רי"ף על הש"ס/חולין/דף ז עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · חולין · דף ז עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה והלכתא כשמואל ורבי יוחנן דהוו להו תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר רבא השוחט בסכין רעה אפי' הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה:

בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ותפשוט ליה מדידיה התם בדלא שהה בעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא:

מתני' שחט את הושט ופסק את הגרגרת שחט את הגרגרת ופסק את הושט או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו רבי ישבב אומר נבלה ומטמאה במשא רבי עקיבא אומר טרפה כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה בראוי ודבר אחר גורם לה להפסל טרפה והודה לו ר' עקיבא:

גמ' תניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית טביחתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו:

מתני' השוחט בהמה ועוף ולא יצא מהן דם כשרין ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה השוחט המסוכנת רבן גמליאל אומר

רבנו ניסים (הר"ן)

דקה לדקה לשחיטת בהמה דקה משערינן בכדי בהמה דקה דכוותה ורבי יוסי ברבי חנינא פירושי קא מפרש מלתייהו דרב ושמואל ורבי יוחנן דבכלל כדי שחיטה הוי כדי שיגביהנה וירביצנה הילכך נקיטינן דשיעור שהיית בהמה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה דקה לדקה וגסה לגסה וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפרק שלישי מהלכות שחיטה ולענין שהיית עוף כתב רש״י ז״ל דמפלגינן בבהמה גופה בין דקה לגסה הוא הדין דמפלגינן בין בהמה לעוף הילכך נקיטינן כרב דאמר ועוף לעוף דקם ליה רבי יוסי ברבי חנינא כותיה אבל הגאונים סוברים דרבי יוסי ברבי חנינא לא איירי בשיעור עוף כלל הילכך הוה ליה רב יחיד לגבי שמואל ורבי יוחנן וקי״ל כותייהו דאמרי אפי׳ בהמה לעוף וכן וזהו דעת הרב אלפסי ז״ל וכן דעת הרמב״ם ז״ל בפ׳ הנזכר מיהו איכא לעיוני שיעור שחיטה אי משערין בשחיטת סימנין בלבד או אף בחתיכת העור ובסימנין עצמן אי בכדי שחיטת העור ובסימנין עצמן אי בכדי שחיטת כולן או רובן ומסתברא דסימנין ברובן כיון דמדאורייתא אפי׳ לכתחלה בהכי סגי וכמוש כתבנו בריש פרקין אבל בעור ודאי משערינן דשיעור שחיטה כדרכה גמירי שהוא שוחט העור לכתחלה ואיכא מ״ד שאף בכדי כל הסימנין משערים דמכל מקום איתנהו בשחיטה:

אמר רבא השוחט בסכין רעה שאין חדודה חותך יפה אפי׳ כל היום כולו מאריך ושוהה בשחיטה אחת כשרה הואיל וכל שעה הוא מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו:

שהיות מהו שיצטרפו הפסיק שתים ושלש בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם:

מדידיה השוחט בסכין רעה אלמא לא מיצטרפי דקא סלקא דעתן דאפילו הפסיק קאמר אלא שלא שהה בפעם אחד כשיעור:

התם בדלא שהה כלל:

שהה במיעוט סימנין מהו פרש״י ז״ל שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון וגמר שחיטתו:

מהו מי אמרינן כיון דעבד ליה רובא אתכשר או דילמא כיון דהדר גמרה כולה חדא שחיטה היאולא איפשיטא ולחומרא ולפיכך כתב זכרונו לברכה דמי ששחט רוב הסימנין והשליך העוף מידו ושהה למות אסור לחתוך המיעוט בתורת שחיטה מוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות ואין זה מחוור שמכיוןש נשחטט רוב הסימנין אינו בדין שיפסלו בשהייה וכמו שכתבתי למעלה בבעיא דהחליד במיעוט סימנין ומדברי הר״ם במז״ל בפ׳ הנזככר נראה דהכי קא מיבעיא ליה שהייה דאמרינן דהוי כדי שחיטה שהה במיעוט סימנין [כלומר כדי מיעוט סימנין] מהו ואף זה אינו מחוור דשחיטת מיעוט הסימנין לא מיקרי שחיטה אלא הנכון דשהה במיעוט בתרא דסימן קמא ולאו שהייה ממש דאי הכי פשיטא דהיי׳ עיקר שהייה אלא בשוחט בסכין רעה ומוליך ומביא קא מיבעיא ליה ואדרבא סמיך והכי קא מיבעיא ליה שוהה בחתיכת אותו מיעוט בשיעור שהייה מאי מי אמרינן דאף על פי שהוליך והביא שחיטתו פסולה דכיון דאינו מעכב בשחיטה כמחתך בבשר בעלמא הוא או דילמא כיון דאף מיעוט הסימנין איתיה בשחיטה לא פסיל וסלקא בתיקו ולחומרא:

מתני׳ שחט את הושט וכו׳ ופסק את הגרגרת היינו עיקור ובבהמה קאי:

תחת השני בין הסימן לצואר:

ופסקו מלמטה למעלה:

גמ׳ גרסי׳ הכא בגמרא אמר ריש לקיש שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשירה כלומר שניקבה בין שחיטת קנה לשחיטת ושט:

אמר רבא לא אמר ריש לקיש אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלוים בקנה אבל בבני מעים לא כלומר כיון דחיי ריאה תלויין בקנה ושחט את הקנה הוי כמו שניטלה כולה מןה בהמה ומונחת בדיקולא דתו לא מיטרפא בהמה בה והרב אלפסי ז״ל [לא] הביאה בהלכות וכן הרמב״ם זכרונו לברכה כתב שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה טריפה נראה שהם דוחין אותה מדרבי זירא דפליג עלה בגמרא לפי דעת קצת מפרשים כמו שכתבתי בחידושי ואין כאן מקום להאריך אבל יש מפרשים אחרים שפסקו הלכתא כריש לקיש:

תניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה משום דמעלי לגופה וכדאיתא בגמרא:

חותך כזית בשר מבית טביחתה שאינו מחוסר הפשט ויכול לחתכו מיד קודם יציאת הנפש:

וממתין לה עד שתצא נפשה דאמרי׳ בפ״ד מיתות בית דין מנין שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה תלמוד לומר לא תאכלו על הדם:

אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו שאף על פי שבני נח מוזהרין על אבר מן החי ולא שריא להו בהמה בשחיטה דשחטי אינהו אלא במיתה תליא להו מילתא הכא בשחיטת ישראל מיגו דאישתריא לישראל אישתריא נמי לדידהו ומקשו הכא האי כזית בשר למאי קא בעי ליה אי לקדרה דבעי מליחה מאי ממתין לה עד שתצא נפשה דקאמר הא ודאי בשיעור מליחה ובישול כבר יצאה נשמתה ואי לאומצא ולצלי מאי מולחו יפה יפה דקאמר והא לא בעו מליחה וכמו שפירשתי למעלה יש לומר לעולם לאומצא אי נמי לצלי ואף על גב דבעלמא לא בעו מליחה הכא בעו כיון דמבית שחיטתה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומו ומתמצה דרך שם:

מתני׳ הושחט בהמה חיה ועוף וכו׳ בידים מסואבות בלא נטילה דגזרו עליהן להיות שניות ובגמרא פריך אפי׳ הוכשרו נמי דהא אין שני עושה שלישי בחולין ומוקמינן לה בחולין שנעשו על טהרת הקודש:

הוכשרו בשחיטה דמגו דשריא שחיטה להאי בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה ומקשו הכא נהי שלא הוכשרו בדם על כרחין קודם אכילה הוכשרו במים דאי לקדרה הרי הוכשרו במיםש בה ואי לצלי הוכשרו נמי בהדחה דודאי אפי׳ צלי הדחה בעי מפני הדם שעל פני הבשר דכי אמרינן דנורא משאיב שאיב הני מילי דם הנבלע באיברים אבל דם שהוא בעין אינו יוצא על ידי האש דאדרבה מתייבש הוא שם ולאומצא נמי ודאי בעי הדחה מפני הדם שעל פניו דלא מיקרי דם האיברים שלא פירש אלא דם הבלוע בבשר אבל מה שעל גביו ודאי אסור וצריך הדחה יש לומר משכחת לה דאכיל ליה לצלי בלא הדחה ואם תאמר דדם שעל פניו אוסר ליתיה דדם משרק שריק ואינו אוסר אלא כדי קליפה הילכך קולף את החיצון והשאר מותר אי נמי משכחת לה כשהודחו על ידי גשמים שלא מדעת דכיון דלא אחשבינהו לא מכשרי וכתב הרשב״א ז״ל דהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם אף על פי שלא שחט את הורידין אינו צריך שינתחם אבר אבר דכי בעינן שחיטת ורידין או חתיכת אבר אבר הני מילי ביצא מהן דם שהדם פורש ואינו מוצא מקום לצאת והוה ליה פורש ממקום למקום ואסור אבל בשלא יצא מהן דם הדבר מוכיח שלא פירש דמו ממקום למקום:

השוחט את המסוכנת וכו׳

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט