רוטנברג על משלי כב
<< · רוטנברג על משלי · כב · >>
פסוק יז
רוטנברג על משלי • פרק כב • פסוק 17,18,19,20,21
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "שלשום (שָׁלִישִׁים קרי).. קֹשְׁטְ.. לְשֹׁלְחֶיךָ".
הטקסט הפשוט
הט את[2] אזנך ושמע דברי חכמים, ואת[2] לבך תשית לדעתי, כי נעים, כי תשמרם בבטנך, כי[3] יכנו יחדו על שפתיך. להיות בה' צריך[4] מבטחך, אשר[5] אודיעך[6] היום, תגיד[7] אף אתה. הלא הדברים, אשר[4] אכתוב לך, שלשום חכמים[3] במעצת וב[2]דעת, כדי[8] להודיעך את[2] קֹשֶט אמרי אמת, כדי[8] להשיב על[2] אמרים אמרי[3] אמת לִשְלוּחֶיךָ.
[2] לפי הש' יחס
[3] לפי הש' נשנה
[4] לפי השמטת מיוחס (השתמשתי במלה "צריך" שאינה מצויה במקרא, הואיל ולא מצאתי במקרא מלה דומה לה במשמעה).
[5] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[6] ראה הערה 15.
[7] לפי הש' אמירה
[8] ראה את האמור בתוך סוגריים בהע' 4.
הפירוש
הטה את אזנך ושמע דברים, שאמרום חכמים, ושים[10] את ליבך לדעה שלי, ר"ל לסברה[11] שלי, כי נעים, ר"ל רצוי[12], שתשמור דברים אלה בליבך[13], שיהו נכונים כולם[14] על שפתיך. את המלים "להיות בה' צריך מיבטחך", שאכתוב[15] לך היום[16], גם אתה צריך לומר. הרי דברים אלה אמרום החכמים שלוש פעמים במועצות[17] ובדעת, כדי להודיעך את הקושט, ר"ל את החן[18] של אימרי אמת, כדי שתשיב על אמרים[19] שיישלחו אליך ע"י שלוחים[20], אימרי אמת. – כלומר לאחר שמחברו של ס' משלי הביא לפני הקורא מאות פתגמים החל מ-י1 ועד לכב16, הוא מצא לנכון להפסיק לפי שעה את הבאתם של פתגמים נוספים ובמקומם להביא לפני הקורא עצות, איך עליו להתנהג, כדי להיטיב לעצמו; ולפני שהוא מביא עצות אלה הוא מביא לפני הקורא את המשל כב17-21 שלפנינו, שבו הוא מודיע לקורא, כי אין הן עצות שלו, אלא הן עצות שהשמיעון חכמים. מצידו הוא רק מוסיף באותו קטע את "דעתו", ר"ל את סברתו כי מן הראוי הוא, שהקורא לא יסתפק בכך, שהוא עצמו יתנהג לפי אותן עצות, אלא שעליו גם להשמיען באוזני אחרים, כדי שגם הם יידעו איך להתנהג. סברתו זו הוא מנמק בכך, שהחכמים, אשר מפיהם הוא שומע עצות אלה, השמיעון, בגלל החשיבות שיוחסו להן, לא פחות משלוש[21] פעמים. החכמים ביקשו בכך להודיע לשומעי דבריהם, כי אמירת אימרי אמת הוא לא רק דבר, שהמוסר מחייבו, אלא היא גם מביאה תועלת למי שאומרם: אמירת דברי אמת מוצאת חן בעיני שומעיהם לא פחות משמוצאים חן בעיניהם תכשיטים יקרים. הדבר, שביקשו החכמים להשיג בכך שהשמיעו דבריהם פעמים רבות, היה – ששומעי הדברים ייזכרו (*אולי יידברו) תמיד להשיב אימרי אמת גם על אמרים, שאינם אימרי אמת, וגם על אמרים, שנשלחו אליהם ע"י שלוחים[22].
[10] הזמן של "תשית" הוא עתיד הראוי (ראה הע' 6 לו16 (*אולי י16)).
[11] הוראת "לדעתי" אינה כאן לדעת שלי, אלא לדעה שלי, ר"ל לסברה שלי – כהוראתה של "דעה" ב"אזלינן בתר רב דעות", שבועות מב ע"א, ועוד. ייתכן, שזוהי הוראת "דעה גם ב"בדעתו יצדק צדיק", ישעיה נג11.
[12] הכוונה במלה "נעים" כאן היא: נעים לכול, ר"ל רצוי.
[13] הוראת בבטנך היא כאן: בליבך(ראה הערה 10 ליח8).
[14] יש שהמלים "יחד" ו"יחדו" מורות בהשאלה על אי יציאתו מן הכלל של יחידים של השם שבמשפט – שהרי עצם העובדה של הימצאות יחד עם יתר היחידים של אותו שם מעידה על אי יציאתם מכלל ההימצאות. ואמנם ברבים מן המקראות, שמצויה בהם המילה "יחד" או "יחדו" תרגמוה מתרגמים: כולם השוה תרגומי לותר ו/או יהואש ל"היצר יחד לבם", תהלים לג15, ל"יחד הרים ירננו", שם צח8, ל"הלא שרי יחדו מלכים", ישעיה י8, ועוד.
[15] כוונת מחבר הקטע שלפנינו בזמן עבר של "הודעתיך" ו"כתבתי" היתה כי בשעה, שדברים אלו יימצאו לפני הקורא, ההודעה שלהם והכתיבה שלהם יהיו כבר פעולות, שנעשו בעבר. כוונתו היתה איפוא לFuturum exactum (ראה את הפרקים 106 ו-107 בדקדוק של גיזניוס-קאוטש על הימצאותם במקרא של פעלים שזמנם Futurum exactum).
[16] כוונתו של מחבר הקטע במילה "היום" היתה: אמנם עד היום הבאתי לפניך, הקורא, פתגמים, ואולם היום אני מתחיל להביא לפניך עצות התנהגות.
[17] הכוונה במלה "במעצת" היתה: החכמים הרי לא השמיעו דברים אלה באוזניו של אדם אחד, אלא הם השמיעום במועצות, שבהן משתתפים ברגיל אנשים רבים, וברור, שהם הקפידו לומר דברים נכונים בלבד.
[18] לדעתי אין ספק כי השם "קֹשֶט" המצוי במקרא במקום נוסף אחד בלבד, והוא בכתוב: "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט", תהלים ס6, הוא מגיזרונו של הפועל "קשט (*אולי קישט)", המצוי במקומות רבים בתוה"מ והמורה על התקשטות בעדיים. ואמנם לדעתי הוראת "קֹשֶט" (כזהו, לדעתי, הניקוד הנכון גם בתהלים ס6) היא: חן של עדי. וכך אני מפרש את הכתוב הנ"ל בתהלים: ה' נתן ליראיו נס להתנוסס בו, ובכך הם יגנו על עצמם מפני הקושט של מתנגדיהם, ר"ל מפני דברי השקר שלהם, המוצאים חן בעיניו של מי, שמתרשם ממראה חיצוני בלבד.
[19] הכוונה בריבוי (*המילה לא ברורה) "אמרים" ללא לוואי הוא: אמרים, שיש שהם אימרי אמת ויש גם שהם אימרי שקר.
[20] מסתבר, שבמקום לכתוב "להשיב [על] אמרים אמת לרעךquot; העדיף מחבר הקטע לכתוב: "להשיב [על] אמרים אמת לשלֻחיך– מאחר שתשובה הנשלחת על דברים, שהביאם שליח, הם בדרך כלל דברים חשובים, ואמירת אמת עלולה לכאורה להביא נזק לכותבם; משום כך מפנה מחבר הקטע את תשומת לב הקורא, כי במקרה כזה עליו להיזהר במיוחד מלהשתמש באימרי שקר.
[21] ייתכן, כי באמרו "שִלְשוֹם" נתכוון המחבר לפעמים אחרות, כפי שמרובה, למשל, השימוש במספר שבע לפעמים רבות.
[22] ראה את האמור לעיל בהערה 20.פסוק כד
רוטנברג על משלי • פרק כב • פסוק 24,25
הטקסט המקראי
[1] בספר משלי שבידנו כתוב: "תִּתְרַע.. ארחתו (אֹרְחֹתָיו קרי)".
הטקסט הפשוט
אל תַתְרִעַ את בעל אף, ואת איש תוכחות חמה[2] אל תבוא – פן תאלף ארחתו ולקחת מוקש לנפשך.
[2] לפי ריבוי סומך בודד(ראה הערה 5).
הפירוש
אל תפרסם[3] את בעל העונש[4], ואת האיש המבצע את תוכחות החמה, ר"ל את העונש[5], אל תבוא – כדי שלא תלמד את אורח החיים[6] שלו, ותקח בכך מוקש לנפשך. כלומר, מחבר המשל מזהיר את קוראו, שלא יפרסם את האיש, שהוטל עליו עונש, הואיל וייתכן, שלא הגיע לו עונש כ"כ חמור; וכן הוא מזהיר את קורא המשל, כי לא יבא עם האיש הבא לבצע את תוכחות החמה, ר"ל את העונש, שהוטל על אותו "בעל אף" – הואיל וייתכן, שכשיראה הקורא כיצד אותו איש מבצע את העונש, ר"ל כיצד הוא מלקה את בעל האף, הוא ילמד את אורח החיים שלו, ר"ל את מקצועו, ויהא גם הוא מלקה את בני האדם, שבית הדין הטיל עליהם עונש מלקות; ובכך יקח הקורא מוקש לנפשו, שכן הוא עלול להלקות את הנענשים בחומרה יתרה ולגרום להם צרות יותר גדולות משהם ראויים להן.
[3] אמנם הפועל "התריע" השכיח בתוה"מ (כגון "על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון וכו'", תענית ג, ה) אינו מצוי במקום נוסף במקרא – אך עצם השימוש בפועל הזה במקרא אין בו כדי להתמיה, מאחר שזהו פועל הנגזר מן השם "תרועה" השכיח במקרא ביותר. – ואשר לחסרון היו"ד במלה "תַתְרִיעַ" – שכוחה במקרא השמטת היו"ד של ב' הפעיל (השוה, למשל "ואשמעם את דברי", דברים ד10).
[4] בכמה מקראות מורים השמות "אף" ו"חמה" על העונש המבוצע כתוצאה מאותו האף ומאותה החימה. השוה "ושלחתי אפי בך", יחזקאל ז3; "לא אעשה חרון אפי", הושע יא9; "ולא עשית חרון אפו בעמלק", ש"א כח18; ועוד.
[5] את השם "חמה" במס' יחיד אנו מוצאים בלא פחות מ-123 מקראות, ואילו את הריבוי של השם רק כאן וב"שארית חמות תחגר", תהלים עו11. ואמנם אין כל משמע סביר לאותו ריבוי. לכן ברור לי, כי הריבוי "חמות" שלפנינו הוראתו, לפי ריבוי סומך בודד תוכחות חמה ר"ל תוכחות המבוצעות כתוצאה מן החימה (את הביטוי "תוכחות חמה" אנו מוצאים גם ביחזקאל ה15 וגם ביחזקאל כה17) – באופן שהוראת "חמות" הוא כהוראת "אף" ו"חמה" שהבאתיה בהערה הקודמת.
[6] לפי הפירוש, הנראה לי נכון, אני מנקד כאן "אֹרְחָתוֹ", ולדעתי הוראת "אֹרְחָה" הוא כאן: אורח החיים, כשכאן הכוונה היא למקצוע. גם באיוב יג27 אני מנקד "ותשמר כל אֹרְחָתִי (*לגרסת המחבר הוא חסר אך יש גרסאות שהוא מלא וי"ו אחר החי"ת)" ושם לג11 אני מנקד "ישמר כל אֹרְחָתִי", כשהפירוש בשני המקומות האלה הוא, כי ה' שם את רגלו בסד, ובכך הוא שומר את כל דרך החיים שלו (*אולי שלי) באותו סד.פסוק כו
רוטנברג על משלי • פרק כב • פסוק 26,27
הטקסט המקראי
[1] הניקוד בספר משלי שבידנו הוא: " בַּעֹרְבִים.. יִקַּח".
הטקסט הפשוט
אל תהי בתוך[2] תקעי כף, בתוך[2] ערבים משאות; אם לא יהיה[3] לך לשלם – למה יֻקַח משכבך מתחתיך?!
[2] לפי השמטת נסמך(יחס).
[3] לפי השמטת היה(שלילה).
הפירוש
אל תהא אחד מאלה, שהם תוקעי כף, שהם עורבים הלוואות [4]; אם לא יהיה לך לשלם – למה יילקח [5] משכבך מתחתיך [6].
[4] ראה פירושי ליא15.
[5] ניקדתי "יֻקַח" – בדומה ל"ברזל מעפר יֻקַח", איוב כח2, ועוד.
[6] א"ש הרטום ציין כאן: "הדברים נאמרים כאן דרך גוזמה".פסוק כח
רוטנברג על משלי • פרק כב • פסוק 28
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אל תסג את[1] קו[2] גבול עולם, אשר עשו אבותיך.
[1] לפי השמטת יחס
[2] לפי השמטת נסמך
הפירוש
אל תסיג את הקו של גבול עולם, שעשו אבותיך. כלומר אל תזיז ממקומו[3] את סימן הגבול[4], שעשוהו אבותיך, כשאתה סבור שאם לא עשו זאת אלא לזמנם – הואיל והאמת היא, שהם התכוונו לכך, כי יהיה זה גבול עולם, ר"ל גבול שכוחו יפה לעולם ולא לזמנם בלבד, ואי התחשבות במה שרצו אבותיך יש בה משום חילול כבודם[5].
[3] הפועל "תַּסֵּג" הוא אחת הצורות של ב' הפעיל של "סוג"; והיות שהוראת "סוג" בב' קל הוא: זז ממקומו (השוה "כלו סג יחדו נאלחו", תהלים נג4), ברור כי הוראת "תסג" היא: תזיז ממקומו.
[4] מסתבר, כי משני צדדיו של קו הגבול שמו אז אבנים וכדומה, ובכך מנעו את האפשרות להשיג את קו הגבול, ר"ל להגיע עדיו ממש (השווה "ורדפוך והשיגוך" דברים כח45, וכן "גבלות ישיגו", איוב כד2).
[5] א. כהנא כתב כאן: "פסוק כ"ח יש בו רק חלק אחד, וחסר החלק השני, שהיה כולל הטעם של איסור השגת הגבול" – ולדעתי אין זה נכון מאחר שמהמלים "אשר עשו אבותיך" מובן, כי באי התחשבות במה שעשו אבותיו של אדם יש משום חילול כבודם. – העצות שבקובץ שלפנינו יש בהן גם נוספות כאלה, המורכבות מפסוק אחד.פסוק כט
רוטנברג על משלי • פרק כב • פסוק 29
הטקסט המקראי
[1] הניקוד בס' משלי שבידנו הוא: "חֲשֻׁכִּים".
הטקסט הפשוט
אם[2] חזית איש, אשר הוא[3] מהיר במלאכתו – אמור לו כי[4] יתיצב לפני פקידי המלך אבל[2] בל יתיצב לפני בני אדם, אשר[5] חֹשְׂכִים כספם[6].
[2] לפי השמטת חיבור
[3] לפי משפט ניתק לשם (נשוא)
[4] לפי השמטת אמירה
[5] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[6] לפי השמטת פעול
הפירוש
אם ראית איש, שהוא עושה את מלאכתו בזריזות, ר"ל כראוי[7] – תגיד לו, שהוא יכול להתייצב לפני פקידי המלך, הואיל ומלאכתו תמצא חן בעיניהם, אבל אל לו להתייצב לפני מי שחושכים את כספם, כלומר מחבר המשל מייעץ לו לקוראו, שאם הוא ראה אדם, שהוא מומחה גדול במלאכתו – עליו להגיד לאותו אדם, כי הוא יכול להתייצב אפילו לפני פקידי המלך, משום שמסתבר, כי מלאכתו תמצא חן בעיניהם, והם ישלמו לו בעבורה מחיר יותר גבוה; אבל אל לו להתייצב לפני מי שחושך את כספו, הואיל וחזקה על קמצן כזה, כי הוא יעדיף מלאכה שאינה עשויה כראוי, הואיל והיא תעלה לו בזול[8].
[7] "מהיר" – עושה דבריו כראוי. השוה "ספר מהיר בתורת משה", עזרא ז6; "ודרש משפט וּמְהִר צדק, ישעיה טז5.
[8] "חֹשְׂכִים", לפי השמטת פעול חוסכים כספם. השוה "וצדיק יתן ולא יחשך", לעיל כא26; וכן "וחשך מישר", לעיל יא24, לפי פירושי. – מוסר השכל של העצה שלפנינו: מוטב לשלם מחיר יותר גבוה בעבור עבודה טובה מאשר להיות קמצן שאמנם הוא משלם מחיר נמוך יותר, ואולם העבודה, שעושים בשבילו, אינה טובה. –
זאת ועוד, מחבר המשל אינו פונה בעצתו ישירות אל המומחה, אלא אל קורא הספר, שהוא יגיד למומחה – מכיוון שבצניעותו כי רבה של המחבר אין הוא מצפה, כי המומחה יתפנה בעצמו לקריאת ספרו. וזוהי גם כוונתו של מחבר הספר ב"ישמע חכם ויוסף לקח", לעיל א6.
<< · רוטנברג על משלי · כב · >>