רש"י על הש"ס/מעילה/פרק ד

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה טו א (עריכה)

מתני' למעילה - שאם נהנה מב' מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה מעל ומצטרפין נמי לכזית לחייב עליהן משום נותר או פיגול או טמא או (לכזית) לחייב משום מעלה בחוץ:

קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה - למעילה אבל פגול ונותר וטמא אין בהן משום דהני לא נהגי בקדשי בדק הבית וקדושת דמים נינהו:

קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה - אבל לא לדבר אחר ומש"ה קא פליג לה מתניתין דתני קדשי מזבח בפני עצמן וקדשי בדק הבית בפני עצמן:

גמ' א"ר ינאי מחוורתא - דבר ברור הוא כמו במחוורת עליו נזיר (דף סג.): שאין חייבין קרבן מעילה וכו' תנן וכו': ומתרץ מדרבנן הוא דאית בהו מעילה בקדשי מזבח אבל לא מדאוריי':

הנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום - כגון שרכב עליה והכחישה כדמפרש בפירקין דלקמן (דף יט.) דבחטאת בעלת מום מיירי דקיימא לדמי לפיכך מעל שהפסיד להקדש שפחת מדמיה וכשהיא מתה כיון שנהנה ממנה אע"פ שלא פגם מעל דלאו לדמי קיימא שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (פסחים דף כט.) האי מעל נמי מדרבנן:

והא קרא קא נסיב - לאשמועי' [דמדאוריי' מעל]:

יצאו מידי מעילה דבר תורה - משום דכתיב קדשי ה' וכיון דמתו לא חזו לקדשי ה':

ובמאי - קמיירי עולא אלימא בקדשי בה"ב אפי' מתו נמי לא יצאו מידי מעילה לא יהא אלא דאקדיש אשפה מי לא קדשה לדמיה דאית בה מעילה ה"נ דאי אקדיש בהמה לבדק הבית אע"ג דמתה קדשה נמי לדמים ואית בה מעילה:

אלא פשיטא דבקדשי מזבח מיירי - ולאחר מיתה יצאו מידי מעילה דבר תורה מכלל דבחייהן יש בהן מעילה מדאורייתא וקשיא לרבי ינאי: אמר לך ר' ינאי אין ודאי בקדשי מזבח נמי אית בהו מעילה מדאורייתא אבל מהאי קדשי ה' דבקרא דנפש כי תמעול מעל לא שמעינן מיניה אלא קדשי בדק הבית דמחוורין לה' אלא מקרא אחרינא נפקא לן דקדשי מזבח אית בהו מעילה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' (ויקרא כב) דבכל קדש מיירי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה טו ב (עריכה)

מתני' ה' דברים בעולה מצטרפין זה עם זה הבשר והחלב והסלת - היינו מנחה הבאה עמה והיין והשמן מצטרפין זה עם זה בכזית לחייב משום מעלה בחוץ ולחייב משום פגול ונותר וטמא ומשום מעילה נמי ואע"ג דתנא רישא נמי קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה איצטריך למיתני הא לאשמועינן רבותא דבשר וסלת ויין מצטרפין אע"ג דמינא אחרינא נינהו:

ששה דברים שבתודה - מצטרפין זה עם זה לפיגול ונותר וטמא והאי סלת נמי דקתני גבי תודה היינו נמי מנחת נסכים הבאה עם התודה כדאמרינן במסכת מנחות בפרק שתי מדות (דף צ:) דתודה נמי טעונה מנחת נסכים דמפיק ליה מאו זבח:

גמ' בעולם קאמרת - דמשמע בכל הזבחים שבעולם חמשה דברים שמצטרפין זה עם זה ותו לא:

וא"ל והרי תודה שיש בה ו' דברים שמצטרפין זה עם זה - ודם לא קא חשיב לפי שאין מועלין בדמים וליתיה לא בפגול ולא בטמא כדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קיז:):

אלא תני בעולה איכא חמשה דברים המצטרפין ולא במקום אחר - ענין אחר אמר לו רבי בעולם קאמרת דבכל דבר שבעולם מצטרפין אלו חמשה דברים והא קתני בתודה דמשמע דבזבחים מיירי ולא בחולין:

עולה ואימוריה מצטרפין לכזית להעלותו בחוץ - דאי מקטיר כחצי זית בשר וכחצי זית אימורין בחוץ חייב עליהם משום מקטיר בחוץ והקטרה בעינן בכזית כדכתיב ואם האכל יאכל ואמרינן (זבחים דף כח:) בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח מה אכילת אדם בכזית אף אכילת מזבח בכזית:

עולה דכליל היא מצטרפין - הבשר והחלב לחייב הקטרה בחוץ אבל שלמים דאינן כליל לא מצטרפי לאימורין:

אלא לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא - בשלמים אמאי לא מצטרפין בכזית לחייב משום פיגול ונותר וטמא: אלא אימא עולה ואימוריה מצטרפין לכזית לזרוק עליהן את הדם ור' יהושע היא דתניא וכו':

שכולה כליל - משא"כ בשאר הזבחים וטעמיה דר' יהושע בשאר זבחים משום דכתיב ואם האכל יאכל כדאמרינן לעיל דבשתי אכילות הכתוב מדבר מש"ה ס"ל דאין זורקין עליהן את הדם עד שישתייר מהן כזית בשר דהיינו אכילת אדם [או כזית חלב דהיינו אכילת מזבח] אבל [חצי זית בשר דהיא אכילת אדם] וחצי זית חלב דלאו אכילת אדם הוא אינו זורק עליו דאין מצטרפין. אבל עולה דלית בה אכילת אדם אפילו כחצי זית בשר וכחצי זית חלב מצטרפין:

ובמנחה אפילו כולה קיימא - ואין שם כלום מן הבשר לא יזרוק:

מנחה מאי עבידתיה - מאי זריקה טעונה מנחה:

אמר רב פפא מנחת נסכים - כלומר האי דקאמר ובמנחה אפילו כולה קיימא וכו' באותה מנחה הבאה בנסכים קאמר כדכתיב ומנחתם סלת וגו' דקא ס"ד הואיל ובהדי זבח קאתייא כגופא דזבח דמיא ואע"ג דלא נשתייר מן הבשר כלום יזרוק עליה את הדם קמ"ל דלא:

מתני' התרומה - היינו תרומה גדולה תרי ממאה:

ותרומת מעשר - היינו מעשר מן המעשר:

ותרומת מעשר של דמאי - שהוא אחד ממאה:

והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה לאסור - שאם נפל מכולן לתוך עיסה של חולין ויש בו כדי לחמץ אסורה: ומצטרפין לאוכל מכולן בשוה פרוטה בשגגה לחייב עליהן את החומש:

גמ' מאי טעמא - מצטרפין חלה ובכורים עם התרומה:

אבל אינך - כלומר שאר הנך לא צריכי קרא לאיתויי דמצטרפין זה עם זה דהא מיקרו תרומה:

מתני' כל הנבילות מצטרפות זו עם זו - לכזית משמע השתא אפילו נבלת בהמה טמאה עם נבלת בהמה טהורה וכל השרצים מצטרפין זה עם זה לאוכל מהן כזית: גמ'

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה טז א (עריכה)

אמר רב לא שנו - דנבלות מצטרפות זו עם זו דמשמע אפילו נבלת בהמה טמאה עם נבלת בהמה טהורה אלא לענין טומאה הנוגע בהן דבתרוייהו כתיב (ויקרא יא) הנוגע בנבלתה יטמא אבל לענין אכילה לחייב עליה משום לא תאכלו כל נבלה (דברים יד) לא מצטרפין אלא נבלות טהורים בפני עצמן מצטרפות זו עם זו ונבלות טמאות בפני עצמן (אבל לענין איסור אכילה לא מצטרפין) דאין איסור חל על איסור דלא אתי איסור נבלה וחייל על איסור בהמה טמאה הלכך לא מצטרפין:

ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצטרפי - דקסבר איסור חל על איסור וחייב שתים אחת משום בהמה טמאה ואחת משום נבלה:

איכא דאמרי הא דרב אסי פליגא אדרב - ומצינן לאוקמא (דקסבר) האי דקאמר רב אסי טהורה לעצמה וטמאה לעצמה (משום) דבין לענין טומאה ובין לענין אכילה ומוקים רב אסי למתניתין דתני כל הנבלות מצטרפות היינו טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן ואפילו לענין טומאה והיינו פליגא אדרב [וא"ד לא פליגא דמצינן] לאוקמי נמי לדרב אסי כדרב וכי קאמר רב אסי טהורין לעצמן לענין אכילה אבל לטומאה הכי נמי דמצטרפין והיינו כרב:

מיתת פרה וחיי גמל - שאם נטל חצי זית מפרה מתה וחתך חצי זית מגמל חי ואכלם אינם מצטרפין לחייב לא משום נבלה דמיתת פרה ולא משום אבר מן החי הבא מגמל חי:

הא מיתת שניהם - שנטל חצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל מת מצטרפין לטומאה וקשיא לרב אסי אליבא דמ"ד דפליגא אדרב דקאמר אפילו לענין טומאה נמי טמאות לעצמן וטהורות לעצמן אבל לרב לא מצי לפרוכי דרב מצי לאוקמי להא דוקיא דהא מיתת שתיהם מצטרפין לענין טומאה קאמר:

אימא הא חיי שניהן מצטרפין - לכזית אבר מן החי:

ומני ר' יהודה היא - דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף קא:) דאבר מן החי נוהג נמי בטמאה:

אבל מיתת שניהן [מאי] לא מצטרפי - משום דטהורות לעצמן וטמאות לעצמן:

אם כן - אמאי רהיט ותני ברייתא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין משום דזה חי וזה מת הא אמרינן אפילו מיתת שניהן אין מצטרפין אע"ג דשניהם מתים וליתני הכי מיתת פרה וגמל שניהם אין מצטרפין אלא ודאי דמדתני מיתת פרה וחיי גמל אינן מצטרפין מכלל דסבירא ליה דהא מיתת שניהן מצטרפין וקשיא לרב אסי:

ועוד תניא חצי זית פרה וכו' - אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל בין בחיין ששניהן חיין בין במיתת שניהן מצטרפין והיינו סיפא דהאי ברייתא דלעיל דקתני מיתת פרה וחיי גמל:

קשיא רישא - דקתני מיתת פרה וחיי גמל וכו' דדייקת הא מיתת שניהן לא מצטרפין אהא סיפא דקתני אבל חצי זית מפרה בין בחייה בין במיתתה מצטרפין אלא לאו ש"מ מדסיפא מצטרפת מיתת שניהן ברישא נמי מצטרפת מיתת שניהן וקשיא לרב אסי לאיכא דאמרי דפליגא אדרב:

אמר לך רב אסי האי תנא קסבר איסור חל על איסור - דאע"ג דאיכא איסור של טמאה איכא איסור נבלה להכי מצטרפין ולא סבירא לי הכי אלא סבירא לי דאין איסור חל על איסור ומיתת שניהן אין מצטרפין והא דקתני ברישא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין היינו נבלה ואבר מן החי דלבהמה טמאה דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור אבר מן החי והא דקתני סיפא חצי זית מפרה בחייה וכו' התם ליכא איסור נבלה דבבהמה טמאה ליכא איסור נבלה אלא איסור בהמה טמאה ואבר מן החי. ענין אחר קשה רישא אסיפא דהא רישא דקתני חצי זית מפרה בחייה וחצי [זית] מגמל במיתתה אין מצטרפין קשה להא סיפא דקתני אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל בין בחייה בין במיתתה מצטרפין דהא דקתני בין בחייה בין במיתתה משמע ליה בין במיתת חדא וחיי חברתה וקתני מצטרפין אלא לאו ש"מ דמיתת שניהן מצטרפין וה"ק אלא מאי אית לך למימר דלא תיקשי רישא לסיפא הכי צריך לפרושי להא סיפא דקתני [בין] בחייה בין במיתתה תריץ הכי בין במיתתה בין במיתת שניהן וקתני דמצטרפין וקשיא לרב אסי להך לישנא דפליגא אדרב דמשמע דסבירא ליה לרב אסי דאפילו לטומאה נמי אין מצטרפין: אמר לך רב אסי האי תנא סבר וכו' ולא מ"ה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה טז ב (עריכה)

אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים אינו לוקה עליהן אלא בכזית - ולא בכעדשה:

מ"ט אכילה כתיב בהו - לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא) ואכילה אינה פחותה מכזית:

פתח הכתוב באכילה - דהאי דכתיב (שם כ) ולא תשקצו את נפשותיכם היינו באכילה דכי אכיל להו משקץ נפשיה:

וסיים בטומאה - אשר הבדלתי לכם לטמא (שם) אלא לומר לך מה טומאת שרץ בכעדשה אף אכילה לוקה עליהן בכעדשה:

וקלסיה ר' יוחנן - להאי דתני רבי יוסי בר ר' חנינא וקשיא לרב יהודה אמר רב דאמר בכזית:

לא קשיא כאן בחייהן כאן במיתתן - הא דתני כזית היינו כי אכיל מינייהו בחייהן אבל כי אכיל מינייהו במיתתן אפילו בכעדשה לקי דומיא דטומאה:

והא רב נמי אמתני' קאי - ומנא ידעי דהכי הוא משום דקאמר רב לעיל לא שנו אלא לענין אכילה וההיא ודאי אמתני' קאי אכל הנבלות מצטרפין הכא נמי הא דקאמר רב אכילת שרצים לוקה עליהן בכזית קאי אמתני' אכל השרצים מצטרפין זה עם זה ומתני' במיתתן קא מיירי דהא קתני כל הנבלות מצטרפות זו עם זו דהיינו במיתתן וכיון דקאי אמתני' מכלל דהא דקאמר רב נמי בכזית קאי במיתתן והיכי מתרצא לדרב בחייהן:

דאיכא פורתא וכו' - לא שמענו פירושו:

אמר ליה רב יוסף לאביי ההוא דיוקא דילך היא - כלומר האי דיוקא דקא דייקת דרב אמתני' קאי שלך יהא אותו דקדוק ולא סבירא לי דרב דאמר אכילת שרצים וכו' לא קאי אמתני' אלא שמעתא בעלמא קאמר:

וקלסיה רבי יוחנן מיתיבי - על הא דקאמר לעיל דקלסיה רבי יוחנן דמשמע דסבירא ליה דאכילת שרצים בכעדשה מותיב ליה השתא:

האברים אין להם שיעור - דאבר כל שהוא אם הוא שלם אפילו הוא פחות מכזית לענין נבלות או אבר שלם מן השרץ שהוא פחות מכעדשה מטמאין דהואיל והן איברין שלמין אע"פ שאין בהן כשיעור מטמאין משום דחשיבי:

ואמר ר' יוחנן אין האוכלן לוקה עליהן אלא בכזית - והשתא משמע דר' יוחנן קאי אהאי ברייתא דהאיברין והך ברייתא ודאי במיתתן קמיירי דקתני אפי' פחות מכזית נבלות וא"ר יוחנן אין לוקין אלא בכזית והיכי קלסיה ר' יוחנן להא דר' יוסי בר ר' חנינא דלוקין עליהן בכעדשה דאוקימנא לה נמי דבמיתתן קמיירי וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן:

אמר רבא במובדלין דבר הכתוב - דהא דקלסיה ר' יוחנן לההיא מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה במובדלין דבר הכתוב בהני דכתיב בהן והבדלתם בהנך ח' שרצים שבתורה שמובדלין משאר שרצים וחמורין לענין טומאה יותר מן האחרים דאחרים לא מטמו כלל אלא הני ח' ובהנהו קאמר קרא דמשמע דאכילה נמי בכעדשה והאי דאמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית לא קאי אברייתא דברייתא ודאי מיירי בשרצים שאינן מובדלין קאמר ר' יוחנן דאין לוקין עליהן אלא בכזית: אלא מעתה דבמובדלין דבר הכתוב דמשני שיעורא בין מובדלין לשאינן מובדלין בהמה נמי הואיל והקישה רחמנא לשרצים בחד קרא נבלת בהמה טמאה ונבלת בהמה טהורה לשרצים דכתיב והבדלתם וגו' בכל אשר תרמוש האדמה וגו' נימא נמי דלהכי אקשינהו דשני בין מובדלת לשאינה מובדלת ולימא הכי דהא דקאמר דנבלה מטמאה בכזית היינו במובדלת לבהמה טהורה קרי לה מובדלת שמובדלת מבהמות טמאות דמותרת באכילה אבל בהמה טמאה שאינה מובדלת לא מטמאה עד דאיכא טפי מכזית עד דאיכא כביצה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יז א (עריכה)

אמר ליה כי אקשינהו רחמנא - בהמה טמאה וטהורה לשרצים לאו לפלוגי שיעורא בין נבילה מובדלת בין לנבילה שאינה מובדלת אלא לבל תשקצו וקמ"ל דאחת נבלת בהמה טמאה ואחת נבלת בהמה טהורה ואחד שרצים מחייב האוכלן משום בל תשקצו נמי ולאפושי לאו בנבלת בהמה טמאה לבד מלאו דנבלה דאיכא לאו דלא תשקצו ולאו דבהמה טמאה:

מתני' דם השרץ ובשרו - מצטרפין לכעדשה לטמא:

כלל אמר ר' יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין - כגון נבלה ונבלה או חולד ועכבר:

טומאתו ולא שיעורו - כגון שרץ ונבלה דטומאתן שוה דשניהן הויין טומאת ערב ולא שיעורו דנבלה שיעור טומאתה בכזית [ושרץ בכעדשה]:

ולא טומאתו - [כגון נבלה ומת תרוייהו מטמאין בכזית] מת הויא טומאתו ז' ונבלה לא הויא אלא טומאת ערב:

לא טומאתו ולא שיעורו - כגון מת ושרץ דשרץ שיעורו בכעדשה וטומאתו עד הערב ומת שיעורו בכזית וטומאתו שבעה:

גמ' אמר רב חנין וכו' - כלומר הא דקתני דם השרץ והבשר מצטרפין דוקא בשרו של אותו שרץ עצמו שפירש ממנו הדם דהוי דם ובשר משרץ אחד ולא שהדם משרץ אחד והבשר משרץ אחר אבל אי אתו מב' שרצים לא מצטרף:

הטמאים - ה"א יתירא מלמד שמצטרף אפילו שרץ ושרץ כלומר כחצי שיעור משרץ זה וכחצי שיעור משרץ אחר מצטרפין חצי שיעור מחולד וחצי שיעור מעכבר מצטרפין וקשיא לרבי יוחנן:

אמר רב יוסף כאן בכולו כאן במקצתו - אי הוו שרצים כולן שלימין בין משם אחד בין משני שמות ופירש חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה או מזה דם ומזה בשר כיון דאתו ממקום חשוב דתרווייהו השרצים שלימין נינהו וחשיבי מצטרפין והא דאמר ר' חנין וכו' היינו במקצתן דלא הוו השרצים שלימין אלא מקצתו של כל אחד ואחד מונח בכאן ופירש דם מזה ובשר מזה הואיל ולא אתו משרצים שלימין לא חשיבי ולא מצטרפי הדם עם הבשר אלא עם בשר אותו שרץ שפירש ממנו הדם:

ומנא תימרא - דשני לן בין כולו למקצתו:

נשפך על הרצפה - רביעית דם שלימה והיה מקומו קטפרס ולהכי נקט רצפה שהרצפה היתה חלקה דהויא כמדרון ונתפשט הדם:

איהל על מקצתו - של רביעית דם כגון ששחה על מקצתו טהור משום דלא איהל על כל השיעור:

איהל על כולו - על הרביעית של דם טמא:

והא א"ר חנינא רביעית דם שהגיס בה - שהפך בה בכוש או בכרכר טהור ואע"ג דכי הגיס בה א"א שלא יאהיל על כולו קתני טהור אותו המגיס בו ואמאי קתני אידך ברייתא איהל על כולו טמא:

אלא לאו ש"מ כאן בכולו כאן במקצתו - דהאי דקתני איהל על כולו טמא היינו היכא דאתי האי רביעית דם ממת שלם ולהכי חשיב דמטמא באהל והא דקתני שהגיס בה טהור היינו היכא דלא בא רביעית זה ממת שלם אלא שיצא ממקצתו שהיה מונח שם מקצת מת ופירש ממנו אותו דם אע"ג דאית ביה רביעית הואיל ואינו בא ממת שלם לא חשיב ואינו מטמא באהל וכן אמר רבי:

א"ל דכתיב וזה לכם וגו' - והאי קרא מיותר הוא לדרשא למידרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא (ויקרא יא) אלא הטמאים לכם:

אמרו לו - לרבי מתיא תלמידיו של רבי מתיא:

חכים לו בן יוחאי - כבר נתחכם בן יוחאי שיודע לומר דבר זה:

למוד ערוך - ולא אמרה מדעתו ומנלן דלמדה מרבי אלעזר בר רבי יוסי מהכא שפעם אחד וכו':

וסיפר קומי - שגילח השער שעל מצחו והניח השער של אחריו כעין בלורית שהעובדי כוכבים עושין כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי:

מי שיש לו אויב - רצונו שיעשיר או רצונו שיעני:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יז ב (עריכה)

שהוא מלומד בנסים - שנעשו לו נסים במערה כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת דף לג:):

אילו היה אבא חלפתא - אביו של ר' יוסי:

יכולין אתם לומר תן בנך להריגה - בתמיה כך אין אתם יכולין לומר לי שאתן בני להריגה:

אמר להו ר' יוסי - מסתפינא דלמא עניש ליה ר' שמעון בן יוחאי לבני ובדבר זה אני מתיירא יותר מפחד האויבים שמתיירא אני שמא יכעוס עליו בשביל שום דבר ויענישנו:

קיבל עליו - רבי שמעון בן יוחאי דלא עניש ליה ואף על פי כן ענשיה כדאמרינן לקמן דאמר ליה אל יחזור הבן כו':

עיקם פיו - ר' אלעזר בר רבי יוסי שלא אמר קול רם כמנהגו אלא עיקם פיו מכמות שהיה רגיל לדבר ואמר בלחישה שלא ירגיש רבי שמעון בן יוחאי שיהא כמורה הלכה לפניו ואף על פי כן הרגיש בו רבי שמעון בן יוחאי ואמר לו מעקימת שפתיך אתה ניכר ראיתי שהשבת תשובה וניכר שחכם אתה שידעת להשיב אבל הואיל והורית לפני אל יחזור כו' דענשו ואידך מפרש באגדתא היכי הוה עובדא דנטה נפשו למות עד שנזכר רבי שמעון בן יוחאי שאמר לאביו שיהא מחזירו לשלום ובקש עליו רחמים והיאך נתרפא מפרש התם:

בן תמליון - שד שקורין נוטיו"ן (שדון) :

שפחה של [בית] אבא - הגר נזדמנו לה שלשה מלאכים דשלש פעמים כתיב מלאך בפרשה (בראשית טז):

עאל בברתיה דקיסר - ונשתגעה והיתה צועקת ואומרת הביאו לי את ר' שמעון בן יוחאי בכל שעה ואידך כולה מפרש התם:

אשכח ההיא איגרתא - דכתיבי בה הלין גזירות דאמרן לעיל:

אני ראיתיה בעיר [רומי] - בפרוכת קמיירי שראה אותה בבית הקיסר והיו עליה כמה טיפי דמים מפר ושעיר של יום הכפורים שהוזה עליה (ולא היה) כמצליף שלא היו הטיפין זו בצד זו:

מתני' אפילו בקל שבשניהן - כלומר דפחות מכעדשה דשרץ אינו מצטרף להשלים לכזית נבלה דהוא קל וכ"ש דנבילה אינה מצטרפת לפחות מכעדשה דשרץ דהיינו שיעור חמור וכן חצי זית של מת אינו מצטרף לחצי זית של נבלה אפילו לטמא טומאת ערב:

גמ' לא שנו - דפיגול ונותר אינן מצטרפין (לחצי זית) אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא כדאמרינן במסכת פסחים (דף קכ:) שגזרו בנותר ופגול שיהו מטמאין את הידים משום חשדי כהונה או משום עצלי כהונה וכיון דגזרה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים דלא עבדינן תקנתא לתקנתא דכיון דמדרבנן היא הא גזרה דפיגול ונותר אי אמרת דמצטרפין הויא גזרה לגזרה:

אבל לענין אכילה - דפיגול ונותר מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פיגול ונותר משלימו לכזית ואכלו חייבין עליו משום פיגול וכן אי הוי רוב דנותר ופיגול משלימו לכזית ואכלו חייב עליו משום נותר ואמר לו רבי דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זה עם זה לחייב עליו משום נותר ומשום פיגול:

כי קדש הם - משמע דשניהן מצטרפין לאכילה ומלא יאכל נפקא דכל שבקדש פסול כגון נותר ופגול בא הכתוב וכו':

מתני' האוכל שנטמא באב הטומאה - דהוא ולד ראשון והאוכל שנטמא בולד הטומאה דהוא שני מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהן דהיינו שני ומצטרפין יחד לעשות שלישי כדרך שהשני עושה דהוא קל שבשניהן אבל לא מצטרפין להכי שיעשו שני כמו ראשון שעושה שני דא"כ היינו חמור שבשניהן:

גמ' תניא א"ר שמעון מה טעם - מצטרפין ולד ראשון עם ולד שני לפי שאפשר לשני שיעשה ראשון:

והא לא אפשר - דשני לעביד ראשון לעולם דלא מצינו טומאה שעושה כיו"ב דאפילו שני נמי לא עביד וכ"ש דראשון לא עביד: אלא מה טעם מצטרפין משום דמי גרם לשני שיבוא לידי טומאה לאו ראשון וכיון דמכח ראשון אתי עליה טומאה הוי כי ראשון ולהכי מצטרפין:

בני חדא ביקתא נינהו - מבית אחד הן (משמונה שרצים) כלומר דתרווייהו ראשון ושני אתי מקראי מחדא דשני אתי מכח ראשון להכי אמר שוו דמצטרפין זה עם זה כקל שבשניהן דעושין שלישי בין רבא לרב אשי ליכא בינייהו אלא שינוי לשון דרב אשי מוסיף ואמר בני חדא בקתא אינון:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יח א (עריכה)

מתני' הערלה וכלאי הכרם מצטרפין - כדאמרי' גבי פגול ונותר:

גמ' והתניא כל שהוא למכות - האכילה כל שהוא עובר בלאו וא"כ למאי מצטרפין:

מתני' הבגד - שהוא מטמא ג' אצבעות על ג' אצבעות:

והשק - שיעורו ד' טפחים על ד' טפחים: הבגד מצטרף לשק שקל הימנו לארבעה על ארבעה וכן כל אחד ואחד מצטרף לקל הימנו דשק מצטרף לעור לחמשה על חמשה והעור למפץ לששה על ששה דהיינו לקל הימנו אבל לא הקל עם החמור דלהכי תנא להו . הכי הבגד והשק השק והעור כו' כולן מצטרפין זה עם זה:

מפני שהן ראוין לטמא במושב - מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין:

גמ' תנא קיצע מכולן - שאם חתך מכולן משהו מכל הני דתנן במתני' מהבגד ומשק ומעור וממפץ ועשה מכולן בגד:

למשכב ג' - כלומר אם חישב עליו לעשותו למשכב כגון לתופרו בכסת אם יש באותו בגד שלשה על שלשה הואיל וראוי לעשות ממנו טלאי לכסת שנקרע מטמא משום משכב:

ואם חישבו למושב - לעשותו טלאי לבגד אם יש באותו בגד טפח על טפח מטמא משום זב:

לאחיזה - אם חישב עליו לאחיזה מטמא אפילו בכל שהוא:

מאי לאחיזה אמר ר"ל שכן עומד לנוולה - שכן ראוי אותו בגד לאורגים שהוא מחליק המטוה של אריג בסובין או בשום דבר כדי לחזקו כורך בגד כל שהוא על אצבעו להגין עליו שלא יחתכנו החוט והיינו עומד לנוולה לכרוך על אצבעו כשאורג ומטוה החוטין ונוולה היא אריגה כדאמרינן במס' גיטין (דף לד.) אשכחה דיתבא ונוולה:

הואיל וראוי לקוצצי תאנים - שכשמחתכין את התאנים כורכין בגד כל דהו על ידיהם שלא יתלכלכו בדבש התאנים הלכך מקבל טומאה:

פרק חמישי - הנהנה מן ההקדש

מתני' הנהנה אע"פ שלא פגם מעל - קס"ד בין בדבר [שאין דרכו לפגום ובין בדבר] שדרכו לפגום קאמר ר' עקיבא דכיון שנהנה מעל:

שיש בו פגם - כלומר שדרכו ליפגם:

כיצד - הוא דבר שאין בו פגם:

נתנה קטלא - ענק של זהב של הקדש בצוארה או טבעת בידה:

או שתה בכוס של זהב - של הקדש כל הני אין בהו פגם שאינן נפגמין בכך אלא כיון שנהנה מהן שוה פרוטה מעל והיכי משערינן בהו הכי אומדין כמה רוצה אשה ליתן שישאלו תכשיטין כהללו להוליכן לבית המשתה להתכבד בהן ומשלמת להקדש שיעור הנאה שנשתמשה בהן:

וכל דבר שיש בו פגם - כגון לבשה חלוק או כסה בטלית או ביקע בקרדום הואיל ועומדין ליפגם לא מעל עד שיפגום בהן בש"פ:

גמ' תנא ומודה ר"ע לחכמים בדבר שיש בו פגם - לא מעל אלא לכשיפגמנו דלא אזלינן בתר הנאה אלא בתר פגם: ופריך א"כ דמודה ר"ע לרבנן בדבר שיש בו פגם דלא מעל עד שיפגום ופשיטא דרישא דקאמר ר"ע כיון שנהנה מעל בדבר שאין בו פגם א"כ היינו רבנן ובמאי קא מיפלגי:

אמר רבא בלבוש מציעאה - דלא לביש ליה מבחוץ לגמרי דמלבוש החיצון פגם לאלתר ולא לגמרי מבפנים סמוך לבשרו דההוא נמי פגים לאלתר שמתחכך לבשר אלא בלבוש שלובש בינתים בין מלבוש העליון ובין התחתון שאינו נפגם עד זמן מרובה:

ומלמלא - בגד של פשתן שדק ביותר כדאמרינן גיטין (דף נט.) דבר הנמלל ונמתח דהוי כי אמגוזא [ופלגא] שכל כך דק שכשכורכין אותו כולו ביחד אין הכרך גדול יותר מאגוז [וחצי] ולפי שדמיו יקרים הרבה אינו לובשו אלא פעם בשנה או פעמים ומשמרו הרבה שלא יפגם ואין בו פגם עד זמן מרובה ובהא פליגי ר"ע סבר הואיל והוו דברים שאינן נפגמין לאלתר אע"ג דפגמי לאחר זמן כיון דלא פגמי לאלתר הוי כדבר שאין בו פגם דמועלין בו כיון שנהנה ממנו כשוה פרוטה אע"ג דלא פגם ורבנן סברי הואיל ויש בו פגם מ"מ לא מעל עד שיפגום:

נפש - האמור במעילה:

וכן הוא אומר וימעלו וגו' ויזנו אחרי הבעלים - ששינו עצמם מן המקום לעבודת כוכבים: