ש"ך על יורה דעה שלד

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה שלד |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) על דבר איסור כו'. ע"ל סעיף מ"ג אם מנדין באיסור דרבנן:

(ב) מנדין אותו לאלתר. משמע אפי' בלא התראה מיהו בקונטרסים שהביא ב"י משמע דאפי' לדבר איסור לא נהגו לנדות אלא לאחר התראה:

(ג) ואין נידוי פחות מל' יום. כ' ב"י בשם הקונטרסים דנ"מ אם חכם נדהו משו' כבודו והלך לו אין מתירין לו עד אחר ל' יום לדידהו ולדידן ז' ימים דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה וכן נראה דנ"מ למי שעומד במרדו ואמרינן לנדותו פעם שנית שמנדין לאלתר ושונין לאחר ז' ומחרימין אחר י"ד דהא בהא תליא כן נ"ל להלכה אבל לא למעשה מפני שלא ראיתי לא' מן הראשונים שכ' כן עכ"ל ור"ל דודאי אין לפרש דאין ביד הב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום דהא ליתא כדלקמן סעיף ו':

(ד) ממתינים לו עוד ל' כו'. עיין בח"מ סי' י"ט:

(ה) בנידוי דידהו. כלומר של בני א"י:

(ו) כנזיפה. ענין נזיפה הוא לקמן סעיף י"ד:

סעיף ב

(ז) אין יושבין בד' אמותיו. וד' אמות חלו הן ח' אמות דהיינו שהוא באמצען וד"א לכל צד וד"א אלו תפסי אפי' בר"ה או בסמטא או בשדה הפקר אבל לא בבית אחר. מקונטרסים שהביא ב"י:

(ח) ואין מזמנין עליו כו'. דוקא נתנדה מחמת עבירה כדלקמן סעיף י"א אבל לא שנתנדה מחמת ממון כן הוא בתשו' הרשב"א שהביא בב"י לקמן:

(ט) אע"פ שהוא עבריין כו'. וכך כתב המחבר בא"ח סי' נ"ה סי"א:

(י) מותר להתפלל בעודו בב"ה. אלא א"כ פירשו עליו להחמיר בכך כ"כ המחבר שם סעיף י"ב:

(יא) שלא ידחוק יחידים כו'. כלומר אותן שבאו לארבע אמותיו אבל אותן שהיו תחלה שם ובא אצלן א"צ להתרחק כדלקמן בהג"ה:

(יב) ואסור בתכבוסת כו'. אבל א"צ קריעה ועטיפת ראש וכפיית המטה כאבל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתפילין ושאלת שלום כן הסכמת רוב הפוסקים:

(יג) ובנעילת הסנדל כו'. וכ"פ בא"ח סימן תקנ"ד סעיף י"ז ולקמן סימן פ"ב ס"ד ותימה דבב"י פסק כאן דמותר בנעילת הסנדל וכ"כ הריב"ש ס"ס קע"ג בשם הרשב"א והכי נהוג:

(יד) ואסור ליכנס לביתו. בעודו בבית וכתב בד"מ דלא משמע כן מתשובה שאכתוב למטה (וכתבו הרב לעיל בהג"ה) ואפשר לחלק בין בית לבית הכנסת עד כאן לשונו ודבר פשוט הוא שהרי בקונטרסים גופיה כתב דטעם דד"א הוא מפני שהן חצרו:

(טו) ואין חלוק בין עומד כו'. וצ"ע אי מהלך תופס ארבע אמות. שם:

סעיף ג

(טז) ומניחין אבן על ארונו. ואין צריך לעשות עליו גל כגלו של עכן:

(יז) ואין קורעין כו'. ע"ל סימן שמ"ה ס"ד וסי' שע"ז:

(יח) ולא חולצין כו'. אבל כבודם של חיים עושים לאבלים עומדים בשורה ומנחמין. רמב"ן. וגם לענין קבורה ותכריכי המת הוא כשאר בני אדם. תשובת רשב"א. וכתב עוד דאפילו מוחרם בקברי אבותיו הוא נקבר ומביאו ב"י ע"ש:

סעיף ו

(יט) ויש רשות לב"ד כו'. ואין זה משום נשבע לבטל את המצוה דלמיגדר מילתא ב"ד מתנין לעקור דבר תורה:

(כ) שלא ימולו. צ"ע דהא כבר כתבו המחבר בסעיף י':

סעיף י

(כא) שלא יזמן בשלשה. צ"ע דהא בזימון ובתפלה בי' בלא"ה כל מנודה אסור כדלעיל סעיף ב' והרמב"ן שכתב כן אפשר דסבירא ליה דמנודה אינו אסור בזימון וצירוף י' אלא שהרשות ביד ב"ד להחמיר עליו ולפי מ"ש לעיל דדוקא בנתנדה מחמת עבירה אינו מצטרף לזימון ולעשרה (כדמשני) [כמ"ש] בסעיף שאחר זה אבל לא בנתנדה מחמת ממון י"ל דהמחבר אשמועינן דבנתנדה מחמת ממון הרשות ביד ב"ד לנדות שלא יזמן בג' ולא יתפלל בי':

סעיף יא

(כב) אם נתנדה על עבירה כו'. דמחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שנתנדה עליה אינו ראוי לחבורה ודוקא נתנדה אבל עבר עבירה לחוד אע"פ שהוא עבריין מצטרף כדלעיל סעיף ב' בהג"ה ובממון אפי' נתנדה מצטרף:

סעיף יב

(כג) אבל אבילות אין עליו. שאין אבילות לחצאין הילכך מותר בתכבוסת ותספורת ובנעילת הסנדל ונראה דלצירוף זימון ומנין מ"מ אסור אם נתנדה מחמת עבירה שהרי אין זה מטעם אבילות דהא אבל מצטרף לזימון ומנין כדלקמן ס"ס שע"ט:

סעיף יג

(כד) אומרים פלוני יהא בנידוי כו'. ר"ל כשמנדים אותו סתם אמרינן שיהא בנידוי ל' יום:

(כה) אם היה הנדוי בשביל ממון כו'. בטור איתא (בלשון הראב"ד) או בשביל עבירה כו' ונ"ל שאינו מדוקדק דא"כ היאך כתב אח"כ ואפי' לא חזר בו מתירין אותו לאחר ל' דהיאך יתכן להתיר לו אם לא חזר מהעבירה וכן נתבאר בריש הסימן דאם לא חזר בו ממתינין לו עוד ל' יום כו' ודוחק לומר דהתם איירי שאינו בא לבית דין ומבקש שיתירוהו לו וכן בלשון הראב"ד גופיה שבאשר"י לא כתב או לדבר עבירה אלא כתב דבממונא מתירין אותו אחר ל' אפי' לא פייס לבעל דינו וכן הוא ברבי' ירוחם ני"ד ונ"ל דהאי ואפי' לא חזר בו [לא] קאי אלדבר עבירה ונראה של זה השמיט המחבר האי או לדבר עבירה:

(כו) ויש מי שחולק בזה. כב"י שהוא הרמב"ם שהעתיק לקמן סעיף מ"ז דבריו שכתב עד שירצה החכם וצ"ע קצת למה הביא כאן סברא הראשונה כיון שסתם לקמן כדברי הרמב"ם ואפשר דס"ל דחכם שאני:

סעיף יד

(כז) וזה משפטו ושיהא מתחבא כו'. וכתב בקונטרסים משמע לי שאסו' בתספורת אותו היום דאין למתאנח ועצב [ראוי] לספר ולגלח עכ"ל ב"י:

(כח) זמן נזיפה. היינו ז' לבני א"י ויום א' לבני בבל כדלעיל ריש הסימן:

סעיף טו

(כט) אבל אינו מנודה לשאר החכמים. אפי' הם קטנים ממנו. ב"י וד"מ וע' ס"ק ל' מ"ש בזה:

(ל) אבל מנודה הוא לשאר העם שאינם חכמים כו'. הוא ממשמעות ב"י והוא מדברי הרמב"ם אבל באמת פשט הש"ס והפוסקים משמע דדוקא לרב אינו מנודה אבל לשאר כל העולם מנודה אפי' לחכמים כמותו וכ"כ הרב חסדאי ובעל הקונדריסים והריב"ש דמנודה אפי' לחכמים כמותו כל שאינן גדולים ממנו ומביאם ב"י אלא שכתב דמדברי הרמב"ם שכתב) כל אדם משמע דאינו מנודה אלא לשאר העם ולא לתלמידים אפילו הם קטנים ממנו מאחר שהם ג"כ תלמידים ולענין מעשה אין בידינו להחמיר יותר ממאי דמשמע מדברי הרמב"ם עכ"ל ולפע"ד אין כדאי בדקדוק זה לפרש כל העם ולא חכמי' כיון שפשט הש"ס והפוסקים לא משמע כן והנך רבוותא דלעיל כתבו בפירוש דאפי' חכמים כמותו חייבים לנהוג בו נידוי וגם הטור כתב דנדויו נידוי לשאר כל אדם וכן משמע בש"ס פרק אלו מגלחין ריש דף י"ז מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לרב הוא דאינו מנודה הא לכ"ע מנודה כו' משמע דלכ"ע מנודה אפילו לחכמים כמותו לבד מרבו וכ"כ רש"י דף ט"ז סוף ע"א אינו מנודה לרב אבל לכ"ע מנודה וכ"כ ר' ירוחם ני"ד ח"א אינו מנודה לרב אבל לכל העולם מנודה ונראה שגם דעת הרמב"ם כן ולפ"ז כ"ש ברב שנידה שמנודה לשאר החכמים מיהו נראה [דדוקא] שאם התלמיד הוא ת"ח שראוי לנדות לכבודו וכדלקמן סעיף י"ח:

(לא) אפקירותא היא. מן התלמיד והתלמיד עצמו צריך נידוי:

(לב) ואין תלמידיו יכולים לעמוד בגזרותיו כו'. כ"כ הרב ג"כ לעיל ס"ס רכ"ח לענין גזירת הקהל:

סעיף טז

(לג) למי שביזה בפניו. אע"פ שאינו בפני הרב:

(לד) אינו מנודה לרב. וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה. ריב"ש ונראה דאפילו אותו גדול הוא תלמיד של אותו הרב שנידוהו לכבודו מ"מ כיון דאינו מנודה לרב אינו חייב לנהוג בו נידוי:

סעיף יח

(לה) אבל לא מחרימין. (על) [מלשון] זה משמע דאפי' אחרים אינם יכולים להחרים לכבוד הרב אע"פ שאין הרב מחרים בעצמו וכדעת ב"י מיהו היינו דוקא יחיד אבל ב"ד פשיטא שיכולים להחרים:

(לו) אפילו אם הבטיח הרב לפייסו אח"כ. כלומר אפי' אם הבטיח אחר הנידוי לפייס ל"מ עד שיעשה וע"ל סי' רמ"ג ס"ח אם ת"ח בזמן הזה יכול לנדות לעצמו:

סעיף יט

(לז) זקן שנידה כו'. כלומר ת"ח שנידה אע"פ שנידה כהלכה דהעושה כן חייב נידוי מ"מ כיון דלא מתכוין לכבוד התורה אינו נידוי וכדמפרש הרב ואזיל:

(לח) פירוש שלא נתכוין כו'. ובהג"מ בשם הרמ"ך פי' דהיינו כשלא ביזהו כלל אלא שאינו מכבדו כמו שחייב לכבדו בקימה והידור אין נידויו נדוי ומהרי"ק בשם מהר"מ פירש דאיירי בנידהו לפני רבו (וכמ"ש הראב"ד והמחבר לעיל סט"ו) ועוד תירץ דמיירי שנידה אותו בשביל שמעכב ממונו שלא כדין אף ע"פ שכהלכה נידהו אין נידויו נידוי וכ"כ הרא"ש בתשו' וע"ל סמ"ו:

סעיף כ

(לט) מנודה לעירו כו'. פי' הב"ח דהיינו במנודה מחמת כבוד דאפקיר כנגדם אע"פ שלא הפקיר בבי דינא אבל במנודה לב"ד מחמת דלא ציית דינא או באפקרותא דב"ד [או] לדבר עבירה דינו שוה בין לעירו ובין לעיר אחרת דלכל ישראל הוא מנודה וחייבים לנהוג בו נידוי וכ"פ העט"ז:

(מ) לשאר העיירות כיוצא בה. אבל לא לעדיפי מינה כמ"ש ב"י:

סעיף כא

(מא) מנודה לנשיא. שנידוהו לכבודו:

סעיף כד

(מב) או ביחיד מומחה. נראה דהאידנא ליכא יחיד מומחה כמו לענין נדרים לעיל ר"ס רכ"ח אבל מדברי הב"ח שכתב כאן סתמא דנקטי' דמותר ביחיד מומחה אפי' שאינו סמוך לא משמע כן ונראה לחלק דהתם בעינן גמיר וסביר בדיני נדרים משא"כ הכא:

סעיף כה

(מג) שצריך שיהיו גדולים כו'. כתב הראב"ד בהשגות פ"ז דהא דבעינן המתירים כחשבון המנדים וכחשיבותן היינו כשבאין להתיר תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל ג' או יחיד מומחה מתירין לו אי נמי כשנידהו יחיד אפילו אינו מומחה על דבר עבירה כשישלים לו זמן מתירין לו כל ג' או יחיד מומחה אבל נידוהו רבים צריכים רבים כמותן להתירו עכ"ל ומביאו הב"ח ועיין מ"ש לעיל סעיף א' בשם הקונדרסים:

סעיף כו

(מד) וצריך שיתירו גם הם. או בני אדם כנגדם חשובים כמותם [כן] כתב הטור בשם הראב"ד:

נידוהו ואינו יודע מי נידהו אין אחרים יכולים להתירו אלא הנשיא (ש"ס):

סעיף כח

(מה) צריך לנהוג כו'. ע"ל סי' ר"ח ס"ק י"ד מ"ש בזה:

סעיף כט

(מו) י"א דבדיעבד הותר. דטעמא דמלתא דאין מתירין לו אלא בפניו הוא משום חשדא דפעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדן ויבאו ג"כ לזלזל פעם אחרת בנידוי אבל נידהו שלא בפניו ליכא חשדא דאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו כשם שנידוהו שלא בפניו ולפ"ז כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו (אפי' לכתחלה) וכל שהתירוהו נמי אפילו לא הודיעו מותר (דכולי האי לא גזרו) כ"כ הר"ן מיהו הרא"ש הביא די"מ דאפי' דיעבד אינו מותר ומשמע מדבריו דאפילו לכתחלה לכ"ע אין להתיר לו אפילו ע"י שיודיעוהו:

סעיף לא

(מז) אפילו אם קבע כו'. אע"פ שלא הגיע הזמן דלא אמרו שאינו יכול להתירו עד שיחול אלא גבי נדר אבל נידוי קל טפי בהתרה שהמנדה מתיר לעצמו (כדלקמן סעיף ל"ג) כ"כ הרא"ש בתשובה והעט"ז וכב"י דאפי' נידוהו אחרים דינא הכי כך פסק הב"ח ותימה דלעיל סימן רכ"ח סי"ז פסקו המחבר והעט"ז והב"ח דה"ה דהמנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול כמו נדר והוא דעת הרשב"א וכן בב"ח סי' רכ"ח כתב אדברי הרשב"א והרא"ש כ' בתשובה נידוי שנידה ע"ת יכול להתירו אע"פ שלא חל ע"כ וצ"ע ולענין הלכה אע"פ שפסקו הב"י והב"ח כאן כהרא"ש ודלא כהמרדכי פרק האומנין הרי נראין הדברים דאישתמיטתהו דברי הרשב"א ועוד שהרי הם עצמם פסקו בסי' רכ"ח כהרשב"א הלכך אין מדבריהם הכרע והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים דהרא"ש ה"ל יחידאי לגבי הרשב"א והמרדכי (והוא בריב"ש ס"ס רע"ב) וכ"נ מדברי הריב"ש שהביא הב"י בסי' רכ"ח ד' רס"ח ע"א שכ' על מי שקבל עליו בחרם לעשות דבר פלוני תוך שנה הרי זה כמו שנשבע שמכאן ועד זמן פלוני יעשה דבר פלוני שמעתה חלה עד שיעבור הזמן כו' וכן מוכח להדיא מדבריו בתשובה סי' קפ"ה וסי' רפ"ב שכתב מה שנסתפק לכם בהיתר החרם הוא מחמת שלא הגיע הזמן פרעון עדיין בשעת היתר החרם ואין מתירין הנדר עד שיחול וה"ה לחרם ושבועה אין בזה חשש שלא נאמר זה אלא ביחיד הנודר אבל בחרמי תקנות הקהל לא כו' והרי כאלו התנו כן בפירוש בשעת הנדר והחרם כו' וכ"נ עיקר:

סעיף לב

(מח) שאין לו התרה. שכיון שנידה עצמו בעה"ב הכניס עצמו בנידוי שלמעלה ומי יתירנו לו:

סעיף לג

(מט) דרך שבועה. שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פלוני. ב"י ופרישה:

סעיף לד

(נ) שצריך עשרה כו'. נראה מדברי הב"ח דה"ה לעיל סעיף ל"ג בת"ח דאינו יכול להתיר לעצמו צריך י' שיתירו לו וע"ש:

(נא) עשרה שיתירו לו. כדלקמן סעיף ל"ה גבי חלום אבל א"צ ששונים הלכות דשאני התם דחמיר טפי שנידוהו מהשמים. הרא"ש וטור:

סעיף לה

(נב) ואפילו התירו לו בחלום אינו כלום. שא"א לחלום בלא דברים בטלים וחיישינן שמא הנידוי אמת וההתרה אינה כלום וע"ל סי' ר"י ס"ב:

(נג) וצריך עשרה כו'. משום דיש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה וכל בי עשרה שכינתא שריא:

(נד) וי"א דאין לו התרה רק ע"י עשרה ששנו הלכות. ואם לא מצא יש לו התרה ע"י י' ששנו משניות ויתירו לו ביחד ואם לא מצא סגי בזה אח"ז. כ' ב"י בשם מ"כ מי שנידוהו בחלום ובאים להתירו לו יאמרו מחמת דאישתמית פלוני בחלמיה מותר יהא ליה לא יסורי' ולא קללה יבואו עליו ויאמרו יחי ראובן ואל ימות וגו' תודיעני אורח חיים וגו' ה' שמעתי שמעך וגו' ויאמרו ג"פ ויעבור וגו' ע"כ וכ"כ העט"ז כתב הר"ן צ"ע במי שנידוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני המנודה ומביאו ב"י ומסתימת דברי הפוסקים משמע דשוה למנודה בכל דבר:

סעיף לו

(נה) אם מצא השליח כו' דמסתייע מלתא כיון שמצאם מכונסים:

(נו) ואי לא לא. דהוי כנידהו בפניו שאין מתירים לו אלא בפניו אבל ע"י מנודה עצמו ודאי מועיל אפי' ע"י חיזור בני אדם. תוספות:

סעיף לז

(נז) שלא יהא מכשול לאחרים. שאינם יודעים שנידה את זה:

סעיף לט

(נח) אע"פ שאינו נסמך. ובמהרי"ק שורש ק"ע נוטה לומר דאפילו אינו גדול כמותו ע"ש:

(נט) והאחר אינו תלמיד חכם. אע"פ שלא למד מעולם לפני המנודה. מהרי"ק שם. ולכאורה קשה דהא כ' מהרי"ק שם דהיינו דוקא למ"ד שצריך שהמתנדה נידהו אבל להרמב"ם שסובר שהב"ד נזקקין לו לנדותו ל"ש ת"ח ל"ש ע"ה כיון שאין זה חייב נידוי ב"ד חייבים לנדות המנדה עכ"ד ומביאו ב"י וא"כ הא לקמן בסעיף מ"ג העתיק המחבר לשון הרמב"ם ואפשר דהמחבר פליג אמהרי"ק בהא אלא ס"ל כדפירש הרמ"ך דברי הרמב"ם דלקמן דמיירי בנידה לת"ח דוקא ומביאו ב"י א"נ ס"ל כהרשב"ץ דלקמן ס"ק פ"ו והכא מיירי באינו רגיל בכך:

(ס) וה"ה תלמיד כו'. כתב מהרי"ק שם דמדברי תשובת מהר"מ נראה דאם פשע הרב ונידה בענין שה"ל לחוש שמא אינו חייב נידוי אם אמר התלמיד אדרבה נידויו נידוי ומביאו ב"י וד"מ ועיין במהרי"ק עצמו שהאריך בזה:

(סא) מ"מ נידוי השני ג"כ אינו כלום כו'. ואפי' לדעת הרמב"ם שב"ד נזקקין ומנדין אותו הכא אין נזקקין. ריב"ש שם:

סעיף מ

(סב) ת"ח כו'. בתשובת הרא"ש איתא ת"ח או ש"ץ כו' ונראה דמיירי בנידהו הש"ץ בשליחות ב"ד:

(סג) עד שנידהו. ומיירי שנידהו כדין וכן בעט"ז גרס שביזהו רשע עד שנידהו וכן הוא בתשובת הרא"ש משמע דה"פ שביזה את החכם עד שבשביל כך נידהו ואחר שנידהו א"ל הרשע אדרבה וא"כ ודאי דכדין נידהו דהרי מנדין המבזה את החכם כדלקמן רסמ"ג:

סעיף מא

(סד) אח גדול כו'. כפול לעיל סי' ר"מ סעיף כ"ג ושם מבואר הטעם:

סעיף מב

(סה) לעולם. אפילו חזר וסרח כמה פעמים:

(סו) מלקין אותו בצנעא. שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה ואומרים הכבד ושב בביתך:

(סז) ושם שמים מתחלל על ידו. עד שאומרים עליו שרא ליה מריה לפלני':

סעיף מג

(סח) המבזה את החכם. והוא שראוי להורות ויגע בתורה. בית יוסף בשם הקונטרסים:

(סט) המבזה שליח ב"ד. עי' בח"מ ס"ס ח':

(ע) המזלזל בדבר א' מדברי סופרים. הקשה הר"ן דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אמידי דרבנן מלקינן ליה אבל לא משמתינן ליה ותירץ דבמילתא דעיקרה מדרבנן דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו חכמים מכין אותו מכת מרדות וכתב עליו בכ"מ וז"ל וק"ל דהא נט"י אין עיקרה מן התורה אם לא על ידי אסמכתא לכך נ"ל דהמפקפק בדבר מד"ס חמיר טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע"פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא דהא אדרבה נט"י כיון דאין עיקרה מן התורה אלא ע"ד אסמכתא מנדין אותו דכי עקר לה עקר לכולה מצוה וכ"כ הר"ן פרק מקום שנהגו להדיא וז"ל וי"ל דבמילתא דעיקרה מדרבנן דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתינן ליה כי האי וכדאמרינן נמי את מי נדו את ר"א בן הצר שפקפק בנט"י כו' ועל תירוצו עדיין קשה קושית הר"ן דאמאי משמתינן על המחלל י"ט שני של גליות והעושה מלאכה בע"פ אחר חצות וכן הרואה את המת ואינו מלוהו לקמן סי' שמ"ג וא"כ צ"ל כהר"ן:

(עא) ה' מי ששלחו. עיין בח"מ סי' י"ח:

(עב) ו' מי שלא כו'. עיין בח"מ סי' ק':

(עג) ח' המוכר כו'. עיין בח"מ סי' קע"ה ס"ח:

(עד) ט' המעיד כו'. עיין בח"מ סי' כ"ח ס"ג:

(עה) י' טבח כהן. ע"ל סי' ס"א סעיף כ"ד:

(עו) י"א המחלל כו'. עיין בא"ח ר"ס תצ"ו:

(עז) י"ב העושה כו'. עיין בא"ח ר"ס תס"ח:

(עח) י"ג המזכיר כו'. ע"ל סל"ז:

(עט) ט"ז המחשב כו'. נראה דהיינו דוקא כשמחשב וקובע ע"פ שהיו רגילים לקבוע בא"י בזמן שהיה בהמ"ק קיים אבל לחשב בתקופות ומזלות כמו שנהגו האידנא אדרבה מצוה היא כדאמרי' [שבת ע"ה] כל היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו וגו':

(פ) י"ט טבח כו'. ע"ל ס"ס קי"ט:

(פא) כ' טבח כו'. לעיל סי"ח סט"ז וכבר נתבאר שם דאין דין זה נוהג עכשיו:

(פב) כ"א המקשה כו'. עיין בא"ע סכ"ג ס"ג:

(פג) כ"ב המגרש כו'. עיין בא"ע סי' קי"ט ס"ה:

(פד) כ"ג חכם כו'. לעיל סמ"ב:

(פה) כ"ד המנדה כו'. לעיל סל"ט:

(פו) המנדה למי שאינו חייב נידוי. ובא לב"ד להתרעם עליו שנידהו שלא כדין ב"ד מנדין אותו עכ"ל עט"ז והוא מב"י ומשמע דכל שלא בא לב"ד לקבול עליו אין ב"ד נזקקין לנדותו וכ"כ בעל מגדול עוז ספ"ז מהל' ת"ת ובכ"מ כתוב שהרשב"ץ בתשובה תירץ בשם ר' שם טוב דהכא מיירי במי שרגיל בכך שב"ד נזקקין לנדותו משמע דברגיל אפי' אינו קובל עליו הב"ד נזקקין לנדותו:

סעיף מד

(פז) חכם שהורה כו'. עיין בא"ע סימן י"ז:

(פח) וכן מי כו'. ע"ל סי' ר"ח כב"י דכל אלו שנזכרים בסעיף זה הם בכלל דברים שהוזכרו בסעיף הקודם דהוי בכלל המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים כו' ע"ש ואין להקשות א"כ למה חשב י"א המחלל י"ט שני וי"א העושה מלאכה בערב פסח ויש לומר דקמ"ל בהנך אע"ג דליכא אלא מנהג מנדין ליה ומ"מ למ"ש בשם הכ"מ לעיל ס"ק ע' דמזלזל דוקא היינו דמפקפק קשה דלא הוי הנך בכלל וגם לפי' הר"ן צ"ע ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

סעיף מה

(פט) ואם דינו דין פסוק. שחייב נדוי:

(צ) מנודה לכל ישראל. דהוי כנדוהו ב"ד:

(צא) אלא לקטנים ממנו. לכאורה הלכה מגומגם דמשמע דלקטנים ממנו אפי' הם חכמים מנודה וכ"מ מלשון ב"י שכתב אבל מנודה הוא לתלמידיו לאותן שאינם גדולים ממנו כו' וזה אינו דדוקא כשאינם חכמים מנודה להם וכמ"ש לעיל סעיף ט"ו ס"ק כ"ט לדעת המחבר ולפי מה שכתב שם ס"ק ל' הכא מנודה אפי' לחכמים כמותו כל שאין גדולים ממנו:

סעיף מו

(צב) ומסרב לפרוע כו'. אבל אם דוחהו איזה דחייה כגון אין לי מעות עכשיו וכה"ג לא הוי נדוי מהרי"ק וכן כשכופהו לצורך המס ולא נתחייב לגמרי אין נידויו נידוי כדאיתא בהגהת אשיר"י:

(צג) נידויו נידוי. אפי' אין שמעון ת"ח. כן הוא בהגהת אשיר"י:

(צד) וי"א כו'. אפי' ת"ח אינו יכול לנדות דאין אדם יכול לנדות לעצמו בשביל ממון בשום ענין וע"ל סי"ט ס"ק ל"ח:

(צה) כל שכן אם חבירו מזומן לו להיות לו ציית דין. אלא שכופר שאינו חייב לו:

סעיף מז

(צו) אם יש עדים כו'. ולפעמים א"צ עדים כשרים אלא אפילו אשה או קטן או קרובים נאמנים בדבר של קטטות כ"כ מהרי"ק שורש ק"פ וכן כתב הרב בח"מ ס"ס ל"ז:

סעיף מח

(צז) וע"ל סי' רכ"ה סמ"ז: וסי' רל"ב סי"ב כצ"ל: