לדלג לתוכן

רבינו בחיי על שמות א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם וגו' (משלי כה, יב)
שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כה) על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה, ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי טו) מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות, באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע והם היסורים אבל לא יענש בעונש המיתה, ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד אלא יענש בעונש מיתה, וזהו שאמר ימות, כי לא יספיק להיות נשפט במוסר רע, ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת, ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי הם עדי הגוף ותפארתו, וזהו שאמר נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, כאשר יוכיח החכם על אוזן שומעת המשיל אותה תוכחת לנזם וחלי כי הנפש מתפארת ומתיפה בעדי הנזם והחלי. התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע, המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג' כתות והם חכמים פתאים נערים, הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג' כתות כלל, והם לצים כסילים רשעים, לצים הוא שכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתיב (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון, וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו לצנים והיו מקללין אותו הוא שאמר (ירמיה טו) לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. וכסילים הוא שכתוב (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח. אלו הם כתות החלק הנמנע, כתות החלק המחוייב הם החכמים שנאמר (שם ט) הוכח לחכם ויאהבך, כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים שנאמר (שם א) לתת לפתאים ערמה. נערים שנאמר לנער דעת ומזמה, ועקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם, והוא שכתוב (שם כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי בימי הזקנה רחוק הוא להחליף טבעו שכבר הורגל בו, על כן ראוי לו בעודו נער שישמור דברי התוכחת, ועם זה יקנה לנפשו תועלת רבה וזכות גדול, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) במה יזכה נער וגו', ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר הוא שאמר (משלי כב) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יאמר אפילו כשתהיה האולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתיאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו, והוא שאמר שלמה ע"ה (שם יג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, ואמרו במדרש חושך שבטו שונא בנו זה דוד, ואוהבו שחרו מוסר זה יעקב, ללמדך שכל המונע מוסר ממנו לסוף יוצא לתרבות רעה, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו, ויצא לתרבות רעה שנאמר (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקמו לצחק, וכן מצינו בעשו שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ועבר חמש עבירות באותו יום. וכן אדוניה בן חגית היה לו געגועין אצל אביו ולא רדהו שנאמר (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, וכן אבשלום לא רדהו אביו ויצא לתרבות רעה. ושכב עם נשיו וגרם לו להוציאו מירושלים, ולעלות יחף וראש לו חפוי והוא עולה ובוכה, והפיל כמה רבבות מישראל, ואוהבו שחרו מוסר זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת. ומפני שהיה יעקב אבינו ע"ה מוכיח חכם והיו לשבטים אזן שומעת על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם והיו בני אביהם, זהו שכתוב

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. הספר הזה היה ראוי שיתחיל אלה שמות בלא וא"ו כספר אלה הדברים, אבל בא אות הוא"ו לחבור ענין, כי הענין מחובר למעלה בסדר ויגש אליו ששם הזכיר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, ובא ללמד כי הענין אחד אע"פ שהם שני ספרים ומנאן שם בחייהם חזר ומנאן כאן לאחר מיתתם וזה למעלה וכבוד להם, וכדי להודיע חבתם כמאמרם ז"ל שנמשלו ישראל לכוכבים שמוציאם במספר ומכניסן במספר, שנאמר (ישעיה מ) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, לפיכך מזכיר שמותיהן תדיר וכופל אותם הכל בדרך חבה כשם שמצינו ה' פעמים ישראל בפסוק אחד.

הבאים. לשון רבוי מלשון (ישעיה כז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, ולפי שלא ירדו למצרים רק שבעים נפש והקב"ה צוה בהם את הברכה כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד לכך הזכיר בהן לשון הבאים המעיד על רבוי זרעם. מצרימה. היא המדינה עצמה כי מצרים שבכתוב הכונה בו ארץ מצרים וזה הכתוב מעיד על זה (במדבר כ) וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים, ולא אמר ונשב שם, כי ירידת האבות אל המדינה עצמה והתישבותן של ישראל בארץ מצרים, וכן אמר ה' ליעקב (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה היא המדינה עצמה אשר שם הבירה למלך אבל לא נתישב שם כי אם בסביבותיה שנאמר וישב ישראל בארץ מצרים. את יעקב. עם, כמו את השמים ואת הארץ, על דרך הקבלה, וכן (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. איש וביתו באו. על דרך הפשט בא הכתוב ללמדנו כי לא נשאו השבטים מבנות מצרים כי עם נשותיהם באו שם, וע"ד הקבלה איש וביתו באו, איש על שם שכתוב (שמות טו) ה' איש מלחמה וביתו ובית דינו, ונרמז בכאן שארז"ל גלו למצרים שכינה עמהם.

ובמדרש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה והלא היום שמונים שנה באו, אלא כל שמונים שנה שהיה יוסף חי לא שעבדום ומשמת יוסף נתנו עליהם עול כבד שנאמר וישימו עליו שרי מסים לכך כתיב הבאים כאלו אותו היום באו.


ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן ובנימן. הזכיר הששה הראשונים שהם בני לאה כסדר תולדותם, והיה ראוי שיזכיר לבנימן אחרון לכל אחיו כי הוא הקטן שבכלן, ומה שהזכירו שביעי מפני שהעולם השפל נחלק לשבעה אקלימים והאקלים השביעי הוא ארץ ישראל שהוא אמצע הישוב והיא הנקודה מזוגה מקור וחום יותר משאר הארצות מפני שהיא אמצעית לקצוות, ועל כן נכתב בנימן שביעי לרמוז על בית המקדש שבאקלים שביעי שהוא בחלקו של בנימן, ואע"פ שחכמי המחקר שסדרו האקלימים כתבו בקצת חבוריהם שארץ ישראל באקלים הרביעי הכל הולך אל מקום אחד, כי כיון שהארץ היא הנקודה ויש ג' אקלימים מכאן וג' אקלימים מכאן הנה היא רביעית לכל ג' וג' והיא אמצעית והיא שביעית וזה דמיון יום השבת שהוא אמצעי לימות השבוע והוא יום שביעי, ולא הוצרכו רז"ל להודיענו שהמאורות נתלו ביום רביעי כי אם לפרסם מעלת השבת.

וידוע כי ערב שבת מתחיל מיום רביעי, וכאשר תחשוב יום רביעי חמישי וששי מלפני השבת ויום ראשון ושני ושלישי מאחרי השבת הנה שבת שהוא שביעי אמצעי גם רביעי לכל השלשה. וכן בית המקדש שבאקלים הזה אמצעי ושביעי, והזכיר יוסף באחרונה לשני טעמים האחד כדי שלא ישתררו בני הגבירות על בני השפחות, ועל כן נכתבו דן ונפתלי גד ואשר שהם בני השפחות באמצע בין בנימן ויוסף, והשני מפני שיוסף היה גדול שבכלן במעלה וכבוד לכן הזכירו באחרונה דרך שפלות, כי כן דרך הצדיקים כל זמן שהקב"ה מוסיף להם כבוד וגדולה הם מוסיפים בעצמם שפלות וענוה, שכן מצינו ביהושע בן נון אחר שסמך משה רבינו ע"ה את ידיו עליו ונתמנה פרנס על ישראל בחייו של משה מה כתיב שם (דברים לב) וידבר משה את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון, הזכיר הכתוב הושע ללמדך שלא נתגאה בסבת מעלתו אלא השפיל את עצמו.

ובמדרש ראובן שמעון לוי ויהודה, כל השבטים כלן על שם הגאולה נקראו, ראובן (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, שמעון(שם ב) וישמע אלהים את נאקתם, לוי (זכריה ב) ונלוו גוים רבים אל ה', יהודה (ישעיה יב) אודך ה' כי אנפת בי, יששכר (ירמיה לא) כי יש שכר לפעולתך, זבולן (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך, בנימן (ישעיה סב) נשבע ה' בימינו, דן (בראשית טו) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, נפתלי על שם (שיר ד) נפת תטופנה שפתותיך, גד על שם (במדבר יא) והמן כזרע גד הוא, אשר על שם (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ, ויוסף על שם (ישעיה יא) יוסיף ה' שנית ידו, כך דרשו בתנחומא וי"ב שבטים אלו מפני שעתידין שיעלו לששים רבוא בגאולת מצרים תמצא ראשי אותיות שלהן עולים ששים רבוא פחות ג' אלפים ואין לוי בכללם שאינו בכלל פקודי בני ישראל,

וכך דרשו בפסיקתא אם מבקש אתה לידע כמה מנינן של ישראל טול ראשי אותיות השבטים ואתה יודע מנינם, רי"ש של ראובן מאתן אלפין, שי"ן של שמעון תלת מאה אלפין, נו"ן של נפתלי חמשין אלפין, וכן כל השאר נמצא שעולים ששים רבוא פחות ג' אלפים, ואותם ג' אלפים שהם חסרים הם שנפלו בעגל, ובתנחומא דרשו כן בפרשת כי תשא.


ויהי כל נפש. בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם נפש כענין שכתוב (ויקרא ד) נפש כי תחטא, שבאורו על גוף האדם כי החטא איננו מצד הנפש, וכן בכאן הכונה בנפש שהוא גוף, וע"כ אמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף, עם יוסף שהיה במצרים, וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש, ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות, זהו שאמר ויוסף היה במצרים, הזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל.


"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" - ראובן נולד בי"ד בכסלו ומת בן קכ"ח שנים. שמעון נולד בכ"א בטבת ומת בן ק"כ שנים, לוי נולד בי"ו בניסן ומת בן קל"ז שנים, יהודה נולד בט"ו בסיון ומת בן קי"ט שנה, דן נולד ט' אלול ומת בן קכ"ה שנים, נפתלי נולד ה' בתשרי ומת בן קל"ג שנה, גד נולד בי' במרחשון ומת בן קכ"ה שנים, אשר נולד כ' בשבט ומת בן קכ"ו, יששכר נולד בי' באב ומת בן קכ"ב שנה, זבולן נולד ז' בתשרי ומת בן קי"ד שנה, יוסף נולד אחד בתמוז ומת בן ק"י שנה, בנימן נולד י"א במרחשון ומת בן ק"ט שנה. באדר ובאייר לא נולדו נשתיירו לאפרים ומנשה מצאתי במדרש תדשא (פרק ח עיי"ש).

"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" - דרשו רז"ל, אף על פי שמת יוסף, אלהיהם קיים, שנאמר "וימת יוסף", וסמיך ליה "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו במאד מאד", למדך הכתוב שקודם השעיבוד נשתלחה בהם ברכה זו, שריצה ועצימה, ואחר שהתחיל השעיבוד נפחת מהשריצה והעצימה ונשאר בהם הפריה והרביה, וזהו שאמר "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ".



ובמדרש ובני ישראל פרו וישרצו, פרו מאי רבותייהו ת"ל וישרצו ששה בכרס אחד, כשרצים הללו, יכול נמוכים כשרצים ת"ל וירבו בעלי קומה, יכול חלשים ת"ל ויעצמו. במאד מאד, במאד בעולם הזה מאד בעוה"ב שנאמר (ישעיה מט) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה.


ויקם מלך חדש. נחלקו רז"ל בזה יש מהם שאומרים חדש ממש ויש אומרים שנתחדשו גזרותיו. ונראה לפרש כי המלך הזה נולד בזמן שהיה יוסף בבית האסורים הוא שכתוב עליו (בראשית מ) יום הולדת את פרעה, כלומר יום שנולד בו פרעה כי קרא המלך שם בנו כשמו, ויהיה כדברי האומר חדש ממש וזהו שאמר אשר לא ידע את יוסף כי לא ידעו ולא הכירו כלל כי הוא בן המלך הראשון הזקן.

ובמדרש אשר לא ידע את יוסף, כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה שהרי כתיב אשר לא ידע את יוסף ובסוף אמר (שמות ה) לא ידעתי את ה', משל למה הדבר דומה לאדם שרגם איקונין של דוכוס אמר המלך התיזו את ראשו למחר עושה בי כן, והמדרש הזה נוטה למי שאומר נתחדשו גזרותיו.


הבה נתחכמה לו. יש חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה והחכמה בעניני ערמימות היא חכמה רעה, וזה התחכמות לא חכמה כי לא אמר הבה נחכמה ואמר הכתוב (קהלת ז) אל תתחכם יותר, הזהיר על ההתחכמות הזה שהוא מן החכמה הזאת, כי לא אמר אל תחכם יותר, וההתכחמות הזה הוא שבאו עליהם המצריים בעלילות, תחלה בממונם הוא שכתוב וישימו עליו שרי מסים, העלה עליהם מס כבד והיה מראה להם כי אין זה מצד איבה כי דרך מלכי הארץ להטיל מס על אנשיהם, ואח"כ גזר עליהם שעבוד בגופן הוא שכתוב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו זהו שאמר בפרך, והפרך הזה הוא שהיו מעבידים אותם שיביאו העפר ויעשו החומר והלבנים ושיבנו הבנין ולא היו נותנין להן אלא התבן ואחר כך הוסיף בגזרה ומנע מהם התבן שנאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו, ואח"כ הוסיף בגזרה ומררו את חייהם בעול כבד ונמאס יותר מזה, וזה שכתוב וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, כלומר מלבד עבודת פרך שהזכיר בכתוב הראשון שהיא עבודה קשה בחומר ובלבנים עוד מררו את חייהם בכל עבודה בשדה, והעבודה בשדה היא חפירת המקומות בשדותם והוצאת הזבלים, וזהו שאמר את כל עבודתם, כלומר מלבד עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.

והנה פרעה הרשע כוון בכל מיני ענוין אלה להתיש כחם של ישראל ולהמעיט זרעם שלא יפרו וירבו שהרי היגיעה מתשת כחו של אדם וממעטת הזרע, ולפי שראה שלא היו מתמעטין בכל זה אבל היו מתרבין כמו שנאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה, לפיכך גזר עליהם הריגה, וידוע כי אלו רצה לצוות להרגם כאחד היה אפשר לו זה, אבל מפני שיהיה הענין בגידה גדולה שיהרוג מלך את אנשיו אשר באו לדור בארצו על אמונתו ותהיה זאת למלך לחרפה בתוך העמים, על כן לא רצה להרגם בפרהסיא אבל רצה להתחכם עליהם להאבידם בסתר ובחשאי ושלא יודע החמס הנעשה בהם, ולפיכך צוה הדבר לשתי הנשים המילדות שיהרגו את הזכרים על האבנים וזהו שכתוב ויאמר מלך מצרים למילדות וגו' אם בן הוא והמתן אותו, וצוה עליהן שיסתירו הענין ולא יגלה זה לשום אדם כדי שיהיה הדבר סוד מן הכל אין צריך לומר מן המצריים אשר יחוש להם יותר אלא אפילו מישראל ואפילו היולדות אמות הילדים בעצמן, שהרי אפשר למילדת לטעון ליולדת כך נולד מת. וכאשר ראה פרעה שגברה על המילדות יראת ה' יתברך יותר מיראת המלך והיו מחיות את הזכרים וההתחכמות הזה לא שוה לו הוצרך לגלות הענין למצריים וזהו שכתוב ויצו פרעה לכל עמו וגו', ועדיין ישראל לא היו יודעים בזה כלל כי כשהיה ישראל אבי הילד מתרעם אל המלך או אל השופט אומרים לו הבא עדים ואעשה לך נקמה, ואח"כ נתפרסם הענין לכל העולם ואפילו לישראל והיתה הגזרה גלויה לכל המצריים היו נכנסים בבתים במצות המלך ומחפשים הילדים בלילות פן יצפינו אותם אמותיהם וזהו שכתוב ולא יכלה עוד הצפינו וגו', למדך הכתוב שכל אשה ואשה מנשי ישראל חדשי עבורה נודעים למצריים החוקרים מצד המלכות כי יחקרו הדבר ודבר לא יכחד מן המלך והיו באים במלאת ימיה ללדת עד שאלו רצתה להצפין את בנה אין לה רשות.

והנה כל ההתחכמות הזאת שעשו בנסתר ובנגלה לא הועיל להם כלום והיתה הברכה משתלחת בזרעם ברבוי גדול כצמח השדה, הוא שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכן אמר הנביא (יחזקאל טז) רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי, ואע"פ שהשליכו בניהם ליאור הנה המושיע נצל בסבה מאת ה' יתברך כי לה' התשועה וההצלחה וכל הסבות מאתו, והוא יתברך הפר עצתם והאביד חכמתם כענין שכתוב (ישעיה מד) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. וכמו כן יארע לנו בגלותנו זה בכל דור ודור חושבים עלינו מחשבות רעות והם מתחכמים להאבידנו מן העולם, ואין לאל ידם כי לא כן מחשבות הש"י וכמו שדרשו רז"ל וכאשר יענו אותו כן ירבה אמר הקב"ה אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה.

ואמרו במדרש תהלים (מזמור ט) למנצח על מות לבן, האויב תמו חרבות לנצח, שאל פליפוס את רבי אלעשא לא כך אמר הנביא (מלאכי א) כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' אלהים המה יבנו ואני אהרוס, וכל מה שבנינו קיים, אמר לו לא דבר הכתוב כנגד הבנין אלא כנגד העצות שכל זמן שאתם יושבים בכל שנה ושנה וחושבים לכלותנו הוא הורס עצתכם, אמר לו חייך כך הוא אנו יושבין בכל שנה ושנה לכלותכם ואתי חד סב מבטל לן. וכשם שהרעו המצריים לישראל תחלה בממונם ואחר כך בגופם כך מדד להם הקב"ה מדה כנגד מדה ונפרע מהם תחלה בממונם הוא שכתוב (שמות ט) וימת כל מקנה מצרים, ואחר כך נפרע מגופם שנאמר (שם) כי היה השחין בחרטמים ובכל מצרים אחר כך נפרע מהם במיתה שנאמר (שם יב) כי אין בית אשר אין שם מת.

ובמדרש הבה נתחכמה לו לעם, הבה נתחכמה לו למלכו של עולם, אם נשרפם הם בני אברהם שנצל מכבשן האש, אם נהרגם הם בני יצחק שנצל מן החרב, אם נסקלם באבנים הם בני יעקב שנתעלה באבן, שנאמר (בראשית מט) משם רעה אבן ישראל, ועוד מלכותם נמשלה לאבן, שנאמר ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלאת כל ארעא, אלא נשליכם במים שהרי נשבע שלא יביא מבול לעולם לפיכך הטביעם במים שנאמר (שמות יח) כי בדבר אשר זדו עליהם בתבשיל שבשלו בו נתבשלו, וכן אמר הנביא (ישעיה סו) גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם.

ועלה מן הארץ. כנה הכתוב כי היה לו לומר ועלינו.

ובמדרש ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה עולים זהו ועלה מן הארץ מתוך הירידה עליה, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים מד) דבקה לארץ בטננו וכתיב בתריה קומה עזרתה לנו.


וימררו את חייהם. הנפש המדברת שהיא חיי הגוף כלשון (תהלים קג) הגואל משחת חייכי.

גם יתכן שתהיה הכונה על הקב"ה שהוא חיי הנפש ומזה לא אמר הכתוב וימררו את נפשם, ואין לתמוה ע"ז שהרי בפירוש דרשו רז"ל כי לי בני ישראל עבדים, כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה, ויותר מזה מצינו מקרא מלא (ישעיה סג) בכל צרתם לא צר וכתיב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה.


ויאמר מלך מצרים, ויאמר בילדכן. שני פעמים ויאמר מפני אריכות הלשון. או יהיה ויאמר האחד ספור הענין למילדות, השני אזהרה וצווי להן שיעשו כן. וטעם על האבנים המשבר שכורעות שם לילד נקרא אבנים על שם שירכותיה של יולדת מצטננות כאבנים, וכן נקרא משבר על שם שאבריה משתברים וכן תרגומו מתברא. ומלת האבנים יש להבין בו ה"א בנים ומזה דרשו רז"ל ששה בכרס אחד. ועוד תרמוז מלת האבנים מקום האבנים שהיא ה"א הראשונה שבשם וכבר הזכרתי מזה בפסוק (בראשית לח) והיה בכזיב.


ויעש להם בתים. לשתי המילדות האלה הם יוכבד ומרים בתה, נקראת יוכבד שפרה שמשפרת הולד ונקראת מרים פועה על שם שפועה את הולד,

ובאור הכתוב על דרך הפשט ויהי כאשר יראו המילדות את האלהים יותר מיראת המלך והיו מחיות את הזכרים ויעש להם בתים לישראל כלומר שהושיב להם שומרים והעמיד בית מצרי אחד בין שני בתים של ישראל כדי שלא יוכלו להסתיר הילדים מהם, וכן (שמות טו) ותען להם מרים חוזר לישראל לא לנשים היוצאות אחריה, ויש שפירשו בתים בתי כלאים שיהיו סגורות שם לעולם.

וע"ד המדרש ויעש להם בתים, ברכם בבתי אבות, בתי כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים. וכן כתיב (תהלים קלה) בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה', ולפי המדרש הזה אין מלת ויעש חוזרת לפרעה רק אל האלהים, ומה שהזכיר ויצו פרעה ולא אמר ויצו לכל עמו, מוכיח על זה כי מלת ויעש חוזרת להש"י, ועל כן הוצרך להזכיר שם פרעה, ותחזור מלת להם למילדות, והיה לו לומר להן כי כן משפט הלשון בנקבות, וכן הזכיר למעלה ויאמר להן מדוע עשיתן, אבל מצינו כי הוא דרך הכתובים במקומות, כי כן מצינו (שמות ב) ויבאו הרועים ויגרשום, ואחר כך הזכיר ויושיען וישק את צאנם,

ואולי הטעם הזה כי המילדות האלה נתן להן הכתוב מעלת הזכרים בשכר המצוה שהן מתעסקות בה להחיות הזכרים, ולכך הזכיר בהן ב' לשונות לשון נקבה ולשון זכר, פעם להם פעם להן. ועוד מפני ששבט לוי כולל הכהונה והלויה שהם כנגד הרחמים והדין והבן זה.