רש"י על הש"ס/תמורה/פרק ז

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה לא א (עריכה)

למ"ד כו' - פלוגתא היא באלו טרפות (חולין נז:) איכא למ"ד טרפה יולדת ואיכא למ"ד אינה יולדת:

זה וזה גורם - וליכא לפלוגי בעובר ירך אמו הוא אלא א"כ עיברה ואח"כ נטרפה דהתם למ"ד ירך אמו הוא אירע הטרפות בגופו אבל היכא דנטרפה ולבסוף עיברה ליכא למימר ירך אמו הוא שהרי יש בו צד היתר אלא בזה וזה גורם פליגי:

אפרוח - שנולד מביצת יונה טרפה שאסור ליקרב: ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך אבל ביצה כל זמן שאינה נגמרה אדוקה באשכול וגדילה ונגמרה מגוף התרנגולת. ל"א מאוירא קא רביא לאחר שנולד והולך וגדל הילכך עיקר גידולו אינו מאמו אבל ביצה מגופה דתרנגול' רביא והדבר מוכיח שלאחר שיצאת אינה גדילה משום הכי מודו רבנן לשון הירושלמי:

א"ל רבא לרב הונא כו' - אלישנא קמא למ"ד טרפה יולדת ללישנא בתרא למ"ד טרפה אינה יולדת שיחלא קמא שהיו כבר באשכול בשעה שנטרפה התרנגולת:

מלא תרווד - במסכת נזיר (דף נ:) מפרש שיעורו:

הבאה מאדם חי - ואח"כ מת:

רבי אליעזר מטמא - דגופיה הוא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה כו'. [ל"א ועיקר] דאפילו בחייו נמי מטמא ר"א דאבר מן החי מטמא במגע ובמשא ובאהל כאבר מן המת בהעור והרוטב (חולין קכח:) אבל באפרוח אפי' ר' אליעזר מודה דיקרב דהא גופא אחרינא הוא וגוף זה לא היה במעי הטרפה:

לבתר דאסרחא - אחר שהסריחה הביצה יצא זה ממנה וכשהסריחה פקע איסורא דהואי עפרא בעלמא הלכך מותר זה שיצא ממנה אחרי כן:

הכי נמי דאסירא - והא אמר לעיל דמוקצה הוא ואסור באכילת כרשינין אבל דלאו מוקצה לא. חלב רותח שחרית. כל ימיו:

הואיל ויכולה לעמוד - על אותו חלב של שחרית מעת לעת בלא שום אכילה אחרת וכשהגיע מעת לעת חזרה וינקה הלכך כל גדילתה ממנה היא ואפילו אכלה דברים אחרים בינתיים:

רק בכל אות נפשך (תאכל) בשר - בפסולי המוקדשין מוקמינן לה בסיפרי דבי רב: איכא דאמרי תזבח ואכלת בשר אין לך בו היתר אכילה אלא משעת זביחה. לאפוקי חלב וגיזה דהנאה דמחיים היא אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא מייתר ליה לואכלת למדרש ולא לכלביך ומהך דרשא משמע דלכלביך שפיר דמי דהכי משמע אתה לא תאכל קודם זביחה כלומר לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאחר מיתה הוא אפי' בלא זביחה שפיר דמי ופודין את הקדשים להאכילן לכלבים תרי תנאי נינהו והכי מוקמינן (בשחיטת חולין) (דף קב):

פרק שביעי - יש בקדשי מזבח

מתני' קדשי בדק הבית - ממעטינן להו בשילהי פ"ק (לעיל יג.) דלא עבדי תמורה:

פיגול ונותר וטמא כו' - בשלמים כתיבי ובפ"ק דיבמות (דף ז.) מפרש שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה לא ב (עריכה)

ולדן וחלבן - נפקא לן לעיל בס"פ כל האסורין בשר ולא חלב ולדן מפרש בפ"ב דבכורות (דף יד.) בדאיעבר לפני פדיונה ואתיליד לאחר פדיונה דלית ליה תקנתא ליקרבינהו מכח קדושה דחויה אתי ליפרקינהו לא אלימי למתפס פדיונן אבל נתעבר לאחר פדיונה ולד צבי ואיל נינהו ומותרין ובקדשי בדק הבית אפי' דאיעבור קודם פדיונם שרו דלא אקדשינהו אלא לדמי ולא חמירא קדושתייהו כולי האי:

חל על הכל - אפי' על האבנים ועל העצים: ומועלין בגידולן מפרש טעמא בגמ':

גמ' אמר מר סתם הקדשות לבדק הבית - ואפי' בהמה במשמע:

מאן תנא - דאפי' בהמות אי אקדשינהו סתם דלא אמר למזבח אמרינן לבדק הבית אקדשינהו דלא כר' יהושע:

ודמיהן יפלו עם שאר נכסים כו' - קסבר ר' אליעזר סתם הקדשות לבדק הבית ואפי' בהמה ומיהו כל הראוי למזבח כשהוא פודהו מיד הגזבר אינו פודהו אלא למזבח דאינו יוצא מיד מזבח לעולם כדתניא לקמן בהאי פירקא המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח:

ר' יהושע אומר כו' - אלמא מידי דחזי למזבח סתם קדושתיה למזבח:

ופליגא דרב אדא - הא דאוקמיה מתני' כרבי אליעזר פליגא אדרב אדא דאמר לר"א נמי סתם מקדיש בהמה למזבח מקדיש לה והכא היינו טעמא משום דאין אדם חולק נדרו חציו לחדא קדושה וחציו לחדא קדושה:

אדם חולק את נדרו - זכרים לעולה ונקבות לדמי עולה דשלמים ליכא למימר דליקרבו בלא פדיון דכיון דאיהו אכיל להו אתי לידי מעילה דמסתמא לא אמר שלמים נינהו וכיון דהקדיש הכל אינו יכול ליהנות מהן:

אלא בהמה - כל בהמותיו אפילו רבי אליעזר מודה דאע"ג דאיכא נקבות הואיל וחזיין כל הבהמות למזבח אמרינן סתמייהו למזבח וזכרים יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהן עולה הואיל דאיכא למימר כל הנדר למזבח:

אלא ללישנא קמא - דאמר רב אדא בעדר שהוא מחצה זכרים ומחצה נקבות א"ר אליעזר אין אדם חולק נדרו חציו להקרבת הגוף וחציו להקרבת דמים ואפילו ליכא שאר נכסים ואיכא למימר דכל הנדר למזבח פליג רבי אליעזר אמאי תני דמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית הא זימנין דליכא שאר נכסים כלל:

שפויי ונבייה - שאם הקדיש אילן לבדק הבית יש מעילה בשפאין אם שפאו ויש מעילה בנבייתו עליו שנושרין בימות החורף והויין לו לזבל:

חלב המוקדשין - חלב של מוקדשין גבי קדשי מזבח נקיט תורין לגבי מזבח וגבי קדשי בדה"ב נקט תרנגולת ולא תורין דאורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש לבדה"ב דבר הראוי למזבח:

חמורה - רבותא היא דאע"ג דטמאה היא חיילא עלה קדושת בדק הבית כדבר טהור:

גידולין דחזו למזבח - כגון ולדות קדשים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה לב א (עריכה)

מתני' מקדושה לקדושה - דקדשי בדק הבית שהקדישם למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה לשלמים ומשלמים לעולה:

ומקדישין אותן - אקדשי מזבח קאי:

הקדש עילוי - כגון אם אמר על עולה הרי זו לבדק הבית מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו כח בה ונותן לגזבר דתנן בערכין בפ' המקדיש (דף כח:) מחרים אדם את קדשיו אם נדר נותן דמיהם ואם נדבה נותן את טובתם כלומר אם בהמה זו היתה נדר כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו לנדרו כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה נמצא שכולה שלו ונותן כל דמיה לחרם הכהן והוא הדין נמי לבדק הבית אם התפיס קדשי מזבח לבדק הבית ואם נדבה דאם מתה אינו חייב באחריותה נמצא שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה דרשאי ליטול דבר מועט מישראל חבירו כדי שיתן עולתו זאת לבן בתו כהן להקריבה כדי שיטול את העור וכפי אותה טובת הנאה יתן לבדק הבית:

ומחרימין אותם - אם החרים קדשי מזבח נותן לכהן העילוי כמו שפירשתי:

אם מתו - קדשי מזבח אפי' לאחר שהוממו אבל עדיין לא נפדו יקברו ואינו יכול לפדותם ולהאכילן לכלבים ואפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי בשנעשו טרפה דאיכא העמדה והערכה אבל מתו לא דבעינן העמדה והערכה אי נמי האי מתו כגון שעבר ושחטם קודם פדיונן וקאמר דשוב אינו יכול לפדותן ולאוכלן דבעינן העמדה והערכה ויקברו:

יפדו - דלא היו בכלל העמדה והערכה כדמוכח טעמא בגמרא:

גמ' חרמי כהנים - היינו סתם חרמין ולהכי נקט לשון חרמי כהנים דזימנין דחרמים לבדק הבית כגון אי פריש ואמר הרי זה חרם לבדק הבית:

לא עשה כלום - ואפי' הקדש עילוי לא יהיב לכהנים:

כל חרם דקדש קדשים הוי - שהיה מתחילה קדש לה' הוא ואין כח כהן חל עליו:

לא עשה כלום - דגופייהו לא מיפקע מבדק הבית וטובת הנאה לא שייכא בהו:

וכן חרמי כהנים - אין לו שום חלק בהם ואפי' טובת הנאה משום דאינו רשאי ליתנן אלא לכהן שבאותו משמר ואליבא דמאן דמקיש מטלטלין לחרמי קרקעות בערכין בפרק המקדיש (דף כח.):

הא קדשי מזבח - דשייך בהו טובת הנאה מה שעשה עשוי ויהיב הטובת הנאה לכהן:

הא דשייריה - לקדשי מזבח דלא תנייה בהדי הני:

אהדא שייריה - כלומר על דבר זה שייריה ואם הקדישן לב"ה מה שעשה עשוי ויהיב הקדש עילוי אבל לחרמי כהנים לא דבהדיא מיעטיה קרא:

וניתנייה בהדי הנך - ונימא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום:

תרתי - דאינו יכול להתפיסן אפי' לאחד משתי קדושות:

מאי לאו הקדש עילוי - מקדישין אותו לבדק הבית ומחרימים דקתני היינו לחרמי כהנים ויהיב לכהנים העילוי:

ל"ש כי מפיק קדשי מזבח לבדק הבית בלשון הקדש ל"ש בלשון חרם - יהיב העילוי לגזברין:

אמר עולא - קרא לא כרב הונא משמע מדהוה ליה למכתב חרם קדשי קדשים הוא וכתיב וכל חרם הכי משמע על הכל חייל חרם ואפילו אמידי דקדש קדשים הוא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה לב ב (עריכה)

גזברין - שאינה קריבה עד שיבואו הגזברין לעמוד על גבה כדאמרי' בעלמא (תענית דף כו.) היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג אבל שום דמים לא יהיב לבדק הבית וכ"ש לחרמי כהנים דהא אפילו רב הונא דהוה פליג אחרמי כהנים הוה מודה אבדק הבית:

ומשני מדרבנן - האיך ברייתא דלעיל דשיירא לקדשי מזבח למימרא דחייל עלייהו הקדש עילוי מדרבנן הוא דחייל דמדאורייתא ליכא אלא עיכוב גזברין ועולא נמי כי תירצה מדרבנן תירצה וקרא לאסמכתא ועיקר קרא למעילה אתא לרבות חרמי כהנים למעילה והכי משמע כל החרם הוי לה' דאי איתהני מיניה פורתא מעל:

לרבות אימורי קדשים קלים למעילה - דכתיב לה' מההיא דרבי מפיק ר' ינאי נמי קדשי קדשים דכל חלב כתיב ורבי היינו טעמא דאמר קדשים קלים דלדידיה משמע ליה דחטאת ואשם בכלל קדשי ה' הואיל ואין לבעלים בהן כלום ולא איצטריך לרבויי אימורים ולר' ינאי מיהא איצטריך לרבויינהו ואע"ג דכתיב בין בחטאת בין באשם קדשי קדשים בצו את אהרן. ל"א ירושלמי מנלן כלומר מאי משמע האי כל חרם דחייל אקדשי מזבח:

מי קרבי - כלומר אם התפיסם לבדק הבית אמאי מקרבינהו להו בלא פדיון דקאמר אין בה אלא עיכוב גזברין והאי קרא כתיב לעיל כל חרם קדש דמשמע דחרם חייל אכל הקדש וקדש אסור לשחיטה ולהקרבה עד שתפדה הקדש בעילוי:

שתי מעילות - אחת משום קדשי מזבח ואחת משום קדשי ב"ה ואי מדרבנן הא לא חיילא קדושת ב"ה אלא מדרבנן:

ראויה - אילו הויא קדושה בתרייתא מדאורייתא וראוי אי לאו (דמדר' בהוא) דהקדיש ולאו דאורייתא:

אחד קדשי מזבח כו' - והאי אם מתו יקברו אכולהו קאי ר"ש ורבנן תרוייהו ילפי טעמייהו מקרא לקמן בין אליבא דר' יוחנן בין אליבא דר"ל:

זה וזה - רבי יוחנן ור"ל מודין דלר"ש קדשי בדק הבית לא היו אבל קדשי מזבח היו מדקתני קדשי בדק הבית יפדו ולא אמר סתמא יפדו מכלל דדווקא קאמר:

ודברי הכל - ועוד שניהם מודין דלדברי הכל בין לרבי שמעון בין לרבנן בעל מום מעיקרו לא הוה בהעמדה והערכה בקדשי מזבח כדמפרש טעמא לקמן ובקדשי ב"ה לא מיירי מידי דבעל מום מעיקרו דמודו דלרבנן קדשי בדק הבית בעו העמדה והערכה לא שנא בעל מום אחר הקדש ולא שנא קדם מומו להקדשו בעי העמדה והערכה דבקדשי ב"ה לא שאני לן בין בעל מום מעיקרא לתם ונעשה בעל מום שהרי על עצים ואבנים הן חלין:

היינו דאיצטריך ר"ש לפרושי - דאי הוה אמר סתמא יפדו כיון דתנא קמא בתרוייהו איירי הוי משמע דאתרוייהו פליג להכי פריש:

אלא לר"ל - דאמר רבנן לא קיימי אלא אקדשי ב"ה:

למה ליה - לר"ש לפרושי:

לימא - סתמא ואנא ידענא דלא קאי אלא אב"ה דהא בקדשי מזבח לא איירי כלל לעיל לא בפדייה ולא בקבורה:

ר"ש - דמתני' לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וסבר דרבנן אתרוייהו קיימי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה לג א (עריכה)

ואמר רחמנא עביד לה העמדה והערכה - דכתיב בתריה והעמיד והעריך וגו' והא ודאי קדשי מזבח היא מדבעינן מום קבוע דאי בדק הבית תמימים נמי מפרקי דמאי איכפת להו אי תם אי בעל מום אלמא קדשי מזבח נמי היו בכלל העמדה והערכה לרבנן דהא ברייתא רבנן היא דהא סתם סיפרא היא וסתם סיפרא ר' יהודה (בכורות דף סא.) בר פלוגתא דר"ש והיינו כרבי יוחנן ומהכא שמעינן קדשי מזבח לרבנן וממתני' שמעינן קדשי ב"ה מדקאמר ר"ש קדשי בדק הבית יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי יקברו:

בין טוב ובין רע - משמע אחד טוב ואחד רע דשניהן שוין תם ובעל מום:

אותה למעוטי קדשי מזבח - ולא קאי האי והעמיד והעריך ארישא דקרא דמשתעי בקדשי מזבח:

ור' יוחנן - אית ליה ודאי דהאי בין טוב ובין רע בקדשי ב"ה קאי ומיהו והעמיד והעריך ארישא דקרא דאוקימנא בקדשי מזבח ואסיפא דמשתעי בב"ה קאי ואותה למעוטי בעל מום מעיקרו בקדשי מזבח ולר"ל לא צריך בעל מום מעיקרו למעוטי דהוא אמר לרבנן קדשי מזבח לא היו ואפילו קדם הקדישן למומן וכ"ש האי:

ואפי' חיה ועופות - כגון אווזין ותרנגולין דלא שייכי כלל למזבח:

בין טוב לרע מבעי ליה - משמע דהוי חילוק בין טוב לרע ובין טוב ובין רע משמע אחד טוב ואחד רע ושניהן שוין:

מתו תמימים יקברו - אפילו הנך דליתנהו בכלל העמדה והערכה היכא דמתו תמימים עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל והוו חזי להקרבה:

בקדשי מזבח - קס"ד השתא משום דלא היו בכלל העמדה והערכה:

אבל בקדשי בד"ה כו' - דהיו בהעמדה והערכה:

ר"ש אומר כו' תמימין יקברו - משום מעלה: ובעלי מומין יפדו לקמיה פריך היכי קאמר ר"ש קדשי מזבח [יפדו] הא בין רבי יוחנן בין ר"ל אמרי דלר"ש קדשי מזבח הוו בכלל העמדה והערכה:

מרישא תיובתא לרבי יוחנן - דקתני לרבנן בקדשי מזבח יפדו:

בבעל מום מעיקרו - משום הכי יפדו ובקדשי ב"ה יקברו דהתם לא שני בין בעל מום מעיקרו לקדם הקדישו למומו:

והכי מסתברא - דאי בשקדם הקדישו את מומו וטעמייהו דרבנן כדר"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ליפלוג ר"ש עלה ולימא בקדשי מזבח יקברו דהא לר"ש קדשי מזבח היו בהעמדה והערכה אלא מדלא פליג ש"מ בבעל מום מעיקרו קאי ומשום הכי קדשי מזבח יפדו וקדשי ב"ה נמי יפדו דלר"ש (נמי) קדשי ב"ה לא היו:

לימא תיהוי תיובתא דר"ל - דהא מגופה שמעינן דאבעל מום מעיקרו קאי והשתא י"ל טעמא דבעל מום מעיקרו הא קדם הקדישו למומו לרבנן נמי יקברו:

בשקדם הקדישו את מומו - וטעמייהו דרבנן משום דקדשי מזבח לא היו:

נפלוג ר"ש עלה - דקדשי מזבח ונימא יקברו ואמאי קתני לר"ש אחד קדשי מזבח וא' קדשי ב"ה יפדו:

ומשני ר"ל מיפך אפיך והכי מותיב ממכילתא אחריתי - דאשכח ברייתא אחריתי דמהפך לה ומותיב לה הכי לר' יוחנן דרשב"ל לא מייתי לה להא תיובתא לר' יוחנן כדגרסי' לה הכא דקתני בר"ש בהדיא קדשי מזבח יפדו: אלא מיפך אפיך והכי מותיב לה כדאשכחנא במכילתא אחריתי בין תמימים כו'. ואע"ג דבין האי לישנא ללישנא דלעיל כי דייקת בה ליכא מידי אלא (לאו) דקתני בהדיא לר"ש קדשי מזבח יפדו:

במה דברים אמורים - דקאמר ת"ק בעלי מומין יקברו בקדשי ב"ה אבל קדשי מזבח יפדו דלא היו בהעמדה והערכה ואתא ר' שמעון לחלוק בקדשי ב"ה דאמרת יקברו לדידי יפדו:

תיובתא דר' יוחנן מהך סיפא - דקתני לת"ק אבל בקדשי מזבח יפדו:

בבעל מום מעיקרו - ובב"ה יקבר דהתם לא שני לן בין תם מעיקרו לבעל מום מעיקרו:

ניפלוג רבי שמעון עלה - ונימא תרתי קדשי ב"ה יפדו וקדשי מזבח יקברו אלא מדלא פליג אלא בקדשי ב"ה דקאמרי אינהו יקברו ואינהו יפדו ובקדשי מזבח שתיק ממאי דאמרי רבנן יפדו ש"מ בבעל מום מעיקרו איירי:

ה"נ דפליג - ותנא לך פלוגתייהו בב"ה וה"ה דפליג עלייהו נמי בקדשי מזבח דיקברו:

לריש לקיש דאמר לרבנן כו' - הא דקתני בהך ברייתא קדשי מזבח יפדו מוקים לה אפילו בקדם הקדישן את מומן ש"מ כו' בשלמא לר' יוחנן דמוקים לה בבעל מום מעיקרו לא איכפת לן אם נפדה לכלבים דהא לא נחתא מעולם קדושה לגופיה אלא לריש לקיש איכא למיבעי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה לג ב (עריכה)

הכא במאי עסקינן - הא דקתני אם מתו לא מתו ממש אלא שעבר ושחטן קודם פדיון דקאמר יפדו ויאכלו:

ר"מ אומר יקברו - כר"ש דאמר קדשי מזבח היו בהעמדה והערכה:

יפדו - שלא היו בהעמדה והערכה:

משום דחזו להקרבה - עבוד להו מעלה בתמימים דמזבח:

לרבי יוחנן דמוקים לה בבעל מום מעיקרו - ואמר משום הכי לא פליג ר"ש עלה אלמא דכ"ע בעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה והתנן כו' דבשלמא לר"ל ליכא לאקשויי דהוא מוקים לה בתם ונעשה בעל מום לאחר הקדש ואיכא למימר דבעל מום מעיקרו הוי כהקדש ב"ה דאע"ג דלמזבח אקדשיה אפ"ה כבדק הבית דמי דלא קדיש אלא לדמי והוי בהעמדה והערכה לרבנן אלא לר' יוחנן קשיא:

ובמתנות - זרוע ולחיים וקיבה:

ליגזז וליעבד - לאחר פדיונן:

ולדן וחלבן מותר - אפילו איעבר קודם פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן:

ואמר רב עלה - בפרק שני דבכורות הא דתנן יפדו זו דברי ר"ש דאמר קדשי ב"ה אם מתו יפדו והאי בעל מום מעיקרו כקדשי בדק הבית חשיב ליה אבל חכמים כו':

ומחלוקתו - דהא רבנן דפליגי עליה נמי אוקמת דבעל מום מעיקרו לא הוה בכלל העמדה והערכה: להכי לא אמר רב זו דברי ר"ש ומחלוקתו דאיהו סבר לה כר' שמעון בן לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה והלכך לא מיתוקמא ההיא דבכורות כולה כרבנן משום דרישא דההיא דמיירי בבעל מום מעיקרו דתני יפדו מתוקמא אפילו לרבנן אבל סיפא קתני אבל קדשים שקדם הקדישן את מומן אם מתו יקברו לא אתיא כרבנן הלכך לא מיתוקמא כרבנן דהכא:

ואיבעית אימא רב כר' יוחנן ס"ל - דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה בעי העמדה והערכה חוץ מבעל מום מעיקרו ובין רישא וסיפא דההיא מצי לאוקומה נמי כרבנן וכר"ש ותני זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו:

מתני' יקברו - הנפלים:

שליא תקבר - שאין שליא בלא ולד וכל הנך נקברים משום דאיסורי הנאה נינהו:

חולין שנשחטו בעזרה ישרפו - משום דמיחלפי בהו קדשים שאירע בהו פסול דאי אמר יקברו כיון דלא מוכחא מילתא אי חולין הוו אי קדשים אתו למימר נמי קדשים שאירע בהן פסול טומאה או פסול נותר יקברו וקיימא לן בפסחים בפ"ב (דף כד.) בקדש באש תשרף לימד על כל הפסולין שבקדש שהן בשרפה:

וכן חיה שנשחטה בעזרה - אפי' אם חולין היא דליכא למיגזר משום דלא ליקבור קדשים פסולין דהא כ"ע ידעי דחיה במוקדשים ליכא ולא אתי לחלופי אפילו הכי תשרף:

חמץ בפסח - בפסחים מפרש טעמא בפרק כל שעה (דף כז:) דגמר ליה מנותר:

תרומה טמאה - נמי תשרף בבמה מדליקין (שבת כה.) מפרש טעמא דמותרת בהנאה דאמרינן נמי התם בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) לך ניתנה להסיקה תחת תבשילך:

כלאי הכרם - פן תקדש המלאה וגו' פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה:

את שדרכן כו' - אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו:

ומדליקין - ליהנות בפת ובשמן של תרומה:

חוץ לזמנן - כלומר ע"מ לאכלן חוץ לזמנן או לאכלן חוץ למקומן:

ישרפו - כדפירשתי לעיל לימד על כל פסולין שבקדש כו':

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה לד א (עריכה)

אשם תלוי ישרף - אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא והשתא הוו חולין שנשחטו בעזרה אבל אם לא נודע לו יאכל כשאר אשמות דאשם קרייה רחמנא בפרשת ויקרא לכפר על הספק ולהגין מן הייסורים עד שיוודע לו אם ודאי חטא ויביא חטאת כדאמרינן בכריתות בפ' בתרא (דף כו:):

חטאת העוף כו' - כגון אשה שהפילה ספק ולד ספק אינו ולד כיון דחטאת [יולדת מן] העוף היא כדכתיב ובן יונה או תור לחטאת מביאתה על הספק דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת לן אי זריק דם על הספק ואינה נאכלת דשמא לא ולד היה וחולין היא זו ונבלה היא ואין חולין נאכלין במליקה ותשרף דהוי לה כשאר קדשים פסולין ובמסכת נזיר (דף כט.) ילפינן שפיר דחטאת העוף באה על הספק:

יטילנה לאמה - אמת המים עוברת בעזרה ויוצאה לנחל קדרון ואיידי דעור רך הוא מתמקמק ואינו עומד בקילוח המים:

כל הנשרפין לא יקברו - דלמא אתי איניש ואשכח להו ואכיל להו:

ונקברין לא ישרפו - בגמ' מפרש טעמא:

גמ' מלא הסיט - מלא הרחקת גודל מאצבע מה שהוא יכול להרחיק:

צמר בכור - אסור בהנאה דקדשים הוא:

ידלק - גבי צמר נקט בגד וגבי שער נקט שק כי אורחא דמילתא:

שער נזיר טהור ישרף - דשרפה כתיבא ביה דכתיב ונתן על האש וגו' שער נזיר טמא לא כתיב ביה שרפה:

כאן בשק - הא דקתני ידלק היינו שארג שער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני בה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא:

ור' אלעזר אומר כו' - ואידי ואידי בשק ופטר חמור לקמן משני לה ומוקים לה כר' יהודה:

ליבטל ברובא - דהא קתני שער נזיר ופטר חמור בשק במשמע מעט ממנו בבגד גדול של היתר ואי קשיא הא דאמרי' במס' נדה (דף סא:) בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעובד כוכבי' ואמאי אסור למוכרו וליבטל ההוא חוט ברובא כי היכי דאמרי' הכא הא לאו פירכא היא דבכלאים לא אמר ליבטל ברובא דעיקר איסור כלאים לא אסרה תורה אלא על ידי תערובת וכלאים מתרגמינן עירובין ולא שייך בהו ביטול:

בציפורתא - שעשה מן האיסור צורת צפור בשק דחשיב דמיפה ליה לכולי שק ולא מיבטל:

הא מני - דהשתא ס"ד דהכי מתרץ הא מני דאזיל לחומרא ר' יהודה היא:

אמר ליה קשיא לן לשלופינהו - דאפשר בתקנה ואת מוקמת כר' יהודה היכא דאיכא תקנתא מי אמר רבי יהודה אמר ליה הכי קאמינא לה א"א לשלופינהו מוטב ודקא קשיא לך פטר חמור אפטר חמור הא דקתני ישרף ובמתני' יקבר לא תישני בנזיר (כאן בטמא כאן בטהור) אלא אוקמה כר' יהודה כולה ומיתוקמא שפיר:

מ"ט - נקברין לא ישרפו משום דנקברים אפרן אסור ואתו למישרייא:

דם הנדה ובשר המת - אע"ג דקי"ל במס' נדה (דף נד:) מטמאין לחין ויבשין היכא דנעשו אפר בעלמא טהורין אם אין שם מלא תרווד רקב ומותר בהנאה ובשר המת מן הנקברין הוא ושרי אפרו:

שנתמצה דמה - שנעשית מצותה:

מוראה ונוצה שלה - נקברין נינהו דאמרי' בפ"ק דיומא (דף כא.) מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן:

ומותרין - אפילו לכתחלה אם חפר ונטלן:

כל הנשרפין - כגון חמץ ותרומה וערלה וכלאי הכרם אפרן מותר לכיבוס בגדים:

לעולם אסור ומיערב לא עריב כו' - האי מקשה מפרש ואזיל לברייתא דלא תיקשי ליה היא גופה כיון דאפר עצי אשרה ואפר הקדש שניהן אסורין אמאי פליג להו מהדדי ולא תני חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש ולא ליתני לעולם אסור ומפרש משום דאינן שוין דאשירה יש לה ביטול ביד עובד כוכבים כדקיי"ל במס' ע"ז מנין לעובד כוכבים שפוסל אלוהו דכתיב פסילי אלהיהם וכתיב ולקחת לך בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נב.) בגמ' עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסור כו':

ה"ג לא הוה איניש דלמעול - דאי הדליקה אדם מעל המסיק ונפק אפר לחולין והנך דטעונין שרפה בלא שום מעילה יצא אפרן לחולין דקלישא קדושתייהו הואיל ונפסלו והא דקתני אפר הקדש אסור היכא דליכא מעילה ולא הוה איניש דלמעול ובעצי הקדש קאמר:

כי תניא הא - דאפר הקדש אסור במלא קומץ של הדשן קאמר שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כדאמר בפ"ב דיומא (דף כד.) נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו:

ושמו אצל המזבח ושמו כולו - וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה: