רש"י על הש"ס/תמורה/פרק ג

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יז ב (עריכה)

הכי גרסינן מיתיבי ר' אליעזר כו' הך גרסי' ברישא והדר הך כל הקדשים שנעשו טרפה: אמר לך שמואל - קסבר ר' אליעזר כל היכא דלא חזיא כו' ואנא דאמרי כרבנן:

דלמא - הא מני דקתני הא הוו מעיקרא פודין ר"א היא: הדרן עלך יש בקרבנות

פרק שלישי - אלו קדשים

מתני' אלו וכיון דתנא ולדן וולד וולדן ל"ל - למיתני עד סוף העולם:

שמעיה לר"א דאמר - במתני' ולד שלמים לא יקרב אלא ימות:

זכר - גבי שלמים שנאמר ואם זבח שלמים קרבנו וגו' והוה ליה למיכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו אם זכר אם נקבה למה לי אי לאו לדרשה:

קריבה - כדמרבי בסמוך מנקבה:

בכל הקדשים - קדשי יחיד:

ולד אינו נוהג בכל הקדשים - דהא עולה ואשם זכרים נינהו:

וולד תמימים - שהאם תמימה:

אם - לרבות:

ואיפוך אנא - אם זכר לרבות תמורת בעלי מומין אם נקבה לרבות ולד בעלי מומין:

ממקום שנתרבתה - מנקבה איתרבאי תמורת תמימין הלכך מאם דסמיך ליה איתרבאי תמורת בעלי מומין ולא מאם דסמוך לזכר:

כוליה קרא - זכר לרבות תמורה ואם דידיה לתמורת בעלי מומין נקבה לרבות ולד ואם דידיה לולד בעלי מומין:

לשון זכר משמע - הלכך מזכר נפקא:

למאי הלכתא - קדשי הנך וולדות של בעלי מומין דהא אמן לא חזיא ליקרב:

ואליבא דרבי אלעזר - דאמר במתני' הפריש נקבה לעולה וילדה ולדה קרב עולה אע"ג דאימיה לא חזיא הכא נמי קרבי ואע"ג דאימיה לא חזיא ואצטריך לאשמועינן הכי:

דמהו דתימא - התם הוא דאמר רבי אלעזר גבי עולה דאיכא שם עולה על אמן כלומר דאע"ג דהיא עצמה לא קרבה לא פקעה קדושה מינה שהרי מצינו נקבה עולה כגון עולת העוף דאין תמות וזכרות בעופות:

אבל גבי וולדות - שלמים בעלי מומין דאין שלמים על אמן דלא מצינו בעל מום קרב שלמים דהא שלמים עוף ליכא אימא לא קרבי:

דברי הכל - דאפילו רבנן מודו דקדשי מיהא לרעייה ולא אמרי' חולין נינהו דהא אמרינן נמי גבי עולת נקבה ולדה ירעה:

יכול יכניסנו לבית הבחירה וימנע מהן כו' - דהא איקיים ליה תשא ובאת:

ועשית עולותיך ודם זבחיך ישפך וגו' - (דברים יב) והאי קרא סמיך לרק קדשיך:

יכול אף כל הקדשים - יהא נמי ולדו ותמורתו קרב:

ת"ל רק - ולקמיה מפרש הי ולד קא ממעט כל אכין ורקין מיעוטין:

מנא תיתי - דתיסק אדעתיה דימותו דאצטריך עולותיך וגו' הא ודאי כיון דגמרינן ה' חטאות מתות תרי מינייהו ולד חטאת ותמורת חטאת מכלל דולד שלמים ותמורת שלמים לא מייתי דהא לא גמירי אלא בחטאת:

והא בהא תליא - תיובתא הוא דקא מותיב:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יח א (עריכה)

קאי עלה בעשה - בין בחטאת ואשם קאי בעשה דמשמע רק קדשיך אלו תמורת עולה ושלמים וולדן ותמורתן דכתיב בתריה ועשית עולותיך וגו' ולא שאר קדשים כגון חטאת ואשם ולאו הבא מכלל עשה עשה:

והא הילכתא גמירי לה - דכל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה באשם רועה וכשיסתאב יפלו דמיו לנדבת צבור דהיינו עולה:

אשם שניתק לרעיה - אם השלים לרועה וקדם ושחטו סתם עד שלא נסתאב כשר לעולה דהא סתמיה לשם עולה קאי לדמים:

לא ניתק לא - ואע"פ שכיפרו בעליו הואיל ועדיין . לא ניתק דינו לרעייה ושחטו סתם פסול לגמרי:

מ"ט דאמר קרא אשם הוא בהווייתו יהא - ועדיין אשם הוא ולא חזי לאקרוביה לאשם הילכך פסול:

ותיפוק לי כולהו מיניה - דהא כולהו דרשינן להו לעיל מיניה:

תשא ובאת אפילו ממרעייהו - האי תשא ובאת לאו לולדות ותמורות אתא אלא לקדשים עצמן דקא מזהר לו לאיתויי הייא אפילו הן במרעה באפר והגיע זמן הרגל לעלות לא יאמר איני טורח אחריהן לבקשן באגם ולהוליכן אבל אמתין לי עד פעם אחרת:

ל"א אפילו ממורגייהו - אפילו הן דשין את התבואה במוריגים דאמרינן במנחות בהקומץ רבה (דף כב.) מאי מוריגי עיזי דקורקסא דדיישי דישתא נסר גדול מנוקב ויתידות קבועות בו ונותנין אותן על התבואה ומרהיטים עליו את הבהמות ואתא קרא למימר דאם דשה הבהמה שאתה רוצה להקדיש ודרכך מוכן לעלות לרגל לא תאמר הואיל ודשה אמתין עד זמן אחר אלא קחנה ולך לך:

מתני' לא יקרב שלמים - אלא כונסו לכיפה ומת ומדרבנן ומשום גזירה דלקמן דודאי מסיני לא גמירי אלא ה' חטאות מתות:

לא נחלקו על ולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה - בגמ' מפרש לה:

גמ' ואם זבח שלמים - ודריש להאי אם כמו אם בצירי:

וחילופיה - כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות:

ת"ל אם על תודה - האי אם מרבה לכולהו דקרב להו ולא פליג ר"א:

גזירה - אי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה אתי לשהוייה לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתו בהו לידי גיזה ועבודה ובתודה ה"ט דלא גזר משום דתודה לא שכיחא כשלמים:

היכי קתני - האי שלא יקרבו דקאמר ר"ש ריש מילתיה היא וה"ק לא נחלקו שיאמר ר"א לא יקרבו אלא ודאי יקרבו או סוף מילתיה היא וה"ק לא נחלקו דודאי לא יקרבו אפילו לרבנן מי מודה ר"א בהא דאישתכחן להון דרי אי לא (וולד וולד) אישתכחן להו דרי דאין אדם נזכר שמשלמים באו ואין לגזור שמא יראו אחרים שזה מקריבן וישהו את שלמיהן לצורך ולדות לגדל מהן עדרים:

אקראי בעלמא הוא - ולא שכיח לשהותו כל כך:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יח ב (עריכה)

כשב - משמע ולד טלה:

הוא קרב - ולד שלמים דהא קרא בשלמים כתיב:

ולד דמאי - קא ממעט דאמרת ואין ולד כל הקדשים קריבין:

ולד המעושרת - מעשר בהמה שיצאה נקבה בעשירי ואחר כך ילדה ולדה אינו קרב אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר שנאכל במומו לבעלים:

מבכור גמר - ובבכור לא קרב ולד דידיה דהא ליכא ולד בבכור דהא זכר הוא:

בכל יום ויום עובר בעשה - ובאת שמה והבאתם שם דמשמע ברגל ראשון שתבא שמה הבא כל נדרים שעליך:

מעצרת בעי למיכליה - דבשלמא בפסח לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו ז' ימים:

ואידך - רב זביד אמר לך כל היכא דתני פסח ובעי לאדכורי מידי בעצרת תני עצרת ולא קרי ליה חג אבל אי הוה מדכר לפסח בלשון חג המצות הוה תני לעצרת בלשון חג:

אי הכי - דהאי חג שבועות הוא א"נ דהוה חולה:

מאי אסהדותיה - דרבי פפייס מאי אתא לאשמועינן דבשלמא אי אמרת דהאי חג סוכות ובעצרת לא הוה חולה אתא רבי פפייס לאפוקי מדרבא אלא השתא מאי שמעינן מיניה:

מתני' הרי אלו כתודה - וקריבין ונאכלין ליום ולילה:

גמ' מהו אומר התודה (ליה) יקריב - אם על תודה יקריבנו והקריב וגו' דהוה [מצי] למכתב (אם על תודה) והקריב על זבח התודה:

ת"ל תודה יקריב - מ"מ:

שניה - אם יקריבנו לאחר שהקריב הראשונה:

יקריבנו - אחד ולא שנים ומלחם הוא דקא ממעט דאילו מהקרבה לא ממעט לה שניה כדגמרינן להו מאם על תודה דקרבה:

מנין לרבות כו' - להקרבה:

וחליפות - כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה::

מתני' תמורת עולה - כגון המיר זכר בעולה:

ולד תמורה - כגון אם המיר נקבה בעולה וילדה התמורה זכר:

גמ' מ"ש - גבי ולד תמורת עולה דלא פליגי רבנן דבדברי הכל קאמר הרי אלו כו' והויין כליל לאישים:

ובסיפא גבי ולד עולה - פליגי רבנן דהוא עצמו לא יקריב אלא דמיו:

במחלוקת שנויה - כשם שחולקין בסוף כך חולקין בראשונה ורישא דקתני הרי אלו כעולה ר"א היא:

גבי ולד תמורה אימיה קריבה - לאו אימיה ממש אלא הקדש ראשון שבאו אלו כולן מכחו הוא קרב דזכר הוה אבל גבי מפריש נקבה לעולה היא היתה הקדש ראשון ולא קרבה:

תמורת אשם - ירעו דהלכה למשה מסיני הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה:

לנדבה - לשופרות שקריבין מדמיהן נדבת צבור:

ימותו - דאית ליה כחטאת כאשם בריש מס' זבחים (דף י:):

יביא בדמיהן עולה - דמותרות לנדבת יחיד אזלי:

הוא עצמו - ולד תמורה לא אלמא כיון דאימיה לא חזיא להקרבת עולה דאין נקבה קריבה עולה ועוד דאפילו הואי זכר גמירי דתמורת אשם רועה הילכך ולד נמי לא קרב ובולד עולת נקבה אמאי קאמר דקרב:

דאיכא שם עולה על אמו - המפריש בהמה לעולה איכא עלה שם עולה דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפ"ה שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא לכשתמכר דמיה עולה דהיינו לשם עולה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יט א (עריכה)

אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה על אמו - הקדש ראשון שכולן באו מכחו לאשם הופרש ולאשם הקריבו ולא היה עולה הוא ולא דמיו לשון ירושלמי ולריש שמעתין מהדר וכליל לאשים דברי הכל בתמיה כלומר אמאי לא פליגי רבנן בולדי תמורה כמו בולדי עולה:

ור"א היא - אבל לרבנן ימכר וה"ה נמי לולד תמורת עולה ורישא רבי אליעזר היא:

תמורת עולה - שניה היא להך קדמייתא דאפריש וקדמייתא דאפריש זכר הוה וקרב הילכך קרב נמי ולד תמורתו כו':

איכא שם עולה על אמו - בעולת העוף ועוד דמיה לעולה קיימי הילכך נחתא לה קדושה לגופה הואיל ודוגמתה מצינו בעוף דקריבה משום הכי קרב ולד אבל ולד תמורת אשם ליכא שם עולה על הראשון שהיא אם לכולן שמכחו בא והוא קרב אשם ולא מצינו תמורת אשם קריבה בעולה הילכך לא נחתא קדושה על התמורה אלא לדמי ומשום הכי לא יקרב הולד:

נשתיירה אחר הפסח כו' - דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי כדאמרינן במנחות בשילהי פרק התודה (דף פג:) והיא גופה לא קרבה שלמים ואע"ג דשלמים באין נקבה הני הואיל ומחמת קדושה פסולה הויין ולא חזו לפסח אידחו נמי משלמים:

ילדה - אחר הפסח:

הוא עצמו קרב שלמים - ואע"ג דליכא שם שלמים על אמו דהא לשם פסח אקדשה:

שאני אחר הפסח דמותר הפסח - כגון אם הפריש פסח ונתכפר באחר וניתותר זה קרב שלמים הילכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עלה ואזיל ליה שם פסח מינה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינה יכולה ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח אתא:

אי הכי - דטעמיה דר"א משום דאיכא שם שלמים על אמו לפלוג נמי ברישא ילדה קודם הפסח ונימא רבי אליעזר הוא עצמו יקרב דהולד עצמו יקרב שלמים דקודם פסח נמי אי שחיט לפסח לשם שלמים כשר דפסח בשאר ימות השנה שלא בי"ד בניסן שלמים הוא והילכך שם שלמים על אמו:

אביי אמר לא פליג מידי - דטעמיה דר' אליעזר לאו משום דאיכא שם שלמים על אמו אלא טעמיה דרבי אליעזר בכולהו משום דגמירי למקום שהמותר הולך אם היה מפריש ב' בהמות לאחריות אם אבדה והפריש ונתכפר באחרת ונמצאת ראשונה למקום שאותו מותר הולך הולד הולך הילכך גבי מפריש נקבה לעולה כי היכי דאם הפריש עולה ונתכפר באחרת קריבה השניה עולה דהא נדבה נינהו ותרוייהו חזו ולד דעולה נמי אם הפריש נקבה לעולה קרב דומיא דמותר גבי אשם נמי דמותר אשם רועה ולד תמורת אשם נמי רועה וגבי פסח נמי אחר הפסח דמותר הפסח דינו ליקרב לכתחילה שלמים אם נתכפר באחר ולד נמי קרב שלמים קודם הפסח דמותר לא חזי למידי כגון אם הפריש ב' פסחים לאחריות לא חזו לשלמים לכתחילה דסתמייהו לפסח וחד מינייהו דהוי מותר לא חזי לפסח דהא ב' פסחים לא יקריב הילכך ולד פסח נמי לא חזי למידי אלא אזיל בתר אימיה דקדושה לדמי פסח והא נמי קדיש לדמי פסח:

אם שיירו משוייר - המקדיש בהמה מעוברת ושייר עוברה לקדושה אחרת משוייר אלמא תרי גופי נינהו והילכך כי לא שייריה נמי לאו גופא דאם הוא ולאו מכחה דאם אתי ועליה דידיה חיילא קדושת פסח:

היא וולדותיה - משמע ששניהן היו בשעת הקדש מדלא תני המפריש נקבה לפסחו תרעה ילדה זכר ירעה כדקתני לעיל:

דאיכא שם עולה על אמו - בעולת העוף:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יט ב (עריכה)

ליכא שם אשם על אמו - דלא מצינו אשם נקבה הילכך לא חל עליה שם אשם:

והאי נמי חזי להקרבה - וליקרב אשם:

קמ"ל - דטעמיה דרבי אליעזר משום דאיכא שם עולה על אמו והא ליכא שם אשם על אמו:

אי הכי - דטעמיה משום שם אמו הוא לישמעינן רבי יוסי בר"ח דאין בנה קרב עולה דליכא שם עולה על אמו דאשם קרייה והוא הדין דידענא דלאשם לא קרב דהשתא ומה לעולה דאימיה לדמי עולה אזלא אמרי' דלא קרב לעולה לאשם דאימיה דלא היא ולא דמיה אזלי לאשם כ"ש דלא קרב מתני' תימכר שלא במום. דהואיל ולא חזיא למילתיה מום גמור הוא זה ולא קדשה קדושת הגוף ותמכר מיד ותביא בדמיה אשם ואע"ג דגבי מפריש נקבה לעולה לא פליג ר' שמעון דודאי בעיא מום התם הוא דאיכא שם עולה עלה בעוף אבל אשם נקבה לא מצינו והיינו מומא ולא קדשה אלא לדמי:

גמ' נחתא לה נמי קדושת הגוף - להא מילתא דבעיא מום:

זאת אומרת כו' - מדבעיא מום ואף על גב דלדמי מקדשה אלמא קדשה קדושת הגוף ומיהו האי דלא אקרבה משום דאין אשם בא נקבה זאת אומרת הקדיש זכר לדמי עולה או אשם מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף וכיון דאיהו גופיה חזי להקרבה קרב:

מדרב יהודה אמר רב - דתרצה למתניתין דאמרינן מגו:

אשם בן שתי שנים - אשם גזילות ומעילות ושפחה חרופה דכתיב בהו איל (ויקרא ה יט):

אשם בן שנה - אשם נזיר ומצורע דכתיב בהו כבש (במדבר ו ויקרא יד):

כל עצמן אינן קדושין - כל עיקר אינן קדושין:

מחוסר זמן וא"ר שמעון דקדיש - כדאמרינן בשחיטת חולין בפרק אותו ואת בנו (דף פא.) דקתני שהיה רבי שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן השוחטו בחוץ עובר בלא תעשה:

בכור קדוש - ברחם דהיינו לפני זמנו:

לעולתו - עושה תמורה דאיכא שם עולה עליה בעוף:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כ א (עריכה)

לפסחו ולאשמו - לא מצינו אשם ופסח נקבה:

ה"ג שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב - כלומר שאין לך דבר שעושה תמורה אלא ההוא דקדוש קדושת הגוף שאם אינו ראוי להקריב אינו נמכר בלא מום אלא ירעה הילכך ר"ש סבירא ליה באשם ופסח הואיל ואין שמן חל עליהן בנקבה דנמכר שלא במום הילכך לא עביד תמורה אבל בעולה דאיכא שם עולה עלה בעוף סבירא ליה דתרעה ועבדא תמורה:

הואיל ומותר הפסח קרב שלמים - הילכך הואיל ושייכים שלמים בפסח ושלמים באין נקבה ואף על גב דהך לא קרבה נקבה אפילו שלמים לאחר הפסח כדאמרן לעיל (דף יט.) נשתיירה לאחר הפסח תרעה מיהו שם שלמים עלה הואיל והיא (שלמים) נקבה ונחתא לה קדושת הגוף:

הואיל ומותר אשם קרב עולה - ואישתכח דהך נקבה דאשם עולה היא ותקדיש קדושת הגוף בעולה נקבה דהא מצינו עולת נקבה בעוף:

לנדבת צבור - ואי נמי הויא עולה הואיל ולעולת צבור קיימא לא עבדה תמורה:

לפרו - פר יום הכפורים דחטאת דהא איכא שם חטאת עלה דהא אשכחנא פרה אדומה דמיקריא חטאת (חולין דף יא.):

קדשי בדק הבית היא - ולא קרבה למזבח ולהכי קרי ליה בדק הבית כלומר דדין בדק הבית אית לה:

תרי גופי נינהו - יחיד ונשיא ומיהו בהאי גופא דיחיד לא משכחת שעיר לחטאת ובהאי גופא דנשיא לא משכחת לה שעירה אבל עולה נקבה בהאי גופא משכחת לה דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזיא ליה עולת העוף:

חטא עד שלא נתמנה - שם חטאת עליה בהאי גופא דאילו חטא השתא בר איתויי שעיר הוא:

(עשיר הוא) לאו עולת העוף מייתי - אי הוה מחויב עולה לא הוה מייתי עולת העוף דעשיר הוא וא"נ עני הוא עולת נדבה לא קרבה בדלות אי לא פריש בהדיא עוף:

רבי שמעון סבר לה כרבי אלעזר בן עזריה - דאפילו גבי נדבה דעשיר סתם חזיא עולת העוף:

ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית - דסבר ר"א סתם הקדשות לבדק הבית ואפילו בהמה ומיהו מידי דחזי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ור' יהושע סבר לא שביק איניש קדושת מזבח ומקדיש לבדק הבית מידי דחזי למזבח הילכך מסתמא למזבח אקדשינהו והן עצמן יקרבו עולות:

ונקבות ימכרו כו' - ויביאו בדמיהן עולות דסתמייהו לעולה אקדשינהו:

מכח קדושה דחויה אתי - דכיון דזכרים קרבו עולות ודמי השלמים עולות מכלל דסבירא ליה דסתמא לעולה אקדשינהו והוה ליה מפריש נקבה לעולה והיכי יקרב שלמים הא בעי לרעות כדקתני מתני' (לעיל יח:) המפריש נקבה לעולה תרעה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כ ב (עריכה)

דליכא שם אשם על אמו - דלא אשכחן נקבה:

עושה תמורה - אלמא נחתא לה קדושת הגוף לרעות לשון ירושלמי נקבות היכי קרבי שלמים הא קדוש גופייהו לעולה כלומר ובעו רעייה דהא אמרינן (ב"ק דף עח:) אי בעי פטר נפשיה בעולת העוף כלומר בעולת נקבה:

ועוד הא אמר ר' שמעון דקדשה לגופה - דהא אוקימנא לר"ש לעיל דסבירא ליה כר' אלעזר בן עזריה:

מתני' תמורת אשם - בין זכר בין נקבה תרעה דהילכתא גמירי לה (לעיל דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם תרעה:

ולד תמורה - כגון אם המיר (הפריש) נקבה לאשמו וילדה:

יביא עולה - דמותרות לנדבת יחיד אזלי:

והלא אף הנדבה עולה היא - בניחותא אלא פרושי מפרש ואזיל מאי בינייהו:

בזמן שהיא באה חובה - שהיא מוטלת על היחיד להקריבה סומך עליה כו':

ואם היה כהן - אותו שהפריש האשם וכפר באחר וניתק הראשון לרעייה:

עבודתה ועורה - של עולה הבאה מן המותר:

שלו היא - שהוא [עצמו] מקריבה ונוטל את העור ואפילו אינו מאותו משמר המשמרת באותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת בב"ק בשילהי הגוזל קמא (דף קט:):

ולא סומך עליה - דקרבן צבור אין בו סמיכה חוץ מפר העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח דגמירי שתי סמיכות בצבור במנחות בפרק שתי מדות (דף צב.):

ואע"פ שכהן - כלומר ואפילו הוא כהן עבודתה ועורה של אנשי משמר שהרי של צבור היא ואין כהן של משמר אחר רשאי להקריב דכתיב לבד ממכריו על האבות מה מסרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתם בשבתכם:

גמ' וצריכא - לאיפלוגי בתרתי ר' אליעזר ורבנן:

דאי אשמעינן אשם - שכיפרו בעליו בההוא קאמר רבי אליעזר ימות משום דגזר אחר כפרה שנתכפר בראשון אי אמרת יביא בדמי המותר עולה אתי למימר נמי קודם כפרה אם נפל בו מום (אחר) אתי לאתויי בדמיו עולה וקעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם:

אבל תמורת אשם - דליכא למימר הכי דהא קודם כפרה נמי תמורת אשם לאו להקרבה קיימא דהכי הוא דגמירי לה:

אימא מודה - רבי אליעזר דרועה ע"א ירושלמי דאי אשמעינן גבי תמורה בההיא קאמר ר' אליעזר תמות היא וולדותיה משום דאתי לאיחלופי הואיל ושתיהן עומדות ההקדש והתמורה אתי לטעות ולהחליף הראשון לרעייה והתמורה לאשם הואיל וסוף סוף דמיה קרבי לא איכפת ליה אי מקריב לה וקעבד תרי איסורי חדא דמקריב התמורה ועוד דמייתי בדמי האשם עולה והוא לא נתכפר עדיין דתמורה לא כיפרה לו כדאמרינן לקמן דאין דבר הבא בעבירה מכפר על חטא ותמורה באה בעבירה שעבר על לא יחליפנו אבל אשם שכפרו בעליו דלא אתי לאיחלופי דהא אם נמצא ראשון קודם כפרת שני לא איכפת לן הי קריב והי רועה אימא מודה להו לרבנן כו':

הוא עצמו - ולד התמורה יקרב אשם אם אבד הראשון:

בעבירה - ותמורה עבר על לא יחליפנו (ויקרא כז) ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קרבה הנהו לאו לכפרה אתיין:

ורב חנינא לסיועי לר' יהושע בן לוי - לעיל בהאי פירקא (דף יח:):

ולד שני אינו קרב - והאי ולד שני הוא דתמורה קרי וולד הואיל ומכח אחר אתי:

מחלוקת - דולד תמורה קודם כפרה דהתם אמר ר"א ימות דאי אמרת ירעה כיון דדמיה קרבי אתי לאיחלופי ולאקרוביה לאשם ורבנן אמרי כיון דאיהו גופיה לא אקריב עולה לא אתי לאיחלופי אבל לאחר כפרה דליכא למימר איחלופי הוא והולד עצמו יקרב עולה:

מדרבי יוסי ברבי חנינא - דאמר לעיל מודה ר"א כו' ושמעינן מינה דטעמיה דרבי אליעזר גבי ולד מפריש נקבה לעולה משום דאיכא שם עולה על אמו אבל הכא דליכא שם עולה על אמו לא:

משום דחזי להקרבה - הולד:

איתיביה - מתניתין היא תמורת אשם כו':

יביא בדמיהן עולה - מילתיה דרבי אלעזר נקט:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כא א (עריכה)

הוא עצמו - ואע"ג דולד התמורה חזי להקרבה:

מאי הוי משני ליה - כלומר מדקאמר משנינא לך שינויי דחיקי בבלאי מכלל דהוה ידע שינויא אחרינא:

מתני' הרי אלו כבכור ומעשר - לכל קדושת בכור ומעשר שלא ימכרו באיטליז לאחר שנפל בהן מום ונפדו:

חוך מן הבכור ומן המעשר - מפני שאין הנאתן להקדש במכירתם דדמי בכור לכהן ודמי מעשר לבעלים ומשום הנאה דידהו לא מזלזלינן בקדשים:

נפל בהן מום - בבכור ומעשר אינו יכול להוציאן מקדושה דבבכור כתיב לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל:

חוץ מן הבכור והמעשר - שאין באין לכתחלה מחוצה לארץ כשאר כל הקדשים:

שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן - יש להן תקנה במקומן שירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומם לבעלים ושאר כל הקדשים אע"פ שנפל בהן מום הרי הן בקדושתן וצריך אתה לפדותן ולהעלות דמיהן ולהקריבן והואיל וסופו להקריב דמיהן יעלו הן עצמן ויקרבו:

גמ' לא מחייב - מלקות משום כל מום לא יהיה בו:

ותיבעי בתשיעי של מעשר - כגון קרא לט' עשירי דקדש ואינו קרב כדאמרינן בשילהי בכורות (דף ס.) התשיעי נאכל במומו:

להוציא את התשיעי - שלא יקרב וכיון דאינו קרב פשיטא לן דלא מיחייב המטיל בו מום הכא נמי כו':

בן אנטיגנוס ולא קבלו הימנו - וקשיא אמתני' דקתני אם באו תמימים יקרבו:

הא ר' ישמעאל כו' - (בסיפא אתיא):

ג' זקנים - רבי ישמעאל ור"ע ובן עזאי:

בכור ומעשר ובכורים - דטעונין הבאת מקום דכתיב (דברים יב) והבאתם שמה עולותיכם וגו' ותרומת ידכם אלו בכורים:

מה בכור אינו נאכל כו' - כדמפרש לקמיה דבעי מתן דמים ואימורין למזבח:

בכורים אינן נאכלין אלא בפני הבית - דכתיב (שם כו) והנחתו לפני ה' אלהיך:

הנחה - לפני המזבח דכתיב והנחתו לפני ה' אלהיך:

וליהדר דינא כו' - למה לי קרא ליהדר דינא ולימא בכור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום ואינן נאכלין אלא בפני הבית אף אני אביא מעשר:

ומאי קסבר - דפשיטא ליה דבכור אינו נאכל ומעשר שני מספקא ליה:

וקידשה לעתיד לבא - תרוייהו בכור ומעשר בני הבאה נינהו ויקריבום הואיל והשתא נמי קדושה היא ירושלים להקריב:

ואי לא קידשה לעתיד לבא - ואפילו הכי מספקא ליה ממעשר תיבעי ליה נמי בכור ואמאי יליף מעשר שני מבכור:

לעולם לא קידשה לעתיד לבא - ודקשיא מאי שנא בכור דפשיטא ליה בכי האי בכור עסקינן שנזרק דמו בפני הבית וחרב כו' ויליף בשר מדם דכי היכי דאי הוה דם השתא לא היה נזרק דלא קידשה לעתיד לבא בשר נמי לא יאכל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כא ב (עריכה)

ואתי מעשר שני ויליף מבכור - בהקישא דואכלת לפני ה' וגו' (דברים יד) דמעשר שני איתקש לבכור וכיון דאיכא בכור דפשיטא לו דלא מיתאכיל אלא בפני הבית כגון האי גמרינן מעשר מיניה:

ומי ילפינן קדשים - מהדדי כגון הכא דילפת בשר מדם ומעשר מבשר:

והא א"ר יוחנן כו' - ומפרש טעמא באיזהו מקומן (זבחים דף מט:):

למד מן הלמד - כגון הכא דמעשר למד מבשר ובשר גופיה למד מדם:

חולין הוא - ולמידין אותו:

בתר הלמד אזלי' - דאם הוא חולין למידין אותו מהמלמד:

בתר המלמד - דם המלמד בעי למיהוי חולין:

מאי איכא למימר - הא הוי המלמד בכור קשיא לי כיון דלא קידשה לעתיד אמאי מספקא ליה במעשר וכמדומה אני שלשון ירושלמי הכתוב בספרים עיקר וכן קבלתי במס' מכות (דף יט.) אי קסבר קידשה לעתיד לבוא בכור נמי ליבעי ואי קסבר לא קידשה מעשר נמי לא ליבעי לעולם קסבר קידשה לעתיד לבוא והכא דפשיטא ליה בבכור כגון שנזרק דמו בפני הבית כו' ול"ג כיון דאם איתיה לדם לאו בר זריקה הוא כו' אלא ה"ג ואתי בשר ויליף מדם מה דמו במזבח אף בשרו במזבח כלומר מה דמו של זה נזרק בזמן מזבח אף בשרו לא יאכל אלא בזמן מזבח ואתא מעשר וגמר מהאי בשר: מעשר דגן אינו בא אלא מן הארץ בפ"ק דקדושין בסופו (דף לו:):

אתה מעלה בכור - וברייתא דלא קיבלו מבית אנטיגנוס ר"ע היא ומתני' רבי ישמעאל היא דלא מייתר ליה האי קרא להך דרשא:

בכל הרואה - בכל מקום שיוכל לראותו העומד בירושלים:

ודין הוא - דאינו נאכל:

מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה - דקדשים נפסלין ביוצא:

מה לבכור שכן חילקת בזמן אכילתו - ואוכליו חילקת בזמן אכילתו דאינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ומעשר שני לעולם וחילקת באוכליו שאינו נאכל אלא לכהנים ומעשר שני לכל אדם:

ומאי קשיא ליה לבן עזאי דקאמר יכול כו' - ומנא תיתי לך האי דיאכל בכל הרואה דאיצטריך קרא להכי:

ובירושלים לפנים מן החומה - וקשיא ליה בשלמא קדשים קלים בעו מתן דם אלא מעשר ליתאכיל בכל הרואה קמ"ל:

ויפסל - מהקרבה הואיל וכתיב שנה בשנה:

שנה בשנה - שבע שנים במשמע:

יום אחד משנה זו - ששחטו כמצותו בסוף שנתו וקמ"ל קרא דנאכל אותו יום ויום המחרת שהוא משנה האחרת:

כחזה התנופה - דהיינו חזה ושוק של שלמים נאכלין לב' ימים ולילה אחד [ל"א] יהיה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה דמסתמא הוי אזלינן לחומרא ואמרינן (זבחים דף נז.) כחזה ושוק של תודה וכתיב יהיה להוסיף עוד הוייה אחרת כיוצא בה והיינו יום ב':

פרק רביעי - ולד חטאת

מתני' ושאבדה ונמצאת בעלת מום - קודם שנתכפר באחרת:

אם כיפרו הבעלים - אחרי כן באחרת:

תמות - ואפילו לרבנן דאמרי לקמן ופליגי עליה דרבי דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים בהא מודו הואיל ואיכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצאת בעלת מום ולהכי נקט בעלת מום דאי תמימה הואיל ונמצאת קודם כפרה אפילו כיפרו הבעלים שוב באחרת רועה: