לדלג לתוכן

רבינו בחיי על בראשית טו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


אל תירא אברם אנכי מגן לך. יתכן לפרש כי הבטיחו בכתוב הזה על ג' דברים, האחד שהבטיחו מפחד המלכים שהרג, ואין אומרים אל תירא אלא למתירא, כי מתירא היה מבני המלכים פן יקחו ממנו נקמת אביהם, ועל כן אמר אנכי מגן לך, כלומר מפחד המלכים. והשני שהבטיחו בבשורת הבן, והוא שאמר שכרך הרבה, והיה ראוי לומר שכרך רב, והוסיף שתי ההי"ן כי מבין שתיהן נולד יצחק ה"א בשרה וה"א באברהם, וזו היא הבטחת העוה"ז. והשלישי הבטחת העוה"ב ממה שהוסיף מאד שהוא רמז לעה"ב, כענין שכתוב (איוב לה) ולא ידע בפש מאד, כי אליהוא תפשו לאיוב בהיותו כופר בהשגחה והיה אומר לו כי הוא מונה תמיד כל היום יסוריו ומכאוביו, ולא היה יודע המנוחה הרבה המעותדת לצדיקים לעוה"ב. ובעבור שג' הבטחות הללו האחת מפורשה והשתים ברמיזה, ואברהם הלך אחר הנגלה, ולא הבין הרמז הנכלל בדבריו של הקב"ה, על כן הוצרך לשאול מה תתן לי, כלומר מה יהיה שכרי אחר שאין לי בנים ואנכי הולך ערירי, יחידי בלא בנים מלשון (ירמיה יז) כערער בערבה, ואין יוצא ואין בא בביתי זולתי אליעזר איש נכרי שלקחתי מדמשק לא מבית אבי ולא מארצי, ואז פירש לו הקב"ה השתים שרמז, הבטחת העולם הזה הוא שאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, הבטחת העוה"ב ממה שאמר הוא יירשך, כי הוא שמו של הקב"ה שאתה תהיה ירושתו, כענין (שמות לד) ונחלתנו, וזה מבואר.

וכתב הרמב"ן כי מה שאמר והנה דבר השם אליו לאמר, שלא הספיק לגמור והנה בן ביתי עד שבא אליו דבר השם פתאום לא יירשך זה.


ויוצא אותו החוצה. אין דרך העולם לראות הכוכבים מתוך הבית עד צאתם חוץ לבית, והזכיר הלשון הזה באברהם לפי שהתנבא עד עתה מתוך המדרגה הנקרא בית אל וקראה דוד ע"ה (תהלים מה) כבודה בת מלך פנימה, לכך הוצרך להזכיר עתה לשון ויוצא. ודעת רז"ל שהוציאו חוץ מן המערכה, וכן דרשו ויוצא אותו החוצה, אמר לו צא מאצטגנינות שלך. הבט נא השמימה, אין לשון הבטה אלא מלמעלה למטה, וכענין שכתוב (שם פ) הבט משמים וראה, וכתיב (שם קב) ה' משמים אל ארץ הביט, ודרשו רז"ל שהגביהו למעלה מן הכוכבים והמזלות והיו הכוכבים ומזלות מדרס לרגלו.

ולפי דעתי זהו באור (ישעיה מא) צדק יקראהו לרגלו, על כוכב צדק, ומכאן הוכיחו ז"ל אין מזל לישראל כי הם למעלה מהם. וכן אמרו במדרש (שיר ח) ברח דודי ודמה לך לצבי, זה אברהם שנקרא אוהבי. על הרי בשמים, אל תקרי בשמים אלא בשמים. ואמרו אין מזל לישראל, באור הדבר בכלל ישראל, אבל בפרטם יש מזל לכל אחד ואחד, שהרי חכמת המזלות חכמה גדולה ומפוארה היא, אין רז"ל מכחישין אותה כלל.

וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם. כלומר וספור הכוכבים אם אתה יכול לספור אותם, כה יהיה זרעך ברבוי עצום ככוכבים הללו אשר לא יספרו מרוב. ויכלול עוד כה יהיה זרעך במדרגות החכמה, כי כשם שיש בכוכבים מי שאורו מזהיר ומבהיק יותר מחבירו, ומדרגותיהם חלוקות זו למעלה מזו באורה ובהשגה, כך עתידין חכמים שבישראל שיהיו מדרגות חלוקות, אור תורתו של זה למעלה מאור תורתו של זה, והשגתו של זה. למעלה מהשגתו של זה.

ויכלול עוד 

כה יהיה זרעך במדרגות השכר והתענוג הנצחי לעולם הבא, כי יש שכר לנשמות הזוכות מדרגות חלוקות זו למעלה מזו, וחופה למעלה מחופה, ואורה למעלה מאורה, וכן דרשו רז"ל בספרי לשבע שמחות פניהם של צדיקים דומות לע"ל, לחמה ללבנה לרקיע לכוכבים לברקים לשושנים למנורת בהמ"ק.

והאמין בה'. האמין ענין הבשורה כי נכון הדבר לפני האלהים.

ויחשבה לו צדקה. ויחשבה אברהם להקב"ה ל צדקה כי השי"ת יעשה זאת בצדקתו לא בזכות אברהם כן פירש הרמב"ן ז"ל.

ואפשר לפרש ויחשבה לו הקב"ה לאברהם האמונה במחשבה כאלו עשה צדקה במעשה:


אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'. פי' הרמב"ן ז"ל מעת אשר הוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת, והנה עתה לא גזר שיתננה לו אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננה לו, ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אע"פ שאמר פעמים לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו הזרע ולכן אמר במה אדע כי אירשנה, ואינו שואל האות וגם הקב"ה לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למונעה מהם או שמא יעשו הכנענים תשובה, והש"י כרת עמו הברית הזה שיירשנה עכ"פ:

ובמדרש אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים בשעה שנולד אאע"ה עמד כוכב אחד ממזרח ובלע ד' כוכבים לארבע רוחות השמים. אמרו חכמיו לנמרוד בן נולד לתרח בשעה זו שעתיד לצאת ממנו אומה שתירש העוה"ז והעוה"ב אם רצונך ינתן לאביו מלא ביתו כסף וזהב ונהרגהו, מיד שגר נמרוד אצל אביו אמר לו בן נולד לך אמש עכשיו תנהו לי ונהרגהו ואתן לך מלא ביתך כסף וזהב, אמר לו תרח אמשול לך משל למה הדבר דומה לסוס אחד שאמרו לו נחתוך את ראשך ונתן לך בית מלא שעורים, אמר הסוס להם שוטים אם תחתכו את ראשי מי יאכל השעורים, ואתם אם תהרגו את בני מי יירש הכסף והזהב, השיב לו המלך מדבריך אני מכיר שבן נולד לך, אמר לו תרח בן נולד לי ומת א"ל על חי אני אומר לך ולא על מת, מה עשה תרח החביא את בנו במערה שלש שנים זמן לו הקב"ה שתי חלונות מן האחד יוצא שמן ומן השני סלת, כשהיה בן שלש שנים יצא מן המערה הרהר בלבו מי ברא שמים וארץ ואותי התפלל כל היום כולו לשמש ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח, כשראה הירח והכוכבים סביב הירח אמר זהו שברא השמים והארץ ואותי והכוכבים הללו שריו ועבדיו, עמד כל הלילה בתפלה לירח, לבקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח אמר אין ביד אלו כח, אדון יש עליהם אליו אתפלל ואליו אשתחוה, הלך אצל אביו אמר לו אבי מי ברא שמים וארץ ואותי, א"ל אביו אלהי ברא שמים וארץ וכל אלה, א"ל אברהם הראני אלהיך שמא יש בהם כח לברוא את כל אלה, מיד הביא ע"ז שלו והראהו אלהיו, חזר אברהם לאמו וא"ל אמי עשי לי תבשילין נאים וטובים ואביאם לאלהי אבי אולי יקבלו ממני קרבני, מיד עשתה לו אמו תבשילין נאים וטובים והביא לאלהי אביו ונתן לפני הגדול שבהם ואין קול ואין עונה, חזר לאמו א"ל עשי לי תבשילין נאים וטובים מן הראשונים עשתה לו והביאם לפני ע"ז של אביו ואין קול ואין עונה, מיד שרתה עליו שכינה וקרא עליהם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו מיד נטל אש ושרפם והוציא הגדול שבהם לחוץ ונתן האש בידו, כשבא אביו לביתו ומצא אלהיו שרופים אמר לאברהם בני למה שרפת את אלהי אמר לא שרפתי אלא הגדול שבהם קצף עליהם ושרפם, א"ל בני שוטה וכי יש בהם כח או יש בהם רוח חיים שהם יכולין לעשות כל אלה והלא אני עשיתים מעץ, א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ואם אין בהם כח למה אמרת לי אלהי ברא שמים וארץ, מה עשה תרח הלך אצל נמרוד וא"ל בני שרף את אלהי ואלהיך באש, שלח נמרוד בשביל אברהם וא"ל למה עשית כן, א"ל אני לא עשיתי כן אלא הגדול, א"ל נמרוד וכי יש בהם רוח חיים שיכולין לעשות כן א"ל ישמעו אזניך מה שאתה מדבר בפיך ואם אין בהם כח למה תניחו למי שברא שמים וארץ ותשתחוו לעץ, א"ל אני בראתי שמים וארץ בכחי, א"ל אברהם אתה יכול לבראות כשיצאתי מן המערה ראיתי השמש יוצא במזרח ושוקע במערב עשה אתה שיצא במערה וישקע במזרח ואשתחוה לך ואם לאו מי שהגביר את ידי לשרוף את האלילים הוא יגבירני ואהרוג אותך, אמר נמרוד לחכמיו מה יהא דינו של זה א"ל זהו שאמרנו עליו עתידה אומה לצאת ממנו שתירש העוה"ז והעוה"ב ועתה כמשפט הזה שעשה כן יעשה לו מיד השליכוהו לתוך כבשן האש, באותה שעה נתמלא עליו הקב"ה רחמים והצילו שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים:


במה אדע כי אירשנה, באיזה זכות. אמר לו בזכות הקרבנות, זהו שאמר קחה לי. ושמות אלו אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א אחריו, והכוונה אדון אשר בך הרחמים, כי אברהם לא התנבא במדת רחמים כמשה אלא באל"ף דל"ת, הוא אל שדי, ומה שנקוד יו"ד ה"א אחריו בנקוד אלהים, כבר ידעת שהשם הנכתב אין, רשאין להזכירו אלא בכנוי אל"ף דל"ת או בכנוי אלהים, כשהוא לבדו נזכירנו בכנוי אל"ף דל"ת, והסימן בזה (חבקוק ב) וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, שלא להזכירו אלא בהיכלו, וכשהוא עם אל"ף דל"ת נזכירו בכנוי אלהים, והכוונה בזה אל הרחמים.


קחה לי. היה ראוי לומר קח לי עגלה משולשת, או קח לך, כמו קח לך מכל מאכל, כי הלקיחה הזאת לתועלת אברהם ולהבטיחו על מתנת הארץ. אבל יתכן לפרש קחה לי לשמי, כלומר לשם המיוחד. וכבר ידוע מאמר רז"ל בכל הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים ולא אלהיך, אלא השם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. וכן נאמר בקרבנות (במדבר כח) תשמרו להקריב לי במועדו. ותוספת ה"א של קחה כתוספת ה"א המזבחה. וכבר ידעת כי הוא המקבל תחלה והוא הנקרא צדק, ואמר הכתוב (דברים לג) שם יזבחו זבחי צדק, וכלל הענין הה"א תחלה, ומשם ומעלה מעלוי לעלוי עד הסבה העליונה, וזהו באור קחה לי, ואמר ויקח לו להורות כי עשה כאשר נצטווה והקריב לשמו יתברך.

ואת הצפור לא בתר. מה שבתר הבהמות ולא העופות. לפי שהבהמות רמז לעובדי אלילים שנמשלו לבהמות שנאמר (תהלים כב) סבבוני פרים, וכתיב (דניאל ח) האיל אשר ראית, וכתיב (שם) והצפור השעיר, והם עתידים להיות כלים, אבל ישראל נמשלו ליונה, שנאמר (שיר ה) יונתי תמתי, וכתיב (שם ב) יונתי בחגוי הסלע, וישראל יהיו קיימים לעולם, ועל כן לא בתר העופות.

וירד העיט על הפגרים. זה היה רמז שיבואו האומות לבטל הקרבנות, וזרעו של אברהם יבריחום, זהו שאמר וישב אותם אברם.


והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. נרמז לו בכאן שעבוד ארבע מלכיות, שכן דרשו רז"ל, אימה זו בבל, חשכה זו מדי שהחשיכו עיניהם של ישראל בצום ותענית, גדולה זו יון, נופלת עליו זו אדום.

וכתב הרמב"ן ז"ל, מצא הנביא בנפשו אימה ואח"כ בא ב חשכה, ואח"כ גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו. והיה הענין הזה לאברהם כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו אחזת עולם, אמר לו כמשייר במתנתו, כי ארבע מלכיות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בע"מ אם יחטאו לפניו. ואחרי כן הודיעו בבאור גלות אחרת שיגלו תחלה, זהו גלות מצרים שכבר נענש בו, עד כאן.


ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'. ע"ד הפשט באורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה יהיו ימי העבדות והענוי.

והחכם רבי אברהם אמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, בעבדות וענוי, עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה. ולפי זה הודיעו קץ הגאולה, והודיעו כמה ימי הגלות.

ארבע מאות שנה. טעם המספר הזה בגלות מצרים לא נודע ואחד ממפרשי התורה אין מגיד ואין משמיע בזה דבר.

אמנם אם תדקדק תמצא כי המספר הזה נזכר ברוב המקומות אצל עין הרע, כי עין רע מספרו ארבע מאות ואות תי"ו תכלית כל האותיות וכן עין הרע מכלה הכל, ולפי שנתוסף באברהם אות ה"א שהיא מדה"ד לכך שלטה בו עין הרע שהוא מכח הדין שנגזר על זרעו להשתעבד ארבע מאות שנה כמספר עי"ן הר"ע לפי ששלטה בו עינו של שטן, וזהו שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כלו' זרעך הנולד מבין שני ההי"ן שהם מדה"ד ושלטה בו עין הרע שהוא מכח הדין לכך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וכן תמצא בעפרון החתי שהיה לו עין הרע וכן עפרו"ן בגמטריא עי"ן ר"ע כמו שהזכיר ארבע מאות. וכן תמצא בעשו המתפרנס ממדתו של יצחק שהוא מדה"ד שהיה לו עין רע, ודרשו רז"ל (בראשית ל"ב) ורוח תשימו בין עדר ובין עדר למה אמר יעקב כן כדי להשביע עינו של אותו רשע וכתוב בו וארבע מאות איש עמו.

ומצאתי בבראשית רבה (דניאל ז') ואלו עיינין כעיני אנשא בקרבא דא. זו מלכות ארם שהיא מכנסת עין הרע בממונו של אדם:


וגם את הגוי אשר יעבודו. כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו וגם אע"פ שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם אעפ"כ אשפוט את הגוי אשר יעבדו על אשר יעשו להם ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי, והטעם כענין שכתוב (זכריה א') קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על כל הגוים אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, ואמר (ישעיה מ"ז) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך, וכן אירע במצרים שהשליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם וכ"ז תוספת על הנגזר ואין זה בכלל ועבדום וענו אותם אבל היה עקירתם לגמרי וע"כ נענשו ונתבקש מידה מה שהוסיפו על הנגזר, וז"ש דן אנכי כלומר אביאם במשפט אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפור על הנגזר, זהו שאמר יתרו (שמות י"ח) כי בדבר אשר זדו עליהם כי הזדון אשר עשו במים הביא עליהם העונש במים.

ותדע כי אם נגזר על ראובן שיהרג ונכתב ונחתם עליו בראש השנה כן לא ינקה ההורג אותו אע"פ שעשה הנגזר כי הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד ההורג יבוקש, אבל כששמע הגזרה מפי נביא וקם והרגו לעשות רצון הקב"ה ומצותו כמו שגזר עליו אין בזה חטא אבל יש לו זכות בדבר, כענין שמצינו ביהוא (מלכים ב') יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני בכל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, אבל אם לא שמע הגזרה והרגו דרך שנאה או כדי לשלול אותו יש עליו עונש כי בודאי לחטא ולעברה נתכוון, ופסוק מלא הוא (ישעיה י') הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי (שם) בגוי חנף אשלחנו וגו', (שם) והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב וגו', למדך הכתוב שהקב"ה גזר בישראל השבט והמטה ההוא כדי להצר אותם ואעפ"כ הענישו לבסוף דכתיב (שם) אפקוד על פרי גדל לבב וגו', שאע"פ שהיה מעשה זה נגזר לא היתה כוונתו לקיים מצות השי"ת וגזרתו כי אם דרך שנאה וכדי להגדיל מעלתו ולהרחיב מלכותו, וכן היה הענין בעצמו בנבוכדנצר שכל הנביאים פה אחד יקראוהו להחריב את ירושלים והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא דכתיב (ירמיה ל"ב) הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדנצר מלך בבל והציתו את העיר הזאת באש, ומצינו שנענש בענשו של סנחריב שלכך השוה אותם הכתוב שנאמר (שם כ') לכן כה אמר ה' הנני פוקד על מלך בל ועל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור, ע"כ כוונת הרב ז"ל עם קצת לשונו.

ויש לך לדעת כי כשנכרת לאברהם הברית הזה של בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, ואע"פ שכתוב בתחלת הפרשה ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, שתי פעמים יצא מחרן, אחד כשהיה בן שבעים, ואחד כשהיה בן ע"ה שנה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשהיה בן שבעים נאמר לו הברית הזאת, ומן הברית הזאת עד שנולד יצחק היה שלשים שנה, וכתיב ואברהם בן מאת שנה, וגזרת הגלות ארבע מאות שנה משנולד יצחק, הרי שלשים וארבע מאות שנה, וזהו שכתוב (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.

וע"ד המדרש ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכניסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני גואלן ומפרקן. וגם את הגוי אשר יעבודו, לרבות ארבע מלכיות שרמז למעלה שאף הם כלים על ששעבדו בישראל. דן אנכי, ממכת הדם עד עוד נגע אחד תמצא עשר מכות שבהם נדונו.


ודור רביעי ישובו הנה. פי' רש"י ז"ל כי מעת שהחל גלות מצרים עד שירשו ישראל את הארץ היו ארבעה דורות, ואלו הם יהודה פרץ חצרון כלב, שהרי כלב בן חצרון מבאי הארץ היה.

והרמב"ן ז"ל כתב כי דור רביעי לאמורי המשלים עונו, כי מיום הגזרה האריך לו כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד, או יפנו להם ע"כ. ומה שאמר עון האמורי, כאלו אמר הכנעניים, אבל הזכיר האמורי לפי שהוא התקיף שבהם, אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים.

עד הנה. עד שתתמלא סאתו, והיה הכתוב ראוי לומר יבאו הנה, אבל אמר ישובו מפני שכבר נתישבו שם יצחק ויעקב ובניו שהם זרעם, שהרי יצחק לא יצא מן הארץ לעולם, יעקב ג"כ כתוב בו (בראשית לז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ועל כן יאמר עתה ודור רביעי ישובו הנה, כי מאחר שהאבות שהם הכלל היו משם, יכול הכתוב לומר על כלל ישראל היוצאים מהם ישובו הנה. או נוכ לומר עוד כי רומז על מעלת הארץ הקדושה ששם שער השמים, בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בהמ"ק של מטה, ומשם הנשמות נכנסות ויוצאות, ועל כן אמר ישובו הנה, כלומר מכאן יצאו וכאן ישובו, ומפני זה הצדיקים והחסידים נכספים להאסף שם כדי שתמצא הנשמה מסלול ודרך לעלות ולשוב לשרשה אל האלהים אשר נתנה.

ובמדרש כי לא שלם עון האמורי עון האמירה שאמר במה אדע כי אירשנה.


והנה תנור עשן. לפי הנראה היה לו לומר והנה עשן תנור, כשם שנאמר במעמד הר סיני ויעל עשנו כעשן הכבשן.

אבל יתכן על דרך הקבלה כי בא הכתוב להודיענו הכח הזה שעבר וקבל קרבנותיו של אברהם, וכי יש בו כח זכרות וכח נקבות, יש בו כח זכרות לפעול הפעולות, וכח נקבות שהוא מקבל מזולתו כנקבה זו שמקבלת מן הזכר, וכל הפעולות מתגדלות בה מכחו, ועל כן נקרא הכח הזה שכינה בלשון נקבה, ותרגם אונקלוס (שמות ל"ג) פני ילכו שכינתי תהך, ולא יהך, ושם הכח הזה ידוע.

ויש בזה התעוררות ורמז במלת תנור בחלוף תי"ו בטי"ת (באלפ"א ביתא של א"ח ב"ז), ועל כן הזכיר בכאן תנור עשן שהוא הכלי המקבל האש, וזהו רמז לכח הנקבות, ולפיד אש הוא הזכרות, וזהו שכתוב אשר עבר ולא אמר אשר עברו, וזהו לשון כרת ה' את אברם ברית, כי השכינה שהוא הברית העביר בין הבתרים.

ודע כי על כח הזה הזכיר למעלה בראש הפרשה ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, והמשכיל יבין.


ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי. אחר שהזכיר למעלה מתנת הארץ שני פעמים, לזרעך אתן, לזרעך אתננה, בלשון עתיד, אמר עתה נתתי בלשון עבר, כי הזכיר לו המתנה שנתן לו כבר, ומלת נתתי כמו נשבעתי, כי מתנת השם באמירה לבד הרי היא כשבועה, ומזה יאמר בכל מקום אשר נשבע ה' לאבותיכם. וכבר בארתי מזה בפסוק (בראשית ט) את קשתי. ואחר המתנה הזאת שהיא השבועה היה הברית של בין הבתרים כי כך דרך כורתי ברית שישבעו תחלה ואחר כך יכרתו ברית, והברית הוא שעוברין בין בתרי הבהמה וכענין שכתוב (ירמיה לד) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, והברית הזאת היתה כעין חרם והוא קיום השבועה שנשבעו כבר, וכמו שאמר יהי מבותר כבהמה זו מי שיעבור על השבועה, ועל כן תרגם אונקלוס ברית קיימא, שהוא קיום השבועה שנשבעו תחלה. וזהו שאמר אבימלך ליצחק תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך ונכרתה ברית עמך. הזכיר השבועה תחלה ואח"כ הברית, וברית שהוא כזה אינו נופל בשכינה ח"ו, אבל הכוונה בברית הזאת כאשר תהיה אצל הש"י, כי כשם שאי אפשר שיהיו בתרים חוזרים לכמות שהיו כך אי אפשר שתתבטל מתנתו יתברך.

מנהר מצרים עד הנהר הגדול. יזכיר הכתוב בפרשה זו שלש פעמים מתנת הארץ, תחלה כשהתחיל אברהם ליכנס בארץ אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, ולא באר המתנה, כי מה טעם שאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת והוא לא הלך אלא עד מקום שכם עד אלון מורה בלבד. ופעם שנית אמר לו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה, וידוע כי ראות האדם אינה למרחוק, אבל כיון לומר שיתן לו על מראה עיניו הרוחות, ואמר כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, והוסיף לומר ולזרעך עד עולם, והבטיחו גם כן שירבה זרעו כעפר הארץ. ובפעם השלישי באר לו תחומי הארץ, זהו מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. ואמר לזרעך נתתי בלשון עבר, כי עד עתה הזכיר לזרעך אתננה בלשון עתיד, והכוונה לומר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו, כך פי' הרמב"ן ז"ל.

ומה שקרא לנהר פרת הנהר הגדול והכתוב מונהו רביעי בנהרות גן עדן, מפני שהוא דבק לארץ ישראל, וכן המשל אומר עבד מל מלך הדבק לשחוור וישתחוו לך. ולפי שהארץ הקדושה היא מבחר הישוב, ובית המקדש ששם נקרא הבית הגדול, והעובד שם נקרא הכהן הגדול, והשם השוכן בקרבה נקרא האל הגדול, וכן הזכיר שלמה המלך ע"ה בדברי הימים (דה"ב ב) והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אלהינו מכל האלהים, לכך קרא הכתוב אף הנהר הסובב אותה הנהר הגדול. ומה שהזכיר לזרעך נתתי בעשרה עממין הללו, ולא נולדו עדיין לא ישמעאל ולא יצחק, אין להבין מזה הבטחה לישמעאל בן השפחה, שהרי אינו עקר זרעו אבל הוא הבטחה ליצחק בן הגבירה שהוא עקר זרעו, וכענין שהבטיחו הש"י כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא).