רש"ש על המשנה/נזיר/ב

רש"ש על המשנה מסכת נזיר פרק ב

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

בתוי"ט ד"ה אר"י כו' אבל הרמב"ם כו' אלא עד שאמר ג"כ הרי הן עלי קרבן כו' [עי' רש"י] אך ברמב"ם משמע דלא גריס מלת הן וצ"ל דכוונתו שיהיו הן לדמי קרבן נזירותו. וכ"פ הרמב"ם בעצמו לקמן גבי דלת לר"י ע"ש. אבל קשה דהתנן ספ"ה דתמורה האומר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא"כ. וי"ל דש"ה כיון דכבר אמר הריני נזיר. ונזיר נצרך לקרבנות אמרינן דודאי כוונתו לדמי קרבן. וכן התוס' חילקו בכיוצא בזה לפי שיטתם. גם י"ל דהכא דאמר עלי משמע טפי דלדמי קאמר וכמו שחילק ר"א בערכין (ה ב). וא"ל דשם אינו אלא לר"מ. הכא עדיפא דשלו הם ויכול למוכרן אפי' לרבנן מהני:

ב

במשנה הדלת הזה. התוי"ט הביא ראיה דדלת הוא ג"כ לשון זכר מדכתיב דלתים בסי' הרבים. ושגה בזה במחכ"ת. דרבוי הזוגי שוה לזול"נ כמו שנתים ודומיו עי' תל"ע סי' קל"ז: שם בסוף המשנה אם עומדת היא. עתוי"ט שנדחק. ול"נ שזה אינו סיום דר"י אלא מסתם משנה לפרושי פלוגתייהו דמיירי בעמדה אח"כ מאיליה. ובזה יפולו גם כמה דברים שבתוס': שם בתוי"ט אמר הדלת כו' וצריכא כו'. חיסר הרבה בהעתקת הצריכותא ונצרך תיקון: שם בתוי"ט ד"ה הזה וכו'. כבר אמר הראב"ע כל אשר אין בו רוח חיים כו'. נ"ב וכ"כ בתמיד פ"ה מ"ד עי' בס' יד מלאכי אות ש"ט ועי' בס' הזכרון פ' וישלח ע"פ המחנה האחת. ועי' העוין (פ"ג יו"ד) ולקח הדברים מהי"מ כדרכו. ומ"ש מהרמב"ם (הל' מעשר פ"א הלט"ו) לקח משו"ת הרדב"ז ח"ב מלשונות הרמב"ם סי' קמ"ו ע"ש שהביא הי"מ שם. ועי' בס' מעשה אפוד ספ"ח (העתיקו בס' הזכרון שם) ובעל ההערות שם (צד 232) הביא ג"כ זה הלשון בשם הראב"ע בפי' לתורה בפ' וישלח (לב, ט) ללא אמת כי לא נמצא שם. ובפחד יצחק ערך כל (דף ס"ה, א) כ' על דברי התוי"ט וז"ל ואני הצעיר המחבר לא ראיתי כאלה בספרי החכם הנדפסים וגם לא בכתביו עכ"ל. ושם (דף ק"ג, א) בתשובות הרב אי"ש ג"ר (שנדפסה גם בס' שפת אמת להרמ"ק טורני): כתב דנקטינן כ"ד שאין בו רוח חיים אפשר בל"ד ואפשר בל"נ ככתוב בדקדוקי רש"י ריש פ' וישלח כו' וכ"פ בעל אמרי שפר מהחכם ר' נתן שפירא הזקן ז"ל בפ' נח כו' עכ"ל. [מהגרמ"ש]:

ג

במשנה מעשה באשה א' שהיתה שיכורה כו' ובגמרא ח"מ כו' ואם שיכור הוא כו'. בתוי"ט בשם הרמב"ם אבל לא הגיע לשכרותו של לוט. ולעד"נ דשיכורה ושיכור האמורים כאן המה שמות תוארים לאשר משתקעים ברוב ימיהם בשכרות אבל עתה אינן שיכורים כלל ולהכי אמרינן שלא נתכוונו לחירות כיון דרגילי ביין אלא לכוס זה בלבד שיהא עליהם כקרבן:

ז

במשנה כשיהיה לי ולד. במשניות הגי' כשאראה וכ"ה בתוס'. וכ' התוי"ט ול"י אמאי שני כו'. ודקדוק חמור הוא. ועמש"כ בנדרים (יז) בס"ד ליישב זה:

ח

במשנה הפילה אשתו אינו נזיר כו'. משמע מדברי התוס' דאם הוה ידעינן דכלו לו חדשיו אף שמת במעי אמו קודם שנולד היה נזיר ודאי. אלמא דמקרי ולד. ונראה לכאורה דחייב להתאבל עליו ג"כ. אך בפ' יש בכור תנן דהבא אחר בן תשעה שיצא ראשו מת הוה בכור לנחלה. ואולי דש"ה דכתיב וילדו לו בנים עי' ב"ב (ר"ד קכז): שם בתוי"ט ד"ה הפילה כו'. היינו ר"י דס"פ דלעיל גם מ"ה. ול"ד דשם אינו מבואר דספיקא דנזירות לקולא רק הגמרא שם מייתי ברייתאי דתני בה בהדיא לר"י כן ע"ש וכדמייתי התוס' לקמן בד"ה לר"י:

י

בתוי"ט ד"ה לאחר שבעים כו' אבל רש"י כו'. וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתיים כו'. לכאורה קשה דא"כ בנזירות מרובה ג"כ לא יגלח אחר השלמת נזירות בנו בכדי שיוכל להשלים נזירותו אח"כ וכמו שהוא באמת כן לפי' התוס'. וי"ל דסברתו הוא דבשלמא בנזירות מועטת היכא דלא מנה עדיין קודם לידת בנו ל"י ואין נזירות פחות מל"י (ואולי זהו כוונתו במש"כ שאין תגלחת בינתים) ולכן לא חשיבי לנזירות לבדן ומצטרפין לנזירות בנו וכחדא נזירות אריכא הם. משא"כ בנזירות מרובה ומנה כבר קודם לידת בנו ע' ימים ויותר שיש בהם כדי נזירות שלמה חשיבי בפ"ע ולא מיצטרפי תו על נזירות בנו. וכן כשנשאר עוד ל"י שהוא כדי נזירות שלמה (אף שקודם לידת בנו לא מנה עדיין ל"י) חשיבי בפ"ע ולא מצטרפי לנזירות בנו ולכן צריך לגלח בינתיים. ועי' לעיל (יג ב ויד) בבעיות דרבא ובפי' התוס' שם ותמצא עוד סברות לחלק: שם בתור"ע אות י"ט תמה על הרמב"ם דהא גם בנולד ביום ע"א יהיה הגלוח הב' ביום קל"א לקבלת נזירותו (שהוא יום ל' לגלוח בנו) כמו שנולד בתוך ע' ע"ש. סובר הרב ז"ל דהא דאמרינן אין תגלחת פחותה מל"י היינו דמגלח ביום הל' עצמו. אבל ז"א דאינו מגלח אלא ביום ל"א וכ"מ להדיא בהרמב"ם פ"ד ה"ה שכתב ונמצא מפסיד כו'. י' ימים כו'. ולדברי הרב ז"ל לא הפסיד רק ט' ימים. וכ"מ בתוס' (יד ב) ד"ה נטמא ביום ג"ש. ועי' לקמן (לט) בתד"ה סתם והכוכב לא האיר כלל בכוונתו: