רבינו שמשון על פאה ו

<< · רבינו שמשון · על פאה · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הבקר. כמו הפקר דאם הפקיר לעניים ולא לעשירים פטור מן המעשר:

אינו הבקר. וחייב במעשר ואפילו קדם עני וזכה לא עשה כלום כדמוכח בפרק אלו מציאות (דף ל:) בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי ואפקריה רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא בר מההוא גברא ופריך עלה מי הוי הפקר כי האי גוונא ובירושלמי (הל' א) מפרש טעמייהו מקראי:

ירושלמי (שם) ר' חייא בשם ר' יוחנן טעמייהו דב"ש (ויקרא יט) לעני ולגר מה ת"ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים אמר ריש לקיש טעמייהו דב"ה תשמטנה (שמות כג)מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזו מה זו לעניים ולעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים מה מקיימין ב"ה טעמייהו דב"ש תעזוב אותם מיעוט זה לעניים ולא לעשירים אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים מה מקיימין ב"ש טעמייהו דב"ה תשמטנה ונטשתה מיעוט זה לעניים ולעשירים אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים א"ר אבין לישן מתני' מסייע ליה לריש לקיש עד שיבקיר לעשירים כשמטה הבקיר לבהמה ולא לאדם לנכרים ולא לישראל לעשירים ולא לעניים (זה) [ד"ה] אין הבקרו הבקר הבקיר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לנכרים לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש על דעתיה דרבי יוחנן הבקרו הבקר על דעתיה דריש לקיש אין הבקרו הבקר אמר רבי לא בפירוש פליגי רבי יוחנן אמר הבקר ריש לקיש אמר אין הבקר פי' פאה ושמטה פטורין מן המעשר כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך דהא לוי עני נוטל פאה ובמכילתא בפרשת ואלה המשפטים יליף שביעית מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה הקיש אדם לחיה מה חיה אוכלת שלא מן המעושר אף אדם אוכל שלא מן המעושר וקסבר רבי יוחנן דבית שמאי ילפי מפאה וב"ה אותם מיעוטא היא ולא צריכי למילף משמטה וריש לקיש סבר דמשמטה ילפי בית הלל וטעמייהו דבית שמאי דתשמטנה מיעוטא היא ולאו משום דילפי מפאה ולהכי קאמר רבי אבין דלישן דמתני' מסייעא לריש לקיש דקתני כשמטה אלמא משמטה ילפא ור' יוחנן סבר דכשמטה סימנא בעלמא נקטיה:

אין הבקרו הבקר ולא דמי לא לפאה ולא לשמטה על דעתיה דרבי יוחנן הבקרו הבקר ופטור מן המעשר אע"ג דלא הוי כעין שמטה דבית הלל לאו משמטה ילפי אלא מדכתיב אותם דריש דבעינא אף לעשירים והא דקאמר לעניי אותה העיר לאו דוקא אלא כלומר לבני אותה העיר ואע"פ שלכל הפקיר נקט לעניים משום דסתמא לפי שראה צורך עניים עשה לריש לקיש לא הוי הפקר לבית הלל דקסבר דבעי דומיא דשמטה וההיא דפ' אלו מציאות (ל:) דמשמע מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דאפי' הפקירה לכולי עלמא חוץ מחד גברא לא הוי הפקר התם רוצה ליישב דלא תיקשי לריש לקיש מילתיה דרבי ישמעאל בר' יוסי וסוגיא דהגמ' בסוף השולח (דף מז.) כריש לקיש גבי הא דקאמר רבה אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר דדייק לה ממתני' דהלקט והפאה של נכרי חייבין במעשר אא"כ הפקיר ה"ד אילימא דישראל ולקטינהו נכרי הא מיפקרי וקיימי אלא דנכרי ולקטינהו ישראל וטעמא דהפקיר הא לא הפקיר לא לעולם דישראל ולקטינהו נכרי וכדקאמרת הא מפקרי וקיימי נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דנכרי מי מפקרו ומיהו י"ל דהתם כמו הפקר בטעות הוא דלא הפקיר על דעת שיזכה בה כותי אבל אם הפקיר על דעת ישראל וזכה ישראל פטור מן המעשר אע"פ שלא הפקיר לנכרי וההיא דבן בוהין פסחים (דף נז.) דנתן פאה לירק ומצאו אביו אמר להם בניי הניחו לי ואני אתן לכם כפלים במעושר ולא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין פאה לירק והיה ירא שלא יאכלו בלא מעשר כדין פאה לב"ה ניחא שאינו פטור עד שיפקיר אף לעשירים ואפילו לב"ש הוי כמו הפקר בטעות דלא הפקיר אלא מפני ברית חיוב פיאה והא דקאמר בב"ק (דף כח.) בעה"ב שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה ג) לפטור מן המעשר כדאשכחן במפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו אפי' לב"ה ניחא דראשונה מיד נפטרה כשהניחה לשם פאה דמשום דחזר וזכה בה לא נתחייבה וזאת נמי שנטלו לדעתו נטלוה ופטורה:

ב"ש אומרים אינו שכחה. בירושלמי (הל' א) מפרש טעמא דב"ש שהוא יכול לחלקו עמרים של קב קב ולעשות ממנו שורה הואיל ועומרי השדה קטנים שאין בכל אחד וא' כי אם קב וכן עומרי השדה של ב' קבין וא' של ח' קבין וב"ש לטעמייהו דאמרי בפרקין ג' לעניים וד' לבעה"ב וב"ה ל"ל רואין:

משנה ב

גפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

ירושלמי (שם) וקשיא לב"ש הגפה וגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא לב"ה בקר וכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה פי' דבר שהוא מסויים מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לב"ה אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הרי הוא כאילו לא שכחו ודבר שאינו מסויים קשיא לב"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי:

תניא בתוספתא ובירושלמי א"ר עילעא שאלתי את ר' יהושע באלו עומרים היו ב"ש וב"ה חולקין אמר בתורה הזאת על העומר סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו וכשבאתי ושאלתי את ר' אליעזר אמר לי מודים באלו שהן שכחה על מה נחלקו על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדר שב"ש אומרים אינו שכחה מפני שזכה בה וב"ה אומרים שכחה וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי אלעזר בן עזריה אמר לי הברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בחורב פי' ברית היא התורה כדכתיב ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית:

בירושלמי (שם) פריך אמאי לא תנינן גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל בעדיות הא דתנן בפ' האשה שנפלו לה נכסים משנתארסה בית שמאי אומרים תמכור ובית הלל אומרים לא תמכור (כתובות פ"ח דף עח.) ומשני לא אתיא מתניתין אלא דבר שהוא חמור משני צדדין וקל משני צדדים ברם הכא הכל חמור מצד אחד וקל מצד אחד ופריך והתנן והעומר שהוא סמוך לגפה הרי הוא קל לבעה"ב וחומר לעניים [א"ל] שעדיין לא זכו בהן ופריך אף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בהן [א"ל] מכיון שקדשה לזכותה ולזכותו נפלו ומשנתינו לא מצאנו בעדיות אבל פלוגתא דהבקר לעניים ופלוגתא דעומר של ארבע קבין שנויים שם:

משנה ג

ראשי שורות. אינו שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה:

העומר שכנגדו מוכיח. לסוף שורה איצטריך כמו שאפרש:

מודים. בית שמאי ובית הלל דלעיל בתוספתא ואליבא דרבי יהושע ודלא כרבי אליעזר:

תניא בתוספתא העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו ע"ג חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ר' שמעון אומר שניהן אינו שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו פי' נתנו ע"ג חבירו ע"ג עומר אחר שהיה רוצה להוליך שניהם לעיר אלא שלא החזיק בתחתון שזכה בו כשהחזיק בו ובסוטה בריש עגלה ערופה (דף מה.) גרסי' מפני שהוא צף ומפרש התם משום דכתיב בשדך דמשמע בארץ והתחתון מפני שהוא טמון ובעינן דומיא דקציר שהוא בגלוי ועוד מפרש התם טעמים אחרים דמפרשי' טעמא דזכה בו:

משנה ד

זה פניו לצפון וזה פניו לדרום. ונשאר עומר אחד באמצע השורה:

לאחריהם. שהניחוהו זה וזה:

אינו שכחה. לפי ששניהם סמכו זה על זה ושכחו ועוד בירושלמי (הל' ג) דריש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עומרים והתחיל לעמר בעומר השני או שלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו לקחת וחזר ושכח לא הוי שכחה:

יחיד שהתחיל מראש השורה. כגון שיש כאן עשר שורות של עשר עשר עומרים מסודרים בשורות בין ממזרח למערב בין מצפון לדרום ובא היחיד והתחיל מראש השורה ראשון מצפון לדרום אם התחיל והעביר באותה השורה עומר אחד ושכחו הוי שכחה דהניחו לאחריו והוי בבל תשוב אבל אם שכח אחד או שנים בסוף השורה דהיינו לפניו דלא העבירם אלא חזר לו לשורה שניה לא הוי שכחה דכיון שלא העבירם לא קרינא ביה בל תשוב דמה שחזר לשורה שניה אין זה בל תשוב דכיון דשורותיהן יכולות להמנות ממזרח למערב והיינו דקתני לעיל העומר שכנגדו מוכיח עליו שלא ישכח דיכולות השורות ליחשב בענין אחר:

ירושלמי (שם) מנין לראשי שורות א"ר יונה כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך [בשדך] ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים א"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקום שבאת לא תשוב לקחתו עד כדון (דאם) [וכו'] *נילף ראשי שורות עומרים מראשי שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים פי' מה שאתה קוצר ממקום שהתחלת לקצור יש בו דין שכחה למעוטי תחלת שורה שהניחה והתחיל אחריה ויש שכחה בקמה כמו בעומרים כדפרשי' בפ"ד (מ"ו) דמתרבי לה בספרי. עד כדון ראשי שורות קמה דהאי קרא גבי קמה כתיב. ממקום שבאת כשהעביר ושכח שייך ביה לא תשוב לאפוקי סוף שדה שלא בא לשם וכי תימא א"כ מהאי טעמא נמי לא יהא שכחה [אם] שכח שנים בסוף שורה דזה וזה לא העביר לא דמי כלל דמ"מ ראוי להעביר כולן חוץ מסוף שורה דאין עומר משם ולהלן והאי קרא גבי עמרים כתיב הרי למדנו מהני תרי קראי ראשי שורות קמה וסוף שורות עמרים והדר ילפי מהדדי כדמפרש רבי יונה ולא שייך למילף מהכא סוף שורה אלא בשורה יחידה או בשורה אחרונה דהיכא דיש שורות הרבה כשהניח סוף שורה ראשונה וחזר (לו שניה) לשניה הייתי מרבה מלא תשוב אי לאו משום דעומר שכנגדו מוכיח עליו שלא ישכח כדפרשינן:

תניא בתוספתא שדה שעומריה מעורבבין ועימר ושכח אחד מהם אינו שכחה עד שיגמור את כל סביביו והעומר שכנגדו מוכיח כיצד מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר עומרים ועימר אחד מהם צפון ודרום ושכחה הרי זה אין שכחה מפני שנידון מזרח ומערב. הרי זה אין שכחה גרסינן בירושלמי ובתוספתא כתב הרי זה שכחה וטעות סופר הוא:

ירושלמי (שם) [עמר ממזרח למערב מהו שיעשה שכחה נשמיעיניה מן הדא] עמר את הראשון והשני והג' ושכח הרביעי אית תניי תני אם נטל החמישי הרי זה שכחה ואית תניי תני אם שהה ליטול החמישי הרי זה שכחה אמר ר' בון בר חייא מאן דאמר נטל את החמישי [כשיש שם ששי ומאן דאמר אם שהה ליטול החמישי כשאין שם ששי. ועד שלא נטל את החמישי] לא כבר נראה הרביעי לידון כשורה ואת אמר שכחה פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי דמאן דאמר נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהה ליטול לא כשיש בשורה ששה עומרים דכשעימר שלשה והניח שלשה נחשבה שורה השלשה שהניח ונמצא כששהה ואחר כך עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה משום הכי תני אם נטל החמישי שלא שהה ומאן דאמר דאפילו שהה הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר שלשה לא נשתיירו כי אם שנים דאע"פ ששהה קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון ולכאורה שיטה זו כבית הלל דלקמן בפירקין דאמר שנים לעניים ושלשה לבעל הבית:

משנה ה

שני צבורי זיתים. בירושלמי (הל' ד) דייק הא זיתים לא מה בין צבורין לזיתים צבורין גמר מלאכה זיתים אין גמר מלאכה:

הוצני כמו שנעקר הפשתן מן השדה והרי הוא כהוצין:

שני גרגרים. של ענבים:

שלשה לעניים. בירושלמי (שם) מפרש אמר רבי בון טעמא דב"ש (דברים כד) לגר ליתום ולאלמנה יהיה טעמא דב"ה (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם:

משנה ו

אינו שכחה. בספרי נפקא לן מקרא ובירושלמי (הל' ה') נפקא לן מקראי אחריני:

תניא בספרי בפרשת כי תצא לא תשוב לקחתו כולו כאחת וכמה יהיה בו שיערו חכמים בעושה סאתים מיכן אמרו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה פירוש כולו כאחת דבפעם אחת יכול להגביהו על כתפו ולשאתו:

ירושלמי (שם) אמר רבי אלעזר כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו יצא זה שאין אתה יכול לפשוט ידך וליטלו. אית תנוי תני (שם) ושכחת עומר ולא גדיש היך עבידא שכח עומר א' מצדו אין תעבדינה עומר [דברי הכל] שכחה. אין תעבדינה גדיש מחלוקת בית שמאי ובית הלל [שכח שני עמרים בצדו אין תעבדינה עומר מחלוקת ב"ש וב"ה] אין תעבדינה גדיש אין נידון כשורה. פי' שאתה יכול לפשוט ידך וליטול מדכתיב בסיפיה דקרא לא תשוב לקחתו דריש כמו בסיפרי אבל אידך תנא דריש מדכתיב עומר ולא גדיש דאי יש סאתים חשיב גדיש והדר קאמר היך עבידא כלומר מאי בינייהו וקאמר איכא בינייהו שכח עומר אחד קטן בצד עומר של בית סאתים דאם נחשב אותו של בית סאתים עומר הוי קטן שכחה לדברי הכל אבל אם נחשב גדיש הוי האי עומר קטן סמוך לגדיש דפליגי בה בית שמאי ובית הלל עוד איכא בינייהו דלמאן דאמר גדיש אין נידון כשורה דלבית הלל שני עומרים שכחה שלשה אינו שכחה דאם אחד מהן של סאתים אין משלים השורה של שלש לבית הלל ושל ארבע לבית שמאי ובסוף המוכר את הבית (דף עב:) דאמר רבי אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו *אתיא כמאן דאמר גדיש ולר"א נידון כשורה  :

אמרו לו יופי כחו. כדאמר שנים שכחה שלש אינו שכחה:

שהוא כגדיש. ואין שייך שכחה בגדיש:

שהן ככריכות. שיש בהן שכחה כדתניא בתוספתא שני כריכות המובדלות זו מזו שכחה שלש אינו שכחה ב' עומרין המובדלות זה מזה שכחה שלש אינו שכחה:

משנה ז

אינה שכחה. בקמה נמי שייכא שכחה דילפינן שכחת קמה משכחת עומר כדפרישית לעיל בפרק ד' (משנה ו) גבי נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר והכי נמי יליף לה בירושלמי (פ"ד הל' ג):

טופח מין קטנית והוא דק כדתנן בריש כלאים הפול והספיר והטופח ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקין כטופח ואפי' הכי רואין אותן כאילו הן גסין כשאר שעורים דלא מסתבר כלל למימר דשל טופח ממש או אם היא קמה של חטין ונימא רואין כאילו הן שעורים. ותדע מדקאמר בירושלמי (בפירקין שם) שדופות כאילו הן מליאות כאילו היא ענוה של שעורין שהיא גסה ויש בה סאתים דלא הוי שכחה:

ירושלמי (שם) א"ר יונה כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה א"ר יוסי ובלבד שיהיו שבלין היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות שדופות רואין אותן כאילו הן מליאות. פירוש ושכחת עומר בשדה בסיפרי בפרשת כי תצא מרבינן מבשדה שכחת קמה ועבדינן שכחת קמה כשכחת עומר כדפרישית לעיל בפרק ד' (מ"ו):

משנה ח

קמה שלא שכחה מצלת את העומר שבצדה ששכחו ואת הקמה שבצדה שלא יהו שכחה וכי האי גוונא דתנן לעיל בפרק ה' (משנה ב) שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה כמו שפירשתי שם אבל עומר שלא שכחו אינו מציל מן השכחה עומר שבצדו ששכחו וקמה שבצדו ששכחה:

אפי' קלח אחד. שלא שכחו מצלת את העומר הסמוך לו ובתוספתא קא תני דאימתי אמרו קמה מצלת את העומר בזמן שלא ניטלה בינתיים כלומר בין שכחה לזכירה הא אם ניטלה קודם שזכרה הרי זו אינה מצלת:

תניא בתוספתא רשב"ג אומר כשם שהקמה מצלת את העומר כך העומר מציל את הקמה ודין הוא ומה אם הקמה שיפה בה כח העני הרי זו מצלת את העומר שבצדה עומר שהורע כח העני בו אינו דין שיציל את הקמה א"ל רבי מה לקמה מצלת את העומר שהורע כח העני בו יציל עומר את הקמה שיפה כח העני בה בכל הספרים כתובה היא בשיבוש וע"פ הירו' כתבתיה כן דיפה כח העני בקמה יותר מן העומר שהקמה יש בה לקט ופאה מה שאין כן בעומר הלכך ראוי לדון ק"ו דקמה שיפה בה כח העני מצלת עומר מיד עני כל שכן עומר שהורע בה כח העני שיש לו להציל קמה מיד עני ודחו דהאי דקמה מצלת עומר מיד עני משום דהורע כח עני אצל עומר אבל אין עומר מציל קמה מיד עני שהרי ייפה כח העני אצל קמה ומיהו יכול ללמד ק"ו מקמה דעומר יציל את העומר והיינו דקאמר בירושלמי מדברי שניהן מצילין עומר מעומר:

משנה ט

עקורה. תלושה:

ושאיבה עקורה. מחוברת:

אין מצטרפין לסאתים. דלא ניהוו שכחה אלא אם שכחה הוי שכחה ודווקא כששכח שניהם שאם שכח עקורה ולא שכח שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת עקורה שאצלה ודייק בירוש' (הל' ו) הא אם יהיו שתיהן עקורות לבעה"ב כר"ג דאמר לעיל שני עומרים ובהן סאתים לבעל הבית:

וכן באילן. סאה פירות תלושין אצל סאה מחוברין אין מצטרפין והוו שכחה:

והשום והבצלים. סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אין מצטרפין לסאתים קמה והוו שכחה אי נמי סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור וכן סאה בצלים עקורים וסאה בצלים שאין עקורין אין מצטרפין:

רשות העני באמצע. כגון שיש לקט בין סאה לסאה ומיהו באילן לא משכחת לה דאין לקט באילן אלא שכחה ופאה אבל בכרם משכחת לה לפי שיש פרט בכרם:

תניא בתוספתא רבי יוסי אומר *חנניא בן אחי רבי יהושע אומר כל שבאת רשות עני באמצע כגון תבואה והכרם אין אלו מצטרפות וכל שלא באת רשות עני באמצע כגון פירות האילן הרי אלו מצטרפות

ירושלמי (הל' ו') מה עד שתבא ממש או אפי' נראית לבוא נשמעינה מן הדא תבואה והכרם כרם לא על אתר הוא הדה אמרה אפי' נראית לבא פירוש מה לשון בעיא הוא הא דאמר רבי יוסי אם באת אם בשכבר באת או אפי' בראוי ופשיט ליה מברייתא דתוספתא דקתני כרם ואין דרך פרט לבא על אתר ועוד קאמר התם בירושלמי (שם) דהא דקתני מתני' דעקורה ושאינה עקורה אין מצטרפין והוו שכחה כששכח את הקמה תחלה ומסיק רבי יונה תפתר בקוצר שורה ומעמר וכבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העמרים אבל אם שכח העמרים תציל עקורה שאינה עקורה הדא אמרה דבר שהוא ראוי להציל ושכחו הרי היא שכחה ויש ליתן טעם לדר' יונה דכיון דסאה של קמה מציל על סאה של עקורה הרי הוא כקמה שיש בה סאתים ואם שכחה אינו שכחה:

משנה י

שנתנה לשחת. להאכיל לבהמתו:

אלומה. לאסור בה עמרי'  :

אגודי השום. שומין שליקטן לאגוד בהן שאר השומין:

ואגודת השומין והבצלים. היא אגודה של שומין ואגודה של בצלים אם שכחה אינו שכחה דמכיון שאוגדה זכה בה ולא דמי לעמרים האגודים דשייכא בהו שכחה דאגידתן לאוספן לגדיש אבל הני להוליכן לבית ולהצניעם ומיהו לא מסתבר לפוטרן מטעם זה דמ"ש ממנו ולגורן דתנן לעיל בסוף פרק ה' (משנה ח') דלא הוי שכחה דדרך שומין ובצלים שעושין מהם אגודות קטנות וחוזרין ואוגדן כאחת כה' או כו' מן הקטנות וכן נוהגים גם עכשיו ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוי שכחה ולכך חשיב ליה בתוספתא בהדי חותך כריכות ועתיד לעמרן כדפרשינן בסוף פרק ה':

לוף שום ובצלים הטמונים בארץ אין להם שכחה לטמונים אבל לגלוים יש להם שכחה וטעמא דרבי יהודה ורבנן בסוטה (מה.) ובירו' (הל' ז) מחלפא שיטתי' דר' יהוד' תמן אמר לרבות את הטמון בפרק הכונס (דף סא:) דמחייב ר"י טמון באש ובההוא אמר פרט לטמון תמן ונאכל גדיש או הקמה ממשמע שנאמר קמה איני יודע שהגדיש בכלל מה ת"ל גדיש לרבות את הטמון ורבנן תמן אומר הקמה אי השדה מה שדה שבגלו ברם הכא שדך בגלוי פרט לטמון קצירך בגלוי פרט לטמון אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הטמון:

משנה יא

הקוצר בלילה:

והמעמר. בלילה:

והסומא. בין ביום ובין בלילה:

ואם היה מתכוין. ליטול הגס הגס. כיון דמתכוין ליטול הגסים אפילו דקין אין להן שכחה כדמפרש בירושלמי (הל' ח):

על מנת מה שאני שוכח אני נוטל. דהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל: