רש"י על הש"ס/בכורות/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מו א (עריכה)

והני מילי - דאין לו הפרה לנדר שהודר על דעת רבים:

דאדריה רב אחא - שלא ילמד עוד תינוקות:

פשע בינוקי - מלקה אותן ומתים:

בקבלה - בלא נדר: גבי נשים יצרו תוקפו להכי מדרינן ליה:

פרק שמיני - יש בכור

מתני' יש בכור לנחלה - ליטול פי שנים:

לכהן - לתת לכהן פדיונו ה' סלעים:

הבא אחר נפלים - שיצא ראשו של נפל חי כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו ואע"ג דראשו שהוציא חשוב לידה מעליא מ"ט דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת יצא נפל שהוציא ראשו ראשון והוי כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו אבל לענין כהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא מילתא והרי ראשון פטר את הרחם:

ובן ט' שיצא ראשו מת - והחזירו ויצא אחיו הוי בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין הלב [אביו] דוה עליו ולענין כהן פטר רחם הוא אבל יצא ראשון בן ט' חי ואח"כ החזירו ומת בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו:

וכן המפלת בהמה כו' - למיפטר מנחלה לא חשיבי דאין הלב דוה עליהם אבל פטר רחם מיהא הוו:

עד שיהא בו מצורת האדם - לא חשיב פטר רחם והבא אחריו בכור אף לכהן:

סנדל - שאין לו צורת פנים:

או שליא - שהרי אין שליא בלא ולד אלא שנימוח ומיהו פטר רחם הוי:

שפיר - עור ממש של ולד:

מרוקם - מפרש במסכת נדה בהמפלת (דף כה.) מהו ריקומו של שפיר:

מחותך - אברים אברים ויצא כו' הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך הני נמי בכור לכהן:

שכבר ילדה כו' - דלענין נחלה תליא מילתא באב דכתיב (דברים כא) ראשית אונו ולענין כהן פטר רחם:

עודה שפחה - אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו:

עובדת כוכבים ונתגיירה - ומשבחת ליד ישראל ילדה נמי הוי בכור לנחלה שהרי לזה לא היו בנים ולכהן לא דאינו פטר רחם:

לנחלה ולכהן - דבנים הנולדו לה בהיותה עובדת כוכבים לא פטרי:

נתגיירה מעוברת - ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא וזרע מצרי רחמנא אפקריה דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם:

היא וכהנת - או בת ישראל מבכרת שילדה עם כהנת מבכרת ואין ידוע איזה ולד של ישראל:

או היא ולויה - דלויה נמי פטור בנה מחמש סלעים כדאמרן בפ"ק:

או היא ואשה שכבר ילדה - ואין ידוע איזו בנה בכור לכהן ורבותא קא משמע לן דבעלה של מבכרת חייב ה' סלעים לכהן דהבן זכר יש לו כל היכא דאיתיה ולא לנחלה דהא לא ידע בריה דמאן הוא:

וכן מי שלא שהתה כו' - נמי בכור לכהן והוא יפדה עצמו ולא לנחלה דהא לא ידע מאן ירית ובגמ' פריך דאפילו פשוט נמי לא הוי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מו ב (עריכה)

גמ' אין הראש פוטר בנפלים - בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו:

רוח חיים באפיו - מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו אבל אי לאו בר קיימא הוא לא חשיבי אפיה:

קתני מיהא נפל שיצא ראשו - פוטר הבא אחריו מכהן:

איידי דבעי למתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת - דלא מצי למיתני רובו בהדיא אע"ג דאיהו גופיה לא משמע אלא רובו ואהכי לא מצי למיתני בסיפא רובו משום דבעי למידק מינה טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה לא הוי האחרון דראשו בן ט' חי ודאי הוי לידה ואי הוה תני רובו מת הוה משמע הא רובו חי לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה אבל אם יצא ראשו חי לא הוי משמע השתא דאחרון מפסיד הנחלה ואנן קיימין דראשו חי הוי כילוד משום הכי תנא ראשו ברישא ובסיפא ואע"ג דסיפא גופה דקתני ראש מת לא הוי אלא ראשו ורובו:

ומאי קמ"ל - מתני' אי אמרת בשלמא ראשו דוקא אשמעינן דראש הנפלים פוטרו ותנא סיפא אטו רישא אלא אי אמרת ראשו לאו דוקא ואין הראש פוטר בנפלים השתא לא אשמעינן מינה אלא דיוקא דדייקינן טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דכיון דאפיק בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא הוי לידה אפי' החזירו:

הא תנינא - בפ' בהמה המקשה הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו הרי זה כילוד אפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו:

בהמה לית ליה פרוזדור - אין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דיריכים שלה מכסים את הרחם לא חשיב ראש לידה:

הא נמי תנינא - גבי אדם במסכת נדה מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו החזירו ולא נולד עד לאחר ק' ימים חשיב ילוד מיום ראשון וחשבינן לה ימי טומאה וטהרה מיום ראשון:

יצא כדרכו - לאפוקי היכא דיצא דרך מרגלותיו דודאי לא חשיב ילוד עד יציאת רובו:

תיובתא דשמואל - דודאי ראשו דנפלים דמתני' דוקא:

[פוטרת] בכ"מ - דחשיב לידה מיציאת פדחת ובכ"מ מפרש לקמיה:

פדחת - מצח:

חוץ מן הנחלה - דהבא אחריו בכור לנחלה אא"כ יצא פניו של ראשון:

דכתיב יכיר - והיכרא ליתא אלא בפרצוף פנים:

אף לנחלה - דפדחת נמי הוי היכרא: עובדת כוכבים אינה מטמאה בנדה וזיבה ולידה:

זו הכרת פנים - דמי שהוכרו פניו ראשון הוי בכור לנחלה:

עם החוטם - וקשיא לר' יוחנן:

אין מעידין - להשיא את אשתו דשמא לאו זה הוא:

הכרת פניהם ענתה בם - דהכרת פרצוף פניהם עדותן אלמא פרצוף פנים בעי ופשטיה דקרא בנואפים כתיב הכרת פני הוולדות ענתה בנואפים שהקב"ה צר את הממזר בצורת פני המנאף:

בסופה - לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה:

אבל בתחלה - תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מז א (עריכה)

יכיר לחוד - דלא כתיב פנים הוי פדחת היכר: עובדי כוכבים אינן בני נחלה לירש את אביהם עובד כוכבים אחר שנתגיירו בפ"ק דקדושין (דף יז:):

לא לתוהו בראה - הקב"ה את העולם אלא לשבת יצרה:

מי שלא היו לו בנים כו' - פרישית לעיל גבי מתני':

ילדה ממאן - דקתני משבאה לישראל ילדה הוי בכור לנחלה:

מאי איריא גיורת ושפחה - דמשמע מש"ה הוי בכור לנחלה דאותם בנים שהיו לה בהיותה עובדת כוכבים לא חשיבי:

אפי' בת ישראל - דבנים הראשונים חשובים בנים הוי האי נמי בכור לנחלה דהא באב תליא מילתא ולא באם:

אלא לאו - האי ילדה משבאה לישראל לא אמי שלא היו לו בנים מהדר אלא מילתא באפי נפשה היא דקאמר גיורת שהיו לה בנים בהיותה עובדת כוכבים ונתגיירה עם בעלה וילדה משבאתה לתורת ישראל הוי בכור לנחלה ותיובתא דר' יוחנן:

לעולם מישראל שלא היו לו בנים - ומשום בכור לנחלה לא איצטריך למינקט גיורת אלא משום דאשמעינן דאינו בכור לכהן דבנים הראשונים מיקרו פטר רחם ולאפוקי מדר' יוסי הגלילי:

הא - דקתני בכור לנחלה רבי יוסי הגלילי היא דלגבי כהן חשיב ליה בכור דעד שיפטרו רחם בישראל:

ויליף איהו - הבעל:

מינה דידה - כי היכי דלגבה לא חשיבי בנים ראשונים והוי האי פטר רחם דכתיב בישראל לגביה נמי לא חשיבי ראשונים והוי האי ראשית אונו:

לויה - בת לוי:

אפילו ישראלית נמי - דאמרן בפירקין קמא (דף ג:) הכהנים והלוים פטורין:

לבית אבותם - דמשפחת אב נפקא מהכא דקרויה משפחה ולא משפחת אם ואמאי פטור:

דאיעבר מעובד כוכבים - דל"ל חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אם ישראלית טפי מבתר אבוה עובד כוכבים הלכך פטור:

ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולד - במס' יבמות (דף מה.) דאיכא למ"ד עובד כוכבים הבא על בת ישראל הוולד כשר דבתר אימיה שדינן ליה ומשום הכי פטור מחמש סלעים:

אלא אפילו למ"ד מזהמין - דשדינן ליה בתר עובד כוכבים אפ"ה פטור דלוי פסול מיקרי הואיל ואית ליה שמא דלוי פטור:

בפטר רחם - אחר האם אזיל לענין ה' סלעים:

מי שהיו לו בנים - פרישית לעיל גבי מתני' מדקתני היא וכהנת רבותא אשמעינן דאע"ג דנתערב עם הפטור איהו חייב:

מכלל דכהנת פטורה - וקס"ד דהא כהנת בבת כהן קאמר:

בדיק - מנסה אותנו בהלכות:

מהו - מי הוי בנה פטור מבכורה או לא:

היינו דרב אדא כו' - וכי היכי דלוייה פטורה כהנת נמי פטורה:

בקדושתה קיימא - אע"ג דנבעלה לעובד כוכבים וכי שדינן בנה בתרה הוי כלוי פסול ופטור:

מן המעשר - מעשר ראשון ניתן ללוים:

דאיבעלה ליה - לעובד כוכבים:

הויא זרה - כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (דף סח.) מנין לכהנת לויה וישראלית שבאו עליה עובד כוכבים ועבד שפסלוה ת"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ואע"ג דלויה נמי קתני התם מתרומה דקא פסיל לה שלא תינשא לכהן אבל מדין לויה לא מיפסלא:

הויא לה זרה - וכיון דזרה היא בנה חייב בה' סלעים הלכך מתניתין נמי לא מוקמת דאיעבר מעובד כוכבים:

הניחא למר בריה דרב יוסף - דמוקים לדרב אדא בדאיעבר מישראל מוקמי למתני' נמי הכי:

לעולם מתניתין דאיעבר מכהן - אבל בת כהן דלא איעבר מכהן לא מיפטרא דלא אזלינן בתר אם אלא בלויה דאיעבר מעובד כוכבים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מז ב (עריכה)

בן חלל - כישראל דמי וחייב בבכורה:

לאחר שלשים - ישנו במצות פדייה דכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש:

שהרי זכה אביו בפדיונו - דאי נמי יהיב (ליה) האב הוה מפריש ליה ושקיל ליה לנפשיה דהא כהן הוא וכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסיו:

לא זכה האב - דהא לא איחייב אב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אביו ואיחייב ליה למיתביה לכהן אחר:

דאמר ליה - האי חלל לכהן אתינא מכח גברא כהן דלא מצית אישתעויי דינא בהדיה שאם היה אביו פודה אותו היה נוטל הפדיון לעצמו:

נתגיירה מעוברת - ולא ילדה עדיין מעולם אותו וולד בכור לכהן:

אמאי - לימא ליה אתינא מכח גברא דלא ציית דינא:

דלית ליה חייס - לגבי ישראל לית ליה שום יחס ואין זה בא מכחו דכקטן שנולד דמי:

לא נצרכא - מתני' דקתני אינו בכור לנחלה אלא מההוא שבא אחריו אלא איהו לא שקיל מידי דבנו הראשון אומר לו לא בן ראשון אתה וכן בנו האחרון אומר לו:

והכי קאמר בכור לכהן - הוי האי ספק ממה נפשך דהאי פטר רחם הוא וחייב לפדות את עצמו והבא אחריו (מבני) השני אינו בכור לנחלה דאמרין ליה אחיו אותו ספק בן אבינו הוא ואתה אינך בכור:

ולכתבו הרשאה זה לזה - הספק והבא אחריו יכתוב אחד הרשאה לחבירו על חלקו וילך ויתבע לו הבכורה ממה נפשך אם אני בכור תנו לי בשביל עצמי ואם אחי בכור תנו לי בשביל אחי דהא או הספק או הבא אחריו בכור:

וכי תימא מתני' שלא בהרשאה - מיירי והכי קאמר אם לא כתבו הרשאות אין כאן בכור לנחלה:

הא מוקמינן ליה לקמן דבהרשאה קמיירי - דאמר אמר שמואל בבא בהרשאה אלא ודאי הרשאה לא מהניא כלל הכא:

מסייע ליה לרבי ינאי - דאמר הוכרו ולבסוף נתערבו כגון שתי נשים של שני אנשים שהוכרו וולדותיהן ואחר כך נתערבו ועכשיו כשהן באין כולן לירש דוחין אותן אחיהם דלכל אחד אמרי לאו אחינו אתה:

כותבין הרשאה זה לזה - האחד לחבירו על חלקו בנכסי אביו ובעל ההרשאה בא אצל יורשי שני האבות ואומר לכל אחד אם אחיכם אני תנו לי ואם זה אחיכם תנו לי חלקו וכן לבני השני אבל לא הוכרו מעולם אין כותבין דלא היתה להם זכיה מעולם בנכסי [אביו] ומתני' נמי בדלא הוכרו מעולם דמעולם לא נודע איזה בכור ולא זכה אחד מהם בחזקת בכורה הא דרבי ינאי בב"ב ביש נוחלין (דף קכז.):

מתני' שפיר - עור הולד ממש:

גנינים - גוונים:

וחגבים - לאו וולד נינהו וטעמא מפרש במס' נדה בהמפלת חתיכה (דף כב:) שלא נאמרה בהן יצירה כלגבי אדם:

ליום ארבעים - שנתעברה דמיא בעלמא הוא עד דמטי למחר דמ' יום הוי יצירת הוולד:

יוצא דופן והבא אחריו - דרך רחם שניהן אינן בכור וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' וילדו לו בעינן - דרך לידה:

בכור לדבר אחד - כגון זה שהוא בכור לרחמים ואינו בכור לוולדות דהא הוה לו ולד זכר קודם לו:

לטעמיה - דאמר במס' נדה פ' יוצא דופן (דף מ.) ואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמרינן מהתם:

בכור לדבר אחד - כגון שני דהוי בכור לרחמים הוי בכור לכהן אבל ראשון אע"ג דבכור לדבר אחד הוא דהא הוי בכור לוולדות ולזכרים אפ"ה לא הוי בכור דבפטר רחם תלא רחמנא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מח א (עריכה)

מתני' נותן ה' סלעים - דאחד מהן בכור:

האב פטור - דמצי למימר הבכור מת וה"ה נמי לבן הנשאר דפטור והאי לישנא דנקט האב פטור משום סיפא דבעי למיתני מת האב כו':

פטורין - כדמפרש בגמרא:

נתחייבו - בו נכסי האב לכהן כבעל חוב וחייבין לפרוע בין שניהם:

אין כאן לכהן כלום - דאמר ליה הנקבה יצאת ראשון וכהן ידו על התחתונה דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

גמ' הא אישתעבד נכסיה - דחוב מעליא הוא:

ומדחי ליה - ואומר אין אני בכור אלא אחי:

כי לא חלקו נמי כו' - והא ליכא למימר דטריף נכסי משום אביהם דהא האב לא נתחייב כלום אלא בשביל הבנים טורפן ואמאי קתני אם נתנו כו' דמשמע דאם לא חלקו חייבין:

שני יוסף בן שמעון - שהיה איש אחד מוציא על אחד מהן שטר חוב וכל אחד מהן היה מדחהו לאמר לא אני הוא כי אם חבירי ולקחו בין שניהם שדה אחת טורף בעל חוב חציה דא"ל כו' והכא נמי טורף הכהן ה' סלעים מהנכסים שהן יחד ואמר להו נמי הכי אם אתה הבכור מחלקך אני נוטל ואם אחיך הבכור מחלקו אני נוטל ובין שניכם תתפשרו:

דלדידהו לא מצי תבע ליה - דכל חד וחד מדחי ליה:

לא יפרע וקיימא לן מאי לא יפרע דלא יתבע לערב תחלה - עד שיתבע מן הלוה ולא יהא לו מה לפרוע:

ה"נ דשקיל - אפי' חלקו דהא אישתעבדו נכסים בחיי האב ואע"פ שמלוה על פה היא גובה מן היורשין אם יש ירושה כשיעור החוב:

דרב אסי - כדאיתא בב"ק בפ' ראשון (דף ט.):

מחצה יורשין ומחצה לקוחות - דמספקא ליה אם ברירה ויורשין נינהו או אין ברירה ולקוחות נינהו הלכך מחצה יורשין ומחצה לקוחות:

מלוה הכתובה בתורה -

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מח ב (עריכה)

כגון פדיון הבן ה' סלעים דזכי ליה רחמנא לכהן:

ולא חצי חמש - הלכך פטורין דכיון דחלקו הוה ליה מחצה לקוחות ולא אישתאר ירושה אלא ב' סלעים ופלגא ומפלגא דלקוחות לא שקיל איהו מידי דמלוה על פה לא גביא מלקוחות:

ואפילו חצי חמש - ושקיל ההוא פלגא דהוי ירושה:

אי הכי - דלר' יהודה פלגא הוא דשקיל נתחייבו הנכסים בתמיה:

חייב גברא מיבעי ליה - גרסינן ולא גרסינן נתחייב כלומר הכי איבעי ליה למיתנא רבי יהודה אומר חייבין שאינן פטורין לגמרי כדאמרי' אלא חצי חמש מיהא מיחייבי ולא שייך למיתני נתחייבו הנכסים (דאית ליה) מאחר שלאחר שלשים מת אלא בשביל החלוקה שחלקו ונעשו לקוחות הפסיד הכהן לר' יהודה גופיה ממה שנתחייבו הנכסים הפסיד מחצה:

האחים שחלקו - ושניהם ספק בכורות:

עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה - דהיינו ב' סלעים ופלגא:

אי לימא בין חלק הירושה בין חלק הלקוחות - והא דקתני חייבין פלגא דחמשה קאמר דהא אמרת דכולי עלמא אית להו דרב אסי ורב פפא ושמעינן מינה דחמש ואפילו חצי חמש:

אפילו בציר מעשרה - אלא שמונה דלא מטי לכהן אלא ב' סלעים שקיל להו דהואיל ושקיל כהן בציר מחמש כל מה דמיתרמי ליה שקיל דהא דאמרי' חצי חמש ה"ה לרבות חמש ושליש חמש ואמאי קתני אם לאו פטורין:

אלא פשיטא - (ודוקא) י' זוז דירושה לכל חד וחד לבר מפלגא דלקוחות דהוי חמש סלעים דירושה:

והכא - במתניתין בדרב אסי או בדרב פפא פליגי דר"מ אית ליה דרב אסי ורב פפא הואיל דבין הכל אין שם אלא חמש לא שקיל מידי דחמש ולא חצי חמש ור' יהודה אית ליה דרב אסי דפלגא הוי לקוחות ולית ליה דרב פפא אלא סבירא ליה דמלוה על פה גובה מן הלקוחות ושקיל כולהו א"נ לית ליה דרב אסי אלא כולהו הוי ירושה ושקיל כולה והשתא דהכי ס"ל מוקמינן לה לברייתא אם יש שם י' זוז לזה וי' זוז לזה בין הכל חייבין לתת כל הנכסים ואם לאו דבין הכל ליכא חמש פטורין דחמש ולא חצי חמש:

איכא דמתני לה לכולה הך שמעתא אסיפא - דמתניתין דמילתיה דרבי יהודה:

ולקח אחד מהם שדה מחבירו - הכא נמי דסבירא לן האחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה דקמחייב להו ר' יהודה:

כלישנא קמא - אלא בדרב אסי ורב פפא פליגי:

מתני' שתי נשים - של אחד:

וילדו ב' זכרים - במחבא שנתערבו:

אם לכהן אחד נתן - האב פדיון שניהם יחזיר לו ה' סלעים הואיל ומת בתוך ל' ואיגלאי מילתא דנפל הוא ושלא כדין שקל:

אין יכול להוציא מידם - דכל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי:

או שני זכרים ונקבה - ילדו הנשים שלו במחבא נותן ה' סלעים לכהן דממה נפשך חד הוי בכור אם האחת ילדה שני זכרים הראשון בכור ואם האחת ילדה זכר ונקבה נמצא שחבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור ואותו שעם הנקבה פטור שמא נקבה יצאת ראשון והמוציא מחבירו עליו הראיה:

אין כאן לכהן כלום - דאיכא למימר הנקבות יצאו תחלה ואין כאן בכור:

האב פטור - דמצי למימר בן המבכרת מת:

נתנו עד שלא חלקו כו' - כדין אותו של מעלה משום דרב אסי ורב פפא:

זכר ונקבה - יש לומר אותה שלא בכרה ילדה הנקבה ואין כאן בכור:

מת אחד מהם - מן הוולדות יחזיר להם חמשה סלעים ויחלקו שני האבות:

ואין יכולין להוציא - דכל חד וחד אומר אני מחזיק בם בשביל החי דאותו שנתן לי בשבילו לא מת וכל המוציא מחבירו ידו על התחתונה:

האבות פטורין - דכל חד וחד אמר ליה לכהן הנקבה שלי היא:

והבן חייב לפדות את עצמו - דמכל מקום בכור הוא:

שתי נקבות וזכר - יש לומר האחת ילדה נקבה ושנית זכר ונקבה ויצתה נקבה תחלה הלכך אין כאן לכהן כלום דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה ע"כ וכן ב' זכרים ושתי נקבות:

גמ' כהן אחד נמי - ומב' אבות שקל כי אזיל לגביה האי אב לידחייה כהן ולימא לא שלך מת אלא של חבירך ולאו בעל דברים דידי את:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מט א (עריכה)

בבא בהרשאה - שני האבות כתבו הרשאה האחד לחבירו ובא בעל הרשאה ותובעו ממה נפשך אם שלי מת החזיר לי את שלי ואם של חבירי מת החזיר לי את שלו שהרי יש לי הרשאה:

אדרכתא - הרשאה אמטלטלי דהואיל ואינן בעין מיחזי כשיקרא שמא אין בידו משל זה כלום וחתימי סהדי אשיקרא:

היכא דכפריה - לוה למלוה תו לא כתב מלוה הרשאה עלייהו משום דמיחזי כשיקרא:

תני רב הונא - גבי שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבא אין כאן לכהן כלום ואע"ג דחד הוי בכור ממ"נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה יולדת זכר לבדו והוא בכור ואפ"ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא"ל שמא אין אני בכור אלא חבירי:

באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה - דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים:

מתני' מת הבן בתוך ל' - אבכורות ודאין דעלמא קאי נמי:

יחזיר - דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים:

כיום שלפניו - אף ע"פ שנתן יחזיר לו:

גמ' ממדבר - כתיב הכא (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב במדבר (שם ג) פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה:

ומעלה - משמע לאחר שלשים:

מספקא ליה - אי גמרי מהתם דמדאיצטריך ומעלה בערכין אם מבן ששים ומעלה וגו' וגמר במסכת ערכין (דף יח.) שנה שנה לג"ש שכשם ששנת ששים כלמטה הימנו להחמיר אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה אע"ג דלהקל והוא הדין לענין בן חדש דיום ל' כלמטה אע"ג דלהקל ולא גמר חדש חדש ממדבר דלא יהא נערך עד לאחר שלשים:

הוו דערכין ודמדבר סיני שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין - על פדיון הבן:

או דלמא כי אמר אין מלמדין - שני כתובין ה"מ לעלמא דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחרינא:

אבל לגופייהו - כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי מלמדין ומדמספקא לן קאמר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:

לענין אבילות - אם מת ולד בתוך שלשים אין אבילות חלה על אביו דאימר נפל הוא:

מתני' שלא נפדה - דלא עביד איניש דפריק תוך שלשים עד שיביא ראיה:

לאחר שלשים בחזקת שנפדה - דכהן הוי מוציא מחבירו והורע כחו:

עד שיאמרו לו - לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד והכא לא שייך למימר עד שיביא ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא:

שמצותו על אביו - מצות פדייתו של אב זה היתה על אביו שמת ומצות בנו עליו:

גמ' דכ"ע אי אמר ליה מעכשיו יהא בנו פדוי לאו פדיון הוא - אלא מתנה בעלמא דהא בתוך שלשים לא שייכא פדיה ואי אמר בתוך ל' הרי לך המעות ולאחר שלשים יחול פדיון בני ואיתנהו מעות ביד כהן בעין לאחר שלשים ודאי פדוי כמאן דיהיב להו ניהליה השתא:

נתעכלו - שאינן בעין:

אקידושי אשה - דאי יהיב לה השתא מידי ואמר לה התקדשי לאחר שלשים יום הויא מקודשת כדאמרינן במסכת קדושין (דף נט.):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מט ב (עריכה)

ת"ש - ממתניתין מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה כו'. עד שיביא ראיה גרסינן ואי מייתי ראיה הוי פדוי וקשיא לשמואל:

ודידיה - חמש סלעים דידיה אזיל כהן וטריף ממשעבדי שהרי שיעבודו של כהן קדם והיינו דקאמר שמצותו על אביו כלומר שמאביו נשתעבדו אותן נכסים לכהן:

ובהנך חמש בני חרי פריק לבניה - מיד דאי יהיב בני חרי משום פדיון דידיה תו לא מיפריק בנו דשמא שיעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו:

לאו ככתובה בשטר דמיא - ואי יהיב בני חרי בשביל פדיון בנו תו לא מיפריק איהו דכהן לא מצי טריף לקוחות:

מתני' מנה צורי - מפרש בגמרא:

חמשים של אונס ושל מפתה - כלומר וכן חמשים של אונס וכו':

וכולן בשקל הקדש - דהוו עשרין מעין ואותן מעין שבמעות מנה צורי ובגמ' מפרש למה לי למהדר ולמיתני האי וכו':

חוץ משקלים - שקלים הבאים בלשכה באדר אין מביאין שם אלא מטבע של חצי שקלים:

גמ' מנה של צורי - היוצא במדינת צורי דהסלע ד' זוזים והזוז במשקל זהב של משקל שני פשיטין ומחצה למשקל הברזל:

רבי אמי אומר - סלע צורי היינו דינר ערבא ישמעאלי ולא פירש לי שיעורו ומצאתי בתשובת הגאונים בבליים ששבעה דינרים האמורים בכל הש"ס שהדינר שש מעה כסף עושין עשרה מאותן של ערביא ובלשון ערבי קורין אותה מגרעות:

איסתירא סוסריתא - סלעים מיושנים:

דמזדבנא תמניא - מינייהו בדינרא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות נ א (עריכה)

דינרא הדריינא - דינר זהב שטבוע במטבע אדריינוס קיסר וטוריינוס קיסר:

ושייפא - שם המלך:

דמיזדבין בכ"ה דינר של כסף - בדינר צורי:

דל מינייהו שתותא - ואינך לפדיון הבן דס"ל דסלעים של בכור הם סלעים של ד' דינר והוא סלע צורי דמטי לחמשה סלעים עשרים דינר:

עשרים וחד נכי דנקא הוו - דל שתות מכ"ד ופשו עשרים ודל שתות מחד זוזא פשו כ"א נכי דנקא:

אלא דל שתותא וזוזא - ואכתי עשרים נכי דנקא הוו דכי מדלית שתות וכי הדר מדלית חדא פשו עשרים נכי שתות:

אלא דל בריש זוזא - ופשו כ"ד והדר דל שתות מכ"ד ופשו עשרים והנך לפדיון הבן אזלי:

דהוו להו עשרין מתקלי במתקלא דינרא - במשקל דינר צורי כדפרישית:

דאינון עשרין ותמניא ופלגי ופלגא דנקא - בדינרא ערביא דדינר צורי עושין השבעה עשר בדינר ערבי והי"ד עושין כ' פשו להו שש צורים דעבדי ח' דינרים ערביים ופלגא [ופלגא] דנקא דהוא פונדיון דדינר הוו י"ב פונדיונין אלא שפונדיוני צורי גדולים ושל ערביים קטנים וכיון דשבעה צורים עושין עשרה ערביים מטי לכל דינר צורי דינר ערבי וחמש פונדיונין ערביים ושביעית פונדיון דצא וחשוב לשבעה דינרים חמש פונדיונין ושביעית פונדיון לכל דינר הוו להו ל"ו פונדיונין טופייאנא דאינון ג' דינרים ואישתכח דשבעה הוו עשרה הלכך ז' דינר צורים הוו עשרה והי"ד הוו עשרים ופשו ששה דינר צורים הוסף לכל דינר חמשה פונדיונין ושביעית הוו להו ל"א פונדיונין טופייאנא בציר פורתא וההוא פורתא לא חשיב בין פונדיונין ועשה אותן דינר הוו ל"א פונדיונין שני דינר ופלגא דדינר ופונדיון אישתכח דששה דינרי צורים עושין תמניא ופלגא ופלגא דנקא של ערביים ולשון זה שפירשתי כתוב בספרים ולא פירש לנו כי לא פירש מפי הרב הגדול כל הך מילתא דהוו להו עשרין מתקלי במתקלא דינר דאינון כ"ח ופלגא ופלגא דנקא אבל מצאתיה בתשובת הגאונים:

סילעין דאורייתא תלתא - דינר צורים הוו ותילתא דהן עשרין מעין:

והלא סלע של קודש - המקדיש שדהו בשנת היובל היה פודה בית זרע [חומר] שעורים בחמשים סלעים ובתורת כהנים גבי מקדיש שדהו קתני כערכך יקום נותן מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונין למ"ט שנים של יובל והלא סלע של קודש כו' כלומר ולמה אמרנו מ"ט פונדיונין והלא סלע של קודש מ"ח פונדיונין אישתכח דקא פריק בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל ופונדיון:

פונדיון זה מה טיבו - והלא לא נאמר אלא חמשים שקל כסף:

קולבון לפרוטרוט - הכרע הוא האי פונדיון דמטי קולבון מעה קטנה לכל אחד לפרוטרוט משמע לכל אחד בפני עצמו כדאמרינן בפרק ראשון (לעיל דף ה.) ולא מנאו הכתוב אלא בפרוטרוט קתני מיהת סלע של קודש ארבעים ושמונה פונדיונין והיינו ארבעה דינר צורים דהכי אמרינן בקדושין (דף יב.) שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין נמצא דינר י"ב פונדיונין וסלע ארבעים ושמונה אלמא סלע דאורייתא ארבעה דינרין וקשיא לרבא:

ומשנינן בתר דאוסיפו עליה - על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי עשרים וארבעה מעין:

יהיה - עשרים גרה יהיה השקל משמע עוד הויה אחרת:

בפרשת ערכין כתיב הוא - בסדר ויקח קרח כתיב עשרים גרה הוא שלא יפחות: רב אחא כהן היה ושלח רב אשי לרב אחא:

לישלח לי מר תילתא - שנתתי לך יותר מדאי כרבא דאמר סלע דאורייתא שלש דינרין ותילתא מטי לחמשה סלעים ט"ו דינר והתילתא דאינון שתי דינרין נכי תלתא דמטי לסך הכל שבסר זוז נכי תילתא: שלח ליה רב אחא תשלח לי מר תלתא זוזי דהא אוסיפו עלייהו ועשאום למדת צורי דהוו חמש סלעים עשרים זוז:

ליטרין - מנין דהוא עשרים וחמשה סלעים:

קינטרין - מאה סלעים בכל שקל:

דכתיב עובר לסוחר - שבכל מקום שיש סוחרים מקבלין אותו בתורת שקלים:

והאיכא דוכתא דקרו לתקלא דידהו קינטריא - שגדול במדת קינטרא הלכך קינטריא יהיב ליה:

מפני כספה [וזהבה] של ירושלים - שהיה בלשכה והוא של הקדש ואסור לזרים וכשלקחוהו עובדי כוכבים ערבוהו עם זהובים:

וחיללוה - משמע כיון שבאו פריצים חיללוהו נפק לחולין:

הויא רובא דעלמא - בתמיה דעליה בעי איתסורי כל זהבים שבעולם:

הדריינא טריינא שיפא - אלו היו ממטבעות של ירושלים ורובן של אלו באו מירושלים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות נ ב (עריכה)

כסף צורי - היכא דכתיב שקל הוי סלע צורי דהוא ארבעה דינרי כדאוקי רבי יוחנן לעיל והיכא דלא כתיב שקל אלא כסף הוי דינר צורי:

כסף מדינה - שמינית של כסף צורי והוא איסתירא סווסריאתא דאמרן לעיל:

טענה - שאדם טוען לחבירו כך וכך מסרתי לך:

שבועת הדיינין - הבאה מחמת הודאת מקצת הטענה אינו נשבע אלא א"כ טענו שוה שתי מעות שהן שליש דינר ואע"ג דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף:

שאני התם - דאקשיה רחמנא לכסף בהדי כלים שנים כל דהו אפי' אין שוין דינר אף כסף שנים:

ומה כסף דבר חשוב - ומעה כסף הוי חשוב אף כלים דבר חשוב ולא כל דהו ממש:

הפורט סלע - מדמי מעות מעשר שני שהיו לו פרוטות ורוצה להחליפן בסילעי כסף מפני משוי הדרך והתם מסיים פלוגתא בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות כו' ומיהו שמעינן מינה דמכר המעשר בפרוטות וכתיב ונתת בכסף:

הכסף כסף ריבה - תלתא זימני כתיב התם כסף ונתת בכסף וצרת הכסף ונתת בכסף וריבה כל מילי:

ש"פ - והיינו נחשת:

[קדש קדש ממעשר] - במעשר שני כתיב קדש וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור וגו' ובהקדש כתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש:

ויצאה חנם אין כסף - ומהתם גמרינן קדושין דאמרינן אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר:

קצוב - דאיכא שלשים חמשים אבל בכל הנך דפרכינן ליכא קצבה:

התוקע - המכה את חבירו באזנו לשון מורי בבבא קמא וכאן שמעתי תוקע ממש שתקע מפיו באזנו וראיה ללשון מורי בב"ק וכאן שמעתי אל תהי בתוקעי כף שמכין בכפם על כף חביריהם להיות ערבים בשביל אחרים וקמ"ל רב אשי דלא תימא סלע צורי ליתיב ליה דהוא ארבע זוז אלא סלע מדינה דהוא פלגא דזוזא שמינית שבסלע צורי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות נא א (עריכה)

זוזא מאכא - שנפחתה צורתו ולא הוה שקיל ליה כלומר לא היה ניקח בעיר להוצאה לא היה הדינר שקול ושוה לו כלום:

הא תו למה לי - האי וכולם הא תנא ליה:

משום אונס ומוציא שם רע - איצטריכא ליה למיתני האי וכולם בשקל הקודש משום דרישא לא תנא שקל הקודש ומיהו פשיטא לן באינך כולהו דסלעים נינהו דהא בפדיון הבן כתיב (במדבר ג) חמשת שקלים לגולגלת ובעבד כתיב (שמות כא) שלשים שקלים יתן. (בעל השור) לאדוניו ובמפתה כתיב (שם כב) כסף ישקול אבל באונס ומוציא שם רע לא כתיב שקל וסד"א דתנא ברישא במנה צורי כל חד וחד כי דיניה קאמר דהיכא דכתיב שקלים יהיב שקלים צורים והיכא דלא כתיב שקלים ליתיב דינרי צורים קמ"ל סיפא וכולם בשקל הקודש דמילף ילפי מהדדי בכסף קצוב מכסף קצוב כדרב אסי דלעיל אית ספרים דכתוב הכי אטו כולהו בני פדיה נינהו וקפריך אמתניתין דנקט לשון פדיה בכולהו דקתני וכולן נפדין והא לא שייכא לשון פדיה אלא בבכור תני כל הנפדין נפדין בכסף ושוה כסף כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות ומעשר:

מעשר שני - אינו נפדה אלא בכסף טבוע ולא בשוה כסף ואפי' פרוטות טבועות שפיר דמי:

והראיון - לקנות עולת ראייה הנקנית בשתי מעות כסף כדאמרי' בחגיגה (דף ב.) הראייה שתי כסף והנך שתי כסף טבועות בעינן:

מצרפין שקלים לדרבונות - בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים מצרפין אותן ולוקחין מהן דרבונות הוו זהובים טבועים דרבונות אין שאר זהב לא שאינו טבוע ובמסכת שקלים (דף ד.) מפרש טעמא שמא תיזול מרגליות כו' והוא הדין לכל שוה כסף שמא יזול ונמצא הקדש מפסיד אבל טיבעא לא זייל:

וצרת הכסף - דבר שיש עליו צורה: ה"ג ראיון תני [נמי] רב יוסף שלא יביא סיגה כסף סיגי' אלא טבוע והיינו ברייתא דרב יוסף לאו לפרושי אלא לסיועי:

מתני' אין פודין בכור אדם לא בעבדים כו' - אע"ג דאמרן לעיל (דף מט:) בכסף ובשוה כסף:

ולא בשטרות - שאם יש לו שטר על חבירו בה' סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו אינו פדוי:

ולא בהקדישות - מפרש בגמרא:

כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים - משום פדיון בנו:

ובנו אינו פדוי - כדאמרינן בגמרא שמא יאמרו פודין בשטרות:

לפיכך - דאמרן חייב ליתן לו ה' סלעים אם רצה הכהן לתנם ולהחזירם לו במתנה רשאי אבל תקנתא אחריתי ליכא:

יהיה לך ופדה תפדה - כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי והאי קרא לאהרן אמר ליה רחמנא:

גמ' מיעט - כסף ולא מידי אחרינא:

מיעט שטרות - דלא חשיבי מידי:

תפדה חזר וכלל - ואע"ג דהאי תפדה כתיב קודם לפרט אפ"ה דיינינן ליה בכלל ופרט כדאמרינן לקמן:

שהוקשו לקרקעות - והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה):

הסול - ברוק"א בלע"ז:

הסירא - קוץ:

מכתב - עט:

ואמרינן - במסכת קדושין (דף כא.):

במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי - ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת:

ורבי יוסי ב"ר יהודה דריש ליה ברבויי ומיעוטי - ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט סם:

הכא - היינו טעמא דדריש ריבויי ומיעוטי כדתנא דבי ר' ישמעאל בשילהי אלו טריפות (חולין פז.) כל מקום שנאמר במים במים ב' פעמים כלומר כל מקום שנאמר ב' כללות זו אצל זו ופרט אחריהן כגון הכא את זה תאכלו מכל אשר במים אשר לו סנפיר וקשקשת במים דהיינו שתי כללות דמשמע דבכל מים בעינן סנפיר וקשקשת ופרט כתיב אחריהם בימים ובנחלים דמשמע בימים ובנחלים שנובעים הם בעינן סנפיר וקשקשת אבל הגדילים במים מכונסין מיתאכלי בלא סנפיר וקשקשת אין זה כלל ופרט לא דיינינן ליה בכלל ופרט אלא מטילין הפרט ביניהן ודנין אותו ברבויי ומיעוטי והכא נמי ופדויו מבן חדש כלל תפדה חזר וכלל הרי שתי כללות הסמוכות זה לזה והפרט אחריו הלכך בריבויי ומיעוטי דרשינן להו:

ורבנן - דדרשי להו בכללי ופרטי סברי כדאמרינן במערבא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות נא ב (עריכה)

ולא הקדשות נפדין בכל אלו - בעבדים שטרות וקרקעות והתם נפקא לן מקראי בתורת כהנים בפרשת ערכין:

שמא יאמרו פודין בשטרות - אפי' אין נותנין כלום אי נמי בשטר שיש לו על חבירו:

בנו פדוי לכשיתן - שהרי נתן הפדיון:

בבת אחת - שהניח לפני כולן חמש סלעים והלך לו:

בזה אחר זה - ולכהן אחר הכי תניא ליה בתוספתא יצא:

נטלן - הכהן והחזירן לו יצא:

ר' טרפון - כהן היה:

ר' חנינא - כהן היה:

אזיל ויתיב קמיה - כדי שיראנו מהלך ובא לפניו ויחזיר לו חמש סלעים שנתן בנו:

א"ל לא גמרת ונתת - נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך:

מידעם ביש עבדת - דבר רע עשית הלכך אין בנך פדוי אם אחזירם לשון אחר אפילו לא אחזירם אין בנך פדוי:

מנלן - דחייב באחריותו ואע"ג דקא נסיב קרא במתניתין קבעי מנלן ולקמן פריך ליה רב פפא:

אתיא ערך ערך - כתיב הכא בבכור (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך מה ערכין חייב באחריותן עד שיבאו לידי גזבר כדאמר בפרק בתרא דשחיטת חולין (דף קלט.) ונתן את הערכך ביום ההוא וגו' (ויקרא כז) חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר:

מה עולת ראייה חייב באחריותה - דהא חובה היא עליה דלא גרעה היא מנדר שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דכמאן דטעין ליה אכתפיה דמי ועוד דכתיב (שמות כג) לא יראו פני ריקם ואם מתה או נגנבה ולא פרע ליה אישתכח דאיתחזי ריקם בעזרה אבל מלא יראו דבכור לא הוה שמעינן דההוא לאו פנים ממש קאמר דהא לאו בעזרה מייתי לה דלכהן יהיב ליה והוה אמינא בהפרשה סגיא ליה:

קרא לקרא - קרא צריך לאיתויי לסיועי לקרא הא תנא דמתניתין קרא אחרינא קנסיב לה:

מנלן - דחייב לתת לאחר מיתה:

ערך ערך מערכין - דאמר במסכת ערכין (דף כ.) אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים אמר ערך פלוני עלי ומת על הנודר ליתן ומקרא יליף במסכת ערכין ובתורת כהנים יכול אם אמר ערך פלוני עלי ומת יהא פטור ת"ל יעריכנו אפילו מת והכי נמי כי מת לאחר ל' נתחייב האב בפדיונו:

מה עולת ראייה יורשין חייבין - דעולת חובה היא ה"נ כי מת לאחר ל' נתחייב האב בפדיונו וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה:

אף כאן יורשין חייבים - לאחר מיתת האב והבן דהוו מחוייבים ומתו:

מתני' בנכסי האם - נכסי מלוג:

בשבח - אם השביחו נכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו אין הבכור נוטל פי שנים בשבח אלא שמין מה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן והבכור שנטל ב' חלקים בקרקעות יתן מעות לפי ששוה שבח חלק השני שנטל בשביל הבכורה ואותן מעות יחלקו בין כולם:

בראוי - בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו אבל ראויין היו ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן אין הבכור נוטל פי שנים בהן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות נב א (עריכה)

ולא האשה בכתובתה - לא בשבח שהשביחו אם אינם שוין הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובה ואח"כ השביחו אינה נוטלת אלא כמה שהיו שוין ולא בראוי כבמוחזק:

ולא הבנות - שהיה מקבל עליו לזון את בתה שהיה לה מאיש אחר חמש שנים אינה ניזונת לאחר מיתתו אלא לפי מה שהנכסים שוין לא בשבח ולא בראוי:

ולא היבם - שנוטל פי שנים חלקו וחלק המת שייבם את אשתו אינו נוטל [בחלק] אחיו לא בשבח ולא בראוי:

וכולן אין נוטלים כו' - מפרש בגמ' אמאי נקיט ליה:

גמ' כי הוא ראשית אונו ולו משפט הבכורה - משמע דאדידיה קאי כלומר בנכסיו משפט הבכורה ולא בנכסי אשתו:

לו - לאב בשעת מיתה:

בעל חוב - שהלוה לחבירו מעות ומכר לוה הנכסים והשביחום לקוחות טורף בעל חוב הגוף והשבח והך אשה נמי בעלת חוב היא:

מקולי כתובה - זה אחד מקולי כתובה:

בכור קרייה רחמנא - והיה הבכור אשר תלד ומוקמינן ביבמות (דף כד.) דביבם מיירי וקאמר רחמנא דמצוה לייבם בגדול:

יקום על שם אחיו - והיינו לנחלה כדאמר ביבמות (שם:) בכור קריי' רחמנא ודינו כבכור דלא יטלו בראוי ובשבח בין מיתת אביהם לייבום:

והרי קם - משעה שנשא אשת אחיו כמו פי שנים בנכסים ברשותו וכי אשבח ברשותו אשבח ונוטל פי שנים אף בשבח:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות נב ב (עריכה)

שבחא דממילא - שלא טרח בה אחיו:

כגון חפורה והוו שובלי - שהיתה התבואה שחת בשעת מיתתו ועכשיו נעשו שבלים:

או שלפופי והוו תמרי - סמדר ועכשיו נעשו תמרים גדולים וקמ"ל דאפי' בהאי שבחא לא שקיל בכור אלא כאחד מן האחין ושמין אותן מה היו שוין כשמת האב ובהנהו דמי' שקיל פי שנים דאי מרישא ה"א אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ה"מ בשבח שטרחו בו אחים כגון זיבול שדות וקשקוש ועידור:

נכסי דאבי אבא - אם היה אבי אביהם חי בשעת מיתת אביהם והיו נכסים ראוין ליפול להם כשימות אע"ג דודאי עתידים ליפול להם ואפי' יש לו בן אחד יטלו אלו חלק אביהם וסד"א כמוחזק דמו וקמ"ל סיפא דאי מרישא ה"א ראוי דקתני רישא דאין הבכור נוטל בו כגון שנפלו לו נכסי אחי אביהם שהיה לו בנים בשעת מיתת אביהם של אלו ומתו בניו ואח"כ מת הוא דנכסים הללו לא היו ראוין להם בשעת מיתת אביהם אלא מספק:

מתני' והמייבם את אשת אחיו - ונטל חלק אחיו ירושה גמורה היא ואינו מחזיר ביובל:

מתנה כמכר - ויוצאה ביובל:

היורש את אשתו - יחזיר קרקעות לבני משפחתה בדמים וינכה להם מן הדמים ובגמ' מפרש לה:

גמ' ירושת הבעל דאורייתא - לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו ביש נוחלין (ב"ב קיא:):

תשובו - איש אל אחוזתו קרא יתירא הוא דהא כבר נאמר (ויקרא כה) ושבתם איש אל אחוזתו והלכך לרבות את המתנה:

והנך אחריני - דמתני' להכי מודו רבנן דאינם חוזרין דכולהו ירושה נינהו:

פי שנים - מקיש חלקיו זה לזה דמה חלק פשיטותו הוי ירושה כדכתיב ביום הנחילו את בניו:

אף חלק בכורתו ירושה - וירושת הבעל דאורייתא ויבם בכור קרייה רחמנא:

ומחזירין זה לזה - וחוזרין וחולקין:

אין חוזרין לבטלה - שיהא מאבד בכורתו אבל חוזרין וחולקין ונוטל פי שנים כבתחלה:

מכלל דר' אלעזר דאמר חוזרין לבטלה קאמר - בתמיה:

טובה חכמה עם נחלה - טוב טעם חכמת חריפות האמורה עם נחלת הברייתות שהיה רב ששת בעל ברייתות דאי הוה שמיע ליה לרב ששת הא דרביה לא הוה פריך מידי:

מקום מעמדו - שעושין מעמדות שבעה למת:

בעל כרחו - של לוקח:

דמי קבר אשתו - דהוא חייב בקבורתה כדאמר במסכת כתובות (דף מז:):