רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף מא עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף מא עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי ליומא כלו זוזי דרב חמא איהו סבר מאי שנא ממרא ולא היא מרא הדרא בעינה (ד"ת מ"ז) (וידיעה פחתה) זוזי לא הדרי בעינייהו ואת"ל הדרי בעינייהו מרא ידיע פחתה זוזי לא ידיע פחתייהו אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלניא זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ד' זוזי ואימא ליה לפלניא לאוזפן זוזי מאי טעמא שכר אמירה קא שקיל וכן הלכתא:

ומפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית ת"ר מפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית כיצד השכיר שדה לחבירו בעשרה כורין לשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז ואפרנסנה ואני אעלה לך (בס"י אי' י"ב כורין לשנה) שני כורין מותר אבל אין מפרין לא על החנות ולא על הספינה:

אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה פעמים שמפרין על החנות ועל הספינה חנות לעשות בה צורתא כי היכי דצבו בה אינשי ושויא אגרא טפי ספינה לעשות לה אסקריא ביון דשפירא אסקריא טפי אגרא טפי:

אמר רב ספינה אגרא ופגרא אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא שתיק רב אמר רב פפא הלכתא ספינה אגרא ופגרא נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה פגרא בשעת שכירה וכן הלכתא:

אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית א"ל רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזלו בתר שבקייהו א"ל אימא לי איזי גופיה דעובדא היכי הוה א"ל דההיא דודא דבני מר עוקבא דהוה בי מר שמואל תקיל ויהיב ליה תקיל ושקיל ליה שקיל אגרי' ושקיל פחתיה מה נפשך אי אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא א"ל כי הא אפי' בדיקנאני שרי למיעבד הכי דהא מקביל עליה חוסכא דנחשא דכמה דמיקלא נחשא בצרי דמיה:

אמר רבה בר רב שילא אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן הלכתא ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד קרוב לזה ולזה ורחוק לזה ולזה

נימוקי יוסף

רב חמא הוה מוגר. היה משכיר זוזי ונוטל שכר מהם לפי שהשוכר לא היה מחויב באונסין כלום כל זמן שלא הוציאם אלא היו בידו כדין שוכר שפטור מן האונסים ועל אותה שעה היה נוטל שכרו:

כלו זוזי. ירדו לטמיון כדאמרי' לקמן (דף עא.) מלוי ברבית נכסיהם היו מתמוטטים:

ממרא. קאוי"ק בלע"ז כלומר הלא רשאי אני להשכיר כלי:

הדרא בעינא. אותו כלי בעצמו חוזר בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נשבר או נאבד מחמת מלאכה:

זוזי לא הדרי בעינייהו. שהרי מוציאן ולפיכך אחריותן [עליו] ושכרן רבית הא אי הדרא בעינייהו אע"ג דלא ידיע פחתייהו שרי דשכירות בעלמא הוא וכדפירשנו והיינו דתניא בתוספתא [ריש פרק ד'] משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאו' בהן ולהתעטף בהן ולהתלמד בהם זה דרך אחרונים ז"ל וכדרך התוס' אע"פ שלא פרש"י ז"ל כן:

ולא ידיע פחתייהו. אבל כלי נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה ומשום אותו פחת מעלה לו שכר אבל מעות דכיון דלא פחתי הוי אגר נטר אבל אי פחתי אפילו לא הדרי בעינייהו שרי דלא הוי כאגר נטר ליה אלא אגר פחתייהו:

אמר רבא שרי ליה לאיניש וכו'. אלא רבית הבאה. והתירו האחרונים אפילו לפייס לחבירו ליתן למלוה כך בשביל אהבתו כדי שילונו כיון שאינו מבטיחו לפרוע לו אבל אם מבטיחו לפרוע לו אפילו לא יפרענו לאחר מכן אסור דשליחותיה קא עביד והרמב"ן ז"ל אסר אפילו לומר כל הנותן אינו מפסיד דאע"ג דבמודר הנאה אמרינן (כתובות דף ע:) דשרי לומר כן דלאו שליחותיה קעביד וכן בדליקה התירו (שבת דף קכא.) כל המכבה אינו מפסיד דשאני התם דהא אמרינן דטעמא דשרינן בדבר משום שמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל בשאר איסורי דשבת לא התירו וכן גבי מודר הנאה אמרינן משום דאין לו מה יאכל לומר דמשום הכי התירו:

אימא ליה לפלניא. אע"פ שהלוה מגרע ממונו מחמת הלואה זו כיון שאינה באה ליד המלוה שרי:

אגני דקירא. חלות שעוה הנתכות בכלים קטנים עגולים כאגנות:

שכר אמירה. ודוקא במר בריה דרבינא שרי שלא היה סומך על שולחן אביו אבל בן הסומך על שולחן אביו אסור דחיישינן להערמה דכגופו דמי כדאמרינן לקמן פרק השוכר (דף צ) ול"ש גדול ול"ש קטן שהכל הולך בין סמוך לאינו סמוך שהסמוך קרוי קטן ואפי' יהיה גדול ושאינו סמוך קרוי גדול ואפי' יהיה קטן:

מפרין. לשון פרה ורבה:

תן לי מאתים זוז. הלויני מאתים זוז ואוציא בשדה לזבל ולחרוש:

ואפרנסנה. השדה כל צרכי של דבר קרוי פרנסה:

ואני אעלה לך בחכירותה י"ב כורין חטין לשנה. ואחזיר לך מעותיך:

מותר. ואין זו רבית שכר מעותיו אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר ממה שהיה מעלה בשדה רעה אלו שני כורין חטין ומאתים זוז:

אבל לא על החנות. שאם שכר ממנו ספינה או חנות אסור ללוות ממנו מעות לקנות פירות למכור בחנות או פרקמטיא להוליך בספינה ושיעלה על דמי השכירות דכיון דלאו בגופה דחנות וספינה קא מפיק הני זוזי להשביח החנות או הספינה אין תוספת [השכר] בשביל חנות וספינה [אלא בשביל המתנת המעות]:

לצור בה צורה. שיוציא מעות הללו לצור בה צורה שתהא נאה והכל רצין לתוכה לקנות ממנו ולאכול שם:

איסקריא. וילון של ספינה וויל"א בלע"ז והשתא הוי העלאת השכירות משום גוף החנות והספינה:

אגרא. מותר לשכרה בכך וכך:

פגרא. ואם תשבר ישלם אותה ואף על פי ששמאה בדמים ועליו לשלם אם תשבר לא תימא דהוה כמלוה והשכר רבית שהרי השכר מעלה לו משום מה שתפחת הספינה [ומתקלקל העץ במים] והשומא אינה לפי מה ששוה עכשיו אלא אומדין כמה תזיל משום הפחת ושמין עכשיו שיתן לו כך כשתשבר אבל כל שהיא קיימת אפילו הוזלה אינו חייב באחריות וכן הדין בכל כלי או בהמה מותר ליתן לו שכר משום הפחת שאי אפשר שלא תפחת בתשמיש ומקבל עליו לפרוע אם נשבר או מת אבל להתחייב אם הוזלו לא ואע"פ שהוזלו מחמת הפחת וכן אם נפחת הכלי ממשקלו חייב לשלם מה שפחת ואע"פ שמעלה לו שכר השכר ההוא משום שנשאר הכלי מקולקל מלבד מה שנפחת ממשקלו הוא דמעלה לו שכר וכדאמרינן בגמרא הכא גבי דודא דבני מר עוקבא דתקיל מר שמואל ויהיב להו תקיל ושקיל מינייהו שקל אגריה ושקל פחתיה ואמרינן מאי טעמא אי פחתא לאו אגרא ואי אגרא לאו פחתא ומשני דהא קביל חוסכא דנחשא דכמה דמקלי נחשא בצרי דמיה ומשום שאם היה משלם כשעת משיכה היה כמלוה:

ואי פגרא לאו אגרא. שהיה נראה השכר כרבית:

נהגו בני כופרא פגרא בשעת שבירה. כלומר שלא לשלם פגרא אלא בדמים של שעת שבירה :

כופרא. על שם שהיו בעלי הספינות קרי להו בני כופרא לפי שזופתין אותם בזפת:

קרוב לשכר וכו'. ופירשו בירושלמי דא"ל פסידא עלך ורווחא דידי ודידך דכי האי גוונא אבק רבית הוא דכיון דלא שקיל אגרא אלא מיניה וביה ואפשר דלא הוה ביה רווחא לא הוי רבית קצוצה וכתבו האחרונים ז"ל הסכימו הגאונים ז"ל דהוא הדין לכל רבית דרבנן דשרי ביתמי:

ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד קרוב לזה ולזה רחוק מזה ומזה היא מדת כל אדם:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט