע מפיו. וטוב לומר קודם שיתפלל י׳ פעמים פסוק ונח מצא חן בעיני ה׳. ומועיל מאד לחן והוא בדוק ומנוסה. וכן בכל דבר שאדם עושה. גם כשאומר החזן איזה פיוט כנהוג שאומר בחגים ובמועדים בניגון. יבחר שיהיה מהנגונים המכניעים את הלב ומביאים מורא ופחד. ושיהיו דברי הפיוט דברים נוגעים אל הלב בלשון זך ונקי, ודברים מסודרים כראוי כאילו ברוח-הקודש נאמרו. כגון שירי הקדמונים ושירי כמהר״ר ישראל נאגא״ר זצ״ל אשר העיר עליו האר״י הקדוש ז״ל, שהיה ניצוץ דוד המלך ע״ה וברוח הקודש אמרן. ומה גם אם הם שירים מסודרים על פי הקבלה. לפי שהניגון וסדר הדברים מכניס יראת השם בלב השומעים, ונותן לבם אל התפלה. מה שאין כך כשהפיוטים הם בניגון המעורר הריקוד והשמחה החיצונית, שמביא לשומעיהם לצחוק וקלות ראש ולפרוק מעליו עול מלכות שמים, ולהמליך יצרו עליו לטורדו, גם להרהורים רעים ולמחשבות זרות. והקולר תלוי על החזן הגורם. גם כשקורא הפרשה בתורה ידמה בעיניו כאלו התיבה שעומד בה הוא הר סיני, וכאלו אותה שעה מתקבלת מהר סיני וכאלו הקב״ה ופמליא שלו עומדים שם כשם שהיה בשעת מתן תורה. וכאלו הוא משה רבינו ע״ה האומרה, וכל הקהל העומדים סביב לסיני לשמוע מפיו תורה. ובהיותו מושרש בדבר זה, נכנס מורא בלבו ומכוין בקריאתו שלא להבליע תיבה או אות. בהיותו חושב שהוא כמתורגמן בין המקום ובין העם. ואל יהיה כוונתו בקריאתו להודיע את העם שהוא בקי בנגון הטעמים ובעריבות הקריאה, דמה מועיל לו זה כ״א לאבד שכר קריאתו. אך יעשה לשם שמים ודברים אלו מאליו באים. עוד צריך החזן כשיש חולה מיחידי הקהל שיכוין בתפלתו בברכת רפאנו שהקב״ה ירפאהו רפואה שלימה, שהרי ארז״ל שתפלת החולה עצמו מועיל מאד. והנה כיון שהחזן שלוחו של צבור הוא, ושלוחו של אדם כמותו, נמצא בהתפלל החזן עליו כאלו החולה בעצמו מתפלל; דפעמים החולה אינו בדעתו להתפלל או שאינו יודע שתפלתו מועלת או שלא נזכר. ובהיות הוא מתפלל עליו כאלו החולה בעצמו מתפלל. גם כשרואה החזן לאיזה יחיד נולד לו בן זכר, יגיל וישמח ויתן הודאה למקום, שהיוצאים ידי חובת תפלה על ידו פרים ורבים, אין זה כ״א שתפלתו רצויה לפני המקום. ואל ישמח בעבור התועלת המגיע לו ממה שנודרים לחזן ביום שבת קודש אבי הנולד וקרוביו דזהו מאליו בא. ומה לו לחוטא למנוע הודאה לבוראו בהיותו שמח לתועלתו ולא על מעלת תפלתו ומגלה למפרע שהתפלה היא בעיניו כאומנות לפרנסתו ולא על תועלת נשמתו. לכן כשמבקר החזן ליחידי הקהל בשבתות וימים טובים, אל יבקר לעשירים דוקא ולא לעניים, מהטעם שכתבנו שמעיד על עצמו שהתפלה כאומנות לפרנסתו, וראיה שמבקר דווקא למי שמגיע תועלת לאומנתו. שאם מבקר לכבוד שמוציאם ידי חובה, וכי לעשירים מוציא שמבקרם ולעניים אינו מוציא שאינו מבקרם. אין פחיתות גדול מזה שמעיד על עצמו. לכן יבקר לכולם או לא יבקר כלל, או מעט מזה ומעט מזה, כי אין לך מהדופי ומהפחיתות והגריעות והבזיון והחרפה כש״צ שרבים תלוים בו להוציאם ידי חובה. במקום היותו כשר עניו שגדול וקטן שוין לפניו עושה עצמו כעבד משרת בבית על פרנסתו שמכבד לרבו שלא ישלחהו מביתו. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. וכמה ביוש בעוה״ז ועונש לעוה״ב מגיע להקהל המקיימו עליהם לצאת ידי חובה על יד איש אשר בטחונו בבשר ודם, עליו אומר הקב״ה הכזה איש אבחרהו להתפלל לפני בעד הקהל הזה לכפר בעדו ולתת שאלתם ולמלאות בקשתם. הלא זה איש אשר אבחרהו לשרת לפני בעד הקהל. פתח תרצובות רשע התר אגדות מוטה. עניו שפל מעביר על מדותיו מוחל על עלבונו. לב טוב שמח בחלקו. וותרן טוב עין שמח בטובתו של חבירו, מרוחק מעין הרע מלשון הרע, שלם במדות, טוב לשמים, מקובל על הבריות, מרוצה לכל. ע"י איש כזה אני מכפר בעדו ובעד כל הקהל. ואע״פ שלא יהיה ת״ח גדול, כיון שהוא ירא שמים ומסובב במדות אלו, די שיתכפר הקהל ע״י. ובלתי זו טוב להתפלל ביחיד מלשמוע תפלה מפיו. שהוא משל לצבור שהוצרכו לפייס למלך, ושלחו לפייסו ע״י איש שהמלך שונא אותו ומבקש להורגו. שבמקום פיוס מעלים חמת המלך עליהם בכפל ממה שהיה מקדם. (ועיין בזוהר פרשת נשא בעונש החזן שאינו הגון). וכתב הטור א״ח סימן נ״ג צריך שיהיה ש״צ הגון, דכתיב נתנה עלי בקולה ע״כ שנאתיה. א״ר זוטרא בר טוביא אמר רב ואיתימא ר״א זה ש״צ שאינו הגון ויורד לפני התיבה, ואיזה הגון - שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה ושפל ברך, ומרוצה לעם ויש לו נעימה, וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים, ואם אין מוצאין מי שיש בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמע״ט. ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו כו'. וא״א כתב בתשובה שנהגו במקומות אלו למנות בזוי המשפחות לש״צ. ויש בדבר הזה ביזוי מצוה, כאלו אינו כדאי למיוחסין שבישראל, והוא כשאר אומנות. וחלילה להיות מלאכת השם אומנות אלא עטרה לראש כו׳. גם אם הוא מיוחס ורשע מה תועלת לפני המקום ביחוס שלו. ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים. ולא כמו שעושים באיזה מקומות שאע״פ שיהיה רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות. והקב״ה אמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וכתב הרב בית יוסף ז״ל בתשובה הרשב״א ז״ל. שאלת ש״צ שקולו ערב ומאריך בתפלתו כדי שישמיע קולו ערב, ומתגאה בכך אם ראוי למחות בו. תשובה דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם ש״צ זה שמח בלבו על שנותן הודאה להשי״ת בנעימה תבא עליו ברכה. שאחד מהדברים המחוייבים לש״צ הוא שיהיה לו נעימה, כדתניא בפרק ב׳ דתענית רבי יהודה אומר מרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב. אבל צריך להתפלל בכובד ראש ועומד באימה, כדאיתא בפרק אין עומדין. לפיכך ש״צ זה אם שמח ועומד ביראה, הרי זה משובח. אבל אם הוא מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זח מגונה, ועליו נאמר נתנה עלי בקולה כו׳. ומ״מ כל מי שמאריך בתפלתו לא טוב עושה. ובכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח הצבור עכ״ל.

ואני שמעתי משארי החכם המרומם כמהר״ר אברהם אפומאד״ו ז״ל שהיה בעיר ברוסה בשנים קדמונים ש״ץ אחד מופלג בזקנה. כשהיה קורא בספר תורה היה עושה תנועות בידו לרמוז מאורעת הקריאה. ונהג כן שנים הרבה. פעם אחת נכנס שם רב אחד ומנעו מזה, שנראה הדברים בעיניו דרך בזיון. ובעתוהו בחלום ואמרו לו איש אחד שהיה מכבד להקב״ה, והיה משמח בו מנעתו מלשמחו. מיד בשחר השכים הרב לפתחו של ש״צ לשאול ממנו מחילה ולבקש ממנו שיחזור לתנועותיו ע״כ. הרי שהכל הולך אחר הכוונה. וכמה מהשבח והגדולה לש״צ שהזקין ותש כחו ונשתנה קולו, לומר להקהל הוא בעצמו למנות אחר תחתיו לסייעו. כי זהו עדות גמורה ומודעה רבה שכל השנים שירתו היה לש״ש, שהרי עכשיו שרואה שאינו הגון למלאכה הוא עצמו מבקש ראוי למלאכה. וכמה משובח ומעולה הוא לפני המקום. והדבר בהפכו. וטוב לשליח צבור שיאמר תפלה זו על קבלת התפלות. הביאו בעל ספר מרגליות טובות. וזה נוסח התפלה:

שמע ה׳ תחנתי, ה׳ תפלתי יקח. ואם ביום מנוחתי לא תשמע, ביום צרתי אקראך כי תענני. ואם למלך בשר-ודם אתפלל ואקרא כל היום ישמע תחנתי. גם אתה ה׳ טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך. חנני ה׳ כי אליך אקרא כל היום. ואם שמעת לחנה מפני שהתנדבה בנה לעבודתך והשאלתו לקדושתך שמע וקבל תפלתי שאני מתנדב כל אשר לי לעשות רצונך ועבודתך. שמעה ה׳ תפלתי ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. שאם שערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו. למה יאמרו מבלתי יכולת ה׳ לקיים משאלותינו אוטם אזנו משמוע, ואתם מתפללים אל אל לא יושיע. ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת וגו׳. וקיים בנו מקרא שכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ולפחות קיים בנו והיה אחר שיקראו אענה ואחר שידברו אשמע שועתם וזעקתם, למה יאמרו הכסילים לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב. אנא אלהי אם חפצת שיאמינו אזן שומעת ועין רואה, ה׳ שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא. שהנוטע אזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט. הטה ה׳ אזניך ושמע, פקח עיניך וראה, ושמע את דבריהם אשר באו לחרף אלהים חי. למה יאמרו המינין עזב ה׳ את הארץ ואין לו עסק בנסתרותינו. לכן בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי. ואז יראו שאתה משגיח בפרטים ובוחן לבות וכליות, ולמה יאמרו כלו תפלות ישראל, בני אל חי, לפי שכלו חסדיו מרחם אותם ועת תפלתם חלף הלך לו. ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. ולמה יחרפו למערכות ישראל לומר אין בהם איש צדיק שישמע ה׳ תפלתו. שה׳ תפלת צדיקים ישמע וקרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. וגם כי תרבו תפלה איננו שומע. ה׳ אלהים עד מתי עשנת בתפלת עמך, האזינה אלהים תפלתי ואל תתעלם מתחנתי, והקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה. מקול אויב מפני עקת רשע כי ימיטו עלי און ובאף ישטמוני. ולמה יאמרו אין סגולה בלשון-הקדש להעלות תפלתכם לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ומי בקש זאת מידכם והוא מצוה בלי תועלת ותם לריק כחכם. ועתה שמע אלהי את תפלת עבדך ואת תחנוני, הטה אלהי אזנך ושמע פקח עיניך וראה ועשה בשביל אונאתי, דכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, ויראו כל בשר כי פי ה׳ דבר. למה יאמרו הפיקורסים שאתה אכזרי משמוע תפלתנו. שמעה ה׳ בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. ואם קרוב ה׳ לנשברי לב איה קרבתך לשברון לבי ורוחי אליך, קוה קויתי ה׳ אם לא תשמע. הטה אזניך אלי ושמע שועתי וחזק אהבתי עמך שאהבתי שישמע ה׳ קול תחנוני. ולמה יאמרו שאתה גאה. גלה נא ענותנותך לכל כי ימינך פשוטה לקבל תפלתנו ברצון, אהבה כי אתה שומע תפלת כל פה. ובמה יודע איפוא מציאותך עתה שאין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. עתה שהסתרת פניך ממנו עתה ששחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו. כמו שבימי קדם היינו מראים מציאתך לכל העולם אם לא תשמע שועתנו. ובמה יודע כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולא עולם כמנהגו נוהג אם לא תאזין לתחנתנו. ואם למעני העומד בביתך היום לא תעשה, עשה למען שלמה עבדך אשר התפלל לפניך ושמעת את תפלת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת. כן תעשה עמי העומד היום במקדש מעט בבית-הכנסת, וגם עיני ולבי שם כל הימים. ואם היו אשי ריח ניחוח לפניך תמידין ומוספין נדרים ונדבות שבבית מקדשך היו מקריבין. עתה שנחרב בית מקדשנו ונשלמה פרים שפתינו, תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב. ואל תראה פשעי ועונותי לסתום תפלתי מעלות אליך, כ״א שמוע תשמע תפלתי. האזינה תחנוני, באמונתך ענני בצדקתך ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי. ואם לא תשמע אתה ה׳ תפלתי, למי אפנה ולמי אתחנן ולמי אשא עיני וכפי, האם אשים בשר זרועי האם אבטח על משענת קנה הרצוץ משאר הנמצאים שיקבלו שועתי ותחנתי, הלא מידך הכל ומי זה אמר ותהי ה׳ צוה. אנא אלהי שמע קול תחנוני בשועי אליך בנשאי ידי אל דביר קרשך.

(עוד מצאתי בכ״י תפלה שיאמר הש״ץ בעת שממנים אוחו לשליח צבור): ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. אתח הוא ה׳ אלהי האלהים אשר גדול אתה וגדול שמך בגבורה, האל הגדול הגבור והנורא גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם. ממכון שבתך השמים תשגיח על כל יושבי ארץ. היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים. עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו של כל אחד ואחד. והשגחתך מפורסמת לעיני כל יצוריך בכללם וגם בפרטם, ובפרט על יציר כפיך הוא האדם אשר תפקדנו לבקרים תבחננו לרגעים, ודרכיו אתה רואה וכל צעדיו תספור. ואני עבדך בן אמתך לשמע אזן שמעתיך, ועתה ראתה עיני השגחתך עלי רימה ותולעה צל עובר ציץ נובל עפר ואפר כמוני. לעשות עמי חסד להקימני מעפר ומאשפות הרימותני להושיבני עם נדיבים נדיבי עמך, ומאחר עלות הביאותני לעמוד לשרת לפניך ולברך בשמך. ועתה מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. ואלו פי מלא שירה כים ולשוני רנה כהמון גליו ושפתותי שבח כמרחבי רקיע ועיני מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות אין אנו מספיקין וכו׳. לכן ידי שמתי למו פי, ולך דומיה תהלה, לפי שחנוניך הם חנונים ומרוחמיך הם מרוחמים ככתוב את אשר תחון יוחן וכו׳. לכן במתנת חנם אני מתחנן ומתפלל לפניך שתענה עתירתי ותשמע תפלתי ותתן לי קול נעים וערב וחזק מעתה ועד עולם. ואל יפסק קולו ואל יחר גרוני ולא אבוש במעני ואל אכשל בלשוני. ואהיה רצוי בעיניך ובעיני כל רואי. ונתתה לעבדך לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר, יעיר לי אזן לשמוע בלימודים. ויהיה ערבים דברי באזני שומעיהם. והאר פניך על עבדך והאר עיני בתורתך ודבק לבי במצותיך ואל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון ולא יבא לידי שום חטא ועון ותצילני מעין הרע ומיצר הרע משנאת הבריות. ואל ילעיגו הבריות עלי ולא על דברי, אלא תהיה עם פי בהגיוני ותורני מה שאומר בלי שום פקפוק. הסר ממני עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממני. וחנני ושמע תפלתי כי אתת שומע תפלת כל פה, יהיו לרצון אמרי פי וגו׳. וצריך השליח צבור לכוין בתפלתו שהקב״ה יכפר בעד הקהל שלא יגיע להם שום נזק. כי התפלה במקום קרבן, ומה קרבן מכפר אף התפלה מכפרת. לכן הש״צ שמוציא אחרים ידי חובה הוא במקום הכהן המקריב ומברך את העם. וכן תראה רמז בפרשת נשא בנשיא המקריב ביום ראשון בפסוק ולזבח השלמים בקר שנים אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה זה קרבן נחשון בן עמינדב וכו׳. ״חמשה ״זה קרבן ׳׳נחשון ר״ת חזן. ומפסיק קרבן באמצע לומר שעכשיו שבית המקדש חרב ונפסק הקרבן החזן יכוין בתפלתו שהיא במקום קרבן, שהקב״ה יכפר בעד כל הקהל הקדוש גדולים וקטנים, להשפיע עליהם שפע רצון בבני חיי ומזוני אמן. ונרמז חזן בקרבן הראשון של נחשון בן עמינדב לרמוז שיאמר החזן בינו לבין המקום. רבונו של עולם עמי נדב להיות אני שליח שלהם במקום הכהן המקריב. שמע תפלתי וקבל עתירתי כאלו הקריבו הקרבן לפניך, דשלוחו של אדם כמותו, וכפר על כל חטאתם להשרות שכינתך בתוכם לעולם. אנס״ו: